תודה לקולנוע לב על ההזמנה להקרנת העיתונאים!

תקציר: בזמן שהכל מסביב בעולם קורס והסוף נראה קרוב מתמיד, דבר אחד נשאר בולט בעיני כל - פרסום המודה לרואה החשבון צ׳אק קראנץ (טום הידלסטון) על 39 שנות שירותיו. מארטי (צ׳ויטל אג׳יופור), מורה נואש ורווק, מנסה להבין מה כל כך מיוחד באדם הזה, שהשבחים אליו מופיעים בכל פינה. מה כל כך מיוחד באדם הזה, הוא תוהה, שנראה נורמטיבי ורגיל למראה עין? והאם הוא יצליח להגיע לקיצו של העולם כשהשלים את כל מבוקשו?

הדבר שאני הכי אוהב ומצפה לו כשאני צופה בסרטים, הוא היכולת שלהם כסוגת אומנות ללכוד חוויות חיים שונות ולספר נקודת מבט ייחודית, המוחבאת בין קפליהם של סיפורים חביבים עם דמויות המעוררות הזדהות - בין אם הן מציאותיות או פנטסטיות. הסרטים שאני מחשיב כטובים ביותר בעיניי הם אלו שעוררו בי תחושות מסוימות, בין אם חיוביות, שליליות, או פשוט צמררו אותי עמוקות בהבנות עמוקות ומרחיבות אופקים.

מן הסתם, כיום קצת קשה להתקל בסרט שכזה על המסך הגדול, שכן הפלטפורמה הקולנועית הפכה מוצפת ברובה במה שניתן לכנות ״ג׳אנק פוד״, מה שבאופן לא מפתיע כלל יוצר רווחים גדולים יותר, וכתוצאה מכך, חזרה שוב ושוב על אותו הניגון. עכשיו, אני לא זר לסרטי פופקורן ויצא לי לא מעט להנות מאוד בסרטים כאלו שהוצאתי עליהם את מיטב כספי, אבל אני עדיין מוצא את עצמי מפעם לפעם חושק במשהו ייחודי יותר. מרגש יותר. מושך יותר. משהו שבאמת ישנה את האופן שבו אני רואה דברים, ילמד אותי דבר חדש, או יגרום לי לחוש תחושת נראות בכל הקשור לרגשותיי הפנימיים. שנת 2025 די לקחה את הזמן עם הוצאה של סרט כזה עבורי. אבל תודה לאל... זאת אומרת, תודה לצ׳אק, על ״חייו של צ׳אק״.

ראשית, הייתי די מופתע ומורשם כמה עמוק הסרט הזה מתעסק ברעיונות הפילוסופיים של אקזסטנציאליזם וסוליפסיזם, קונספטים שיצא לי בעצמי להרהר עליהם מפעם לפעם לאורך חיי. בגדול, סוליפסיזם הוא הקונספט של האפשרות כי כל דבר שאתם רואים, חווים ויודעים קיים אך ורק בתוך תודעתו של האינדיבידואל. נושא עמוק למדי, כמובן, שלא יצא לי לראות מיוצג בקדמת הבמה באף צורה של מדיה קודם לכן, וכזה שיתכן ולעולם לא נוכל באמת לפתור או לפצח לגמרי. הסרט משתמש בנושאים המורכבים האלו על מנת לגבש מסר עוצמתי ואנושי ביותר, המייצג הזדהות - אך בדרך מאוד שונה מהאופן שבו סרטים אחרים פועלים על מנת להגיע ליצור את אותה התחושה.

הוא גורם לצופים להביט על חייהם האישיים דרך פרספקטיבה אחרת, בכך שהוא מחזק את ההבנה איך הדברים הקטנים שאתם עושים, הבחירות שאתם קובעים וההשלכות אליהן אתם נופלים, בונות את החוויה שהיא החיים שלכם. הסרט לא בנוי בצורה המוכרת שמצפה ממך לתמוך במסע של גיבור; למעשה, הוא גורם לך להרגיש כאילו העלילה היא מבט חיצוני וחטוף על מסעו של האדם הפרטי האנושי, או על החוויה האנושית ככלל. בעוד שהוא כן מציג חוויות שנחוות בידי הדמויות, הוא שואף לכך שהצופה ימקם את עצמו ואת חוויותיו האישיות אל תוך המבנה המוצג, על מנת שיוכלו להבין לגמרי את הנקודות אליהם הוא מכוון.

