ביקורת ComicON: ״באקרומס״ - חרדות ופחדים בחדרי חדרים
הסרט החדש של A24 מביא אל מסכי הקולנוע את אחד מסיפורי הקופיפסטה המוכרים ביותר ברשת בשנים האחרונות, שעורר אי נוחות והזדהות רבה עבור כל מי שקרא אותו. בהימור גדול על יוצר רשת צעיר ועולה בן 20, הצעיר מבין כל במאי הפקות החברה אי פעם, הסרט מעבד את תחושת האי נוחות, חוסר הוודאות והמתח המתקבלת מהליכה במסדרון חדרים אינסופי, ריקני ופשטני - במרכזה של עלילה המנסה למצוא היגיון פסיכולוגי בתחושה האנושית המשותפת והמוזרה הזו.
🎬תודה לרד קייפ הפצה על שיתוף הפעולה באירוע ההקרנה המוקדמת של הסרט!
תקציר: קלארק (צ׳ויטל אג׳יופור) הוא בעל חנות רהיטים רחבה וכושלת, אשר מתקשה להתמודד נפשית עם העבודה הרבה שהוא משקיע בחנות, לצד בעיית האלכוהוליזם שלו והגירושים שעבר לאחרונה כתוצאה מבעיות אלו. הוא נפגש עם הפסיכולוגית מרי (רנאטה ריינסב), אשר עוזרת לו לעבד את המחשבות שלו והתגובות הטבעיות שלו לכך. לילה אחד, מגלה קלארק כי במרתף החנות שלו, מבעד לאחד הקירות, ישנו חלל אינסופי ולימנלי של חדרים נטושים. כל החלל ההוא עטוף בטפט צהוב מיושן, אורות פלורסנט ורהיטים מעוותים. ככל שהוא יתקדם בדרכו לחקור את השטח הזה שמעולם לא ידע על קיומו, הוא עלול לגלות במורד המסדרון, מעבר לפינה, בפינה דחוקה או באיזור חשוך - שאינו נמצא שם לבד.
אם אתם בני ובנות יותר מ-25, אתם בטח זוכרים שלפני 20 שנה אחת האטרקציות המפורסמות ביותר בעיר הנופש הדרומית שלנו, אילת, הייתה קולנוע ה-IMAX. לפני שהפורמט תפס את הפופולריות ונכנס לאולמות הקולנוע הסטנדרטיים שלנו כיום, פירמידת ה-IMAX שבלטה בנוף האילתי הציעה למשפחות חוויות תלת מימדיות קצרות באולם ענק. לא היה מדובר בסרטים עלילתיים לחלוטין, אלא בפרויקטים שנוצרו - בעיקר באנימציה ממוחשבת - על מנת למלא את הפוטנציאל הטכני של המסך ושל התלת מימד. אחד הסרטים שהוקרן שם כונה ״מקסימום אנימציה״ (או באנגלית ״CyberWorld 3D״). מדובר בקומפילציה של קטעים נבחרים מתכנים מוכרים, בין היתר קליפים מוזיקליים, שחוברו באמצעי קטעי קישור והוצגו במדיום החדשני. הפרויקט הזה נחשב כיום מדיה אבודה (מלבד טריילרים), אך אחד החלקים הכי זכורים לי מאותו סרט היה הסגמנט של ״משפחת סימפסון״, הלקוח מהפרק שנקרא ״הומר בשלישית״. בגדול, הומר מגלה שאחד הקירות בביתם מוביל לחלל ריק תלת-מימדי ומאוד מוזר, מה שמוביל את כל המשפחה לנסות להציל אותו משם וחלקית להתקע שם בעצמם. מעבר לכך שמדובר במיצג תלת מימד די מרשים לתקופה שבה הפרק שודר, אני זוכר שהחשיפה לקטע הזה מאוד הפחידה אותי בתור ילד. מישהו עושה צעד אחד לא נכון ויכול להתקע לנצח בחלל שחור שבו אתה לא יודע מה יופיע בפניך, ללא היכולת לעבור חזרה למקום מבטחים? מיותר לציין שהנושא הזה הטריד מנוחתי והופיע לעיתים בחלומותיי (סיוטיי?) כצעיר. למה אני מספר לכם את כל זה? ובכן, אותה החוויה המטרידה מהילדות פוגשת אותי מחדש בסרט החדש של A24, ״באקרומס״. אומנם אני יכול לעבד אותה בצורה הרבה יותר יציבה כאדם בוגר, אבל אותה האי-נוחות שהייתה קיימת בי כילד, עדיין צורמת באיזורים המודחקים של מחשבתי גם בחוויה הזאת - שחולקת איתה לא מעט קווי דמיון.
