ביקורת ComicON: ״ספיידר-נואר״ - שפתותייך קור עכביש
- עידו שייביץ
- 2 days ago
- 13 min read
תודה לאמאזון ולפריים וידאו על הגישה המוקדמת לכל פרקי הסדרה!
הביקורת נכתבה בשיתוף מערכת אתר Vgames.
הביקורת מבוססת על צפייה בגרסה בשחור-לבן.
"With no power, there's no responsibility." - Ben Riley, "Spider-Noir"
תקציר: בניו יורק של שנות ה-30, שנים ספורות לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה ובעיצומו של ״השפל הגדול״, בן ריילי (ניקולס קייג׳) הוא חוקר פרטי מבוגר ותשוש, המתקשה לממן את משרדו. ריילי מתמודד עם נפש מעורערת המוצפת בהדחקת טראומות מימי הגבורה שלו, בהם נהג לפעול כגיבור עירוני מסתורי המכונה ״העכביש״. כאשר משימת חקירה חדשה מובילה אותו לגלות קשרים חשודים במיוחד בין דמות הפשע והכוח סילברמיין (ברנדן גליסן), הפאם-פאטאל קאט הארדי (לי ג׳ון לי), ראש העיר המקדם את בחירתו המחודשת (מייקל קריסטוף) ועלייתם של מספר אנשים שונים בעלי כוחות על-אנושיים, ידרש ריילי לשקול לפתוח מחדש את פצעיו, במטרה להירפא מהם ולהצליח להבין למה הוא ניחן בעצמו באחריות הגדולה, שהגיעה עם מאפיינים אורגניים של עכביש.
לילה. סערה. 27 במאי. ישבתי מול המסך עד מאוחר, סיפור חיי. שחור-לבן, 8 פרקים, 6 שעות אני מקבל. עוד סדרה של מארוול. הפקת הקומיקס המסקרנת החדשה מגיעה אלינו כתוצאה של סיבוך זכויות ושאלות שתמיד ריחפו מעל הראש, אך מעולם לא נחקרו לעומק עד היום. אם קיים רעיון על השולחן לפתח סדרת טלוויזיה מציאותית של ספיידרמן, איזו חברה יכולה לעשות זאת? חוזה מכירת הזכויות המורכב והמוכר בין מארוול לסוני עשה לשתי החברות צרות לאורך השנים, אך גם הרוויח להם לא מעט כסף בדרך - במשותף ובנפרד. כמעט 5 עשורים לאחר שסדרת הלייב-אקשן הקודמת של איש העכביש המוכר לנו ירדה מהמסך ב-1979, החליטו באולפני סוני פיקצ׳רס להרים את הכפפה (או שמא יש לומר, את המסכה) ולהשקיע בפרויקט חי ומלא שישוחרר למסכים. הסדרה הזו, שבאופן מעניין נמכרה דווקא לאמאזון לשידור בפלטפורמת ה-Prime Video, שואפת להביא לנו דמות גיבור-עכביש מעט אחרת. קצת פחות צעירה, קלילה וצבעונית. הרבה יותר מבוגרת, שחוקה ו... שחורה-לבנה. אם התרגלנו לראות עד כה את פיטר פארקר מתמודד עם חיי הנער הצעיר והאחריות גדולה שמגיעה עם הכוח הגדול, כאן אנחנו זוכים לצלול לנקודת מבט אחרת. אפלה. כזו שדוחקת כל ניסיון להכניס משמעות לזכות לכוחות.
