העונה החדשה של ״פאודה״ מחזירה את דמויות המסתערבים אל המסך, הפעם בישראל שלאחר טבח ה-7 באוקטובר. המתח הרבה יותר מורכב, כשהרצון בנקמה ובתקיפה הפך להיות הרבה יותר אישי. האם החזרה של ״פאודה״ למסך בישראל שעברה טלטלה נפשית ציבורית בעולם האמיתי, מצליחה להצדיק את המשך דרכה על מסכי הצופים המצולקים?
פאודה · עונה 5סדרת טלוויזיההביקורת מתייחסת לזוג פרקי הפתיחה של העונה החדשה בלבד.
מאז שעלתה לראשונה בשנת 2015, ״פאודה״ הצליחה לעשות את מה שמעט מאוד סדרות ישראליות עשו לפניה - להפוך מתופעה מקומית לשם שמוכר כמעט בכל העולם. הסדרה הפכה במהרה לאחת היצירות המדוברות והמשפיעות ביותר שיצאו מישראל בעשור האחרון. בכל עונה, היא ניסתה לדחוף את הגבולות עוד קצת. להיות גדולה יותר, אינטנסיבית יותר ובעיקר קרובה יותר למה שקורה מחוץ למסך בעולם האמיתי.
אבל אז התרחש טבח השבעה באוקטובר. המציאות הישראלית השתנתה ברגע אחד, ואיתה גם הדרך שבה אנחנו מסתכלים על סדרות כמו ״פאודה״. פתאום עלתה השאלה הבלתי נמנעת: איך ממשיכים מכאן? איך כותבים עוד עונה לסדרה שכל הכוח שלה נשען על תחושת ריאליזם, כשנדמה שהמציאות עצמה כבר התעלתה על כל תסריט אפשרי? לרגעים היה נדמה שאולי זו תהיה נקודת הסיום הטבעית של הסדרה. לא בגלל ירידה בפופולריות, אלא פשוט משום שהחיים עצמם הפכו לדרמטיים, כואבים ומטלטלים יותר מכל מה שהטלוויזיה יכולה להמציא. ובכל זאת, אחרי תקופה ארוכה של ציפייה, שמועות ולא מעט סימני שאלה, ״פאודה״ חזרה. ביום שני האחרון עלתה בבכורה עולמית העונה החמישית של סדרת הדגל של Yes, ששמה לעצמה מטרה לא לעסוק ישירות באירועי השבעה באוקטובר. אבל מהר מאוד, מתברר שהנוכחות שלהם מורגשת כמעט בכל רגע.
מדובר בהחלטה שמעוררת לא מעט דיון. הרי כי בשנתיים האחרונות נדמה שתעשיית הבידור הישראלית ממהרת לעבד את הטראומה הלאומית כמעט בכל דרך אפשרית: סרטים, סדרות, ספרים ופרויקטים עלילתיים כבר נמצאים בפיתוח או על המסך, בזמן שעבור רבים הפצע עדיין פתוח מדי. באופן אישי, קשה לי עם המהירות שבה התרבות המקומית מנסה להפוך את האירועים האלה לתוכן. לדוגמה, בתור סופר וכותב, קשה לי מאוד לכתוב אפילו אירועים שאפשר להקביל לשבעה באוקטובר, וזאת גם הסיבה שסירבתי לצפות ב-״אור ראשון״ של קשת 12. יש תחושה שעדיין מוקדם מדי. שעדיין לא באמת הספקנו לעכל את מה שקרה לנו.
אבל במקרה של ״פאודה״, הסיפור מעט שונה. בניגוד להפקות שנבנו מראש סביב אירועי ה-7 באוקטובר, ״פאודה״ היא סדרה שכבר שנים מתקיימת בתוך העולם הזה. היא לא נולדה כדי להגיב לטראומה הנוכחית, אלא הפכה עם הזמן לחלק מהשיח הרחב על המציאות הישראלית. בנוסף, זו כבר מזמן לא רק סדרה מקומית - מדובר במותג בינלאומי שפונה במקביל גם לקהל בארץ וגם לצופים מעבר לים. בדיוק בגלל זה, היה מעניין לראות האם העונה החדשה תצליח למצוא את האיזון: להמשיך להיות ״פאודה״, בלי לנסות לנצל באופן ציני את המציאות, אבל גם בלי להתעלם לחלוטין מהמטען החדש שהקהל מגיע איתו למסך. ואני שמח להגיד, שהיא מצליחה לעשות את זה בצורה שמהווה הישג, באופן יחסי.
