הביקורת מתייחסת לזוג פרקי הפתיחה של העונה החדשה בלבד.

הביקורת אינה מכילה ספוילרים.

אזהרת טריגר: התייחסות לאירועי ה-7 באוקטובר.

מאז שעלתה לראשונה בשנת 2015, ״פאודה״ הצליחה לעשות את מה שמעט מאוד סדרות ישראליות עשו לפניה - להפוך מתופעה מקומית לשם שמוכר כמעט בכל העולם. הסדרה הפכה במהרה לאחת היצירות המדוברות והמשפיעות ביותר שיצאו מישראל בעשור האחרון. בכל עונה, היא ניסתה לדחוף את הגבולות עוד קצת. להיות גדולה יותר, אינטנסיבית יותר ובעיקר קרובה יותר למה שקורה מחוץ למסך בעולם האמיתי.

אבל אז התרחש טבח השבעה באוקטובר. המציאות הישראלית השתנתה ברגע אחד, ואיתה גם הדרך שבה אנחנו מסתכלים על סדרות כמו ״פאודה״. פתאום עלתה השאלה הבלתי נמנעת: איך ממשיכים מכאן? איך כותבים עוד עונה לסדרה שכל הכוח שלה נשען על תחושת ריאליזם, כשנדמה שהמציאות עצמה כבר התעלתה על כל תסריט אפשרי? לרגעים היה נדמה שאולי זו תהיה נקודת הסיום הטבעית של הסדרה. לא בגלל ירידה בפופולריות, אלא פשוט משום שהחיים עצמם הפכו לדרמטיים, כואבים ומטלטלים יותר מכל מה שהטלוויזיה יכולה להמציא. ובכל זאת, אחרי תקופה ארוכה של ציפייה, שמועות ולא מעט סימני שאלה, ״פאודה״ חזרה. ביום שני האחרון עלתה בבכורה עולמית העונה החמישית של סדרת הדגל של Yes, ששמה לעצמה מטרה לא לעסוק ישירות באירועי השבעה באוקטובר. אבל מהר מאוד, מתברר שהנוכחות שלהם מורגשת כמעט בכל רגע.

מדובר בהחלטה שמעוררת לא מעט דיון. הרי כי בשנתיים האחרונות נדמה שתעשיית הבידור הישראלית ממהרת לעבד את הטראומה הלאומית כמעט בכל דרך אפשרית: סרטים, סדרות, ספרים ופרויקטים עלילתיים כבר נמצאים בפיתוח או על המסך, בזמן שעבור רבים הפצע עדיין פתוח מדי. באופן אישי, קשה לי עם המהירות שבה התרבות המקומית מנסה להפוך את האירועים האלה לתוכן. לדוגמה, בתור סופר וכותב, קשה לי מאוד לכתוב אפילו אירועים שאפשר להקביל לשבעה באוקטובר, וזאת גם הסיבה שסירבתי לצפות ב-״אור ראשון״ של קשת 12. יש תחושה שעדיין מוקדם מדי. שעדיין לא באמת הספקנו לעכל את מה שקרה לנו.