״ספיידר-נואר״ מגיעה אלינו בהשראת ריצת הקומיקסים בעלת אותו שם, אך בהשראה ניכרת לא פחות מהופעתה של הדמות באחד מסרטי האנימציה המוניומנטליים של המילניום הנוכחי, ״ספיידרמן: מימד העכביש״ - אשר דובבה על ידי לא אחר מכוכב הקולנוע ניקולס קייג׳. החשיפה לדמות ספיידרמן בלתי שגרתית מתקופת זמן אחרת ומשלב אחר בחיים סיפקה לא רק מקור לקומדיה, אלא לסקרנות אמיתית בנוגע לכיצד היקום שבו הוא חי באמת מתפקד. אותו עניין רב, בעיקר מצד הקהל הבוגר, מהווה את הבסיס האמיתי לפיתוח של הסדרה הזאת. היא אומנם אינה קאנונית לגרסה המצוירת, אך היא כוללת את שובו של קייג׳ לתפקיד הראשי - הפעם במשחק בשר ודם באופן מלא - וכן משיבה את מפיקי הסרט, פיל לורד וכריסטופר מילר, לשמש כמפיקים גם כאן. בהובלתו של השואורנר אורן עוזיאל (שעבד עם לורד ומילר על התסריט של ״רחוב ג׳אמפ 22״), בסוני פיקצ׳רס שאפו לבנות סיפור אמיתי, כאוב ורציני סביב דמותו של בן ריילי, תוך כדי שמירה מלאה על האותנטיות לתקופה המציאותית בה עלילתו מתרחשת. בהתאם לכך ולציפיות הקהל, בחרו בהפקה ליצור את הסדרה בשתי גרסאות אפשריות לצפייה: האחת לגמרי בשחור-לבן, כפי שהקולנוע והטלויזיה היו זמינים בשנות ה-30 וכמובן בהתאם לסטייל העיצוב של הדמות בקומיקס ובסרט האנימציה. השנייה בצבע חזותי בוהק, לאלו הרגילים לטלויזיה מודרנית עשירה בצבעים כפי שנפוץ לקבל היום, ומעדיפים לראות את התוכן התקופתי שלהם כפי שנחזה על ידי האנשים שחוו אותו בזמן אמת. לאחר תקופת פיתוח די ארוכה, המתנה בציפייה רבה ש-״מעבר לממדי העכביש״ יצא לבתי הקולנוע ואמונה שסיפור שיקח את הרקע הסיפורי הזה ברצינות ובדרמטיות המתבקשת יוכל באמת להפתיע לחיוב - קיבלתי את ההזדמנות לצפות בכלל פרקי הסדרה ברצף. מבלי לחשוב פעמיים, בחרתי בגרסה השחור-לבן והתחלתי את המסע בנבכי הקורים. אז האם פרויקט הקומיקס הטלוויזיוני השאפתני הזה הצליח לספק תוצר מעניין מספיק? האם סוני הצליחו לראשונה מזה תקופה להפיק פרוייקט מארוול לייב-אקשן איכותי? והאם ניקולס קייג׳ מצליח להיות בן ריילי מוצלח גם בגופו?
כבר מהדקות הראשונות לריצתה, ברור מאוד לצופה שהסדרה מבינה טוב מאוד מה היא צריכה להיות. היא מצליחה להציג מיקוד מופתי על תקופת הזמן בה היא מתרחשת, בכל אספקט של ההפקה שלה. אני לא מתכוון בכך רק להקמה של סביבה המרגישה נוסטלגית, דבר שרואים בהרבה הפקות. מדובר בדיוק הפרטים הקטנים ביותר על מנת לבנות תחושה שהסדרה אינה רק מקיימת את עלילתה בשנות ה-30, אלא כאילו הופקה במלואה בסטנדרטים הקולנועיים והטלוויזיוניים של אותם הימים. הדבר מוחש גם בעיצוב ההפקה עצמה, אך גם בדרך הדיבור וההגשה של הדמויות השונות, זוויות הצילום המיוחדות, עריכת הסאונד ואפיון הדמויות האמין, שמעידים על הכוונות בימוייות המגיעות מתוך חזון ברור ומקיף. אלו ככלל בונים את אווירה כוללת והרמטית, שגורמת לצופה מהר מאוד לשכוח שמדובר בסדרה המשוחררת בשנת 2026. כל החלקים השונים בהפקת הסדרה מציגים מחויבות מלאה להשגת המטרה הזאת, וכתוצאה מכך הם גם משיגים את יעדם בצורה מרשימה למדי. ניתן להבחין לאורך כל פרקיה בהשראות שנלקחו מסגנון הפילם-נואר המוכר, כצפוי, כאשר השילוב בין התעלומות, הפשע ורוח השטות מדמים בחן רב עשורים של קלאסיקות על זמניות - בעיקר טלוויזיוניות. אני בטוח שלכל קורא יהיה פרויקט שונה שהוא מתחבר אליו מאותה סוגה, אך כפי שרמזתי קודם, בעיניי בלטו במיוחד קווי דמיון מוחשיים בין תמאות הז׳אנר המוצגים בסרט הישראלי ״העיר הזאת״ לבין אלו המוצגים כאן בסדרה. אלו נושקים במגוון רגעים והרבה מעבר לקלישאות המצופות, מה שהבליט עבורי גם את הגורמים הקאמפיים הנמצאים כאן מתחת לפני השטח ומהווים התייחסות אירונית ומשעשעת לתבנית המוכרת בדרכים עדינות ואורגניות.
