ביקורת "האחרונים מבינינו" עונה 2 פרק 2

הפרק של אבי - מתוך העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ באדיבות HBO

"You don't get to rush this" - אבי

הביקורת אינה מכילה ספוילרים לעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״

הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון

הביקורות הקודמות: פרק 1

כל מי ששיחק במשחק The Last Of Us Part II חיכה לפרק ולרגע הזה. הוא מכיל את אחד הרגעים השנויים במחלוקת, לא רק בסדרת המשחקים עצמם, אלא גם בהיסטוריה של הגיימינג ובתרבות הפופולאריות של ימינו בכלל. מדובר ברגע שהסעיר את הרשת כאשר המשחק יצא ב-2020 (ואנחנו בטוחים שהוא יסעיר אותה גם עכשיו), ועד היום יש אנשים שלא סולחים עליו לנוטי דוג וניל דרוקמן, ונוטרים להם טינה. זהו רגע מלא רגש כאב והפתעה, שטרף את כל הקלפים, ומהווה את יריית הפתיחה הרשמית לארועי המשחק, שמניעה את אלי לאותו מסע אכזרי ואפל ברחבי סיאטל. כדי שרגע כזה יעבוד בצורה המופתית שבה הוא עבד במשחק, וכדי שהוא יצליח לרגש ולהניע את השחקנים והקהל כמו שצריך, עליו להיות מבוצע בצורה משולמת. במשחק, הביצוע מסתמך לא מעט על העובדה שהשחקן חווה את הרגע הזה תוך כדי שהוא משחק את הדמויות השונות, מה שגורם לו להרגיש כאילו הוא חווה את הרגע הזה על בשרו, אבל לסדרה אין כזה יתרון, שכן כאשר אנחנו צופים בסדרה מדובר בחוויה חד צדדית בלבד שלנו כצופים -אין בה חלק אקטיבי. ככל שחשבנו והתקרבנו לפרק ככה יותר ויותר חשבנו ותהינו איך והאם הסדרה תצליח לשחזר את העוצמתיות של אותו הרגע, ללא האספקט החשוב הזה, והאם זה בכלל דבר שאפשר לעשות? לצערנו, עכשיו אחרי שסיימנו לצפות בפרק ולמרות שבהחלט מדובר בפרק מצוין, אותו הרגע עדיין מצליח להיות מרגש ועוצמתי, העיבוד של הרגע העוצמתי הזה מהמשחק לסדרה, לא עובד באותה הצורה.

לא כל דבר אפשר לעבד בצורה נאמנה - מתוך העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ באדיבות HBO

לא מושלם ולא נורא

אנחנו יודעים שהדעה הרווחת היא שמדובר בפרק מופתי ושהרוב המוחלט של הצופים והקהל של הסדרה (בוודאי אלו שלא מכירים את המשחק) עומד לאהוב אותו מאוד, ואין ספק שהוא פרק שמצליח לבלוט גם בין שאר הפרקים ששודרו עד כה (שגם ככה מצויינים). לכן, לפני שאתם נעמדים בפנינו עם קלשונות ולפידים חשוב לנו להגיד, שגם אנחנו חושבים שהפרק טוב, אפילו טוב מאוד. הוא אולי לא מופתי ומושלם כמו שלא מעט מבקרים ואנשים מציגים אותו (ותכף ננסה להסביר גם למה), אבל זה לא הופך אותו לטלוויזיה גרועה או לא טובה. גם אם הוא לא מתקרב לקרסוליים של עוצמת הרגש והזעם שאותו הרגע יצר (ועדיין מייצר) בכל פעם שאנחנו חווים אותו במשחק, זה לא הופך אותו לפרק חסר רגש כלל, וגם אם אהבנו את הגרסא הזו פחות מהגרסא המקורית, אנחנו לא יכולים שלא להודות שגם הגרסא הזו ריגשה לא מעט. בנוסף, אנחנו גם מבינים מאיפה ומדוע השינוי בין הגרסאות נוצר. מעבר לעובדה שאותו אלמנט של משחקיות לא ניתן להמחשה כאשר מעבדים משחק לסדרה, יש עוד מספר אלמנטים עלילתיים (שאי אפשר להכנס אליהם בשלב זה מפאת ספוילרים), שדרשו מהסדרה לעשות כל מיני שינויים כולל שינוי בהצגה של אותו הרגע והרקע שמוביל אליו. אנחנו לחלוטין מבינים ומקבלים את זה, ויתכן שזו הגרסא הטלווויזיונית הכי טובה שניתן להפיק לאותו הרגע, אבל עדיין כשצפינו בפרק הזה לא יכולנו שלא לברוח במחשבותינו לגרסא המופתית של המשחק לאותו הרגע, וקצת להתבאס שהרגע הזה לא עבר באותה גם פה.