אם הפסקה הקודמת לא הספיקה על מנת להכין אתכם לכך, אז כדאי שאבהיר כי הצפייה בסרט הזה דורשת מיקוד מלא על מנת להנות לגמרי ממה שהוא מכיל. שמירה על פוקוס ומעקב אחר העלילה, שימת לב לפרטים הקטנים והיכולת הרגשית להתמודד ברגע הצפייה עם סיפור די מחובר לקרקע, שהוא גם (לפחות מעוצב להיות) ״עמוק עלילתית״, הם דברים הכרחיים על מנת להתחבר לרגשות ולתחושות שהוא מייעד להעביר אתכם. לא מדובר בסרט פופקורן קליל ומבדר, ואפילו אומר שהוא לא מומלץ ליציאת ערב קז׳ואלית עם חברים, בציפייה לצחוקים ושעשוע.

הוא דורש כיוון מחשבה המצפה לדרמה, ואף סוגה מיוחדת של דרמה, שעובדת בצורה המיטבית רק כאשר אתם מאפשרים לעצמכם לספוג את תכניה ולהרהר על איך היא מתקשרת לרגשותיכם האישיים. זה עלול להישמע מתנשא מצידי לומר זאת, אבל אני פשוט ממליץ לכם לבוא מוכנים עם כיוון המחשבה המתאים, ולא רק להימשך לפרויקט בגלל קאסט השחקנים שמופיע בו. זה אומנם לא הסרט הכי כבד שראיתי, והוא כן מתקדם בצורה עקבית, אבל הוא אכן מכיל מורכבויות עמוקות, שאנשים המחפשים בידור פשוט על המסך הגדול עלולים שלא להנות ממנו באותה המידה.

עכשיו, אני מודה שהמבנה של הסרט עלול להיות מעט מבלבל לצופה הממוצע, ובמהלך המערכה הראשונה שלו הייתי די מבולבל בנוגע לאיזה סוג של סרט נכנסתי הרגע. בעוד שהסרט כן דואג להציג לך שזה אכן הסרט הנכון, הסיפור בהתחלה עלול להרגיש לכם שונה בתכלית ממה שציפיתם במקור. המלצתי תהיה להישאר ממוקדים ולהחזיק מעמד, בזמן שאתם עדיין שמים לב לפרטים הקטנים שנזרקים פה ושם במהלך החלק הזה. ברגע שתגיעו למערכה השנייה, התקדמות הסיפור תראה הרבה יותר ברורה ואף תציג הצדקות לבחירות שנעשו במהלך המערכה הראשונה. אל תירתעו ואל תוותרו אם היא נראית מוזרה תחילה, אני מבטיח לכם שהכל ישתלם בסופו של דבר. חשוב לי להבהיר שאני לא חושב שהמערכה הראשונה רעה, ממש לא, אבל היא דורשת את סבלנותו האקטיבית של הצופה, וכן (פעם נוספת) את תשומת ליבו, על מנת שתוכל לגאול את עצמה בשלב מאוחר יותר.

באשר לתצוגה הסינמטוגרפית שלו, ובהתחשב בניסיון שלו להציג את הקונספטים העצומים האלו ולבטא באופן ויזואלי את הפלאות והגבולות האינסופיים של חוויות החיים באמצעות מיצגים של כוכבים וגלקסיות נרחבות בחלל, הסרט מצולם אך ורק באופן די מתקבל על הדעת, ומותיר רבות לשיפור באספקט הזה - שלא בהכרח עומד בקנה אחד עם הציפיות ממנו. הוא מנסה לרענן בכך בכמה רגעים בודדים, אבל ברובו הוא מוצג בצורה סטטית למדי, כאשר זווית המצלמה מכוונת במקביל לשחקנים, ואין תחושה של ניסיון להדהים ולהמם את הצופים במיצגים יוצאי דופן - לצערי גם בתנועת המצלמה וגם בעבודת האפקטים הממוחשבים.

בעוד שככל הנראה היו לסרט תכנונים מסוימים בנוגע לויז׳ואלס שלו, וניתן לראות כיצד כמה שוטים דרשו עבודה מקדימה, לא ניכר שהיה מדובר באספקט החשוב ביותר בעיניהם. צפייה מחודשת בטריילרים לאחר הסרט הבליטה בעיני את השימוש ביחסי מסך משתנים בין המערכות השונות של הסיפור, אבל אני לא זוכר שהדבר בלט בעיניי בצפייתי בקולנוע. בהתחשב ברגשות הקסומים והפנימיים ביותר שהפרויקט הזה מתמקד בהם, ההפקה הזו יכלה להיות הרבה יותר עוצרת נשימה ויזואלית מכפי שהיא בפועל, או מכפי שהיא מתיימרת להיות.

