הביקורת אינה מכילה ספוילרים לעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״

הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון

הביקורות הקודמות: פרק 1

כל מי ששיחק במשחק The Last Of Us Part II חיכה לפרק ולרגע הזה. הוא מכיל את אחד הרגעים השנויים במחלוקת, לא רק בסדרת המשחקים עצמם, אלא גם בהיסטוריה של הגיימינג ובתרבות הפופולאריות של ימינו בכלל. מדובר ברגע שהסעיר את הרשת כאשר המשחק יצא ב-2020 (ואנחנו בטוחים שהוא יסעיר אותה גם עכשיו), ועד היום יש אנשים שלא סולחים עליו לנוטי דוג וניל דרוקמן, ונוטרים להם טינה. זהו רגע מלא רגש כאב והפתעה, שטרף את כל הקלפים, ומהווה את יריית הפתיחה הרשמית לארועי המשחק, שמניעה את אלי לאותו מסע אכזרי ואפל ברחבי סיאטל. כדי שרגע כזה יעבוד בצורה המופתית שבה הוא עבד במשחק, וכדי שהוא יצליח לרגש ולהניע את השחקנים והקהל כמו שצריך, עליו להיות מבוצע בצורה משולמת. במשחק, הביצוע מסתמך לא מעט על העובדה שהשחקן חווה את הרגע הזה תוך כדי שהוא משחק את הדמויות השונות, מה שגורם לו להרגיש כאילו הוא חווה את הרגע הזה על בשרו, אבל לסדרה אין כזה יתרון, שכן כאשר אנחנו צופים בסדרה מדובר בחוויה חד צדדית בלבד שלנו כצופים  -אין בה חלק אקטיבי. ככל שחשבנו והתקרבנו לפרק ככה יותר ויותר חשבנו ותהינו איך והאם הסדרה תצליח לשחזר את העוצמתיות של אותו הרגע, ללא האספקט החשוב הזה, והאם זה בכלל דבר שאפשר לעשות? לצערנו, עכשיו אחרי שסיימנו לצפות בפרק ולמרות שבהחלט מדובר בפרק מצוין, אותו הרגע עדיין מצליח להיות מרגש ועוצמתי, העיבוד של הרגע העוצמתי הזה מהמשחק לסדרה, לא עובד באותה הצורה.