אם חיפשתם במהלך השנים האחרונות עלילת ספיידרמן המתמקדת הרבה יותר באנשים קטנים ובמציאות יומיומית, מה שמכונה ״סטריט לבל״ בניגוד חד לאסונות המולטיוורס המוצגים ב-MCU בימים אלו, אין טובה יותר מהסדרה הזאת על מנת למלא את הצורך הזה. הפרויקט מציג לנו ככל הנראה את אחד הפרויקטים הכי מחוברים-למציאות שיצא לנו לראות מעיבודי מארוול בשנים האחרונות, על אחת כמה וכמה עם דמותו של ספיידרמן. למעשה, הוא שואף בפיתוח הסיפורי שלו להכניס כמה שיותר היגיון מציאותי ומקרקע אל ההתרחשויות, באופן דומה לעולמות שנוצרו על בסיס הקומיקסים של DC בסרטים ״באטמן״ של מאט ריבס ו-״ג׳וקר״ של טוד פיליפס. על אף שהסדרה לא מצליחה להתעלות על הפרוייקטים האלו או להשתוות לרמתם, השאיפה להביא כיוון שכזה אל מארוול מבורך ומוכיח היתכנות, כזו המזמינה יוצרים נוספים ליצור דברים בסגנון. לצד זאת, אכן ישנם בפרויקט מספר נקודות עלילתיות שעלולות להזכיר לכם סרטים שגרתיים יותר של תכני מארוול, בין אם סרטי ה-״אקסמן״, ״קפטן אמריקה״, או אפילו ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״. חשוב לי להבהיר שאומנם מדובר בבחירות סיפוריות שפגשנו בצורה כזו או אחרת בעבר, אך בתוך הסיפור הכולל שלנו כאן הן שזורות במידה ולא פוגעות באמינותה של המסגרת העוטפת.
אם אתבקש להשוות את כיוון הסדרה הכולל לפרויקט אחר קיים, אני מאמין שההשוואה הכי קרובה תהיה דווקא ״דרדוויל״. האופי של גיבור השומר על זהותו הסודית ברחובות מסוכנים הרודפים במצוד אחר ראשו, וכן האופי של דמות פשע גדולה ומעוררת יראה כשהיא מושכת חוטים מאחורי הקלעים, הנפרשים לרקע נופיה האורבניים של ניו יורק באווירת מתיחות אלימה במיוחד, מורגשים בצורה מובחנת ביותר בשני המקרים. ההזדמנות הניתנת לנו בפרויקט זה לעבד את כובד המשקל של דמות העכביש דרך עולם שאיבד את רוב האופטימיות ודרך דמות שחיים שלמים כבר חלפו על פניה, היא הצצה מיוחדת לראיית הדברים באור אחר ובוגר הרבה יותר.
במקרה שלנו, השלם גדול מסך חלקיו. שילוב החלקים השונים מצליח כאמור לספק את החוויה המתבקשת והרצויה. אך ככל שמסתכלים קרוב יותר דרך זכוכית המגדלת, מתבהרים האלמנטים הטכניים הראויים להערכה מיוחדת ואלו שבהם הסדרה בחרה לעגל פינות. לדוגמה, אספקט שאני נוטה להאמין שלא יוערך מספיק בעיניי הקהל הוא עיצוב התלבושות. העשייה הרבה שהושקעה בהלבשת הדמויות השונות באופן שתטיב הן למאפייני האישיות שלהם והן לתקופת הזמן, דבר שלא בהכרח אידיאלי כשמדובר בפרשנויות לדמויות קומיקס ציוריות וכשצריך לוודא שאלו יחמיאו להן ויעברו מסך דרך פילטר שחור-לבן, הייתה מבחינתי כוכבת גדולה וחשובה ביותר להישגי ההפקה. המורכבות בהבאת הדמויות אל המסך עברה גם בעיצוב העיבודים הריאליסטיים שלהם, שדרשה מעט יצירתיות במחלקת האיפור. הבחירות שהם עושים בנושא, במיוחד בנוגע לדמותו של סאנדמן, מציגות יצירתיות רבה שגם מצליחה לחסוך בכסף, גם מראה העדפה רבה של פשטות ופרקטיות על פני אפקטים, וגם נותנת מקום לדמויות ותיקות, שאת מרביתן לא ראינו על המסך בפרויקטים קודמים של ספיידרמן.
