ביקורת ComicON: ״דרדוויל: נולד מחדש״ עונה 2 - המקום הכי חם בגהינום
- רז משאט
- 1 day ago
- 12 min read
הביקורת נכתבה בשיתוף עם יובל פרידמן, מנהל העמוד Marvel4u.
הביקורת אינה מכילה ספוילרים לעונה השנייה של ״דרדוויל: נולד מחדש״.
תודה רבה לדיסני פלוס ישראל על הגישה המוקדמת לכל פרקי העונה!
"We are gonna take this city back” - Matt Murdock/Daredevil, Daredevil: Born Again Season 2
בואו נודה על האמת. העונה השנייה של ״דרדוויל: נולד מחדש״ היא לא באמת עונה שנייה, אלא יותר כמו עונה חמישית לסדרה ״דרדוויל״ שעלתה אי שם ב-2015 בנטפליקס. בדיסני, אמנם, לא יודו בזה. יש להם את הצורך השיווקי המובהק לבצע הפרדה בין שלושת העונות הראשונות שהופקו תחת המטרייה של נטפליקס לבין אלו שהופקו (ועתידות להיות מופקות) תחת אולפני מארוול. אבל בפועל ומחוויתנו, יהיה הרבה נכון יותר לכנות את הביקורת הזו ביקורת ל-״דרדוויל״ עונה 5. במשך מעל עשור ולאורך 4 עונות קודמות, עקבנו אחרי מאט מורדוק/דרדוויל ו-ווילסון פיסק/קינגפין, במאבק שלהם על השליטה בעיר ניו יורק ואחד בשני. וכל פעם, הוא הופך להיות מלוכלך יותר, קיצוני יותר ואלים יותר. בסוף העונה הקודמת, הקונפליקט ביניהם הגיע למה שנדמה כשיא כל השיאים וכפתחה של מלחמה של ממש. בצד אחד נמצא ראש העיר פיסק והמליציה הפרטית שלו, ובצד השני נמצאים דרדוויל ושותפיו, הנחושים להפיל את פיסק בכל מחיר. נקודת הפתיחה הזו הובילה אותנו לצפות בעונה החדשה של הסדרה עם שאלה אחת בראש: ״מה עוד נותר להם לחדש?״.
שלא תבינו לא נכון, דרדוויל הוא אחד מגיבורי העל האהובים עלינו בכל הזמנים. ארבע העונות הקודמות נעו בין טובות למצוינות, מה שהפך את הסדרה לאחת מסדרות גיבורי העל הטובות והמעניינות בכל הזמנים. אבל דווקא בגלל זה, הרגשנו שהסדרה הגיעה לסוג של מיצוי. לא הצלחנו להבין לאן עוד אפשר להתקדם ומה עוד אפשר לעשות עם דרדוויל, פיסק, בולסאיי, ונסה, קרן ושאר הדמויות השונות, אחרי כל כך הרבה זמן שראינו אותם על המסך. מה עוד אפשר לספר שעוד לא סופר? איך אפשר להתעלות על הרף שהם הציבו לעצמם? לשמחתנו, ניכר שליוצרי הסדרה היו תשובות ברורות לשתי השאלות האלו. הרבה יותר חשוב מכך, היה להם גם חזון ברור ומסודר. זאת מאחר שהעונה השנייה של ״דרדוויל: נולד מחדש״ אינה רק מצדיקה את קיומה, היא גם מצליחה להאפיל על כל קודמותיה ולהפוך לתצוגה הטובה ביותר של השטן מהלס קיטצ'ן עד היום.
לא סתם החליפה שחורה
הסיבה המרכזית שהעונה הזו מרגישה כל כך קיצונית, שונה ומיוחדת, היא שמדובר בעונה האפלה והקודרת ביותר של דרדוויל אי פעם. נכון, זה חתיכת דבר להגיד, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא מגיעה מפי שני מעריצי דרדוויל ותיקים ביותר, שיצא להם לצפות בכל העונות מספר רב של פעמים. על אף זאת, אנחנו לגמרי עומדים מאחורי הטענה הזו בפה מלא. העונה ניצלה היטב את נקודת השיא של סוף העונה הקודמת בה פיסק ודרדוויל נמצאו על סף מלחמה של ממש, לא בזבזה רגע וצללה היישר ללב העניינים, מה שאפשר לה למנף את אותו השיא כסוג של נקודת התחלה עבור הסדרה. ממנה, בעזרת תכנון מוקפד וכתיבה נהדרת, העונה רק טיפסה וטיפסה. נכון, לבחירה הזו לצלול היישר אל תוך האקשן היו מעט חסרונות, בעיקר מכך שהיא עלולה לגרום לחלק מהצופים שלא ממש חדים על הפרטים הקטנים להיות מעט מבולבלים במספר הפרקים הראשונים. אבל, אם נסתכל על התמונה הכוללת, אין ספק שזו הייתה בחירה מוצלחת, שהייתה נקודת התחלה חשובה והכרחית עבור אותה תחושה אפלה וקודרת, שאפשרה לעונה להגיע לאן שהיא הגיעה (ועוד על כך בהמשך).
