ביקורת ComicON: ״הדרקון הראשון שלי״ (2025) - אותו הסרט בשינוי אדרת
- עידו שייביץ
- 14 ביוני
- זמן קריאה 10 דקות
תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים!
תקציר: היקאפ (מייסון ת׳יימס) הוא נער שגר על האי ברק, המאוכלס על ידי קהילה של ויקינגים ומותקף רבות בידי זנים שונים של דרקונים, בהם הקהילה צריכה להלחם מפעם לפעם. אנשי ברק, ובמיוחד הויקינג הראשי ואביו של היקאפ, סטואיק (ג׳רארד באטלר), מזלזלים בהיקאפ הצנום ולא חושבים שיש בו מה שצריך בשביל להיות ויקינג אמיתי ואיתן. היקאפ מחליט להוכיח לכולם שהוא טועה, כשהוא מנסה לתפוס את זן הדרקון המסתורי והמאיים מכל - זעם לילי. היקאפ מצליח סוף סוף במשימתו, אך מהר מאוד מגלה שאינו מסוגל לתקוף את הדרקון כמו שאר הויקינגים - ומפתח חברות אישית עם הדרקון, לו הוא קורא שום-שן. החברות עם שום-שן תגרום להיקאפ לנסות לשנות את תפיסת הויקינגים, הרואה בדרקונים כאויבים המאיימים על קיומם.
הקונספט של עיבוד סרטי אנימציה לפרויקטי לייב-אקשן הפך במהלך העשור וחצי האחרון להיות חלק בלתי נפרד מהנוף הקולנועי של סרטים המיועדים לכל המשפחה. כולם יודעים שדיסני השתמשו לאורך התקופה בשיטה העסקית הזאת בתהליך הפיתוח של מגוון סרטים. ולמרות שכמעט כל עיבוד ששחררו התקבל בציבור בביקורות הנעות בין מעורבות לשליליות, הם גם הכניסו מכך לא מעט כסף. גם אם לוקחים בחשבון את הכישלון הקופתי המשמעותי האחרון של ״שלגיה״, אלו מעיבודי הלייב-אקשן שלהם שקיבלו שחרור קולנועי נורמלי (שלא נפגעו באשמת הקורונה או שחרור מקביל לסטרימינג) גרפו יחד סכום משמעותי של 6.1 מיליארד דולר - זאת כאשר 3 מהם עברו את רף מיליארד הדולר בהכנסות בפני עצמם. בסך הדברים, למרות שיש לי דעות די מתנגדות לאסטרטגיה הזאת, ניכר שבאמת מדובר בצעד העסקי הרווחי ביותר ולא ממש ניתן להאשים אותם בעשייתם כך. ולכן, אולפני יוניברסל בחנו את כל המתרחש מרחוק והחליטו שגם להם בא לקחת חלק במסיבת הרווחים הזאת, ולחלוב את הנוסטלגיה שלכם.
בחירתם של יוניברסל עבור הניסיון הראשון שלהם לביצוע השיטה הזאת היה ״הדרקון הראשון שלי״, קלאסיקת אנימציה של חברת הבת דרימוורקס אנימיישן, שרבים גדלו עליה ושומרים אותה קרובה לליבם. למרות שלא צפיתי בסרט המקורי כשהייתי צעיר, כן ישבתי לצפות בו כהכנה לביקורת הזאת. הבחירה הזו שלהם נדמתה כ-די טבעית - הסיפור מתמקד בעיקר על דמויות אנושיות שיוכלו לנצל היטב סביבת לייב-אקשן, הוא כולל רגשות נוסטלגיה רבים לעלילה שלא תיראה ילדותית מידי ותמנע מקהלים בוגרים לצפות בה בשנית, והיא מכילה הזדמנות מרצ׳נדייז מסחרית ברורה בדמותו של שום-שן - בדיוק כפי שדיסני חלבו את דמותו של סטיץ׳ עם השחרור האחרון של עיבוד הלייב-אקשן שלהם. אין פלא שהסרט המקורי נוצר על ידי אותם האנשים שיצרו את הסרט המצויר של ״לילו וסטיץ׳״ - סימן נוסף לביטחון בכך שהמותג הזה יכול להצליח גם כיום. אני לא מאשים אותם שהתקדמו בדרך הזו, ניכר לי באמת שמדובר בפרויקט הכי מתאים למטרה. ובכנות, באמת שלא הייתי מעדיף לראות גרסת לייב-אקשן של ״שרק״.
