ככל שהאנושות מתקדמת יותר ויותר אל עבר העתיד, עם פריצות דרך טכנולוגיות (וגם כשלונות) שצצות בכל יום מחדש, דורות מבוגרים יותר נוטים להביט לאחור ולהעריך יותר את תקופות הצעירות שלהם, בהן ״הכל היה פשוט יותר״. אתם בטח חושבים שמדובר בגישה ״בומרית״, אבל אפילו אני בגיל 25, שגדלתי בלי סמארטפון ביד והייתי נפעם לגמרי כשאבא שלי קיבל מעבודתו מחשב כף יד אז ב-2007, מוצא את עצמי מנותק מהנוער של היום - שאגב, מסתבר שהרחיקו עצמם לגמרי מפייסבוק ומתקשרים כיום כמעט בלבד דרך האינסטגרם (השיער עדיין לא לבן, תודה ששאלתם).

עם זאת, אני האדם האחרון שיטיף לכם על כמה אתם צריכים ״לעזוב כבר את הטלפונים שלכם ולצאת לגעת בדשא״. לעומתי, הנוף הסינמטי אינו זר לסרטים שמנסים לדחוף את המסר הזה בפרויקטים ״מאגניבים וצעירים״. הבולט מבניהם בשנים האחרונות היה ״שחקן מספר אחת״ של ספילברג, שלא באמת סחף אחריו השפעה תרבותית גדולה ארוכת טווח, אבל הוא עדיין מוכר מאוד בז׳אנר הזה. עכשיו, אחרי כל השנים האלו, ניכר שנטפליקס והאחים רוסו בחרו לקחת השראה מהסרט הזה, לעבד ספר אחר לחלוטין, ולנסות ליצור מכך שחרור מדיה מרכזי וגדול, שאף ילד גיק לא יוכל להתעלם ממנו. לצערי, בתהליך שלהם לערבב יחד אלמנטים שונים שהם העריכו שיהיו ״מגניבים״ מספיק על מנת שהפרויקט הזה ישווק את עצמו, הם זרקו כל זיקה לאיכות היישר מהחלון. ומסתבר שבנוסף, גם סטפות עבות של כסף.

הפרויקט הזה עלול להיראות תחילה כהפקה גדולה ועשירה בכל טוב, בעיקר מהעובדה שהוא כולל כוכבים גדולים ומציג עיצוב הפקה שהוא לכל הפחות מעורר סקרנות. על אף זאת, הוא כושל באספקטים השונים ההכרחיים להפיכה יעילה של מוצר מסחרי שכזה ליצירה קולנועית שהקהל יוכל להתחבר אליה. כמובן, אין שום דבר פסול בלרצות שההשקעות הרבות שהכנסת להפקה שלך ישתלמו ויהיו רווחיות, אבל אם המטרה שלכם כוללת את מכירת האומנות שלכם לאנשים, צריך להיות לכם אכפת איך האומנות שלכם תתקבל בעיני הקהל.

זה לא סוד שנטפליקס מבססת את הצעדים העסקיים שלה על אלגוריתמים סבוכים ומורכבים, שמנתחים את הרגלי הצפייה שלנו ומציגים להם אילו ז׳אנרים, טאלנטים וקהלים שווים את ההשקעה הבאה לקבלת תוצאות מקסימליות. ואני בהחלט מאמין, שבמובן מסוים, הסרט הזה הוא תוצר מכאני של פס הייצור הזה (אירוני, אני יודע). אבל, להפתעתם של אף אחד מלבדם, אי אפשר פשוט לדחוס יחד אלמנטים שונים בתכלית אחד מהשני לכדי מוצר אחיד, גם אם הנתונים מצביעים על אהדתם הנפרדת בעיני הקהל. זה פשוט לא עובד ככה. ברור, פראט חביב ביותר בתור סטאר-לורד ומילי זכתה לאהדה ופופולריות רבה במהלך ריצתה ארוכת השנים של הסדרה ״דברים מוזרים״. אבל למקם את שניהם אחד ליד השני באותו הפריים לא בהכרח יוביל להצלחה רק כי הם נמצאים שם.