השטן של הקהל
עוד דבר שמאוד תורם לאותה תחושה אפלה ולקפיצה המשמעותית ברמה בין העונה הקודמת לזו, היא התחושה שמדובר בעונה הרבה יותר מאוחדת ואחידה ברמתה ובסגנונה. זה לא סוד שהעונה הראשונה של ״דרדוויל: נולד מחדש״ עברה גיהנום הפקתי לא קטן (סטגדיש). היא הוכרזה בתור סדרה עם עונה ראשונה של 18 פרקים בסן דייגו קומיקון 2022, התחילה את הצילומים שלה מספר שבועות ספורים לפני השביתות הגדולות של הוליווד ב-2023, ובסופו של דבר כשהיא המשיכה אותם, זה נעשה לאחר לא מעט שינויים ושכתובים עלילתיים, שגרמו לה פחות או יותר להתחיל צילומים כמעט מאפס. הבלאגן הזה גרם לכך שהעונה הראשונה של הסדרה הרגישה מאוד מאוד לא סגורה על עצמה. היא כל הזמן ג'ינגלה בין סגנונות שונים, ולפרקים היה ממש אפשר להצביע על חלקים שהיו שייכים לעונה ״הישנה״ וחלקים השייכים לעונה ״המעודכנת״. אבל בעונה הזו, קורה ההפך הגמור. נראה שהם הבינו טוב מאוד מה הקהל אוהב ומתחבר אליו, ושהכיוון שאליו הם הסיטו את הסדרה בעקבות אותה שביתה הוא בדיוק מה שהקהל מצפה לו. הקהל רוצה את דרדוויל בצורתו הגולמית ביותר - אלים, קשוח וחסר רחמים. הוא רוצה כמה שיותר קישוריות לסדרה המקורית בנטפליקס. והוא רוצה הרבה יותר ממה שהוא מכיר ואוהב, והרבה פחות מהכיוון החדש והמשונה הזה שמארוול ניסו להציג בעונה הקודמת (זו גם אחת הסיבות המרכזיות שקרן פייג' למשל מקבלת תפקיד הרבה יותר גדול ומשמעותי העונה). לשמחתו של הקהל, זה בדיוק אבל בדיוק מה שהוא עומד לקבל בעונה הזו. זה לא שהצד המשפטי והאישיות של מאט מורדוק נעלמים לגמרי בעונה הזו. למעשה, האיזון והשילוב בין שתי הזהויות האלו ובין הצד המשפטי והדרמטי לצד האקשני יותר היה אחת מנקודות האור הבולטות ביותר של הסדרה. היא הרגישה הרבה יותר כמו מקשה אחת שעובדת היטב ומשרתת את האינטרסים והרצונות של הקהל, ופחות כמו מישמאש לא ברור בין שתי סדרות שונות.