הסרט מעבד קונספט קריפיפסטה, סיפורי מעשיות אימה אינטרנטיות, שהתחילו מפרסום ברשת החברתית 4chan בשנת 2019. בשילוב תמונות של מבנה חדרים נרחבים ריקים, נכתב התיאור הראשוני של ״החדרים האחוריים״. ״אם לא תהיה זהיר ותחצה דרך קיר במקומות הלא נכונים, אתה עלול להיתקע בהם. היכן שאין דבר מלבד רק ריח של שטיח עבש, הטירוף של צבע צהוב מונוטני, צליל חשמל צורם של נורות פלורסנט ובערך 600 מיליון מיילים רבועים של חדרים להיתקע בהם. תתפלל לעזרת האל אם אתה שומע משהו מסתובב בקרבתך, כי אתה יכול להיות בטוח שהוא שמע אותך״. נשמע פחות או יותר כמו אותו הרעיון, לא? הרעיון הזה רחש באינטרנט במהלך השנים בכל מיני סוגים וגרסאות, עד שיוצר הרשתקייט פארסונס החליט להפיק מהקונספט סדרת רשת מלאה ולפתח סביבה לור עלילתי המשכי ושלם. ההצלחה של פרויקט האינדי, שנכון להיום עומד על 80 מיליון צפיות, הוביל מספר אולפנים לפנות אליו בנוגע לעיבוד הפרויקט. קצת מעל לשנה לאחר פרסום הסרטון הראשוני, הוכרז כי A24 רכשו ממנו את זכויות הלור המלאות ויעבדו אותם לסרט באורך מלא - עם פארסונס בתפקיד הבמאי. ההכרזה הזו הייתה תקדימית עבור החברה, גם בהשקעה בקונספט אינטרנטי שמטבעו צבר פופולריות בחבר צופים די נישתי, וגם בבחירה של פארסונס בן ה-19 לביים את הסרט - מה שהופך אותו לבמאי הצעיר ביותר בכל הרפרטואר של האולפן. עם קונספט בעל פוטנציאל רב ובלתי מוגדר, יוצר צעיר שהצליח לבנות עולם שלם מ-״צ׳יזבטים״ וחוויה שכל אדם יודע בתוך תוכו שלא היה רוצה לעמוד בה, מגיעים פארסונס ו-A24 השבוע לבתי הקולנוע ברחבי העולם. האם הם הצליחו ליצור איזון שבין הפחד הטבעי של פינות הרשת החובבניות, לבין סטנדרט הסיפוריות הקולנועית המצופה מהאולפן?