איפשהו באמצע - מתוך העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ באדיבות HBO

לא כל שינוי הוא לטובה

זה אמנם נכון שרק לפני רגע אמרנו שאנחנו מבינים שהיה צורך מהותי לשנות את הרגע הזה ושהוא לא היה יכול להיות שחזור מדויק שלו מהמשחק, אך יחד עם זאת אנחנו צריכים להודות שהרבה מאותה תחושת פספוס נוצרה דווקא בגלל חלק מהשינויים והתוספות, שלא היו הכרחיים לעיבוד המחודש, ובראשם חילוף התפקידים והשינוי בקווי העלילה. כדי שלא נצלול לספוילרים ונהרוס לכם את כתבת הניתוח שתעלה מאוחר יותר השבוע, נציין שהפרק מתמקד בשלוש עליליות עיקריות. הראשונה היא של טומי בג'קסון, השנייה היא של אבי, דינה וג'ואל, והשלישית היא של אלי וג'סי (שלבסוף מתלכדת עם זו של אבי, דינה וג'ואל). המבנה הזה, שלא היה קיים במשחק, וגם לא היה ממש נחוץ במסגרת העיבוד המחודש, הוביל לכמה בעיות שחיזקו אצלנו את תחושת הפספוס. הראשונה מביניהן, היא למעשה קו העלילה של טומי כולו. קו העלילה הזה שאמנם היה מעניין, קצבי ועזר לשמור על אדרנלין גבוה לכל אורך הפרק, במקביל להתרחשויות בקווי העלילה האחרים, לא היה קיים במשחק כלל וכלל, ולכן אנחנו מעריכים בזהירות שהמשמעות וההשלכה שלו על העתיד (אם תהיה כזו בכלל) תהיה שולית ביותר, בטח בהתחשב במה שקורה באלו המקבילים אליו. לקו העלילה הזה, ולקרבות מלאי האקשן שהוא מכיל בתוכו אין משמעות אמיתית להמשך מלבד זריקת אדרנלין ויצירת הרס רציני, שמתיישב בצורה נפלאה עם התמה של הפרק, נוצרת התחושה שמדובר בפילר ותו לא. נכון, זה אמנם פילר עצבני ומלא ברגש ויש לא מעט סדרות שהיו מתות לקבל קו עלילה מיותר ונוסף שכזה גם בפרקים הכי טובים שלהן, אבל עדיין זה מה שהוא - פילר. בגלל שהוא מאוד איכותי, כנראה שברוב המקרים היינו מחליקים על זה, אבל לצערנו המשמעות של אותו קו עלילה מיותר הפעם היא שטומי מבלה את כל הפרק בנפרד מג'ואל. זה שינוי משמעותי מאוד שמרגיש כמו החמצה די גדולה, כי לשהות של טומי בסביבתו של ג'ואל במהלך הרגעים הללו במשחק יש משמעות רבה, והחסרון שלו במהלך אותם רגעים בסדרה היה מאוד מורגש עבורנו.