פיסק vs מורדוק
האווירה הקיצונית והאפלה הזו, יחד עם אותו מיקוד עלילתי, התנקזו יחדיו לכדי מערכת יחסים אחת, שהפכה להיות הקרם דה לה קרם של העונה הזו בפרט, ושל הסדרה בכלל. אנחנו מדברים כמובן על מערכת היחסים והדינמיקה בין מאט לפיסק. הקרקע הפורייה שנפרשה לפניהם בסוף העונה הקודמת דושנה ועובדה היטב, כך שאנחנו מקבלים במהלך העונה את ההופעה הטובה ביותר של פיסק ומאט על המסך אי פעם. גם לחוד וגם יחדיו. אותה אווירה דחקה גם את מאט וגם את פיסק וגם את האלטר אגו-אים שלהם, דרדוויל וקינגפין, אל הפינה החשוכה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הדבר לא רק הפך אותם לסוג של חיה פצועה ומסוכנת ביותר, אלא גם לגרסה האמיתית והגולמית ביותר שלהם. במהלך העונה, אנחנו זוכים לקבל הצצה למי הם באמת מאט ופיסק מאחורי כל המסכות והעקרונות, ומה ההבדל בינם לבין דרדוויל וקינגפין (והאם בכלל יש כזה) - מה שמוביל למסע עלילתי מרתק ומטלטל במיוחד. כחלק מאותו מסע, אנחנו רואים קפיצת מדרגה במאבקים ויחסי הכוחות בין השניים גם במובן הפיזי (עליו נרחיב מאוחר יותר), אבל לא פחות מכך גם במובן המנטלי והנפשי. מעבר לעובדה שמשחקי המוחות והתחושה הבלתי פוסקת של חתול ועכבר נוכחת בצורה העוצמתית ביותר שלה בעונה הזו, פיסק, מאט ומערכת היחסים ביניהם עומדת בפני לא מעט מבחנים מוסריים במהלך העונה. החל מהעקרונות האינדיבידואליים והבסיסיים ביותר שלהם ועד למהות האמיתית של הקשר ביניהם, הכול מתערער ועומד למבחן (ולפעמים אפילו למבחנים). הם מצליחים לחדש לא מעט על שתי הדמויות האלו שאנחנו מכירים כבר מעל עשור, אבל גם מצליחים לספק קו עלילה מרהיב במיוחד, שישאיר אתכם במתח ובשקיקה לדעת לאן הוא עוד עומד להתפתח משבוע לשבוע. העונה הזו לחלוטין מוציאה את הטוב ביותר משתי הדמויות האלו (כן כן, אפילו יותר מהסדרה המקורית בנטפליקס) ומצליחה להציב רף חדש והרבה יותר גבוה, עד כדי כך שפעם נוספת קשה לנו לחשוב לאן עוד אפשר להמשיך מכאן הלאה.
לא מה שציפית מראש העיר
כחלק מאותה בנייה מופתית של מערכת היחסים המסועפת והמורכבת הזו, וכדי להצליח לממש את הפוטנציאל המלא שלה במלוא תפארתו, העונה לוקחת לא פעם כמה מהסיכונים הגדולים והמפתיעים ביותר שמארוול לקחה אי פעם. למעשה, בסיום הצפייה בעונה כולה, הרגשנו שמדובר בפרויקט הכי אמיץ ומפתיע של מארוול מאז הסדרה ״וונדה-ויז'ן״ ב-2021. בכל פרק ופרק מחדש, מצאנו את עצמנו מופתעים לא רק מכמה שמארוול דוחפים את הסדרה הזו אל הקצה יותר ויותר, אלא גם ממספר בחירות וכיווני עלילה בפני עצמם, שגרמו לנו לשמוט את הלסת אל הרצפה ולמלמל בשקט לעצמנו ״אני לא מאמין שהם עשו את זה״. אלו רגעים שלא בדיוק ניתן להגדיר בתור טוויסט כלשהו, ואנחנו נשקר אם נטען שלפחות את חלקם לא ראינו מגיעים בצורה כזו או אחרת מראש. אבל ההפתעה וההלם בהרבה מן המקרים נבעו פחות מהרגע הגולמי עצמו, אלא מהעובדה שמארוול אשכרה היו אמיצים מספיק כדי להציג אותו על המסך ועוד בצורה כזו מדויקת ואיכותית. אבל לקחת סיכונים זה רק הצעד הראשון. צריך לדעת למנף אותם. ולשמחתנו, העונה מצליחה להפוך את הסיכונים האלו למשתלמים במיוחד. אותם הסיכונים לא רק הופכים לחלק מהאלמנטים העלילתיים הטובים ביותר של העונה ומהווים חלק מרכזי בעומק ובאכזריות אליהן מגיעים מאט, פיסק ושאר הדמויות בעונה הזו, אלא גם מצליחים לשכנע את הקהל שמדובר בסדרה בוגרת שלא באה לשחק משחקים. היא סוף סוף מציגה להם את השטן מהלס קיצ'ן כאילו הוא נתלש הישר מדפי הקומיקס ישירות אל המסך שלהם.