עם זאת, יוניברסל גם הבחינו בביקורת הציבורית שדיסני קיבלו עבור שלל הפרויקטים שלהם, וככל הנראה הביעו חששות מהסיכוי שיטמאו את המותג שלהם במידה ויעשו את הצעד הלא נכון. אז כתוצאה מכך, ניכר שיוניברסל וידאו שהפרויקט הזה יבצע את תהליך העיבוד הכי בטוח ושמרני שניתן להשיג. גם אם מתעלמים לגמרי מחזרתו של הבמאי דין דאבלויס לכיסא הבימוי (לאחר שהיה אחראי לטריולוגיה המצוירת כולה), ניתן להבין מהר מאוד במהלך הצפייה שכוונתם הייתה לעקוב אחר הסרט המצויר המקורי בדיוק מירבי ככל האפשר - הרבה יותר מכל מה שהתרגלתם לראות בכל אדפטציה דומה אחרת. הם לא פשוט משחזרים את הסיפור הכללי עם שחקנים וסטים ממשיים, אלא גם פרקטית מתאמצים על מנת ליצור מחדש את אותו הסרט בדיוק בשיטות האלו - שוט אחר שוט, סצנה אחר סצנה, שורה אחר שורה.
במשך רוב אורכו של הסרט, הייתי מעריך אף ב-97% ממנו, הוא שואף להיות עותק ״זהה לחלוטין״ של הקלאסיקה המצוירת - עד לרמת זוויות הצילום ובחירות הפריימינג בכל רגע נתון. קיבלתי באופן מובחן למדי את התחושה כאילו אני צופה בסרט המצויר פעם נוספת, ובכל הקשור לסיפור או לתצוגה החזותית, הוא לא מביא יותר מידי דברים חדשים אל השולחן. זה לגמרי מובן שיוניברסל מנסים להימנע מתלונות ציבוריות בנוגע לשינויים עלילתיים של נקודות מהותיות באגדה האהובה שלהם, אבל הבחירה הזאת מעלה את השאלה האם ליצירת הפרויקט הזה הייתה תכלית מלכתחילה. מלבד כסף, כמובן.
עכשיו, אישית, כשצפיתי בסרט המצויר המקורי לאחרונה, לא הצלחתי באמת להתחבר ולהזדהות עם התחושות שרבים בציבור מקשרים אליו, ובמיוחד לא עם ציון ה-99% שהסרט קיבל ב-Rotten Tomatoes. חלק מהאלמנטים בבנייה הסיפורית דאז לא פותחו מספיק טוב לדעתי, והסרט כמכלול לא פגע בשיאים הרגשיים שהתרגלתי אליהם מסרטים שאני באמת מחשיב כקלאסיקות אנימציה אמיתיות - שאני עדיין דומע בצפייה בהן כמבוגר. אבל הבעיה המרכזית מכולן הייתה שאיכות האנימציה בלטה בעיניי כטעונת שיפור ובעלת איכות פחותה, אפילו בסטנדרטים של שנת 2010. תנועות הדמויות הרגישו מכאניות ורובוטיות יתר על המידה, מה שניכר כמו קיצוצים שנעשו מתוך הצורך או הרצון לחסוך בכסף או בזמן הפקה. המודלים שלהן לא היו מפורטים מספיק, והעיצוב או הטקסטורות של חלק מדמויות המשנה הרגישו יותר מידי גנריות ומופשטות. התחושה שהתקבלה היא שבתקופה שבה יצאו סרטים כמו ״צעצוע של סיפור 3״, ״פלונטר״ ואפילו ״קונג פו פנדה 2״ שיצא מהאולפן שלהם, דרימוורקס סיפקו מיצג טכנולוגי לא-גמור בסרט האנימציה הראשון של המותג.