Renate Reinsve in "Backrooms"
אין ספק שאם יש משהו אחד שהסרט מצליח בו בצורה יוצאת דופן, היא הביצוע הפרקטי של הקונספט עליו הוא מבוסס. הוא מצליח להכניס את הצופים עמוק אל תוך החוויה הקלאסטרופובית והלא נינוחה מהשנייה הראשונה שהקהל זוכה לחוות את אותם חדרים אינסופיים במו עיניו. כשהסרט מגיע לחלקים האלו בו והלכה למעשה זורק את הדמויות להסתובב ולגלות את המרחב הריקני הזה, ניתן להבחין בשילוב ידיים מדויק להפליא של תנועת מצלמה, בחירת זוויות, משחק עדין ועיצוב הפקה מפתיע בפרקטיותיו. כל אלו ממצים את המיטב מהרעיון הראשוני על גבי המסך ומצליחים לעורר את היראה ממנו אצל הצופים, ללא אף מילה או ניסיון שכנוע אקטיבי, גם אם מעולם לא נחשפו לתכני הרשת המקוריים. הבחירה למקד את האופן האימתי של הסרט על אותה תחושת חוסר וודאות השוררת בדמויות ולתקשר אותה גם עבור הקהל, מצליחה לערער את שלוות נפשו של הצופה ולהשאיר אותו דרוך, שמא הוא עלול להיתקל במשהו בלתי צפוי בכל רגע נתון, או לחלופין להסתקרן ולרכז מיקודו על עצם לא ברור שנמצא הרחק מהעדשה. במקום למקד את הפרויקט על אלמנטים של אימה מהסוג הנדוש והמוכר, נוטף הדם והאלימות, הסרט מחזיק את הצופה במצב מחשבתי של חשש ומתח בזכות ההתקדמות האיטית והזהירה של האירועים. על אף שאינם עמוסי רעשים וג׳אמפסקרים, הם בהחלט עתידים להגביר לכם את הדופק. הסרט מצליח להוכיח בצורה מאוד אפקטיבית שסיטואציה בנויה טוב מספיק של חוסר ידיעת האיום, עלולה להיות מצמררת יותר מזו שבה האיום ברור. הוא מכיל סיקוונסים ארוכים של מחקר וגילוי, עם מגוון הפתעות מעבר לכל פינה, ולמרות הריקנות של המרחבים - קשה להוריד את העיניים מהמסך.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
מאחר ומדובר בעיבוד קולנועי מלא, על אחת כמה וכמה מטעם אולפן איכות כמו A24, מן הסתם שהפרויקט מכוון להיות יותר ערכי ומחשבתי מאשר להישען על טריק בודד. הרי שכאשר מביאים סיפור קצר לבתי הקולנוע, בדרך כלל נוטים לבנות לו עולם מסביב שיצדיק אורך ריצה מלא. גם במקרה הזה, מושקע מאמץ לבנות סיפור מעטפת פסיכולוגית, המנסה לערב את הקונספט של המעשייה עם התמודדות אישית עם צלקות וטראומות. הסרט מציג את הפחד של האדם מלהתקדם הלאה אל משהו חדש ושונה, לצד הצורך להיתפס בשברי עבר שלא זוכרים בצורה מדויקת מלבד תחושת הסבל שנגרמה, כאנלוגיה לקונספט של שיטוט בחדרים האלו. ככל שתנסה להתעמק בנבכי הנסיבות הטראומטיות שהדחקת, כך הם יצטיירו בראשך כהרבה יותר מאיימים ואפלים, ופחות כאלו שתרצה להתמודד איתם בישירות. בעיניי, מדובר ברקע טוב מאוד שנותן ערך מוסף לחוויה, אך לצערי הסרט לא משקיע את מלוא כוחו בהנחתת הנקודות האלו בצורה ברורה מספיק לצופה הממוצע. הוא אומנם מציג רמזים וסצנות בין לבין העלילה המרכזית בשביל לנתב לשם, ויש לו לא מעט נאומים שברור שנועדו למשמעות כפולה, אך הוא לא מספק פתרון מרכזי לפואנטה הזאת באופן מובהק ומפורט. עבורי זה לא משנה, אני רגיל לנתח תכנים לעומקם במשך הרבה שעות והרבה מילים, אבל לא כל אדם שהולך לקולנוע היה עושה זאת בעצמו (ומשיחותיי בתום ההקרנה, ניכר שזו דעה חוזרת אצל צופים אחרים). אני משער בסבירות גבוהה שהסרט בכוונה בוחר שלא לתת את התשובות על מנת שהצופים יפעילו קצת את הראש, או יסתכלו על הסרט בצורה אחרת בצפיות חוזרות. אותי זה עניין ואני מוצא את ההקבלות האלה לא רעות בכלל, ואני מעריך את העובדה שהן שם. אבל אני לא בטוח אם השארת תהיות ובלבול בראש הצופה עם עליית הקרדיטים תגרום לו לשמור על חיבור מספיק לסרט, בשביל להשקיע בו את המאמץ הנדרש הזה. אני גם נוטה להאמין שלפחות בישראל, מרבית חובבי ז׳אנר האימה מחפשים את הסרטים האלו למטרת גילטי פלז׳ר של בהלות ואנדרנלין, ולא בהכרח בשביל לעבוד שעות נוספות בפיענוח כוונות מורכבות בעלילה.