הזה שבצד
למרות שמאט ופיסק הם לב ליבה של העונה הנוכחית, יש מלבדם עוד לא מעט דמויות משניות נוספות. את רובן הכרנו במהלך העונות הקודמות, אבל יש גם אחת או שתיים חדשות, מה שלעיתים יוצר תחושה של עומס עלילתי וחוסר עניין. חשוב לנו לציין שלא שמדובר בעלילות גרועות, ולשמחתנו הכותבים השונים היו מספיק חכמים כדי לדעת לקשר את כולם אל קו העלילה הראשי ואל מערכת היחסים של מאט ושל פיסק. אבל אלו שפחות נגעו בו כן היו פחות טובים ומעניינים מדברים שהתקשרו באופן ישיר סביב המהות הזו של העונה. הדוגמה הכי טובה לכך תהיה למעשה קו העלילה של ג'סיקה ג'ונס. למרות השיווק האגרסיבי, שיצר את התחושה שמדובר בתפקיד חשוב ואינהרנטי לעונה - קו העלילה של ג'סיקה ג'ונס ניתן להגדרה כהופעת אורח בלבד ותו לא. זו אמנם הייתה הופעת אורח נחמדה במיוחד ומאוד נהנינו לראות אותה על המסך, אבל בסופו של דבר זו בלבד כל המהות שלה. קמיאו ותו לא (שאם נהיה אתכם כנים לגמרי, היה מוטב שישמרו כהפתעה לעונה עצמה). כשמנסים לבנות קו עלילה סביב הופעת אורח שכזו, התוצאה יוצאת הרבה פחות מעניינת ומשמעותית, מאשר עיסוק שמתקשר באופן ישיר ללב הפועם של הסדרה. נכון, קו העלילה הזה עדיין מעניין בפני עצמו ובסופו של דבר מצליח להתקשר לרגע השיא של העונה בצורה די חכמה. אנחנו לגמרי נשמח לראות את שתי הדמויות האלו משתפות פעולה שוב. אבל בהינתן התועלת שלו לעלילה המלאה והעובדה שהוא מגיע יחסית בפרקי הסיום של העונה, שהופכים לפרקים האינטנסיביים והעוצמתיים ביותר של הסדרה כולה, אולי היה ניתן לבנות אותו בצורה קצת אחרת ומעניינת יותר. קו העלילה של ג'סיקה ג'ונס הוא כמובן לא קו העלילה היחיד שסובל מהבעיה הזו של הבדלי רמת העניין. יחד איתו, יש לפחות שלושה או ארבעה קווי עלילה משניים שסובלים מאותה בעיה. כשזה קורה, הבעיה הזו לא רק הופכת לגדולה ומורגשת יותר, אלא יוצרת בעיה נוספת של חוסר איזון והתרחשויות לא הגיוניות או לא מוסברות עד הסוף. אלו נוצרות מהצורך לסגור לא מעט מאותם השתלשלויות עניינים במקביל, שחלקם לא פותחו או הוצגו בצורה מעמיקה מספיק. כשזה קורה, אי אפשר להתעלם מהבעיה, מה שבהחלט פוגע בחוויית הצפייה.
יחד עם זאת, חשוב לנו לציין שלא כל קווי העלילה המשניים הם כאלו, ושיש כאלו שמצליחים לבלוט ולעניין כמעט כמו אלו של מאט ופיסק. מרביתם של הקווים האלו עוסקים (באופן לא מפתיע במיוחד) בדמויות שכבר הופיעו בעבר בגלגול הקודם של הסדרה בנטפליקס, כאשר בראשן עומדות הדמויות של קרן פייג' ופוינטדקסטר, המוכר יותר בתור בולסאיי. קווי העלילה של השניים תפסו ומשכו אותנו מהשנייה הראשונה. למרות שההתחלה שלהם הרגישה קצת משונה ומוזרה, הם תפסו קצב מהר מאוד והפכו לכמה מהעלילות החשובות והמעניינות ביותר של הסדרה כולה. בדיוק כמו מאט ופיסק, גם הדמויות של בולסאיי וקרן נדחקות אל הקיר ועומדות בפני לא מעט מבחנים, שגורמים להם לבחון מחדש את ההחלטות, העקרונות והמסע שהם עברו כדי להגיע עד לפה. בהרבה מן המקרים, שני קווי העלילה האלו מציגים לא רק דילמות מוסריות מעניינות מאוד, המשמשות כנקודה עלילתית חשובה בפני עצמן, אלא גם כמה מהרגעים הגדולים של העונה. אלו עובדים לא מעט בזכות אותו פיתוח דמות מסועף ומעניין שהשניים עוברים במהלכה. תוסיפו לכך את העובדה שקווי העלילה של קרן ובולסאיי הם שני קווי העלילה החשובים והמשמעותיים ביותר למערכת היחסים של מאט ופיסק, כאשר הם משמשים כסוג של שני עמודי תווך, הבונים ומשפרים את אותה מערכת יחסים בצורה ראויה וחשובה בהחלט. וכשהם כתובים ומורכבים טוב כמו קו העלילה העיקרי של הסדרה, הם לא רק מצליחים להוות עניין בפני עצמם, אלא גם דוחפים ומשפרים את הסדרה עוד יותר - אפילו כשהאמנו שהדבר כבר לא אפשרי יותר.