עמוד התווך של כל פרויקט מתוסרט חייב להיות התסריט שלו, אבל לצערי, לא ניכר כאילו הושקע בו מאמץ רב כלל במקרה הזה. ראשית, התסריט כאן שומר באורח פלא על חוסר אחידות בכל הקשור לתמא הכללי שלו והרגשות שהוא רוצה להעביר לצופים. הוא נע ונד בין להיות גנרי מידי וחסר כל זהות ייחודית, ובין השאיפה להיות ״רציני ואינטנסיבי״ עם האקשן והדרמה שלו, זאת מבלי לבסס טוב מספיק את הדמויות והדינמיקות בניהם כדי שאלו באמת יהיו אפקטיביים.

חוסר הייחודיות הזאת הובילה אותי במהלך הצפייה לקשר נקודות מסוימות לפרויקטים אחרים שקדמו את הסרט הזה, שאין שום סיכוי שהוא לקח בתוך השראה ישירה. בין היתר, הסרט ״שחקן מספר אחת״ שהזכרתי קודם, הסרט המצויר של אולפני Blue Sky ״רובוטס״, סדרת הדרמה של ערוץ הילדים ו-Yes ״דאוס״, ובכנות, היו דברים שהזכירו לי את מיסטר אלקטריק מ-״הרפתקאות שארקבוי ולבהגירל״. ומאידך, נראה שיש כמה רגעים שהונדסו לכך שאנחנו כצופים ״נתרגש״ יחד עם הדמויות כשהן מגיעות לשפל המדרגה או נזכרות ביקיריהם ברגע עצוב - למרות שהסרט מקדיש בקושי סצנה אחת על מנת להציג את הקשרים האלו מלכתחילה, מה שמותיר אותך אל מול המסך בתחושה עוטפת של חוסר אכפתיות.

שנית, ניכר שהכותבים לא באמת הצליחו להחליט מה עומד להיות הז׳אנר לפיו הם הולכים לפתח את הפרויקט הזה. בעודם מנסים לנתב את דרכם בכתיבה בין אלמנטים של דרמה ושל קומדיה בו זמנית, אותם אלמנטים מתנגשים אחד בשני וגורמים לכל אחד מאלו להחוויר באיכותם, או פשוט להרגיש לא במקום. זה גם מוביל לכך שהכותבים מטמטמים את הדמויות ומעכבים את תהליך הסקת המסקנות שלהם, בעיקר בנוגע לכמה נקודות עלילתיות והקרבות נדרשות שמאוד ברורות לצופים כשני שליש לתוך ריצתו של הסרט. אתם כצופים מניחים שהדמויות הבינו גם הן את המסקנות האלו וינצלו את הזמן הנותר בסרט לעכל בעצמן את הנסיבות הבלתי נמנעות האלו. אך הפלא ופלא, לפתע אנחנו מגלים 40 דקות לאחר מכן שהם לא הבינו זאת עד ממש לאותו הרגע, ואיך שהוא היו חסרי מודעות כל הזמן הזה לפרטים הכי בולטים וברורים.

תחושה נוספת של חוסר החלטיות מורגשת בתהייה האם הסיפור מיועד לכלול מסר בעד או נגד ההתקדמות הטכנולוגית. מצד אחד, הגיבורים שלנו חשים אמפתיה לרובוטים ומתייחסים אליהם בתור ״בני אדם״ (במטרה שלא ילקחו כמובנים מאליהם), אבל גם מסיימים את ההרפתקה שלהם בכך שהם מהדהדים את המסר שקשר ומגע אנושי אמיתיים הם הדברים החשובים ביותר בחיים. אפילו שאריות המסרים החברתיים והפוליטיים שאפשר להבין שרצו לכלול כאן מרוסנים למדי, אף עד לרמה שבקושי ניתן להבין אותם או להבחין בהם. יכול להיות שזו תוצאה של פחדנות ויכול להיות שזו תוצאה של עצלנות - אבל כך או כך, להתחיל את הצילומים כשעדיין אין לכם הבנה יציבה של העלילה שלכם והמטרות התמאטיות שלה זו טעות גדולה, שנוטה לגורם לצופים שלכם לאבד עניין בעולם שבניתם. מארוול, למשל, חוו זאת בצורה קשה לאחרונה, ובתקווה הבינו את טעותם ויתקנו זאת בפרויקטים הבאים שלהם. אני ממליץ לנטפליקס להגיע להבנה הזאת גם כן.