Renate Reinsve in "Backrooms"
בהמשך למה שציינתי קודם, האספקטים הטכניים של עיצוב ההפקה והצילום שניהם מקצועיים ברמה מאוד מאוד מאוד גבוהה - יתכן שאף הטובה ביותר שראיתי עד כה השנה. החזון הויזואלי של פארסונס מרגיש מאוד מובהק, ספציפי ובעל הבנה מעמיקה בדרכים ליצור את התוצר האותנטי ביותר. אומנם רעיונית ה-״באקרומס״ עצמם הם לא בהכרח מורכבים יותר מידי, אך דווקא מנקודת ההתחלה הזאת ומהשראות דומות במדיה פופולרית (כמו ב-״ניתוק״), נעשית יציאה יצירתית מהקופסה. ככל שמתקדמים במרחב, אנחנו נחשפים לגיוון רב בחללים באמצעות בנייה גיאומטרית שונה, הנדסה מחושבת של חללים צרים במיוחד ומה ניתן לראות דרכם, משחקי פרספקטיבה, מרחקים ותאורה שמזכירים מסדרונות תת קרקעיים ריאליסטיים (כמו למשל, יציאות מבתי קולנוע בקניונים) ואף עיצוב חללים ואביזרים בצורה מעוותת ומקורטעת, כאילו הם באמת נחתכו על ידי פורטל למישור אחר או חוו גליצ׳ במציאות ש-״דפק אותם״. אותם חדרים מתחברים באמת לתחושה אינסופית, והאביזרים מרגישים כאילו נלקחו מצד אחד מסביבות יומיומיות, אך מצד שני, יש בהם מין הדפקט שהופך אותם לחריגים. ריבוי האביזרים השונים במרחבים והשימוש בהם, גם אם הם נראים תחילה לעין כפשוטים למדי, ממוקמים בצורה חכמה במרחב שמחזקת את התחושה הרצויה אצל הצופים ואצל הדמות המרכזית באותו הרגע.
הצילום לאורכו של הסרט הוא באמת איכותי ונותן תחושה שנעשה עם כוונה יצירתית מאחוריו, כשניתן לראות לא פעם התחשבות מדויקת לאופן שבו שוט מסודר. הדבר נכון גם לשוטים הסטנדרטיים המתרחשים ״במציאות״, שהם אומנם יותר ״רגועים״ אך לחלוטין מחושבים, וגם לשוטים שמצולמים מנקודת מבט של מצלמת יד (מה שמכונה ״פאונד פוטג׳״), שהם אומנם יותר רועדים וכאוטיים, אך לא מעוררים ספק לשנייה שאלו צולמו באמת על ידי חובבן מנקודת מבטו. אנחנו רואים לא פעם זוויות צילום לא שגרתיות על מנת לתקשר מסרים של אינסופיות המרחב - כאשר הדמויות מרגישות מזעריות ביחס למה שנגלה בפניהן, וכן להציג הרגשה של חוסר אונים וחוסר מוצא, באמצעות דחיקת הדמויות לפינות ולקירות שאוגפות אותן וסוגרות עליהן. זהו פיצוח חכם במיוחד בעיניי של העברת תחושת הקלאסטרופוביה לקהל דרך עדשת המצלמה. הרגשתו של האדם הבודד, העומד מול חוסר הוודאות השוררת בידיעה שאין לו לאן להימלט, מועצמת בזכות בחירות אלו. הן גורמת לצופים להרגיש בעצמם את אותן התחושות, גם אם אינם מוטרדים מקלאסטרופוביה בחייהם בדרך כלל.