בעיה נוספת, שנובעת מאותו חילוף תפקידים וקווי עלילה, היא הצימוד של דינה לג'ואל והצימוד של ג'סי לאלי במהלך רוב הפרק. גם פה נגיד רק שבמשחק, בזמן שג'ואל מבלה עם טומי את קו העלילה שלו, אלי מבלה עם דינה את קו העלילה שלה וג'סי בשלב הזה הוא דמות שולית מאוד עד לא קיימת. השינוי הזה גם הוא מרגיש מאוד לא נחוץ לעיבוד הטלווזיוני של הסיפור הזה, מה שעוד יותר מחזק את תחושת הפספוס שנוצר מהמחסור בדינמיקה בין ג'ואל וטומי באותם רגעים קריטיים. יחד עם זאת, לשינוי הזה יש שני יתרונות שאמנם מתגמדים בהשוואה לחסרונות שהשינוי הזה גורם, אבל בכל זאת מרגיש לנו שראוי לציין אותם. הראשון מביניהם הוא חיזוק הקשר בין ג'ואל לדינה. מערכת היחסים של השניים היא דבר שלא קיים במשחק, ואם קראתם את הביקורת שלנו לפרק הקודם, אתם יודעים שהיא דווקא אחד השינויים וההרחבות שהכי אהבנו בעונה החדשה, ולכן אף על פי שהפרק לא עושה שימוש מקסימלי בצימוד של דינה לג'ואל הוא מצליח לשדרג את המשמעות והקשר שלהם אחד עם השני, ואנחנו תמיד בעד. היתרון השני שנוצר מהצימודים החדשים, הוא שהדמות של ג'סי מקבלת פיתוח חשוב לדמות כבר בשלב הזה של הסדרה, דבר שמחזק את חשיבותו כדמות משנית ואת מערכת היחסים שלו ושל אלי. זה אמנם נכון שבמשחק מערכת היחסים של אלי וג'סי בפרט ודמותו של ג'סי ככלל נחקרים ומועמקים בצורה אחרת ובשלב הרבה יותר מאוחר בעלילה, אבל אנחנו נשמח ללמוד על דמותו של ג'סי עוד. אם תוצר הלוואי של השינויים הללו אומר שאנחנו עומדים לקבל עוד יותר רקע ועומק על דמותו של ג'סי, אז מבחינתנו זה שינוי חיובי במיוחד, בטח אם הוא ימשיך להיות מבוצע בצורה הנפלאה בה הדבר בוצע בפרק הזה.

מרשים אך מיותר - מתוך העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ באדיבות HBO

הראשון מבניהם

מלבד הנקודות האלו, כל דבר בפרק עובד ובענק. החל מסצנת הפתיחה המבריקה שנותנת לנו הצצה נוספת למוחה ולמוטביציה של אבי, דרך אותן סצנות אקשן מפוצצות ומלאות אדרנלין, ועד אותם רגעים וטוויסטים מפתיעים שמגיעים לקראת סופו של הפרק, הכל נבנה לקראת רגע השיא של הפרק (ושל העונה כולה עד כה), שלמרות כל הביקורת שיש לנו על אופן הביצוע שלו, אנחנו לא יכולים שלא להודות שהוא מצליח להיות מרגש ועוצמתי במיוחד גם בוריאציה הזו. הוא מצליח לספק הלם ותדהמה אצל הצופים (בוודאי עבור אלו שלא מכירים את המשחק), תוך כדי שהוא מצליח לספק את אחד הרגעים המרגשים ביותר בסדרה כולה, ואולי המרגש והעצוב ביותר שבהם. בכתבות ההכנה שלנו לסדרה, ניסינו לשער מה יקרה כשאותם רגעים מלאי רגש יפגשו את העוצמה והאדרנלין של סצנות האקשן, וכפי ששיערנו התוצאה היא לא פחות ממרהיבה. יש בפרק הזה הכל מהכל ובאיכות הגבוהה ביותר, ולמרות הבעיות שלו הוא עדיין בבסיסו טלוויזיה טובה, שמכילה בתוכה רגעים שלא רואים הרבה, בטח שלא בעוצמה ובצורה המיוחדת של הפרק הזה. אנחנו רואים ברשת לא מעט הקבלות בין הפרק הזה לפרקים הגדולים והמפתיעים של ״משחקי הכס״ (ובראשם ״החתונה האדומה״), ואנחנו בהחלט מסכימים עם ההקבלה הנכונה והמאוד מדוייקת הזו. אין ספק שהפרק הזה הוא פרק HBO בומבסטי קלאסי, שמזכיר את ימי הזוהר של האולפן עם משחקי הכס, ואין לנו ספק שהוא עוד ידובר (והרבה) בתקופה הקרובה.

