המשחק Ghost of Yōtei – הנצר החדש לאפוס היפני

קרה לכם פעם שנכנסתם לספרייה הדיגיטלית שלכם, בהיתם במסך הראשי, והרגשתם שאין לכם שום דבר לשחק? כגיימר עם ניסיון של 30 שנה, אני יכול להעיד שזה קורה ולא מעט. ככל ששיחקת יותר משחקים לאורך יותר זמן, ככה התקופות האלו הופיעו לעיתים קרובות יותר ויותר. זה אומנם נשמע מובן מאליו, אבל זה בדיוק מה שאני חווה בחודשים, אם לא בשנה האחרונה.

נכון, יצאו משחקים לא רעים השנה (ואין ספק שסיימתי כמה מהם סיימתי על חשבון שעות שינה יקרות מפז). ועדיין, החוויה הכוללת מכל משחק ומשחק לא התעלתה על חוויות ממשחקים שנחרטו לי בתודעה. לפעמים אתה צריך תקופה כזו, של משחקים בינוניים וחביבים, ואז כשמגיע משחק עילאי אתה פשוט מרגיש את זה בעצמות. זה למשל מה שהרגשתי כששיחקתי לאחרונה את המוד האחרון שיצא ל-The Last of Us 2 שנקרא No Return.

התחושה הזו, של הדופמין המטורף שמדיום הגיימינג מצליח לספק במשחקים מאוד ספציפיים, זו גבירותיי ורבותיי אותה הסיבה שברוב הפעמים ששואלים אותי מה אני רוצה לימי הולדת, אני מבקש שזה יהיה משהו שקשור לגיימינג. אני פשוט סאקר של דופמין שמגיע באמצעים ויזואליים, וספציפית על סוני פלייסטיישן (ויסלחו הפאן בויז של אקס בוקס). יש משהו בלתי ניתן להסברה באופן שבו משחקי פלייסטיישן מצליחים ללכוד אותך מבחינה ויזואלית, רגשית ונרטיבית ולשחרר במוח את אותו פינג קסום של התרגשות שקשה לשחזר בפלטפורמות אחרות.

געגועים לטסושימה

אין המון משחקים שגורמים לי באופן אישי להוציא קולות פליאה בלתי רצוניים מהגוף, כאשר גם בתוך אותם משחקים אגב, מדובר ברגעים ספורים שבהם המוח מתפוצץ עוד רגע מעונג ושכל חוויה מכל מדיה אחרת פשוט נראית זניחה ובלתי מפתה בעליל. ככה בדיוק הרגשתי בשעת המשחק הראשונה של Ghost of Tsushima, שיצא ב-17 ביולי 2020, או כפי שרצה המזל, ארבעה ימים לפני ההולדת ה-34 במספר של עבדיכם הנאמן (זה נכון, אני זקן). באותה השנה, ולאחר שצפיתי בטריילרים ובחשיפה של המשחק, זה מה שביקשתי כמתנה. את המשחק הזה.

אומנם באתי אליו עם ציפיות מסוימות אבל עד היום, חמש שנים אחרי, אני עדיין זוכר את סצנת הפתיחה. הרגע בו ג׳ין סקאי (כפרה עליו) דוהר על הסוס שלו מחוץ ליער והנוף הפראי שהנשמות הטובות של Sucker Punch עיצבו שמט לי את הלסת כמו ששום משחק אחר לא עשה באותה תקופה.

מבחינת עיצוב המשחק בלבד, המשחק הזה היה לא פחות ממושלם. אבל לא רק בזה זה הסתכם. מערכת הקרב הייתה חדשנית, כיפית בטירוף וכזו שמבוססת על כישורים אמיתיים ולא סתם לחיצה ספורדית על המקשים. העלילה הייתה מעט קלישאתית אבל סוחפת, העולם הפתוח היה מעט מטרחן ורפיטטיבי אבל גאד דאמיט כמה יפה הוא היה.

המשחק הזה הסב לי שעות רבות של הנאה. אפוס דיגיטלי במסווה של משחק אקשן. נהניתי ממנו בטירוף. כל רגע הרגיש כמו מנה מדויקת של אדרנלין ואסתטיקה יפנית שהוזרקה ישר לווריד.

יורשת ראויה?

חמש שנים עברו ולפני קצת פחות משבוע סוף סוף קיבלנו חשיפה מפורטת למשחק השני בסדרה Ghost of Yotei. המשחק החדש מתרחש 300 שנה לאחר תקופתו של ג׳ין סקאי. למרבה ההפתעה לא נזכה לקבל עוד מג׳ין במשחק השני, אבל מהמעט שראינו עד כה, סביר מאוד להניח שמדובר על עוד כותר שמרים את הרף של מה שגיימינג יכול להיות. 