Chiwetel Ejiofor in "Backrooms"
הופעות המשחק של צ׳ויטל אג׳יופור ורנאטה ריינסב בתפקידים הראשיים היו מוצלחות למדי, והשניים שירתו את תפקידיהם בסרט נאמנה. נהניתי מאוד מההזדמנות שקיבל אג׳יופור טיפה להשתחרר בתפקידו לאחר שהתרגל בעיקר לדמויות דרמטיות, והוא מצליח להציג רגשות עזים שונים מכך, בין אם בשטותיות והומור הנדרשים ממנו כשהוא נכנס לנעלי ״קפטן קלארק״ בפרסומות החובבניות שהוא מצלם לעסק שלו, או בעצב ובכאבים שאצורים בו מכשלונות חייו, שהוא צריך לפרוק החוצה בשיחות עם הפסיכולוגית. לצידו, ריינסב - שזהו תפקיד המשחק הראשון שלה באנגלית שנחשפתי אליו, לאחר ״ערך סנטימנטלי״ הנורווגי - מצליחה להציג את הגישה הנוגה של פסיכולוגית הניגשת לנושאים בצורה מאופקת מאוד ולעיתים אף ספקנית, המנסה יותר למצוא את הדרך העדינה והלוגית להציג דברים שנשמעים בלתי סבירים מאשר להאמין להם. אך בנוסף לכך ולמרבה ההפתעה, היא גם עובדת מצוין בתור דמות מתוחה ולחוצה המחצינה מאוד את הזעזוע שהיא חווה, החל מהרגע שהיא מגיעה אל ה-״באקרומס״ בעצמה.
למרות הסיפוק הרב מההופעות של שניהם, אני לא חושב שאף אחד מהם שיחק בצורה מפעימה ומהפכנית. הם עושים עבודה טובה מאוד, אך אין זו משתווה או מתעלה על הופעות המשחק הטובות בקריירה שלהם וכנראה שהם לא יועמדו על כך לפרסי משחק (על אף המועמדויות הקודמות שנזקפות לזכותם). במקרה של אג׳יופור, אני חושב שהופעת המשחק שלו כאן פחות או יותר מקבילה לזו שהציג ב-״חייו של צ׳אק״, שאומנם היא טובה אך לא יוצאת דופן וזכירה במיוחד. במקרה של ריינסב, אני חושב שהיא מתאימה לרוב יותר לסוגת סרטי הדרמה הקטנים והמציאותיים, שמטיבים מאוד עם הכישרון שלה לעדינות ולריאליות. אני מצפה מאוד לראות אותה ב-״פיורד״ (שבדיוק זכה בדקל הזהב בפסטיבל קאן) בהמשך השנה, אני מאמין ששם היא תוכל להביא הרבה יותר ממה שהיא טובה בו.
