ביקורת ComicON: ״התגלית״ - מפגשים מהסוג הממוסחר
- עידו שייביץ
- 1 day ago
- 14 min read
תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט!
תקציר: דניאל קלנר (ג׳וש אוקונר), מומחה סייבר שעבד לשעבר בארגון ״וורדקס״, מבריח כמויות אדירות של תיעודים סודיים וחסויים של היתקלויות צבאיות וממשלתיות בצורות חיים חוצניים לאורך ההיסטוריה, במטרה לחשוף אותם בפני העולם כולו ולספק הוכחה חותכת לקיומם של חייזרים. במקביל, חזאית הטלויזיה מרגרט פרצ׳יילד (אמילי בלאנט) מתחילה להתנהג מוזר לאחר מפגש מפתיע עם ציפור קרדינל, כשהיא מבטאת מילים בשפה קריפטית בשידור חי וכשהראש שלה קורא לה להיפגש עם דניאל ולברוח מאנשי הממשלה החשאיים. השניים יצטרכו לשלב כוחות ולהימלט ביעילות מההתנגדות הכוחנית של ״וורדקס״, במטרה להביא את דבר קיום החייזרים לידיעת הציבור - בהתחשב בכל ההשלכות והיתרונות שעלולות להיות בכך.
סרט חדש של ספילברג תמיד אמור להיות אירוע קולנועי גדול. הבמאי האמריקאי-יהודי הפך לשם דבר בהיסטוריית הקולנוע, כשהביא פעם אחר פעם כותרים שהפכו לקלאסיקות על זמניות. בין אם מדובר ב-״מלתעות״, ״שודדי התיבה האבודה״ (אינדיאנה ג׳ונס), ״פארק היורה״ או אפילו ״רשימת שינדלר״, חותמת שמו על סרט הייתה ברוב השנים סימן איכות די גדול. גם בז׳אנר המדע הבדיוני ספילברג לרוב לא פספס, כש-״מפגשים מהסוג השלישי״, ״אי.טי. חבר מכוכב אחר״ או ״אינטיליגנציה מלאכותית״ הם עדיין מבין הכותרים המוכרים ביותר בפילמוגרפיה שלו. אלא שאז, בשנת 2018, הוציא ספילברג את העיבוד שלו ל-״שחקן מספר אחת״. למרות החיבוריות הגדולה לתכני נוסטלגיה והמסתורין המתאים לכל שכבות הגיל, התוצאה שהתקבלה די אכזבה את הקהל הרחב. היא הובילה אותו להעריך שיתכן כי לאחר 60 שנה של עבודה, יתכן שלא כל עבודה של ספילברג תהיה ללא רבב. הפרויקט החדש שלו שיווק את עצמו כחזרתו הגדולה לז׳אנר, ואולי אף פרויקט המשך רוחני לכותריו הגדולים. הוא מיקד את הכיוון היצירתי שלו על התהייה ״כיצד מפגש עם חייזרים ישנה את האנושות?״ - נושא שהיה גם די במרכז של ״מפגשים״, אבל הפעם ניתן להוצאה לפועל בדרכים יותר מודרניות, גדולות ואולי גם פילוסופיות. למרות ההבטחות הגדולות, הטריילרים לא הצליחו לשכנע אותי שיש ממה להתלהב. רוב הסצנות שהוצגו היו אנשים נדהמים מול מסך, תקריבים על עין, מרדף מכוניות כללי ואולי כמה חיות באפקטים סטנדרטיים למדי. על כן, לא ניגשתי לסרט בציפיות גדולות שהוא הולך להמם אותי. אבל שמו של ספילברג כאמור אכן הולך לפניו, ובחרתי לתת לו צ׳אנס ולראות אם הוא הכין משהו מסקרן שפשוט לא עובר טוב בטריילרים. מסתבר, ככלות הכל, שהתשובה היא כן. אבל בעיקר לא.