בנוסף לכל זאת, הסאונדטראק של הסדרה מצליח לתמוך בצורה ניכרת לאטמוספירה העוטפת, כאשר הוא משתמש בשירים ישנים וקלאסיים - חלקם מוכרים וחלקם פחות - על מנת לתקשר עדינות ורוך, או קצב ודופק מהיר. הבחירות המוזיקליות באות בעיקר לידי ביטוי בקאברים החיים המבוצעים לשירי ג׳אז או לשירים עדינים יותר, כשהם מושרים על ידי הפאם פאטאל במרכזו של מועדון הקליפסו האלגנטי. מעבר לשירים המוטמעים בפרקי הסדרה, אשבח במיוחד את שיר הפתיחה של הסדרה, התואם מאוד את הסגנון הכולל ומזכיר אף את שירי הנושא של סרטי ג׳יימס בונד. נהניתי ממנו במיוחד והוא העלה חיוך רחב על פניי בכל פעם שריף התופים הפותח שלו הושמע מרמקולי הטלויזיה. הצילום גם מצליח לקפוץ לעין כאספקט שזכה למחשבה ולחשיבות אחת לכמה זמן, כאשר שוטים רבים מציגים משחקים יצירתיים עם פרספקטיבה, עם השתקפות של מראות וכן עם זווית נטייה וקרבה של העדשה אל הנושא המרכזי - במה שמוכר בכינוי ״זוויות הולנדיות״.
מאידך, ישנם כמה אספקטים שלא מרגישים מלוטשים כפי שיכלו להיות. למשל, בעוד שעיצוב ההפקה כן בונה עולם של ימים עברו, הצופים יכולים לחוש בבירור שרק כ-20 עד 30 אחוז ממנו נבנו בצורה פרקטית וכי מרבית הנופים והרקעים הם מילוי ממוחשב של מסכים ירוקים או כחולים. הדבר לצערי הופך בעיקר את סצנות החוץ למעט יותר מזויפות, כשמובחנת העובדה שאלו צולמו על גבי סט באולפן הפקות ולא בליבה של עיר אמיתית וחיה. כמו כן, האפקטים הממוחשבים שנוצרו לפרויקט הזה אכן עושים את עבודתם בצורה מתקבלת על הדעת, אך אני לא יכול לומר שהם מרשימים או מרגישים מרהיבים במיוחד. לאחר כמה וכמה פרויקטים שהציגו לנו דמויות מתנדנדות על גבי קורים בפירוט גרפי מרשים, השוני באיכות בשוטים המקבילים כאן לא חומק בקלות מהעין. החשמל מידיו של שוקר או האש הבוערת מידיו של פיירו נראים כאפקטים ברמה יחסית בסיסית, כאלו שאומנם אינם ביזיוניים, אך בהחלט כאלו שהתרגלנו יותר לראות בהפקות טלוויזיוניות חסכוניות בתקציב (מישהו אמר CW?). ואכן, למרות שמדובר בסדרה שמכורח חומר המקור דורשת עבודת אפקטים, שכן היא עוסקת בפנטזיה, ניכר לאורך הצפייה כי ההפקה ניסתה לחסוך כמה שאפשר בשוטים ממוחשבים. שוטים מסוימים לא בהכרח רואים בפירוט, אחרים נעשים בצורה קצת יותר פרקטית עם פעלולנים.
