תודה לרד קייפ הפצה על שיתוף הפעולה באירוע ההקרנה המוקדמת של הסרט!

תקציר: קלארק (צ׳ויטל אג׳יופור) הוא בעל חנות רהיטים רחבה וכושלת, אשר מתקשה להתמודד נפשית עם העבודה הרבה שהוא משקיע בחנות, לצד בעיית האלכוהוליזם שלו והגירושים שעבר לאחרונה כתוצאה מבעיות אלו. הוא נפגש עם הפסיכולוגית מרי (רנאטה ריינסב), אשר עוזרת לו לעבד את המחשבות שלו והתגובות הטבעיות שלו לכך. לילה אחד, מגלה קלארק כי במרתף החנות שלו, מבעד לאחד הקירות, ישנו חלל אינסופי ולימנלי של חדרים נטושים. כל החלל ההוא עטוף בטפט צהוב מיושן, אורות פלורסנט ורהיטים מעוותים. ככל שהוא יתקדם בדרכו לחקור את השטח הזה שמעולם לא ידע על קיומו, הוא עלול לגלות במורד המסדרון, מעבר לפינה, בפינה דחוקה או באיזור חשוך - שאינו נמצא שם לבד.

אם אתם בני ובנות יותר מ-25, אתם בטח זוכרים שלפני 20 שנה אחת האטרקציות המפורסמות ביותר בעיר הנופש הדרומית שלנו, אילת, הייתה קולנוע ה-IMAX. לפני שהפורמט תפס את הפופולריות ונכנס לאולמות הקולנוע הסטנדרטיים שלנו כיום, פירמידת ה-IMAX שבלטה בנוף האילתי הציעה למשפחות חוויות תלת מימדיות קצרות באולם ענק. לא היה מדובר בסרטים עלילתיים לחלוטין, אלא בפרויקטים שנוצרו - בעיקר באנימציה ממוחשבת - על מנת למלא את הפוטנציאל הטכני של המסך ושל התלת מימד. אחד הסרטים שהוקרן שם כונה ״מקסימום אנימציה״ (או באנגלית ״CyberWorld 3D״). מדובר בקומפילציה של קטעים נבחרים מתכנים מוכרים, בין היתר קליפים מוזיקליים, שחוברו באמצעי קטעי קישור והוצגו במדיום החדשני. הפרויקט הזה נחשב כיום מדיה אבודה (מלבד טריילרים), אך אחד החלקים הכי זכורים לי מאותו סרט היה הסגמנט של ״משפחת סימפסון״, הלקוח מהפרק שנקרא ״הומר בשלישית״. בגדול, הומר מגלה שאחד הקירות בביתם מוביל לחלל ריק תלת-מימדי ומאוד מוזר, מה שמוביל את כל המשפחה לנסות להציל אותו משם וחלקית להתקע שם בעצמם. מעבר לכך שמדובר במיצג תלת מימד די מרשים לתקופה שבה הפרק שודר, אני זוכר שהחשיפה לקטע הזה מאוד הפחידה אותי בתור ילד. מישהו עושה צעד אחד לא נכון ויכול להתקע לנצח בחלל שחור שבו אתה לא יודע מה יופיע בפניך, ללא היכולת לעבור חזרה למקום מבטחים? מיותר לציין שהנושא הזה הטריד מנוחתי והופיע לעיתים בחלומותיי (סיוטיי?) כצעיר. למה אני מספר לכם את כל זה? ובכן, אותה החוויה המטרידה מהילדות פוגשת אותי מחדש בסרט החדש של A24, ״באקרומס״. אומנם אני יכול לעבד אותה בצורה הרבה יותר יציבה כאדם בוגר, אבל אותה האי-נוחות שהייתה קיימת בי כילד, עדיין צורמת באיזורים המודחקים של מחשבתי גם בחוויה הזאת - שחולקת איתה לא מעט קווי דמיון.