Chiwetel Ejiofor in "Backrooms"
ההימור המרכזי של A24 על פארסונס הצעיר השתלם ובגדול, מאחר ועבודת הבימוי על הפרויקט הזה באמת מאוד מרשימה - והקאסט באופן חוזר אישש שהוא בהחלט לקח את כלל המושכות בעצמו. ההנדסה של קצב העלילה, התנהגות הדמויות ושימוש המצלמה והאפקטים מרכיבים מוצר שמתעלה מאוד על הציפיות מבמאי מתחיל בעל ניסיון קודם חובבני בלבד. אני מאמין בלב שלם שמדובר ביוצר מבטיח, שכל עוד יקבל לחיקו צוות מקצועי ותקציב טוב יוכל להביא תוצרים מעניינים במיוחד, בין אם בתחומי המד״ב או האימה. אומנם הוא לא לבדו בטרנד המעבר של יוצרי רשת אל המסך הגדול, אבל הוא ככל הנראה אחד המקרים היותר בולטים לחיוב עבורי בשנים האחרונות. בהמשך למה שציינתי קודם, אני מאמין שהמקום שבו הסרט הזה לא נוחת את הנחיתה הכי רכה הוא מחוזות התסריט, שהופתעתי לגלות שפארסונס לא כתב בעצמו. התסריט נכתב על ידי וויל סודיק, שכתב בעבר פרקים ל-״ווסטוורלד״ ול-״הומלנד״, וזהו סרטו הראשון גם כן. מאחר וחזונו של פארסונס משתלב עם כתיבה של אדם אחר שבא מדרמות כבדות, אני לא מופתע שנוצר איזה שהוא חיכוך בתוצר הסופי. כמובן שאני לא מצפה שהסרט יהיה רק הליכה בלתי נגמרת ב-״באקרומס״ במשך שעתיים, הרי שזה בדיוק מה שהתלוננתי עליו בנוגע לסרט ״יציאה 8״. עלילת מעטפת הייתה מתבקשת ואף נדרשת בשביל להפוך את הסרט הזה לבעל משמעות גדולה יותר מהסרטונים האינטרנטיים. זה לא אומר שתסריט טוב צריך לבוא על חשבון קונספט אימתי מוצלח, גם היו לי תלונות על ״פחד אלוהים״, אך רצוי שיהיה איזון בניהם. לצערי, הסרט לא מציג לי מחויבות מלאה לאותה עלילה, וניכר שהוא סולל אותה רק שני-שליש מהדרך. מתבססת הציפייה מהקהל להבין ולנתח את הרמזים הנטמנים בשביל להרכיב את התמונה המלאה, מה שמקשה על צופים (שהם לא אני) לתת על כך נקודות קרדיט.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
מתוך ההבנה הזאת, אני מגיע למסקנה שהחוויה שלכם מהסרט תלויה מאוד בכיוון המחשבתי שאיתו אתם ניגשים אליו וסוג הבידור שאתם מצפים לקבל ממנו. אם אתם מחפשים סרט שיגרום לכם תחושת מתח ואי נוחות שוטפת כמעט לכל אורכו מקונספטים אבסטרקטיים ומשום-מה טבעיים, סגנון אימה מחשבתית, אז ככל הנראה מדובר בסרט המושלם עבורכם. אם אתם מחפשים סיפור מורכב במיוחד עם תפניות ומסקנות משמעותיות, או לחלופין סרט אימה שבו זרמי דם חוגגים, זה כנראה פחות יהיה הכיוון שלכם. אני אישית לרוב מחפש את הסרטים שמצליחים להשתמש בז׳אנר המפחיד והמאיים כמנוף לעלילה חכמה או להנחתת ביקורת חדה. לדוגמה, הסרט האהוב עליי מהמועמדים לאוסקר בשנת 2024 היה ״יופי מסוכן״ (The Substance) - סרט שבהחלט מפצח איזון מופתי בין אימה לבין פואנטה. הסרט שלנו כאן אומנם לא מגיע לרמות התחכום התסריטי המלאות הטמונות בפוטנציאל המקורי שלו, אבל ניכר שאני הצלחתי להתחבר אליו יותר מרוב האנשים. אני חושב שהוא כן סיפק את הרצון שלי בשני האספקטים, מבלי להגזים ומבלי לשבור תקרות. זה אומנם לא הופך אותו לסרט מושלם, אבל זה בהחלט הופך אותו לחוויה קולנועית מהנה ומספקת עבורי, שאני לגמרי יכול להמליץ עליה בחום לכל מי שהסרט מסקרן אותו ולו במעט.