תופסים קצב
את אותו עומס עלילתי וריבוי של קווי העלילה ניתן להרגיש בעיקר בתחילת העונה, ובמיוחד בשניים וחצי הפרקים הראשונים שלה. ניכר שהכותבים לא ממש ידעו איך לפתוח את הסדרה בצורה כזו שגם תשיל מעליה את חבלי הלידה שהעונה הקודמת השאירה לה, גם תדאג להצגה מסודרת של כל הדמויות וקווי העלילה השונים, וגם תרענן בקצרה את הצופים בנוגע למצב הנוכחי אחרי שנה של הפסקה. כל העומס הזה יצר לא מעט בלאגן. הקפיצה היישר לתוך האקשן היא בהחלט הפתרון הטוב ביותר שהם יכלו להעלות על הדעת, בהינתן המצב הנוכחי, אבל גם הוא לא מושלם ומלא בלא מעט בעיות. במהלך הצפייה בפרקים האלו, הרגשנו בלבול שנבע לא רק מחוסר הבנה של מי נגד מי ומיהן הנפשות הפועלות בסדרה, אלא גם כי קרו לא מעט אירועים שלא ממש מצאנו להם הסבר או היגיון. מאוחר יותר במהלך העונה, רובם ככולם קיבלו הסבר מניח את הדעת. אבל לפחות בהתחלה, הדבר יצר תחושה מעט מתסכלת, שגרמה לעונה הנוכחית של הסדרה להתחיל ולהתניע במעט קרטוע, יותר מן הצפוי. יחד עם זאת, ראוי לציין שגם פרקי הפתיחה של העונה שנחשבים לפרקים החלשים יותר שלה הם לא פרקים גרועים, אלא רק פרקים פחות טובים. גם בהם, עם כל הבעיות שהיו, מאוד נהנינו לצפות.
אבל אחרי אותם שני פרקים וחצי, העלילה סוף סוף מתאפסת על עצמה ומתחילה לתפוס קצב. וכשזה קורה, היא קופצת קפיצת מדרגה אקספוננציאלית בכל פרק מחדש. אם סוף הפרק השלישי כבר מכניס אותנו לעניינים ומעלה הילוך, הפרק הרביעי מציג את השיא האפי הראשון המשמעותי והמרהיב של הסדרה (שהיה עשוי בצורה לא פחות ממושלמת מכל הבחינות). הוא טורף את כל הקלפים ומשנה את הסדרה ב-180 מעלות, ומשם זה רק הולך ומשתפר. למעשה, ובניגוד די מוחלט לעונה הקודמת, הרגשנו איך המתח הולך ונבנה בהדרגתיות ובאיכותיות מפרק לפרק. כל פרק מצליח להתעלות על קודמו, עד כדי כך שהפינאלה הגדול של הסדרה הופך להיות הפרק המרהיב והאיכותי ביותר לא רק של העונה - אלא של הסדרה כולה. הפרק הופך לרגע שיא מותח ומבריק במיוחד, שמגיע לכדי פיצוץ אפי וחסר תקדים, שגרם לנו לשבת על קצה הכיסא במהלך כל חמישים הדקות שלו בפה פעור. הוא מצליח להביא לכדי שיא עלילתי מדויק וחכם מערכת יחסים ודינמיקה בין שני ענקים, שנבנתה במשך חמש עונות ומעל עשור, בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת, ומציג את מאט, פיסק ושני האלטר אגו-אים שלהם בצורה הטובה ביותר אי פעם. מרגעי דרמה מותחים לרגעי אקשן מפוצצים ומטריפים, הכול נמצא בפרק הזה בצורה האיכותית והעוצמתית ביותר שהוצגה בכל אחת מהסדרות של דרדוויל. הפרק מצליח להביא את פיסק ומאט לכדי פיצוץ ענקי, שיגרום לכם להתלהב ולקפץ מול המסך כמו ילדים קטנים. העונה כולה, ופרק הסיום בפרט, הם לא פחות ולא יותר מאשר מכתב אהבה מרהיב למעריצי הסדרה, ואחד מפרקי הסיום הטובים ביותר של מארוול אי פעם. הוא יזכיר לכם למה התאהבתם בדרדוויל מלכתחילה, ואיזו רמה של טלוויזיה בפרט ותוכן בכלל מארוול יכולים לספק כשהם רוצים.