יש שיטענו שסוני בחרו בכך על מנת שתקציב הפרויקט לא יתנפח בצורה משמעותית ויגרר למחוזות לא-כלכליים עבור הפרויקט הזה, שהוא הימור ממילא. אחרים עלולים לטעון שסוני עשו את הבחירות האלה במודע, על מנת לשקף את המגבלות הטכנולוגיות והעיצוביות שהיו להפקות קולנוע בשנות ה-40. אני משער לעצמי שאם המטרה הייתה האופציה השנייה, אז הם היו דואגים לתקשר את זה בצורה הרבה יותר ישירה - כפי שעשו בצילומי הפרק הראשון של ״וונדה-ויז׳ן״ עם החפצים המרחפים באופן קומי על חוטים. ככל שהם לא עושים זאת, גם אם זו כוונתם, נוצר בלבול אצל הצופים האם הם חוזים באירועים שאמורים להיות אמת חד-משמעית בתוך עולם התוכן, או שגם הם דרמטיזציה טלוויזיונית פנטסטית, כמו הסרטה של תיאטרון. כך או כך, היה אפשר לשפר את האפקטים בלא מעט מהמקומות, אך ניכר שזה היה פחות בראש מעייניה של ההפקה. זה לא הופך את הסדרה לבלתי צפייה, זה לא עד כדי כך משמעותי, אך אלו פינות שכנראה לא היה מורכב ללטש בהינתן זמן ותקציב מספיק.
במעבר להופעות המשחק, חייבים לדבר באופן מיידי על הופעת המשחק המאוד, מאוד, מאוד מפתיעה של ניקולס קייג׳. הופעתו הפיזית בתור בן ריילי הייתה מדויקת, מרובת רבדים ומהנה ביותר לצפייה, על סך היבטיה. אני אפילו לא אפריז אם אצהיר שזו ככל הנראה אחת מהופעות המשחק הטובות ביותר שהציג קייג׳ בשנים האחרונות (ובו בזמן אודה שאני אומר זאת מבלי שראיתי את ״לונגלגס״ או את ״האיש מהחלומות״, אך ראיתי הופעות אחרות שלו מהתקופה האחרונה). לאורך כל ריצתה של הסדרה, קייג׳ מציג בהישג רב סוגים שונים של הגשות בהתאם למגוון הסיטואציות בהן דמותו עמדה, בין אם רציניות, דכאוניות, שטותיות, כריזמטיות, שבורות או מתוחכמות ומתחכמות. כמה וכמה סצנות אף דרשו ממנו להעמיד פני זהות פיקטיבית בתוך דמותו של ריילי, או לחלופין לשחק את עצמו תחת שיכרות מטלטלת, וכל אלו הוצגו בצורה משכנעת ומרשימה למדי. לו הסדרה הייתה רצה לקטגוריות הסדרות המוגבלות במקום סדרת הקומדיה/מחזמר (שכן הם משאירים את הדלת פתוחה לעונה שנייה), היו להערכתי לקייג׳ סיכויים ריאליים למועמדות אמי.
מעבר אליו, הקאסט המשני ברובו בסדר ואין הופעה שהרגישה מבישה בצורה בולטת, אך בהתאם לא הייתה הופעה חוזרת שבלטה לחיוב ראוי לציון. ברנדן גליסן בתפקיד סילברמיין, שהוא כנראה השחקן השני הכי מוכר כאן אחרי קייג׳, עושה עבודה סבירה ולא יותר מכך. למרות מעמדו הכוחני, הוא לא מרגיש באמת מאיים בשום שלב ואינו זוכה לביצוע צעדים קיצוניים ששווים הערכה מובלטת. ניכר שהוא מנסה להציג דמות ארכיטיפ של קינגפין, בחיקוי סגנון המשחק של רוברט דה נירו, אך זה פשוט לא מספיק. גם השחקנית לי ג׳ון לי, שמופיעה בכלל פרקי הסדרה ובתפקיד יחסית גדול, מציגה הופעת משחק סבירה פלוס - שאומנם מאופקת בהתאם למתבקש, אך לא מטלטלת רגשית או מציגה עומק שמסקרן לצלול לתוכו. קרן רודריגז בתור ג׳נט העוזרת של בן, ו-למורן מוריס בתור רובי הכתב השאפתן, מביאים שניהם הופעות חביבות מאוד לדמויות שלהם, שמסייעות לסיפור להתקדם בצורה יותר זורמת. באופן משעשע, דמות המשנה הזכורה ביותר עבורי לחיוב היא זו של ווילסון, אחד הבריונים של סילברמיין, המשוחק על ידי לוקאס האס. הוא מאוד הזכיר לי במשחק שלו ובמראה שלו את ״מיסטר וואטסיט״ מ-״דברים מוזרים״ בגילומו של ג׳יימי קמפבל באוור, ועל כן הצליח להבליט את נוכחותו בפניי בפרקים שהופיע בהם.