Renate Reinsve in "Backrooms"
״באקרומס״ הוא פרויקט קולנועי מסקרן במיוחד, שמצליח באופן אפקטיבי לתרגם את המתח והפחד הקולקטיבי מהקונספט של בנאליות, ריקנות ובדידות, אל המסך הגדול.הוא מציג עשייה מושקעת ונרחבת בהובלתו של במאי צעיר, שאינו מרגיש צעיר בכשרונו, הנושא חזון מדויק לתוצר סופי מצמרר ומאיץ דופק והבנה מעמיקה של כל השלבים בדרך הנדרשים לכך. יעדים אלו באים לידי ביטוי במקצועיות רבה דרך מחלקות עיצוב ההפקה והצילום, המנוצלות בדרכים לא שגרתיות על מנת לחזק הן את אותנטיות הסביבה והן את אותנטיות התחושה של הדמויות - אשר כתוצאה מהן מופקת הרגשה זהה אצל הקהל. נסיונו של הפרויקט להרחיב את ההיצע שלו מעבר לרעיון הבסיסי שעליו הוא מושתת אל עבר עלילה פסיכולוגית הצליח לעורר בי סקרנות ומחשבה, אך ניכר שהתגובה אינה זהה אצל הצופה הממוצע, שלא בהכרח מצפה להשקיע מאמץ בעת הצפייה בפרויקט שכזה. הופעות המשחק של אג׳יופור וריינסב ממלאות את התפקידים בצורה משכנעת ומהנה לצפייה, אם כי הן אינן יוצאות מגבולות הרמה המצופה מהם במסגרת זו. קיין פארסונס בהחלט מצליח להציג סרט ביכורים מורכב, מניע רגשות ולא שגרתי, אך אלו כל האלמנטים שהופכים אותו לשם מבטיח לתעשייה בשנים הקרובות. אם אתם מתכננים לשוטט בין מסדרונות בית הקולנוע הקרוב לביתכם בשבועות הקרובים, לא תטעו אם תקחו את הפנייה לכיוון האולם שמקרין את הסרט הזה. בין אם תתחברו לאספקט האימה או לאספקט החשיבה, לבטח תמצאו בו חוויה אם תזכרו לסמן לעצמכם את היציאה הנכונה.
ציון שלנו:
טוב מאוד👍🏼
פסק הדין
מה דעתכם? האם ראיתם כבר את ה-״באקרומס״? והאם התחברתם יותר למתח בשיטוט בחדרים הבלתי נגמרים, או לרעיון הפסיכולוגי העומד מאחוריהם? ספרו לנו בתגובות!
8מתוך 10
מה דעתכם?האם ראיתם כבר את ה-״באקרומס״? והאם התחברתם יותר למתח בשיטוט בחדרים הבלתי נגמרים, או לרעיון הפסיכולוגי העומד מאחוריהם?
🎥״באקרומס״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל, וכן ב-4DX.
Behind-the-scenes photo of Chiwetel Ejiofor and Kane Parsons for "Backrooms"
תגובות
הוסף תגובה
עוד בקטגוריה
סרטים
ביקורת ComicON: ״צעצוע של סיפור 5״ - בקשת החברות התקבלה
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
18 ביוני 2026
עידו שייביץ
סרטים
ביקורת ComicON: ״קופה ראשית: הסרט״ - זן נדיר של קולנוע ישראלי
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
16 ביוני 2026
עומר בר-חי
סרטים
ביקורת ComicON: ״התגלית״ - מפגשים מהסוג הממוסחר
סרט המתח החדש של סטיבן ספילברג, בכיכובם של אמילי בלאנט וג׳וש אוקונור, שואף לעלות שאלה מסקרנת: אם העולם היה נחשף להוכחות חד משמעיות על קיומם של חייזרים, איך זה היה משפיע עלינו, על האמונות שלנו ועל היחס שלנו אחד לשני. האם פרויקט שמחזיר את ספילברג לז׳אנר המדע הבדיוני, בו יצר קלאסיקות רבות בעבר, מצליח להוכיח שהבמאי האייקוני עדיין מסוגל להמם, להפתיע ולהניע את הרגש של הקהל המודרני?
עידו שייביץ