אנסמבל מהגהינום
זה בוודאי לא יפתיע אתכם שבדומה לדמויות שלהם, מי שעומדים במרכז העונה ומובילים אותה בגאון הם השחקנים צ'ארלי קוקס (מאט מורדוק/דרדוויל) ו-וינסנט ד׳אונופריו (ווילסון פיסק/קינגפין). השניים לוקחים את מערכת היחסים המורכבת והמסועפת ואת רגעי השיא הפנומנליים של הדמויות שלהם, ומצליחים להפיח בהן חיים בצורה יוצאת מן הכלל, שגרמה לנו להלם של ממש. פעם אחר פעם, צמד השחקנים מצליח להתעלות על עצמו. בדומה לעלילה, גם תצוגת המשחק שלהם במהלך העונה היא תצוגת המשחק הטובה ביותר שלהם שראינו עד כה. פעם נוספת קוקס וד׳אונופריו מוכיחים שהליהוק שלהם בתור דרדוויל וקינגפין הוא אחד הליהוקים הטובים ביותר בהיסטוריה של מארוול, ושאין אף אחד בעולם שיכול להחליף אותם בתפקיד. השניים כמובן זורחים בכל סצנה וסצנה שהם נמצאים בה, גם כשהם לבד, אבל אין ספק שהרגעים הגדולים של הסדרה הם הרגעים המשותפים של השניים על המסך - והרבה מזה בזכות תצוגת המשחק הענקית שלהם. הם מצליחים לקחת את אותם רגעי עימות מעטים (אך קריטיים) ולהפוך אותם לחגיגה של ממש. אפשר בקלות להבחין שהם כבר סוג של משפחה שעובדת ביחד, ויודעת להוציא את המיטב אחד מהשני. הם יודעים איך להרים ולחזק אחד את השני וביחד להפוך לשלם הגדול מסך כל חלקיו.
לצידם של ד׳אונופריו וקוקס יש גם לא מעט שחקני משנה (אחרי הכול יש לא מעט דמויות כמו שציינו). ולמרות שהעלילה שלהם כבר קצת יותר בעייתית, הם עדיין מספקים תצוגת משחק טובה מאוד. כולם מצליחים לתפוס את התפקיד שלהם כמו שצריך ולהעביר אותו נאמנה מהכתב אל המסך, מה שלגמרי תורם לתחושה הכללית של העונה. יחד עם זאת, גם בחברי הקאסט המשני יש שחקנים שבולטים לחיוב. השחקנים האלו הם דברה אן וול (קרן פייג'), וילסון בת'ל (בולסאיי) וכמובן גם איילת זורר הישראלית (ונסה). כל אחד מהם מגלם דמות שונה מאוד משל רעהו, אבל עדיין כולם מצליחים לגלם את תפקידם בצורה נאמנה ויוצאת מן הכלל. בדומה לד׳אונופריו וקוקס, גם הם שחקנים שמגלמים את הדמויות שלהם לאורך לא מעט שנים ועונות, אבל גם הם הצליחו להתעלות על עצמם ולספק את תצוגת המשחק הטובה ביותר שלהם עד כה. הרגעים הגדולים של קרן, ונסה ובולסאיי כולם נמצאים בעונה הזו, והרבה מזה בזכות תצוגת המשחק מעוררת ההשתאות של שלושת השחקנים. הם מוכיחים פעם נוספת עד כמה הם מכירים את הדמויות שלהם ומתאימים להן כמו כפפה ליד.
ו... אקשן!