ואם כבר דיברנו על מארוול, הכשל השלישי של התסריט הוא שמרכוס ומק׳פילי, התסריטאים שעבדו באופן קבוע ורציף עם האחים רוסו לאורך כל העשור האחרון (גם על ״הנוקמים״ וגם על הסרט הזה), לא יכלו לעצרו עצמם מלהטמיע את דרך הכתיבה של סרטי מארוול לתוך הפרויקט הזה. עכשיו, אני לא מוציא מכלל אפשרות את הסיכוי שהאספקט הזה הוא דווקא דרישה מכוונת שהגיעה מדרג מנהלים גבוה בנטפליקס. אבל בין כה וכה, זה מרגיש כאילו הם לקחו את כל האלמנטים השגויים והקלישאתיים משם, מבלי להבין למה ואיך הם עבדו בסרטי הקומיקס האלו. מכירים את ההומור האירוני שאנשים מבקרים את מארוול עליו? בדיחות רפרנסים? כפל משמעויות? כל הבדיחות מסגנון ״הוא נמצא מאחוריי, נכון״? זאת רמת ההומור בפרויקט הזה. לא באופן אירוני שלא-לוקח עצמו ברצינות כמו מה שניכר ש-״מיינקראפט: הסרט״ עומד להיות, אלא למעשה באופן שלוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, בזמן שהם מגישים את הבדיחות הכי צפויות שאין ספק שתגלגלו עיניים עליהן.

התחושה הזאת אפילו מתעצמת יותר כאשר מסתכלים על הדמות של כריס פראט, מאחר והם בחרו לאפיין אותו בתור ״שמוק חביב״ שיש לו יציאות עוקצניות, אך גם מכיל בתוכו לב עדין ורגיש. אם זה נשמע לכם מוכר, אז כן, הדמות שלו לגמרי מרגישה כמו גרסת ה-Temu של סטאר-לורד, ואני ממש בספק שזה קרה במקרה. בעיקר כאשר הסרט שם דגש לא טבעי כלל על השמעה וניגון של להיטי שנות ה-90 (כי הסרט מתרחש בניינטיז משום מה), מסנכרן את הקצב שלהם למתרחש על המסך וגורם לדמויות להגיב עליהם באופן ישיר. זה מרגיש כמו ניסיון חיוור לשחזר את ההצלחה וההשפעה המשמעותית של ה-Awesome Mix של ״שומרי הגלקסיה״.

אבל התסריט הוא לא נקודת הכשל היחידה. עוד פגם בולט בפרויקט הוא תצוגת המשחק של הקאסט, על אף שהוא דואג לשווק רשימה של שחקנים יקרים ומובילים בתעשייה. רוב הקאסט עושים עבודה ממש רעה בגילום וביצוע סצנות דרמטיות. חלקם מנסים וכושלים בדרך, וחלקם לא מנסים בכלל. ההפקה שלכם נמצאת במצב רע מאוד כאשר הכוכבת-העולה-שהפכה-לדיווה שמיקמתם בתפקיד הראשי שלכם, מילי בובי בראון, שהיא כשלעצמה ובשמה גורם שיווקי מרכזי, לא מסוגלת להתמודד עם דרמה אישית ורגשית לרמה שפרויקט כזה דורש (או לפחות שואף לדרוש). הבעות הפנים שלה מרגישות לא אותנטיות ואף שטויות לפרקים, והיא לא מרגישה כמו בת אדם אמיתית - אלא יותר כמו בובה ממוכנת גנרית של התסריט. שזה קצת אירוני לומר על סרט שכולל בסיפור שלו דמויות שהן ליטרלי בובות ממוכנות. אפילו השחקן שמשחק את אח שלה, שאני לא אטרח אפילו לחפש את שמו, לא מצליח למכור עצמו כהירואי וכמרגש לרמה שהם כיוונו אליה. הם מצמידים ״בכוח״ את שניהם בתור אחים והם רוצים שנדע שאכפת להם אחד מהשנייה, אבל רמת האותנטיות שלהם מרגישה כמו צפייה בהפקת מחזמר תיכון.