בצלילה אל תוך העלילה שפותחה עבור הסדרה, אני נוטה לומר שהיא אכן מציעה מורכבות ברמה העומדת בציפיות מדרמה טלוויזיונית הלוקחת את עצמה ברצינות (לפחות רוב הזמן). היא מציגה סיבוך ופיתול רב בין מגוון דמויות המוצגות לסיפור בהדרגתיות, מה שמקדם מספר קווי עלילה טובים במקביל בקצב יחסית אחיד ומשלב ביניהם באלגנטיות. אומנם לא כל אחת מאותן העלילות זוכה לעומק זהה, אך ניכר שאלו המורכבות יותר זוכות בסופו של דבר להתרה מסודרת, ואלו שאין להן הרבה עומק לא מעכבות את הסדרה עם התרות גרנדיוזיות. לבטח מעט ירים גבה לשמוע כי בעיניי, שיאי האיכות הסיפורית של הסדרה דווקא מגיעים באמצע דרכה, באיזור פרקים 5-6, כאשר העניינים מתדרדרים למקומות אפלים ומעוררי חשד הרבה יותר משהיו קודם. לאכזבתי המידתית, פרק 7 דווקא הסתמן להיות מעין פרק היוצר תחושת ״פילר״. אומנם הפרק אינו משעמם ואינו מצגת של לקט קטעים, אך ניכר שכל מטרתו במבנה הסדרה הוא לנסות להחזיר את הצופים לתלם במעקב אחר האירועים המתרחשים. הדיאלוגים שבו נתפסו בעיניי כירידה משמעותית ברמת הכתיבה מהפרקים שקדמו לו, כשמטרת הסצנות השונות היא להבהיר את מיקומן של הדמויות בשפה פשוטה מהרגיל רגע לפני סיום העונה, ואולי להציג מעט יותר אקשן שצופה ממוצע עלול לחוש בחסרונו בשלב זה. אומנם קורים בפרק הזה כמה דברים, אך הם לא עד כדי כך חשובים מהותית לדרכן של הדמויות באופן שהם דורשים פרק נפרד. לאחריו, פרק 8 אומנם כן מציג סגירה של העלילה כצפוי, אך המבנה שלו מרגיש מעט מתוח מידי מעבר לנדרש, וכן עם רגעים הרבה יותר שטותיים, תיאטרליים ופנטסטיים מהנורמה שהסדרה השתיתה עד לאותו הפרק. אני חושב שאם היו דואגים לאחד את פרקים 7 ו-8 לכדי פרק אחד בלבד, עם מעט ליטושים והידוקים תסריטאיים, היינו יכולים לקבל סגירה הרבה יותר מספקת, שתרגיש הרבה יותר טבעית לסגנון הסדרה הכולל. קיים הסיכוי שהגיעה הדרישה מסוני או מאמאזון ליצור את המרווח הזה של פרק 7 על מנת להתמודד מראש עם ביקורות הציבור הצפויות. זה דבר שקורה לעיתים בהפקות. אם כי במקרה והדבר הזה נכון, מדובר במשיכה מלאכותית אחרי שהסיפור כבר היה שלם, שלא מחפשת למלא את החלל הריק שנוצר וכתוצאה מכך לא שווה את זמן המסך הנוסף שקיבלנו.