״דרדוויל: נולד מחדש״ תמיד התאפיינה בסצנות אקשן, בימוי ו-ויזואליות מהטובים ביותר שידע היקום הקולנועי של מארוול לדורותיו. לשמחתנו, גם הפן הוויזואלי בעונה חווה קפיצה משמעותית ומצליח להציג את הרגעים היפים והמרהיבים ביותר של הסדרה עד היום (כן כן, אנחנו יודעים שאנחנו מתחילים להישמע כמו תקליט שבור אבל זו באמת עונה כל כך טובה). החל מפלטת הצבעים שמותאמת באופן מושלם לוויב הקודר של העונה, דרך הצילום שמאוד מנסה (וכמובן מצליח) לחדש ולהפגין יצירתיות, ועד בניית הפריימים שהייתה מבריקה ומיוחדת במינה, הכול היה עשוי ברמה הגבוהה והאיכותית ביותר. הם אף הצליחו לא פעם ולא פעמיים להעביר מסרים עלילתיים בעזרת אלמנטים ויזואליים בלבד. אבל בצד הטכני של העונה, אין ספק שהבימוי הוא הדבר הבולט והאיכותי ביותר שיש לעונה הזו להציע. כל חמשת הבמאים של העונה (ובמיוחד סולבן ״סליק״ נעים ואיאן ב. מקדונלד שביימו את פרקים 4 ו-8 בהתאמה), עשו עבודה מרהיבה בניצוח הטכני של העונה. הם יצרו ביחד ובמקביל גם רגעי דרמה מלאי רגש ועוצמה, המשתמשים בצד הטכני שלהם כדי להעצים את הסיטואציה, אבל גם לא פחות חשוב מכך, כמה מסצנות האקשן וקרבות המסדרון (שכבר הפכו להיות מזוהות עם הסדרה) הטובות ביותר בכל היקום הקולנועי של מארוול. כן כן, מה שאתם שומעים. אלו סצנות אקשן שעוקפות את רוב הסרטים השונים של מארוול וגם את שלוש העונות של ״דרדוויל״ בנטפליקס. מדובר בתצוגה טכנית שהיא לא פחות מניצחון מוחלט עבור מארוול, שהדהימו אותנו פעם אחר פעם, ונותרנו בניסיון לעכל את הקרב האחרון והעוצמתי שראינו הרגע. רק שלצערנו, עוד לפני שזה קרה, ברוב המקרים כבר הספקנו לקבל סצנה חדשה ומרהיבה עוד יותר. זאת עד שבשיא העונה ובפרק הסיום שלה, רמת הבימוי והאקשן כל כך איכותית ומוקפדת, שאין דרך אחרת לתאר אותה מאשר חוויה חוץ גופית מרהיבה.
העונה השנייה של ״דרדוויל: נולד מחדש״ היא כל מה שרצו מעריצי דרדוויל מדיסני, ואף יותר. היא מציגה את העונה האפלה, הקיצונית והקודרת ביותר של הסדרה עד היום, דוחקת את כל הדמויות שלה אל הפינה ומאלצת אותן להתאים את עצמן מחדש לסיטואציה. כל אלו משתלבות לכדי שיא עלילתי ואפי שהוא ספקטקל קולנועי לכל דבר ועניין, הסוגר את מערכת היחסים והיריבות של פיסק ומאט עד כה בצורה הטובה ביותר שניתן לתאר. על כך ניתן להוסיף גם תצוגת משחק מרשימה של ד׳אונופריו וקוקס בפרט ושל הקאסט השלם בכלל, ובימוי אדיר ומטריף חושים שמציג כמה רגעים שישאר אתכם בתדהמה מוחלטת. כל אלו מתנקזים יחד לכדי מקשה אחת ומאוחדת, שמרגישה הרבה יותר הגיונית ובטוחה בעצמה מאשר העונה הקודמת. בכך, היא מצליחה להתעלות על בעיית הפתיחה המשונה והעומס בקווי העלילה והדמויות, ולספק את העונה הטובה ביותר של השטן עורך-הדין עד היום, ותגרום לכם לחיוך עז ומלא בדם על הפנים לכל אורכה.
ציון סופי ל-״דרדוויל: נולד מחדש״ עונה 2 - 9/10 - רק אלוהים יודע איך ולמה צריך עונה 3 (ויש לכך יותר מסיבה אחת)
העונה השנייה של ״דרדוויל: נולד מחדש״ זמינה לצפייה בדיסני פלוס ישראל, עם פרק חדש בכל יום רביעי.
Comments