באשר לכריס פראט, הופעת המשחק לא נטתה לכיוון המעולה או לכיוון הגרוע, מאחר והוא פחות או יותר ביצע כאן את הטייפקאסט הרגיל שלו. כמו שהזכרתי קודם, הוא צולח את הסרט כמעין סטאר-לורד, אבל בעיניי מדובר בכשל בבימויו ובכתיבה, ולא בחוסר מאמץ מצידו. כחיקוי של סטאר-לורד, הוא עשה את עבודתו נאמנה. עם זאת, שחקנים מוכרים ומוצלחים אחרים שמשחקים כאן כן הביאו את האיכויות שלהם להפקה הזאת למרות כל המתרחש סביבם, והם כן בולטים ברצינות וביכולת הרשמת הקהל מבין כל שאר הגורמים. השחקנים האלו הם קי הווי-קוואן, שאומנם אין לו המון זמן מסך אבל הוא מציג יתרון ניכר ביכולות משחק כשהוא נמצא בפריים עם שחקנים נוספים, וסטנלי טוצ׳י, שמשחק את רוב הסצנות שלו לבד. וטוב שכך, כי הרצינות שהוא משקיע בתפקיד שלו לא מושפעת לרעה מהטבע הפחות-מקצועי של דמויות הגיבורים הראשיים.

אך הניסיון לא תמיד מצביע על איכות, ובמקרה של ג׳יאנקרלו אספוזיטו, הוא שוב לוקח על עצמו פרויקט שבו הוא נדחק לצד ומוגבל במרחב שלו. הדבר גורם פעם נוספת להופעת המשחק שלו להרגיש דלה בפן האנרגטי או בנוכחות עלילתית, גורמים הכרחיים על מנת באמת להציג בכבוד את איכויותיו המשחקיות שהציג בעבר ב-״שובר שורות״. אחרי ״מגלופוליס״, ״קפטן אמריקה: עולם חדש מופלא״ והסרט הזה, אני אמליץ לו לחפש סוכן טוב יותר - ולדרוש תפקידים עמוקים יותר מסתם שכיר נשק.

גם אם אנשים מסוימים בהפקה קיוו שחלק מהבעיות האלו יכלו להיות ״מתוקנות בעריכה״, נדמה שגם לעורכים עצמם לא היה באמת אכפת מהפרויקט הזה. הם עשו עבודה כל כך רעה בעריכת כמה מהקטעים בסרט, שיש כמה שיחות אחד על אחד שנערכו עם חיתוכים תכיפים מידי בין מצלמות. נוצר מכך מצב שהדיאלוגים מתקדמים מהר יותר מקצב דיבור טבעי, או לחלופין, מצב שבו שיטת הצילום והעריכה של שוט-רוורס שוט קופצת מול העיניים בצורה מוגזמת, עם החלפת מצלמה כל 2 שניות. מעבר לכך, הם לא לוקחים את הזמן לבסס ולהציג את הלוקיישנים באופן מספק דיו, על מנת שאני אמצא היגיון באלמנטים שונים בסביבה שהדמויות בוחרות להשתמש בהם ברגעים אינטנסיביים. באופן הזה, הדמויות משתמשים בחפצים או אביזרים שונים שמגיעים לידיהם, שמרגיש כאילו הם צצים משום מקום באמצעות כוחה המופלא של ״נוחות עלילתית״.

עורכים, אנא מכם. זה בסדר לתת לאנשים לדבר לאט. זה בסדר לתת לצופים רגע לספוג מידע חדש. זה בסדר לתת לדמות להביע רגש מבלי לדבר. זה בסדר לחקור את הסביבה והדברים השונים שנמצאים בה. זאת הסיבה שסרטים הם פלטפורמה ויזואלית. אני משער, בהתאם לכתבה שפורסמה, שנטפליקס מסתמכים על העובדה שאנשים מנגנים את הסרט ברקע כשהם מתמקדים במסך אחר. אבל זה רק מבסס יותר את העובדה שלא אכפת להם מהסוגה האומנותית שהם עובדים בתחומה. ואז הם מתבכיינים שהם לא מקבלים אוסקרים בקטגוריות הגדולות.