נתחיל מזה שעלילת העונה החמישית מתחילה כשנתיים אחרי אירועי ה-7 באוקטובר (כלומר ב-2025). בצעד חריג ל-״פאודה״, שלרוב נוטה להתמקד בגיבור הסדרה דורון (המגולם על ידי התסריטאי הראשי ליאור רז) - מהרגע שהמצלמה נדלקת ובמיוחד בסצנת הפתיחה, העונה בוחרת להתמקד דווקא בדמותו של יעקב דניאל זדה, אלי. אלי מקבל הזדמנות חד פעמית לבצע ת’אר, ״נקמת דם״, ולצאת למסע בעקבות מחבל הנוח׳בה שרצח את אשתו ואם ילדיו בשבת השחורה. ובדיוק כמו ש-״פאודה״ אוהבת, מהר מאוד גם דורון נכנס לסיפור - ומכאן העלילה רק מסתבכת.
על פניו, זה בסיס קלאסי של סיפור אקשן טוב. אבל העונה הזאת לא מרגישה כמו עוד סיפור אקשן רגיל. כפי שציינתי קודם, כל מי שצופה ב-״פאודה״ מגיע לעונה הזאת עם מטען אחר. בין אם חווינו את אירועי ה-7 באוקטובר מקרוב בעצמנו, דרך המסך או דרך אנשים שאנחנו מכירים ואוהבים, קשה באמת להפריד בין המציאות לבין מה שקורה על המסך. לכן, לראות דמות שאנחנו מכירים כבר ארבע עונות מתמודדת עם אובדן מהסוג הזה, זו החלטה מסוכנת מאוד מבחינה רגשית. זה היה יכול בקלות להפוך את הסדרה לחוויה כבדה מדי, כזו שגורמת לצופים פשוט לכבות את הטלוויזיה או להפסיק לעקוב אחרי השידור השבועי שלה.
אבל באופן מפתיע, זה לא קורה. במקרה הזה הדבר נמנע, כי ההתעסקות באירועי ה-7 באוקטובר נעשית בסדרה הזו ב-״טוב טעם״ (עד כמה שאבסורדי לכתוב משפט כזה). העונה מתמקדת פחות בזוועות עצמן, ויותר במה שנשאר אחריהן: הטראומה, האשמה, הזעם והשבר הנפשי של אלי ושאר הדמויות. במקום לנסות לשחזר את האסון עצמו, היא מתעסקת בצלקת שהוא השאיר אחריו. וזה עובד. זה עובד כי העונה מצליחה לרגש ולסחוט דמעות, לא דרך שחזור של האסון עצמו, אלא דרך ההשלכות שלו. השלכות שכולנו, בצורה כזו או אחרת, מכירים היטב.
בנוסף לתסריט שמצליח להתייחס לטראומה הלאומית בצורה חכמה ורגישה, יעקב דניאל זדה הוא נקודת האור האמיתית של פרקי הבכורה. הוא מספק כאן תצוגת משחק מצוינת, ומוכיח שוב שהוא אחד השחקנים הישראלים הטובים בתעשייה. מה שהופכת את ההופעה שלו לכל כך טובה, היא היכולת לשלב בין שני צדדים של אותה דמות: מצד אחד אדם שבור, מרוסק מהאובדן שהוא חווה. מצד שני, מסתערב לשעבר, שלא איבד את הקטלניות, הדיוק והקור רוח שהפכו אותו ללוחם כל כך מסוכן. זדה מצליח לעבור בין שני המצבים האלה בצורה טבעית לחלוטין, וזה בדיוק מה שהופך את אלי לדמות שעובדת כל כך טוב לאורך הבכורה.