הסרט כולו מלווה בקריינות המבוצעת על ידי השחקן ניק אופרמן. ובעוד שאני כן מאמין שהיא עובדת טוב בקונטקסט של האופן בו סיפור הסרט מוצג, בנוסף על כך שאין לי תלונות מהותיות כלפי אופרמן שאכן מספק את הטון המתאים והמושלם לכל סיטואציה ומספק תמיכה גם לרגעי הומור וגם לרגעי משבר - הקריינות הזאת יוצרת תחושה בולטת מאוד שהסרט הזה מתאמץ לעבד ספר כתוב בצורה מדויקת. מן הסתם, הסרט אכן מבוסס על סיפור מאת סטיבן קינג, אבל בדרך כלל כשמעבדים ספרים לסרטים, שואפים ליצור תחושה המתאימה למדיום הזה. כשאתה כיוצר יכול להשתמש לא רק במילה הכתובה, אלא גם בתצוגה חזותית ובקול, מומלץ לך לנטות לעבוד בשיטת ״Show Don't Tell״ (תראה ואל תגיד) - כלומר, תעדיף להראות דברים על המסך ללא דיבורים, כך שהקהל יוכל להסיק את המשמעות בעצמו. לצערי, הסרט הזה משתמש בשיטה הזאת פחות מהמצופה, באופן יחסי (למרות שהוא כן משתמש בו במקרים מסוימים, אני כן אזקוף זאת לזכותו). די הרבה מהדברים שקורים על המסך מוסברים לעומק, בפירוט רב, על ידי הקריינות.

אני חלילה לא טוען שהיו צריכים להסיר את הקריינות כולה, אני לחלוטין מבין את חשיבותה והכרחיותה בהחזקת מבנה הסרט והבאת מבט אינטרוספקטיבי טוב יותר על התחושות של הדמויות מעבר לעלילה שעל המסך. אבל אני כן חושב שמספר רגעים, בעיקר במערכה השנייה, יכלו לכלול קריינות הרבה יותר מרוסנת, וכן יכלו לאפשר לקהל להבין חלק מהפרטים פשוט על ידי הבחנה בסצנה. ישנם כמה שורות קריינות שיכלו להיות מוסרות, ובכנות, מעט הרגשתי שמאכילים את הקהל בכפית ברגעים אלו. היה עדיף לתת להם להיטמע באווירת הסיטואציה באופן מלא ללא הסחות דעת, ולהגיע למסקנותיהם בנוגע לתחושות הפנימיות בעצמם. אז אני קצת חלוק בכל הנוגע לדרך שבה המתודה הסיפורית הזאת שומשה בפרויקט הזה. היא לא הרסה לי את החוויה כולה, אבל היא כן הורידה מעט את רמת התמימות והאותנטיות של אותו הרגע.

באשר למשחק, הסרט מכיל מספר רב של הופעות משחק חביבות מאוד שעובדות מעולה בגבולות הסרט. כמובן, יש לכם את טום הידלסטון, שתמיד כיף לצפות בו בכל סצנה, בדיוק כפי שאתם מכירים מ-״לוקי״. עם זאת, חשוב לצופים לדעת שעל אף שהוא משחק את הדמות בשם הסרט, זמן המסך של הידלסטון אינו משמעותי כל כך, וכי יש למתן את הציפיות בנוגע לכך. למזלנו, קאסט שחקני המשנה מעולה בדיוק באותה הרמה, וכולל תפקידים בעלי נימות רגש שונות, המשוחקים בין היתר על ידי צ׳ויטל אג׳יופור, קרן גיליאן, קארל לאמבלי, מיה שרה, אנליס באסו וג׳ייקוב טרמבלי.