בחשיפת המשחקיות שהתרחשה במסגרת ה-State of Play המיוחד בשבוע שעבר, קיבלנו 20 דקות של הצצה מהמשחק שגרמו לי שוב להוציא קולות מוזרים מול המסך. קודם כל, גיבורה חדשה: אצו. כן כן, סוני ו-Sucker Punch החליטו לקחת את הסיפור 300 שנה קדימה, ליפן של 1603, ולתת לנו דמות נשית מסקרנת שרודפת אחרי חבורת אויבים בשם "שישיית יוטי". מה שיפה זה שזה לא מרגיש מאולץ או כתכתיב אולטרה פמניסטי.

העלילה סובבת סביב נקמה אכזרית שגורמת לאויבים של אצו לחשוד שהיא בכלל רוח אוניורו אגדית ואחרי כמה קטעים מהמשחק שראינו, אפשר להבין אותם. אצו היא לא סמוראית, היא משהו אחר. היא לוחמת על שתשתמש בכל טריק מלוכלך כדי לנצח בקרב. בדיוק כמו שאני אוהב את הדמויות שלי. אבל לא רק אצו מסתמנת כהבטחה.

משחק טוב הופך למצוין הרבה בגלל החיבור של השחקן לסיפור עצמו. אחד הדברים הכי מגניבים במשחק זה שאפשר בלחיצת כפתור לקפוץ לפלאשבקים מהעבר של אצו, מה שמוסיף רובד נרטיבי מרגש ומחבר אותנו לדמות שלה כבר מהרגע הראשון.

חידושים מרעננים בעולם מוכר

חוץ מזה, המפה נראית מדהים עם דמיון חלקי לטסושימה, אבל גם עם הרבה נופים חדשניים. נופים פראיים, מושלגים ושרופים, עם הרבה יותר חופש לשחקן. לפי היוצרים, זה המשחק הכי פחות לינארי שהם עשו אי פעם. רוצים לחקור? לכו עם הטלסקופ ותתקרבו לכל מה שמושך את העין. אוהבים רמזים? יש מערכת חקירה חדשה שמובילה אתכם לאירועים בהתאם לבחירות שלכם. זה חכם, וזה מרגיש חי.

הקרבות נראים מטורפים. אם חשבתם שלג׳ין היה ארסנל מרשים, חכו שתראו את אצו. מלבד הקטאנה המוכרת, קיבלנו גם קוסאריגאמה (הלהב עם השרשרת), אודאצ׳י ענק, חרבות כפולות ואפילו רובה. כל נשק מרגיש שונה ויש לו יתרונות לפי הסיטואציה והאויב. אצו לא באה לשחק, היא באה להשחיז. גם הקרבות מרחוק קיבלו חיזוק. במיוחד השילוב בין קשת לרובה שיכול להפיל אויבים מרחוק במחיר של איבוד ההתגנבות.

בין לבין, אפשר לעצור, לבשל, לנגן ולפגוש דמויות חדשות ליד המדורה. יש גם תפריט חדש שנקרא "להקת הזאבים של אצו" שמרכז את כל האנשים שפגשתם בצורה ויזואלית מגניבה עם איורים ייחודיים.

וזה עוד לא הכול. במשחק יש מערכת שדרוגים חדשה ליכולות, אפשרות לפירוק נשקים, עיצוב משוריין בהתאמה אישית, ועוד תוספת קטנה אבל קטלנית: זאב שנלחם לצידך ויכול לתלוש לכל אויב את הגרון. אני לא בוכה מהתרגשות, אתם בוכים.

עוד ראינו את "מצב קורוסאווה", עם עוד שני מצבי משחק חדשים שמחווים לבמאי טאקאשי מיאיקה ולבמאי האנימה שיניצ׳ירו וואטאנאבה. אחד מהם מוסיף עוד דם ובוץ ותחושת אינטימיות בקרבות, והשני נותן אווירה של סמוראי צ׳אמפלו עם מוזיקת לואו-פיי שמלווה את ההרפתקה. מהמעט שראינו זה עובד מעולה.

כמה קל היה לעשות משחק המשך לטסושימה שירגיש כמו עוד DLC מושקע (אני מסתכל עלייך מיילס מוראלס), כמה פשוט היה יכול להיות לא לשנות כמעט כלום מטסושימה. זה לא מה שעשו בסאקר פאנצ׳ למרבה השמחה. אומנם יש המון דברים דומים, אבל בכל זאת מדובר במשחק שנמצא באותו עולם של המשחק הקודם. הנקודה היא שיש המון שינויים וחידושים שנראים מבטיחים בהחלט.

ב-2 באוקטובר נוכל סוף סוף לשים את היד על אחד המשחקים הכי מסקרנים של השנה. מיטיבי הלכת יוכלו להתחדש גם בקונסולת סוני בהשראת המשחק כי למה לא בעצם. אם לשפוט ממה שראינו אנחנו לקראת משחק מופת נוסף מבית סאקר פאנצ׳ וסוני. איזה תקופה להיות בה חי.