אבל אחד החלקים הגרועים ביותר הוא אחד שאני בדרך כלל לא שם דגש עליו בביקורות שלי, אך לא יכולתי להתעלם ממנו הפעם. עיצוב השיער. הוא היה מחריד. כל אחת ואחת מהפאות ומערכות השיער שנעטו על ידי הקאסט היו מגוחכות ובלתי משכנעות, בלשון המעטה. השיער הארוך והבלונדיני של הדמות של מישל לא עובד באופן טבעי על מילי באף שוט בסרט, ואפילו הגרסה הצעירה שלה - שהיא משחקת בעצמה - אינה בלונדינית. אז מה הפואנטה של זה?

השיער והשפם של כריס פראט נראה כמו ניסיון לעשות אותו מעט יותר מעופש וחלוד, באופן מאוד דומה למה שעשו עם הדמות של ג׳ייסון מומואה ב-״מיינקראפט״ - למרות שהפעם, אני לא מאמין שזו הייתה למטרת בדיחה כלשהי. אפילו קי הווי-קוואן מקבל פאה שחורה לעטות, שהרגישה לא שייכת ולא התאימה למראה המוכר שלו. אני לא בטוח מה הייתה התוכנית היצירתית מאחורי העיצובים האלו, יתכן שמדובר בשאיפה לאסתטיקה של שנות ה-90. אבל בפועל, זה נראה כמו תלבושות של מערכון פארודיה של ״ארץ נהדרת״ או ״SNL״, ולא אביזרים אמיתיים על סט של הפקה עתירת תקציב.

עכשיו, על אף שממש התנגחתי בפרויקט עד כה, יש אספקט אחד שכן מגיע לו שבחים ויחס חיובי, והוא עבודת האפקטים הממוחשבים. בהתחשב בכך שהסרט מתבסס ברובו על אפקטים ויזואליים, סביבות וירטואליות ודמויות ממוחשבות, התוצאה הויזואלית והטכנית בנתונים האלו היא, בכל הכנות, באמת באמת טובה. למרות שלא כל רובוט תוכנן מראש עם עיצוב נעים למראה (למודל של מיסטר פינאט יש כמה מאפיינים די מקריפים), לא היו לי לרגע ספקות בנוגע לאמינות הסביבות שבהן הדמויות מסתובבות והגורמים השונים בהם איתם הן מתקשרות, ולא פקפקתי באמינות המראה של הדמויות התלת מימדיות כרובוטים מכאניים שנבנו עם טכנולוגיות אמיתיות (זאת אומרת, ראיתם בכלל לאן הצליחו להגיע עם האנימטרוניקס בדיסנילנד?).

סיכוי טוב מאוד שבאספקט הזה הושקע רוב הכסף (על אף שיש סרטים מרהיבים רבים שלא דרשו תקציב אפילו קרוב ל-320 מיליון דולר), ואני כן מאמין שהשחרור שנדחה אל תחילת 2025 בייעוד לסטרימינג אפשר לאמני CGI לקחת את הזמן עם העבודה שלהם, במיוחד עם העובדה שהצילומים הסתיימו בתחילת 2023. אז אפשר לומר שזו אכן דוגמה טובה לאיך מספיק כסף וזמן יכול להוביל לעבודת אפקטים משכנעת. רק חבל מאוד שרוב המאמץ הזה לא ייבחן בעיני רוב האנשים, שימנעו מלצפות בו מהסיבות האחרות. אבל אני לגמרי מאמין שלאמנים האלו מגיעים השבחים כך או כך.

אם יש מסר כלשהו שהסרט הבליט בעיניי, הוא שנטפליקס בכנות האמינו שאם הם ישפכו הרים של כסף על שמות גדולים ועל אלמנטים שעלולים להיות מושכים לדור הצעיר הנוטה-לגיקיות של היום, הם יבטיחו לעצמם הצלחה ענקית במאמץ מינימלי. העובדה שהאחים רוסו לא הבחינו לאן הרוח של הפרויקט הזה נושבת לא מעידה טובות על המעורבות שלהם בפיתוח הפרויקטים הבאים שלהם, ״הנוקמים: דומסדיי״ ו-״הנוקמים: מלחמות סודיות״. ברור שמארוול היא הסביבה הבטוחה שלהם ויש להם הצלחה מוכחת בעולם הזה בעבר (והרי אני בעצמי מעריץ גדול של ״הנוקמים: סוף המשחק״).