אבל מעל לכל הופעות המשנה האלו (ועל אף שאף אחת מהן לא לוקה בחסר כלל), נמצאת זו המסופקת על ידי השחקן המוכר והאהוב, מארק האמיל. בעוד שהוא אינו דמות ראשית, הוא מצליח להציג תפקיד עוצמתי ומרגש שבאמת מתבלט כאן. אני אפילו אטען שמבין כל תצוגות המשחק, הוא כנראה היחיד שעלול לקבל מועמדות אוסקר על זו שלו, וזה כולל את חוסר אמונתי שהידלסטון יועמד בקטגוריית השחקן הראשי. תבינו, מבנה הסיפור לא ממש מאפשר בצורה קלה להגדיר לו ״דמות ראשית״ או ״תפקיד ראשי״, על אף ששמו של הסרט מקנה זאת בבירור לצ׳אק. כל הדמויות הן חלק מהסיפור וכולן עושות עבודה טובה בחלקן בסצנות בהן הן מופיעות, אבל ה-״גיבור״ כאן הוא בעיקר הצופה, או אנושיות כקונספט, יותר מאשר דמות המוכלת בתוכו.

בדיוק כפי שהזכרתי בהתחלה, סרטים שפורטים על מיתרי הרגש וצוללים למעמקי הנפש האנושית הם סרטים שאני מלא חיבה אליהם. הסרט הזה לא רק מבליט נקודות שמעשירות את האופן בה הצופה עלול לראות את העולם כמכלול, אלא גם מעורר את מחשבתו של הצופה מעבר לגבולות הסרט בדרך שבה הוא חוקר את תכליתו האמיתית של האדם ושל מחיית החיים כקונספט בפני עצמו.

אני בטוח שאם תעקבו אחרי מהלכו אט אט ותמצאו את עצמכם מתחברים למסרים שלו, הוא ידבוק בכם גם לאחר שתעזבו את בית הקולנוע, יגרום לכם להרהר על הגישה הפילוסופית האישית שלכם, יתכן שיעלה זכרונות שמחים וכואבים כאחד מהאוב של המחשבה המודחקת, וכן יעודד אתכם להביט לאחור על החוויה האישית שלכם בהערכה גדולה יותר לדברים הקטנים שעיצבו את מי שאתם, מה שאתם אוהבים ומה שלבסוף עשיתם עם כל זה לאורך חייכם. אלו הן חוזקות שאינן מושגות בקלות, מוערכות מאוד ויתכן שיקבלו הכרה בולטת בקטגוריית ״התסריט המעובד הטוב ביותר״. יתכן שלא מדובר באיכות מספקת לקטגוריית ״הסרט הטוב ביותר״, אבל עוד נראה בקשר לזה.

״חייו של צ׳אק״ הוא חוויה קולנועית מפתיעה ועוצמתית ביותר, המספקת מבט ייחודי עם פרספקטיבה שונה, מרתקת ועמוקה על החוויה האנושית - בעיקר על חלקיה שככל הנראה כבר התרגלנו לקחת כמובנים מאליהם. באמצעות מה שעלול להראות תחילה כמו סיפורו של אדם אחד עם אישיות מוגדרת ודי מופשטת, שהופכת בסופו של דבר לסיפור המסופר בידי ההשתקפות המתקבלת ממעשיהם של אחרים ואיך אלו משפיעים על מעשיו שלו, הפרויקט הזה דווקא מוכיח שזווית הראייה המוצגת היא רלוונטית לכל אחד ואחת מאיתנו בדרכנו הייחודית שלנו. אולי אין לו את המיצגים החזותיים המהממים ביותר, את הסיפור הכי מטלטל או אפילו את תצוגות המשחק הכי שוברות לב, אך הכוונה המסתתרת מאחורי יצירתו פוגעת קרוב יותר ללב מרוב הסרטים בשנים האחרונות. הרי שבסופו של יום, כל אחד מאיתנו היה רוצה להגיע לעת שבה אחרים יודו לנו על שנות שירותינו הרבות. ועל כן, עליי לומר: תודה לך, צ׳אק.

אני מדרג את הסרט הזה - 9 מתוך 10! 🌌🧠

נ.ב. אם זה התסריטאי שכותב את ״קלייפייס״ של DC סטודיוס, אנחנו בידיים טובות.

״חייו של צ׳אק״ מופץ בישראל על ידי קולנוע לב, ויעלה לבתי הקולנוע עם היפתחם מחדש.

מה דעתכם? האם אתם מתכננים לראות את הסרט החדש והמסקרן הזה? והאם אתם מתחברים לסרטים יותר קלילים וחוויתיים, או לסרטים עמוקים ומעוררי מחשבה? ספרו לנו בתגובות!