רגע שיא חסר רחמים - מתוך העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ באדיבות HBO

שחקני גולף

אחד הדברים שהופכים את הפרק הזה לכל כך איכותי, למרות הבעיות והשינויים העלילתיים שלו מהמשחק הוא תצוגת המשחק, שבניגוד לאותם שינויים היתה מושלמת. כל אחד ואחד מהשחקנים ומהשחקניות המופיעים בפרק הזה מספקים תצוגת משחק בלתי נשכחת, שמתאימה כמו כפפה ליד לדמות שלהם ולמסע אותו היא עוברת בפרק הזה, וכולם ביחד כקולקטיב מצליחים להעביר את התחושה האפלה, המרגשת והכואבת של הפרק הזה בצורה שהיא לא פחות ממושלמת. יחד עם זאת, אנחנו מרגישים חובה לציין לחיוב הופעה של שתי שחקניות ושחקן אחד שלחלוטין גנבו את ההצגה במהלך הפרק הזה. השחקן הוא כמובן לא אחר מאשר פדרו פסקל, שמגלם את דמותו של ג׳ואל. גם בפרק הזה פסקל מצליח להפיח חיים בדמות הנהדרת והעמוקה של ג׳ואל ולתת לה עומק משלו באמצעות הבעות הפנים שלו והדיאלוג שלו, במיוחד בסצנה שמציגה את אירוע השיא של הפרק שבה הוא לוקח חלק. זה הישג חשוב ומשמעותי, במיוחד בהינתן העובדה, שברגע השיא של הפרק לדמותו של ג'ואל יש דיאלוג מאוד מינימלי (תאשימו את חומר המקור), אבל למרות זאת פסקל עדיין מצליח לבלות ולהוסיף את הנופח והמהות היחודית שלו לסצנה. הראשונה מבין שתי השחקניות שנרצה למנות היא למרבה ההפתעה בלה ראמזי, שמגלמת את דמותה של אלי, שהצליחה בצורה מופתית להביע ולבצע את חלקה ברגע השיא של הסדרה בצורה מעוררת השתאות. היא מצליחה להביע את רגשות האבל, האובדן והזעם המבעבע בצורה מדויקת וחזקה במיוחד, ואחרי הביצוע שלה בפרק הזה, לא רק שכל החששות שלנו לגבי הליהוק שלה כאלי הבוגרת נעלמו כלא היו, אנחנו גם מאמינים כי היא בהחלט הולכת להיות מועמדת בתקופת הפרסים הקרובה בלא מעט פרסים (אם כי היא כנראה תפסיד לא מעט מהם לבריט לאוור).

מעליה מתנוססת בגאון קייטלין דיוור, שמגלמת את דמותה של אבי, והיא ללא כל צל ספק הכוכבת הגדולה של הפרק. היא מוכיחה באופן חד משמעי, שהיא הבחירה הטובה ביותר עבור אבי, ומצדיקה את האמון המוחלט של ניל דרוקמן בה (שליהק אותה ללא אודישן), תוך כדי שהיא מספקת תצוגת משחק מצמררת ועצבנית במיוחד, שמצליחה להיות לא פחות עוצמתית וברוטאלית מזו של אבי במשחק, למרות השינויים הפיזיים בין דמותה של אבי במשחק לדיוור עצמה. העובדה שדיוור צילמה את הפרק הזה שלושה ימים בלבד לאחר שחוותה אובדן אישי ואיבדה את אמה (שהלכה לעולמה עקב סרטן), רק מחזקת את ההופעה המרשימה שלה במהלך הפרק. הערבוב של האובדן והכעס האישי והפרטי של דיוור יחד עם זה של אבי, יוצר תמהיל מיוחד ומרהיב לצפייה, שמהווה את לב ליבו של שיא הפרק, ועובד בצורה מופתית ופואטית במיוחד. אנחנו יודעים שזו רק תחילת המסע של דיוור בתור אבי, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות לאן ואיך היא תגיע בהמשך.