ואם כבר נגעתי בסצנות האקשן, צריך לומר שלמרות עריכה שלעיתים מרגישה בינונית, האקשן הוא עדיין אותו אקשן ש-״פאודה״ יודעת לייצר היטב. אמנם אין ממנו הרבה בבכורה וזה דווקא עובד לטובתה, אבל כאשר כן מגיעים לרגעים האלה, הם מורגשים בכל הכוח. יש שם את אותה התחושה מהעונות הקודמות, את הקצב המהיר ואת האינטנסיביות שהסדרה בנתה לעצמה לאורך השנים. כך שגם אם לא מדובר בשיא טכנולוגי או קולנועי, עדיין מתקבלת חוויה אפקטיבית ומותחת.
אבל כמו במדינת ישראל, גם בבכורה של ״פאודה״ עונה 5 לא הכל חלק. נחזור לזה שההתמקדות בדמות של יעקב דניאל זדה עובדת לטובת הבכורה. כמו שכבר אמרנו, הוא שחקן מצוין והתסריט נותן לו חומר דרמטי חזק מאוד לעבוד איתו. אבל דווקא הבחירה הזאת מייצרת בעיה אחרת: חוסר איזון מובנה במרכז הכובד של הסדרה. במשך שנים ״פאודה״ נשענה על דורון, בגילומו של ליאור רז, כעוגן רגשי ועלילתי. הוא היה הפנים של הסדרה, הדמות שסביבה נבנה כמעט כל קונפליקט מרכזי. לכן, כשהבכורה נפתחת וממקמת את אלי במרכז, התחושה לעיתים היא שאנחנו לא לגמרי בתוך אותה סדרה. שאנחנו צופים במשהו שמזכיר ומתנהג לפעמים יותר כמו סדרת ספין-אוף המתרחשת ביקום העלילתי המשותף.
זה לא בהכרח דבר רע. להפך, המיקוד באלי ובקו העלילה של נקמת הדם מאפשר לסדרה לגעת במשהו אחר, אישי יותר, כמעט פסיכולוגי. אבל בגלל שזה לא ממוסגר עד הסוף ככיוון חדש ומוצהר, נוצר רגע של בלבול. למה זו עדיין ״פאודה״ ולא סדרה שעומדת בפני עצמה, אולי אפילו תחת שם אחר, שמדויק יותר למה שהיא מנסה להיות כאן? אפשר היה לדמיין בקלות סדרת בת בשם ״ת׳אר״, שמתמקדת אך ורק במסע של אלי אחרי אירועי ה-7 באוקטובר. סדרה כזו הייתה יכולה להפוך למותחן אקשן פסיכולוגי הרבה יותר ממוקד, ואולי אפילו חד יותר מהסדרה המקורית.
אבל הבחירה לא ללכת לשם מייצרת מצב אחר - אלי נאלץ לחלוק את המסך באופן כמעט בלתי נמנע עם ליאור רז. כאן נכנסת הדינמיקה המוכרת של הסדרה: רז, שהפך כבר מזמן למעין דמות אקשן ישראלית אייקונית, סוג של ״ג׳ון וויק״ מקומי, מושך אליו את הפוקוס כמעט אוטומטית. וכתוצאה מזה, נוצר חיכוך מעניין אך גם מעט בעייתי. רגעים שהיו יכולים להיות של אלי בלבד - רגעים של שבר, של אבל ושל התפרקות - מקבלים פתאום ״משקל כפול״ כשהם נחתכים או נשזרים בקשת הדמות של דורון. לא תמיד כי הסיפור דורש את זה, אלא כי קשה מאוד להתעלם מהנוכחות של רז ומהמעמד שלו בתוך היקום של הסדרה.
התוצאה היא תחושה של מאבק על הבמה. מצד אחד דמות מעניינת, שמקבלת כאן במה עצומה יותר מהעונות הקודמות ומביאה איתה עומק רגשי כבד. ומצד שני, הפנים המוכרות של הסדרה, שמטבע הדברים ממשיכות למשוך את הפוקוס תחת אור הזרקורים והמותג המוכר. התפר הזה גורם לעונה הזו לפעמים להרגיש כמו שתי סדרות שמתנהלות במקביל, ולא תמיד מצליחות להתמזג לסיפור אחד אחיד.