למה אני מדבר על זה כאן? אני בכנות מאמין שהאדפטציה הריאליסטית הזאת מלאה בהרבה יותר רגש ואותנטיות מהסרט המצויר. תצוגות המשחק הפיזיות המבוצעות על ידי שחקנים בשר ודם אפשרו לדמויות לנוע בחופשיות, להביע עצמם ולבטא את הרגשות שלהן בדרכים הרבה יותר כנות. באופן המדויק שבו אנשים באמת מתנהגים בסיטואציות חברתיות שכאלו בין חברים, אויבים ומשפחה. המחשבות והביטויים של הדמויות הרגישו לי הרבה יותר אמינות בפרויקט הזה, ברוב המקרים המוצגים בו. זה אולי יהיה קיצוני מצידי לומר זאת, אבל אני באמת מאמין שאנשים שלא נחשפו לסרט המקורי יכולים פשוט לצפות בגרסת הלייב-אקשן, ועדיין לזכות להנות ממנה מאוד. מדובר במקרה מאוד ייחודי, ״נדיר״ אפילו, שבו לדעתי הגרסה החיה מעבדת את הסיפור והתסריט הזה הרבה יותר טוב מהקלאסיקה המצוירת.
גם אם המטרה שלכם כאולפן היא להעתיק בדיוק את אותו התוצר שעבד בעבר, עדיין ישנו מאמץ רב שנדרש להשקיע בהפקה הזאת, מאחר ויש דברים רבים שצריך ליצור בצורה פרקטית. הפרויקט הזה מצליח מאוד באספקט הזה, בכך שהעיצובים הכולל שהושקע בסטים הנרחבים, התלבושות של הויקינגים השונים, עיצוב השיער שהותאם לעיצוב הדמויות המקוריות והאפקטים הממוחשבים המושקעים של הדרקונים הרבים, הנוספים וסצנות הקרב - הם פשוט מעולים. כולם עוזרים באופן אפקטיבי לפתור את האתגר העומד בדרכם להפחת חיים בעלילה הפנטסטית הזאת על המסך הגדול בצורה משכנעת.
העבודות הפרקטיות והדיגיטליות שמושקעות כאן משפרות באופן ניכרת את האווירה הויקינגית ומשקפות בדיוק את אותה התחושה שהעוברה במקור באנימציה - זאת כאשר כל אלו מבוצעות תוך כדי הבנה מלאה וכבוד רב לחומר המקור, הדרושים לביצוע העיבוד בצורה מכבדת. למרות העובדה שהתקציב של הסרט הזה היה נמוך משל סרט המקור, לא ניכרים בעיני הצופים שום קיצוצים או התפשרויות, וניתן להבין שהסכומים הנכונים הושקעו באספקטים הנכונים. הסרט החדש לא מרגיש כמו חיקוי זול או גרסה משונמכת שנזרקה החוצה - אלא הוא מרגיש כמו עיבוד אמיתי. יוניברסל מראים שהם לגמרי מבינים את המשמעות האמיתית של המילה הזאת.
אם אתם פרפקציוניסטים בכל הקשור לחווית הקולנוע שלכם, כדאי לכם לדעת שהסרט אכן מוקרן בארץ בפורמט IMAX באולמות המיוחדים של הפורמט בארץ. הסרט כן מנצל את מסך ה-IMAX במלואו במהלך מספר רב של סצנות, והוא מתרחב בהן לגודל המסך המלא - בעיקר בסצנות אקשן או כאלו המכילות נופים נרחבים. השימוש ביחס המסך המלא הוא באמת מרשים ואפקטיבי, ולפרקים שם אותך במרכזה של חוויה רחבת אופקים שגורמת לך לשכוח שהיו בכלל פסים שחורים קודם לכן, עד שהם חוזרים למסך בסופו של הסיקוונס. אני כן אשמח לציין שספציפית בישראל, הסרט מוקרן ב-IMAX תלת מימד בלבד - פורמט שהלך ופחת בהפצות ישראליות מאז סגירות הקורונה, ועוד יותר מאז תחילת המלחמה. אני לא בטוח אם החוויה שלי הושפעה מהעובדה שהפכתי ללא-רגיל לפורמט אחרי כל הזמן שעבר מהקרנת התלת מימד האחרונה שלי, אבל חשתי שהחוויה שלי התפצלה לשתי חלקים (ולא יצא ממנה אור חזק של עב״מים, לצערי).