אבל הדבר האחרון שמארוול צריכים בשלב הזה, זה לגרום לקהל להרגיש שהם פועלים על פי נוסחה. ואם אתם לא יכולים לשים לב כשפרויקט מובל על ידי החלטות תאגידיות, או שלא הצלחתם להרכיב את הגורמים הסיפוריים שלכם יחד בצורה שתהיה אפקטיבית כמו שרציתם, או שאתם לא שואפים כבמאים להוציא את הטוב ביותר מכל ליהוק ומכל שחקן ושחקנית... אתם לא עושים את עבודתכם כיוצרים.

כי לא ניכר שלנטפליקס אכפת מיושרה אומנותית. לא ניכר שאכפת להם לחלוק עם הקהל מחקר מעורר מחשבה על דמות, עם משמעות שניתן להזדהות איתה בסופו של דבר. אפילו לא אכפת להם אם אתם בכלל מביטים על המסך כשהסרט מתנגן. כל מה שאכפת להם ממנו הוא שיהיה לפרויקט שיווק מסקרן מספיק, כמה טאלנטים שאתם כבר מכירים ותמא מספיק מעניין לקהל הרחב, ושכולם יעבדו יחדיו על מנת להוביל אתכם לעשות מנוי לשירות וללחוץ פליי. מה שקורה מאותו רגע והלאה אינו רלוונטי להם.

וזה ממש ממש עצוב. כי בדרך כלל, אנשים אוהבים סרטים בגלל החוויות שהם מושכים אותם אליהן. אנשים אוהבים סרטים בגלל שהם מזדהים עם דמויות ורואים אותם בנעליים שלהן. אנשים אוהבים סרטים בגלל שהם מספקים ניתוק רגעי מהמציאות המוכרת אל עולם חדש לגמרי. נטפליקס, אתם לא צריכים לכוון להיות השירות שמתנגן ברקע בזמן שצעירים מדפדפים בטיקטוק. אתם צריכים לכוון ליצירת תוכן ייחודי מספיק שיוציא צעירים מהטיקטוק. וזה לא קשור בכלל לזמן ריכוז קצר כזה או אחר. כי אם תיצרו משהו שהוא באמת טוב, הם לא רק יתמקדו בו ככל שרק תרצו - הם לא יפסיקו לדבר עליו לאחר מכן בטיקטוק. ולזה... אפשר להגיע רק עם יצירת אומנות כנה ובאמת נוגעת ברגש.

״שלב החשמל״ הוא פרויקט שמשווק את עצמו כהפקה הוליוודית בתקציב ענק המשתווה למה שדיסני ו-וורנר ברוס מספקים עם המותגים הפופקורניים הגדולים שלהם על המסך הגדול, אך מאחורי כל הטענות הציבוריות שלו, מחביא מוצר שאפילו לא מרגיש קרוב לרמה הזאת. עם תסריט המכיל סוגות תוכן מתנגשות שהיה רוצה להיות פרויקט של מארוול, קאסט מוביל שמורכב מכמה וכמה מותגים מוכרים אך לא מוכיח את עצמו כמתאים לסיפור הזה, תהליך עריכה מבולגן למדי וחוסר ניכר של לב אנושי פועם, גם בנרטיב וגם במלאכת היצירה הקולנועית - אפשר אולי לקרוא לו תוכן באורך מלא, אבל מלבד מודלים ואפקטים תלת מימדיים מעולים, אין לו אף אחד מהאלמנטים הדרושים על מנת להיות שווה את זמנכם, ואפילו, לקבל את התואר הנכסף של סרט. הוא לא כולל בתוכו אף ערך מוסף על מה שניתן לקבל מלהסתכל על האריח שלו בממשק התפריט של נטפליקס. והדבר העצוב מכל, שכל זה מכוון.

אני מדרג את הסרט הזה - 4.5 מתוך 10 🤖

(בכוכבים - ⭐⭐)

מה דעתכם? האם יצא לכם לראות את הסרט ומה חשבתם עליו? האם אהבתם אותו יותר מאיתנו או שנאתם אותו בצורה יותר קיצונית מאיתנו? ספרו לנו בתגובות!