אמאזון בחרו לשחרר את הסדרה לקהל בבת אחת, כשכל הפרקים עלו לשירות ברצף, באופן שונה מרוב סדרות המקור הגדולות שלה שעולות בשידור שבועי. קל להעריך שמדובר בצעד מתוך החשש של החברות המפיקות והמפיצות כי הקהל לא בהכרח ישאר משבוע לשבוע לסדרת פילם-נואר, אך עלול לצפות בהכל ברצף אם יוגש לו על מגש כסף. אלא שחוויתי האישית הוכיחה לי שדווקא הצעד הזה פועל לרעתו של קמפיין שחרור הסדרה. למרות שכל הפרקים היו זמינים לי באופן מיידי, מבנה העלילה של הסדרה והסגנון היותר ״כבד״ שלה הפכו אותה למורכבת וקשה עבורי לצפיית בינג׳ רציפה. זו לא אשמתה של העלילה, שכן היא מעניינת וההתקדמות מפרק לפרק עושה שכל. אך באווירה עלילתית די עגומה (במתכוון), הדבר קצת יותר טריקי. הפרקים ארוכים מאוד - 40-45 דקות לפרק, או סך הכל 6 שעות תוכן - ואין בהם קצב מלהיב במיוחד או נושא מסתורי ומרתק שמשאיר אותך על קצה הכיסא לאורך הפרק כולו, עם הרצון לנגן את הפרק הבא באופן מיידי, למרות שכבר אמצע הלילה ויש לך עבודה מחר. אני גם לא חושב שזו בעיית הרגל אישית שלי, שכן חוויתי את ההפך הגמור עם סדרות איכות מודרניות אחרות מהשנים האחרונות כמו ״פלוריבוס״, ״ניתוק״ או ״מרגו צריכה כסף״. על כן, לא נותר לי אלא לבקר את קצב העלילה על כך. זה לא שאני חושב שיש איזו שהיא בעיה מהותית להתחיל ולסיים את הסדרה, ואני לא מעריך שתהיה לצופים שיתנו לה צ׳אנס בעיה להגיע אל סופה. אבל אני כן משער שזה פרויקט שיהיה מורכב גם לאוכלי הסדרות המכורים ביותר למסך הטלויזיה לסיים במיקוד מלא ביום או ערב אחד. אני בהחלט חושב שיהיה הרבה יותר קל לעכל את המתרחש עם 2 פרקים בלילה, המתפרשים על גבי שבוע שלם, ונוטה להאמין שרוב הצופים יחוו אותה ככה, אם יבחרו להתמיד בה. לכן אני גם מאמין שהיה עדיף לאמאזון לשחרר את הסדרה במקבצים של זוגות פרקים, מאשר את הכל בבת אחת. יתכן שזה גם היה משאיר אותה בשיח הציבורי לאורך יותר זמן.
ואחרי כל ההתייחסויות להיבטים השונים, עדיין נשאר פרט אחד שלא נגעתי בו. איזה פורמט של הסדרה כדאי לבחור בו לצפייה, השחור-לבן או הצבעוני? ובכן, ראשית כל, ככל הנראה שאם אתם באים עם היכרות מוקדמת לדמות, לא שקלתם בראשכם אפשרות אחרת מאשר השחור-לבן. כך גם אני ניגשתי לפרקים כשניתנו לי. אבל לצורך ההשוואה, מיד לאחר סיום הפרק האחרון, ניגנתי כמה קטעים אקראיים מפרקים בגרסה הצבעונית. על אף שאני כן מעריך את המחשבה הבולטת אל תוך גווני הצבעים השונים שעוטפים את הסצנות, המבליטים תחושה וינטג׳ית וזוכים לחזות מובלטת בצבעוניות שנדיר לראות כיום על המסך הקטן, אני ממש לא יכול להמליץ על לבחור בגרסה זו לצפייה ראשונית בסדרה. ללא המיצג החזותי הקודר והמיושן של הפלטה המונוכרומית, הסדרה מאבדת מה-״הילה״ והאטמוספירה המיטבית לסיפור, שנבנתה בקפידה רבה על ידי יוצרי הסדרה מפרקיה הראשונים. הצילומים מרגישים קצת כמו מבט מאחורי הקלעים שאמור להילקח הרבה פחות ברצינות, או ב-״ראף קאט״ שעוד יוסיפו לו אפקטים בהמשך. בנוסף, ברגע שההתרחשויות צבעוניות ובוהקות, הן מרגישות הרבה יותר תואמות לתקופת שנות ה-60 וה-70 מאשר שנות ה-30. הטענות האלו לא נועדו חלילה לזלזל בעשייתם של מעצבי התלבושות והסטים שלקחו זאת בחשבון, או של הקולוריסטים שהשתתפו בעריכת הפרקים. הן נועדו בשביל להדגיש כמה חשוב אופן ההגשה השחור-לבן לבניית הרצינות והדרמטיות המתבקשות להצלחת הסיפור ולהנחתה מדויקת של השוטים המסוגננים. אני מפציר בכם, גם אלו שמטילים ספק ביכולתם לשרוד תוכן כלשהו בפורמט זה, לבחור בגרסת השחור-לבן במקרה הזה. אתם לא תצטערו, ואתם ללא ספק תחושו בהבדל. זו פשוט לא תהיה אותה חוויה מלאה ושלמה כשהסדרה בצבע.