אבי בכל רמח אבריה - מתוך העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ באדיבות HBO

יורש ויזואלי

עוד אספקט טכני שמבוצע בצורה מופתית במהלך הפרק הוא הבימוי והצילום שלו, שהובלו על ידי הבמאי זוכה האמי מארק מילוד (״יורשים״). מילוד הוביל והציג את הפרק הזה בצורה ויוזאלית מרשימה לכל אורכו מתחילתו ועד סופו, ולא רק בסצנות האקשן המפוצצות ומלאות הנגועים שיש בפרק הזה בשפע, אלא גם בסצנות השקטות רגועות יותר שהעוצמה והרגש שלהן נובעות מהדינמיקה של הדמויות השונות ומערכות היחסים שלהן, ולאו דווקא מהאקשן שמתרחש על המסך. דווקא בסצנות האלו הבימוי והצילום משתלבים עם התפאורה וההפקה שהיו ברמה מאוד גבוהה גם הן, ויוצרים חוויה ויוזאלית יפיפייה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. הסצנה הבולטת ביותר מהבחינה הזו בפרק היא סצנת הסיום של הפרק (או יותר נכון מונטאז'), שמציג איך כל אחת מהדמויות השונות סיימה את האירועים האכזריים במהלך הפרק. המונטאז' ממחיז באופן אומנותי ומרהיב בהחלט את המשמעות והחורבן שהפרק הזה הותיר מאחוריו, ובשילוב עם המשחק נטול המילים של כל השחקנים המופיעים בו הוא סוגר את הפרק בצורה מושלמת.

תענוג ויזואלי - מתוך העונה השנייה של ״האחרונים מבנינו״ באדיבות HBO

כבוד ללא דריסה

אם כבר עסקינן במונטאז' הסיום של הפרק, חשוב לנו לציין את הכבוד העצום שהוא (והפרק כולו), העניקו כבוד לאשלי ג'ונסון (הלא היא המדבבת של אלי מהמשחק) ולמשחק כולו. את מונטאז' הסיום מלווה הביצוע של ג'ונסון לשיר Through The Valley שעל שמו נקרא הפרק (ואותו ניתחנו בהרחבה בכתבת ההכנה שעלתה אתמול), ומעבר לעובדה שהוא משתלב בצורה מושלמת וסינרגית, עם הרגשות הטעונים והכאובים שהמונטאז' הזה מספק לנו, ושהוא ביצוע מדהים שאנחנו שומעים לא מעט בימים האחרונים, הוא גם מאפשר לג'ונסון שהייתה הראשונה את הסיפור והרגע המורכב הזה בעצמה, לקחת חלק גם בגרסא הזו של הסיפור. עצם ההכלה של השיר הזה והביצוע שלה דווקא פה ברגע הכואב והאפל הזה, חולקים כבוד למשחק ולאלי ״המקורית״ בצורה עדינה אך מרגשת במיוחד, שלא באה על חשבון אף אחד מהשחקנים או הדמויות של האיטרציה הנוכחית, והשילוב של השיר והמשמעות שלו בצורה העדינה והמדויקת הזו הצליחה לפרוט על מיתרי הלב שלנו, פעם נוספת.

הפרק השני בעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״ הוא לא יצירת המופת הגדולה שעשו ממנו, ואין ספק שגרסת המשחק לעלילת הפרק עדיפה עליו בעשרות מונים. אבל למרות זאת, ולמרות כמה בחירות ושינויים עלילתיים די תמוהים, הוא עדיין מצליח לספק פרק איכותי ביותר של טלוויזיה, שמצליח להזכיר את ימי הזוהר של HBO. הוא מרגש, אפל ועוצמתי והשילוב של הופעת המשחק המופתית של הקאסט (בעיקר של ראמזי ודיוור), יחד עם הבימוי והצילום המרהיב של מילוד, והכבוד העצום שהוא חולק למשחק ולאשלי ג'ונסון יוצרים חוויה טלווזיונית מיוחדת במינה, שלא משנה אם אתם מכירים את המשחק עליו הפרק מבוסס או שלא, הוא בוודאות ישאיר עליכם חותם שישאר אתכם עוד הרבה זמן.