תחילה, הרגשתי שהסרט עושה עבודה מעולה עם ההמרה שלו לפורמט התלת מימד, והשקיע במיוחד בסידור השכבות השונות אחת מעל השנייה עם נתוני העומקים הנכונים, כך שתחושת הסביבה המרחבית באמת עוברת. אבל אז, ככל שהתקדמנו לתוך הסרט, התוספת הזאת נתפסה בעיני כדי מיותרת, בעיקר מתוך הסיבה שהיא הפכה סצנות שנועדו להיות בעלי צבעים חיים ויפים לכהות ומעורפלות. בחלק מהשוטים, אפקט התלת מימד גרם למעשה לשחקנים ולדרקונים הממוחשבים לבלוט מאוד מעל הרקע, מה שגורם לצופה להבחין שהם משחקים אל מול מסך ירוק. התחושה הזאת לא הייתה יכולה להיות מורגשת לו היינו צופים באותה הסצנה כתמונה שטוחה. בסופו של דבר, ניכר שגרסת התלת מימד עבדה כנגד הכוונות הויזואליות שלהם, בעוד שפורמט ה-IMAX הפך את החוויה להרבה יותר רחבה ועצומה. אתם תקחו את הנתונים האלו לתשומת לבכם, והבחירה בפורמט המתאים עבורכם תשאר לכם.
הליהוק והופעות המשחק באדפטציה הזאת עושות גם הן כבוד גדול לסיפור המקורי. ג׳רארד באטלר חוזר לתפקיד שביצע במקור בדיבוב, סטואיק, כעת באופן פיזי. בעוד שהוא השחקן החוזר היחיד מהפרויקט המקורי, באופן דומה אך לא זהה לצעד המאולץ של דיסני להחזיר את ג׳יימס ארל ג׳ונס ז״ל לתפקיד מופאסה עבור הרימייק של ״מלך האריות״, באטלר עדיין מסוגל להביא הופעת משחק מעולה ומתאימה פעם נוספת, גם לאחר כל הזמן שעבר. הוא מצליח להציג עצמו כגדול, מאיים ומעורר יראה, תוך כדי שהוא שומר על קשיחות פיזית ומנטלית בדיוק כפי שהדמות שלו צריכה להיות - אפילו כשהוא צריך להופיע בפני עצמו באופן מלא על המסך.
השחקן הראשי, מייסון ת׳יימס, שמשחק את היקאפ, מצליח גם הוא להביא לכדי מציאות את הדמות הזאת בדרכים אמינות, אותנטיות, חביבות ומעוררות אמפתיה. למרות שהוא הזכיר לי קצת ויזואלית את דרייק בל במהלך הצפייה שלי, הוא עדיין מסוגל לבטא רגשות של חוסר ביטחון ואכזבה המגיעות באופן מובן מהיחס ומהסיטואציות שהוא עומד בפניהם. הוא גם מצליח להציג חיבור טבעי עם הדמות הממוחשבת של שום-שן, למרות שהוא נאלץ לשחק זאת מבלי שהדמות תהיה ממשית בסט - וההצלחה הזאת באמת הפכה את תצוגת המשחק שלו למהנה ממש לצפייה.
לצערי, לא ניתן לומר את אותו הדבר על הופעת המשחק של ניקו פארקר, שמשחקה בתור הדמות של אסטריד אכזבה אותי מאוד. ניסיונות המשחק התיאטרלי בכלל הסצנות שלה פספסו באופן עקבי את הסף הנדרש על מנת לעבור כמשכנעות, ואני הרגשתי שהיא פשוט לא מסוגלת כלל להביע רגשות על המסך באף דרך כנה שהיא. מירב השורות שלה הוגשו בצורה אנמית וחסרת כל נימה מובחנת, המבטים והבעות הפנים שסיפקה היו ריקות מכל רגש, ואפילו עיצוב השיער של הדמות שלה - שאני עדיין לא בטוח אם מדובר בשיער האמיתי שלה או שלא - נראה די שטותי ומזויף, ממש כמו פאה של תחפושת לפורים.