ובכנות, זה קצת באסה. זה באסה כי יש כאן בסיס דרמטי חזק מאוד ואפילו כמעט נדיר, שיכול היה להפוך את חזרתה החמישית של ״פאודה״ לעונה הכי מעניינת שלה עד היום. אולי אפילו למשהו שחורג מהגבולות המוכרים שלה לגמרי. העיסוק בטראומה של ה-7 באוקטובר, דרך דמות כמו אלי, פותח דלת לסדרה הרבה יותר שקטה, פסיכולוגית וממוקדת כאב אנושי אמיתי. אולי אף כזו שיכולה לסייע לצופים בה לעבד את רגשותיהם דרכה ולמצוא בה הזדהות אישית. אבל בפועל, התחושה היא שהעונה נוטה לברוח חזרה לאזורים המוכרים שלה. אותם מנגנונים עלילתיים, אותם קווי מתח, אותו מבנה כמעט צפוי של אקשן - קונפליקט - הסלמה. זו בעיה לא כי הם לא עובדים - הם בהחלט עובדים, אלא כי הם כבר פחות מפתיעים. וכשיש חומר כל כך טעון ברקע שאפשר להתייחס אליו, הנטייה להישען על הקלישאות המוכרות מרגישה כמו החמצה.
וזה מה שמייצר את התסכול - לא הכשל ביצירה, אלא בהחמצה מרירה של פוטנציאל. כי מתחת לכל זה יש דמות כמו אלי, בעלת שחקן מוכשר כמו יעקב דניאל זדה, שמחזיקה עומק רגשי שיכול היה להוביל את הסדרה למקום אחר לגמרי. מקום הרבה יותר פנימי, והרבה פחות תלוי באותם מקומות בטוחים וקבועים של אקשן ומבצעי שטח בלי כלים. בתוך זה, קשה להתעלם מהנוכחות המתמדת של דורון, או יותר נכון, נוכחותו של ליאור רז. הוא כשלעצמו אינו הבעיה, הוא עדיין כוכב אקשן חזק מאוד. אך מאחר והוא כבר מזמן הפך לפנים המזוהות ביותר של הסדרה, הוא מושך באופן כמעט מוחלט את תשומת הלב אליו. וכשזה המצב, גם אם התסריט מנסה לתת מקום שווה או חדש לדמות אחרת, הכובד של הנוכחות שלו מושך את הסדרה חזרה לאותו נתיב מוכר ומחבל בנסיונותיה לסטות ממנו ולחדש.
זה בדיוק השלב שבו עולה ה-״מה אם״ שמלווה את הביקורת הזאת: מה אם היה כאן ניסיון מודע לשחרר קצת שליטה? לא להעלים את דורון, לא למחוק את מה שהוא מייצג, אלא פשוט לקחת אותו צעד הצידה. אולי אפילו להפוך אותו לדמות משנה. אורח משמעותי. כזה שמופיע כשצריך על מנת לשמר את המיתוג האייקוני ולהצדיק את המשך השימוש בשם, אבל לא מחזיק את הסיפור והדיבור על כתפיו. בתרחיש כזה, הסדרה הייתה יכולה לאפשר לאלי באמת לעמוד במרכזו של סיפור חדש לגמרי, עם זווית חדשה לגמרי. לא רק כדמות חזקה בתוך עלילה קיימת, אלא כציר שסביבו נבנה כל הסיפור מחדש. זה היה יכול לשנות את הטון כולו - להפוך את הסדרה ממותחן פעולה מוכר וחוזר על עצמו למשהו הרבה יותר קרוב לדרמה פסיכולוגית על טראומה, אובדן ונקמה. במקום זה, התחושה היא של פשרה. לא במובן של כישלון, אלא במובן של בחירה להישאר בתוך מסגרת בטוחה. מסגרת שעבדה היטב במשך ארבע עונות וכנראה אולי תחזיק גם את העונה הקרובה. אבל אולי דווקא עכשיו, מול חומר כל כך טעון רגשית ולאומית, היא הייתה צריכה להיסדק קצת כדי לאפשר משהו חדש לצמוח ממנה.
ציון שלנו:
טוב
פסק הדין
זה בהחלט הכיוון הנכון, אבל צריך היה לתת מקום לשינויים נוספים.
זה בהחלט הכיוון הנכון, אבל צריך היה לתת מקום לשינויים נוספים.
מה דעתכם? האם ראיתם את פרקי הפתיחה של העונה החדשה, והאם הם עומדים בציפיות שלכם מחזרת הסדרה או מרגישים כמו המשך של אותו הניגון?
הוסף תגובה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.