״ספיידר-נואר״ היא ניסיון שאפתני לבנות עולם ועלילה מורכבים ומעניינים לקהל בוגר, על בסיס ההיכרות האוניברסלית עם דמותו של ספיידרמן והאהדה הניכרת לגרסת הנואר מ-״מימד העכביש״. היא מצליחה באופן מדויק ללכוד את האווירה הקודרת והרצינית של חוקר מרופט בעולם של פשע ותככים, ולשחזר את סגנון הפילם-נואר באופן מאוד אותנטי למקורות הקלאסיים עליהם הוא מתבסס. הסדרה אף מבליטה הופעת משחק יוצאת מן הכלל של ניקולס קייג׳, שלא רק ממלא את נעליו של בן ריילי בדיוק מופתי, אלא גם מזכיר לנו שהוא שחקן מנוסה ו-ותיק עם מגוון איכויות הגשה באמתחתו. בעוד שעיצוב התלבושות משובח ומסייע רבות לקסמי ההפקה הן ליצירת חלון אל תקופת עבר והן לעיבוד דמויות ציוריות אל גרסאות מציאותיות, וכן שהפסקול מצליח לעטוף את האירועים המתרחשים ברוח מוזיקלית תואמת לזמנים, הסדרה הייתה יכולה להשתכר מתקציב מעט גדול יותר, שהיה מאפשר הן לסטים להתפרש למימדים יותר גדולים והן לאפקטים הממוחשבים להרגיש הרבה יותר מלוטשים ואמינים. עלילת הסדרה אכן מציגה פיתול ראוי לדרמת פשע מן השורה, אך זוג פרקי הסיום שלה מרגישים שאינם מצדיקים את קיומם המופרד והיו מיטיבים ממיזוג שלהם לכדי פרק אחד. למרות כלל ההסתייגויות, הפרויקט כמכלול מצליח לספק בידור ותעלומה במידה טובה, לצד שבירת התבנית המוכרת של ספיידרמן לכיוונים בלתי שגרתיים, ואלו בלבד שוות את ההשקעה שלכם בצפייה בו. הסדרה מוכיחה שגם עלילות הקומיקסים של מארוול יכולות להיות מעובדות לתרחישים מקורקעים, בוגרים ומורכבים נפשית, וזהו בהחלט צעד ראוי בכיוון הנכון - כן ירבו כמוהו. שבו בנוח ותנו לה הזדמנות לסחוף אתכם לסוגת תוכן של עידן זהב טלוויזיוני נושן. דומני כי מהרגע הראשון תדעו - שיצא מזה רק טוב.
אני מדרג את הסדרה הזאת - 8 נמוך מתוך 10! 🕷️🕸️🚬
זה כנראה לא יהיה תוכן גיבורי העל הגדול והמסקרן ביותר של השנה, ובכל זאת, מדובר בהרפתקת גיבור עכביש שלא רואים בכל יום. אולי אנחנו צריכים יותר ממנה על המסך שלנו.
מה דעתכם? האם יצא לכם לראות את הפרקים של הסדרה החדשה? אם כן, מה חשבתם עליהם? והאם בחרתם בגרסה הצבעונית או בגרסה השחור-לבן? ספרו לנו בתגובות!
העונה הראשונה של הסדרה ״ספיידר-נואר״ זמינה במלואה בשירות הסטרימינג Prime Video החל מהיום (27 במאי).
Comments