הרגשתי פער מאוד ניכר וצורם בכל פעם שהיא חלקה סצנה עם השחקנים האחרים, ובעיקר עם השחקן של היקאפ. בעיניי, כלל לא הייתה דינמיקה קרובה אמיתית בין הדמויות, ובעוד שהוא סיפק את הרגשות שהיו בו - היא בעיקרון פשוט מלמלה את השורות שהיו לה בתסריט.
אני כן רוצה לציין את החיזוק האיכותי של התסריט, שמספק לדמויות המשנה יותר זמן ומקום לזרוח ולהרוויח את מקומם בסיפור הזה. הנתון הזה בעיקר נכון לקבוצת הילדים שמאומנים להפוך לויקינגים לצידו של היקאפ (אם אתם מזהים אחד מהם, אז כן, זה הילד מ-״דדפול 2״), והוא גם נכון לדמות המנטור והמורה שלהם, גובר, שמשוחק בצורה חביבה למדי על ידי השחקן ניק פרוסט. כל אלו קיבלו הזדמנות להביא הרבה יותר אנרגיה קומית לדמויות השונות שלהם, באמת לגרום לי להנות מהנוכחות מהנוכחות שלהם ולצפות לסצנה הבאה בה יופיעו. הם לא נזרקים הצידה כסתם פילרים מעצבנים שמטרתם להיות הסחות דעת או ביריונים חד-מימדיים לדמותו של היקאפ כפי שהיו במקור, אלא הופכים לאתנחתאות קומיות מלאות, שהדינמיקה שלהם עם היקאפ באמת תומכת ומשפרת את החוויה הכוללת.
אפילו באופן ספציפי, אני באמת אהבתי את הבחירה להרחיב את הרקע של דמותו של סנוטלאוט (שבמקור דובב בצורה נוראית על ידי השחקן ג׳ונה היל וכאן משוחק בצורה טובה מאוד על ידי השחקן גבריאל האוול), בדרך שדי הזכירה לי את האופן שבו היקום הקולנועי של מארוול התמודד עם הדמות של פלאש תומפסון בסרטי ה-״ספיידרמן״ בכיכובם של טום הולנד.
הסאונדטראק של הסרט הוא פחות או יותר אותו הסאונדטראק של הסרטים המקוריים, ובאופן צפוי ממחזר ומתזמר מחדש את הטראקים השונים שאתם מכירים ואוהבים, בניסיון להגיע לאותם שיאי רגש בשנית. מן הסתם, מדובר בתוצר מאוד אפקטיבי, במיוחד כשהוא מושמע בעוצמה גבוהה מרמקולים איכותיים עוטפים באולם בית קולנוע. הוא בהחלט יפרוט לכם על מיתרי הנוסטלגיה אם גדלתם ואהבתם את הסרט המצויר. אבל גם אם לא הייתה לכם היכרות מוקדמת איתו, לא תוכלו להכחיש שהפסקול המקורי שנוצר על ידי ג׳ון פאוול הוא בעל איכות גבוהה (עם מועמדות מוצדקת לאוסקר בזמנו), והוא מוכיח את יכולתו למקם את הצופה במרכזה של האווירה הקסומה המיועדת של הסרט - אפילו לעיתים קסומה יותר מהמיצגים שמוקרנים על המסך באותו הזמן.