הסרט מעבד קונספט קריפיפסטה, סיפורי מעשיות אימה אינטרנטיות, שהתחילו מפרסום ברשת החברתית 4chan בשנת 2019. בשילוב תמונות של מבנה חדרים נרחבים ריקים, נכתב התיאור הראשוני של ״החדרים האחוריים״. ״אם לא תהיה זהיר ותחצה דרך קיר במקומות הלא נכונים, אתה עלול להיתקע בהם. היכן שאין דבר מלבד רק ריח של שטיח עבש, הטירוף של צבע צהוב מונוטני, צליל חשמל צורם של נורות פלורסנט ובערך 600 מיליון מיילים רבועים של חדרים להיתקע בהם. תתפלל לעזרת האל אם אתה שומע משהו מסתובב בקרבתך, כי אתה יכול להיות בטוח שהוא שמע אותך״. נשמע פחות או יותר כמו אותו הרעיון, לא? הרעיון הזה רחש באינטרנט במהלך השנים בכל מיני סוגים וגרסאות, עד שיוצר הרשת קייט פארסונס החליט להפיק מהקונספט סדרת רשת מלאה ולפתח סביבה לור עלילתי המשכי ושלם. ההצלחה של פרויקט האינדי, שנכון להיום עומד על 80 מיליון צפיות, הוביל מספר אולפנים לפנות אליו בנוגע לעיבוד הפרויקט. קצת מעל לשנה לאחר פרסום הסרטון הראשוני, הוכרז כי A24 רכשו ממנו את זכויות הלור המלאות ויעבדו אותם לסרט באורך מלא - עם פארסונס בתפקיד הבמאי. ההכרזה הזו הייתה תקדימית עבור החברה, גם בהשקעה בקונספט אינטרנטי שמטבעו צבר פופולריות בחבר צופים די נישתי, וגם בבחירה של פארסונס בן ה-19 לביים את הסרט - מה שהופך אותו לבמאי הצעיר ביותר בכל הרפרטואר של האולפן. עם קונספט בעל פוטנציאל רב ובלתי מוגדר, יוצר צעיר שהצליח לבנות עולם שלם מ-״צ׳יזבטים״ וחוויה שכל אדם יודע בתוך תוכו שלא היה רוצה לעמוד בה, מגיעים פארסונס ו-A24 השבוע לבתי הקולנוע ברחבי העולם. האם הם הצליחו ליצור איזון שבין הפחד הטבעי של פינות הרשת החובבניות, לבין סטנדרט הסיפוריות הקולנועית המצופה מהאולפן?

אין ספק שאם יש משהו אחד שהסרט מצליח בו בצורה יוצאת דופן, היא הביצוע הפרקטי של הקונספט עליו הוא מבוסס. הוא מצליח להכניס את הצופים עמוק אל תוך החוויה הקלאסטרופובית והלא נינוחה מהשנייה הראשונה שהקהל זוכה לחוות את אותם חדרים אינסופיים במו עיניו. כשהסרט מגיע לחלקים האלו בו והלכה למעשה זורק את הדמויות להסתובב ולגלות את המרחב הריקני הזה, ניתן להבחין בשילוב ידיים מדויק להפליא של תנועת מצלמה, בחירת זוויות, משחק עדין ועיצוב הפקה מפתיע בפרקטיותיו. כל אלו ממצים את המיטב מהרעיון הראשוני על גבי המסך ומצליחים לעורר את היראה ממנו אצל הצופים, ללא אף מילה או ניסיון שכנוע אקטיבי, גם אם מעולם לא נחשפו לתכני הרשת המקוריים. הבחירה למקד את האופן האימתי של הסרט על אותה תחושת חוסר וודאות השוררת בדמויות ולתקשר אותה גם עבור הקהל, מצליחה לערער את שלוות נפשו של הצופה ולהשאיר אותו דרוך, שמא הוא עלול להיתקל במשהו בלתי צפוי בכל רגע נתון, או לחלופין להסתקרן ולרכז מיקודו על עצם לא ברור שנמצא הרחק מהעדשה. במקום למקד את הפרויקט על אלמנטים של אימה מהסוג הנדוש והמוכר, נוטף הדם והאלימות, הסרט מחזיק את הצופה במצב מחשבתי של חשש ומתח בזכות ההתקדמות האיטית והזהירה של האירועים. על אף שאינם עמוסי רעשים וג׳אמפסקרים, הם בהחלט עתידים להגביר לכם את הדופק. הסרט מצליח להוכיח בצורה מאוד אפקטיבית שסיטואציה בנויה טוב מספיק של חוסר ידיעת האיום, עלולה להיות מצמררת יותר מזו שבה האיום ברור. הוא מכיל סיקוונסים ארוכים של מחקר וגילוי, עם מגוון הפתעות מעבר לכל פינה, ולמרות הריקנות של המרחבים - קשה להוריד את העיניים מהמסך.