אז האם אתם צריכים לראות אותו? כפי שאמרתי קודם, אני באמת מאמין שמדובר בעיבוד הלייב-אקשן הראשון שאני יכול להמליץ לצופים בלב שלם ללכת לראות בבתי הקולנוע. בין אם אתם מעריצים של הסרט המצויר המקורי או שפשוט שמעתם את שמו בשיח כללי על סרטי אנימציה, העיבוד הקולנועי הזה מציע את מה שהוא בגדול אותו הסיפור אל המסך הגדול פעם נוספת. עם זאת, החיזוק והשיפור שמקבלים מאינטראקציות לייב-אקשן גורמות לו להרגיש הרבה יותר ריאליסטי, נוגע ללב ומלא ברגש. אני לא חושב שאתם חייבים בהכרח להכיר את הסרט המקורי על מנת למצות את החוויה של הסרט החדש. למעשה, בפעם הראשונה אי פעם נכון לזכרוני, אני מאמין שהוא יכול באמת לשמש כגרסה מחודשת ומשופרת טכנית של הסיפור, במטרה לחשוף את הסיפור לדורות חדשים שיזכו להנות ממנו בדרך חדשה לגמרי. אחרי הכל, זה מה שהחברות האלו לפחות מעמידות פנים שהוא המטרה של הפרויקטים האלו.
אבל הוא כן נהנה מחמת ההקלה מעצם העובדה שזה הסיבוב הראשון של יוניברסל בתחום הזה, והוא כן מעלה את השאלה המתבקשת כתוצאה מכך - מהי הדרך שבה קהלים כן רוצים שהאולפנים ירכיבו את העיבודים האלו? שיביאו משהו חדש למסך ואולי יפגעו בעלילה המקורית, או שימנעו מעצמם נזק פוטנציאלי למשהו שכבר הצליח אל מול הקהל בעבר, ויצרו במקום העתק מדויק וחסר כל אלמנט של מקוריות? התשובה עלולה לא להיות מובנת מאליה כפי שניכר, ויתכן שתשתנה בין אנשים שונים. נאלץ לראות איך האולפנים יתאימו את עצמם לתגובות הציבור שהם יקבלו בפועל. אני בטוח שיוניברסל ירצו להבין כיצד לאזן את המטרות שלהם עבור סרט ההמשך שכבר אושר, ואני בטוח שדיסני גם היא משאירה עין פקוחה על כל מה שמתרחש כאן.
״הדרקון הראשון שלי״ (2025) הוא פחות או יותר העתק ישיר של הקלאסיקה המצוירת המקורית בעלת אותו השם, והבחירה הזאת יכולה בקלות להיתפס כהימור קליל ובטוח יותר עבור יוניברסל, בעודם טובלים רגליהם בז׳אנר עיבודי הלייב-אקשן. בניגוד לעיבודים דומים רבים אחרים, אני בכנות מלאה יכול להמליץ לכם לצפות בו - אפילו במיוחד לקהלים צעירים שאינם מכירים את חומר המקור. הוא מכיל הרפתקה שיוצרת עניין רב, התלהבות וסקרנות אצל משפחות וצופים מכל הגילאים, מוסר השכל שמוצג בצורה הרבה יותר אותנטית ותחושת היי שמתקבלת כשהסרט מעיף את הצופים שלו אל השמיים, בדיוק כפי שהסיפור המקורי עשה בשנת 2010. למרות שאני לא בטוח אם אני לגמרי בעד הרעיון שפרויקטים נוספים יועבדו באותה הדרך, הפרויקט הזה עושה בדיוק את מה שאתם מצפים ממנו - לא פחות, אך לא הרבה יותר. הוא עלול להיות יצירה בולטת בפלח תוכן קולנועי שבו הרף נמוך ממילא, ובכל זאת, הוא לא חוטא בכשלים ובעיות כמו דומיו, כך שלקהל אין סיבה לנעוץ בו שום שן.
אני מדרג את הסרט הזה - 7.5 מתוך 10! 🐉
״הדרקון הראשון שלי״ (2025) זמין בימים אלו בבתי הקולנוע בישראל, ב-IMAX 3D, ב-ScreenX וב-4DX.
מה דעתכם? האם אתם אהבתם את העיבוד המחודש של ״הדרקון הראשון שלי״? והאם גרסת הלייב-אקשן משתווה, מתעלה או נופלת לדעתכם מהסרט הראשון? ספרו לנו בתגובות!
Comments