הרשו לי רגע להתחיל מהסוף, כי אני חושב שהוא מביא נקודה מאוד חשובה וקריטית לביקורת. אם אתם קוראים את הדברים שאני כותב מידי פעם, אתם יודעים שאני לא מפחד מסרטים מורכבים ותכנים שדורשים מחשבה, ואף מסתקרן לעיתים מתוכן שלא מפרט את הפואנטה שלו באופן ישיר. אך עם החיתוך מסצנת הסיום ועליית הקרדיטים, קפצה מיד לראשי שאלה אחת שלא הייתה שם קודם לכן - מה בכלל היה המסר של הסרט הזה? מהי התכלית של ״התגלית״? אני תוהה בשאלה הזאת מאחר וכל השאלות שהוא מבליט בשיווק - ״אם היית יודע, איך זה היה משפיע עליך?״ - לא באמת נחקרות בסרט הזה. כלומר, אחת לכמה סצנות יש דמות שמעלה תהייה האם דבר הידיעה תבוא בקונפליקט לאמונה אחרת קיימת בעולם, אבל מעבר לשיח של כמה שורות באותו הרגע, הדיון בכך מתפייד. למעשה, מרבית אורכו של הסרט מתעסק במרדף לשמירה על החומרים ולעימותים בסגנון מד״ב, מאשר עיסוק בהיבטים הפסיכולוגיים והסוציולוגיים שגילוי כזה עלול לגרום על הציבור כולו. אני אומנם לא רוצה להיכנס לפירוט של המערכה האחרונה מפאת ספוילרים, אבל אגיד שזה בהחלט לא מתכנס לכדי תצוגה של השלכות פוטנציאליות לכאן או לכאן. אפשר לומר ממש שהסרט נחתך בדיוק בנקודה שבה הוא היה אמור להתחיל להיות מעניין וענייני עבור מי שהשיווק המקורי סיקרן אותו.
זו כמובן בחירה של היוצר איפה להתחיל ואיפה לסיים. אבל כאשר השיווק של הסרט מביא אותי למושב בשביל לקבל תשובה, ולאחר מכן מציב אותי להמתין כשעתיים וחצי לראות מהי באמת התשובה ואז לא לתת לי אותה, אני לא יכול שלא להרגיש מבולבל - שלא לומר מרומה. ספילברג אף טען שאף שוט מהמערכה השלישית של הסרט לא נכנס לטריילרים, אבל זהו שקר מוחלט, שכן מספר שוטים מהמערכה השלישית נמצאים בכל הטריילרים. הסרט אולי טוען שיש לו איזו שהיא תצפית מעניינת על סיטואציה חברתית פוטנציאלית, אבל הוא לא דואג להציג אף אמירה מושחזת בנוגע לכך. הוא זורק פה ושם פירורים כדי לנסות להצדיק את עצמו, אבל הוא בשום שלב לא מתחייב להציג עמדה או מסקנה, ובכך עדיין מותיר אותי בסופו עם השאלות שנכנסתי איתן. יש סלנג אינטרנטי שבטח שמעתם עליו שנקרא ״Surf Dracula״, שבגדול אומר שבעבר סדרות היו מבוססות בכל פרק על הפרמיס בשמן, וכיום בעידן הסטרימינג הן מתמקדות בסיפור אוריג׳ן משעמם שמוביל להצדקת שמן ב-5 דקות האחרונות של פרק סיום העונה. הסרט הזה, בעיניי, הוא ההתגלמות הקולנועית של ״Surf Dracula״. מה שציפיתי שיהיה המרכז הוא למעשה הסיום, וגם זה ממש בקושי. אז מן הסתם שאני אצא בתחושת אכזבה.
כמובן שלא הכל רע. הדבר החיובי הבולט ביותר בסרט הוא דווקא הצילום שלו, ולא מהכיוון שאני רגיל אליו בדרך כלל. ברוב הסרטים המכילים סינמטוגרפיה מרשימה, אני מתפעל מפיצוח יצירתי של פריימינג של סצנות או בחירת צבעים מרהיבה חזותית. כאן זה לא המקרה, שכן שני האלמנטים האלו לא באמת נוכחים יותר מידי - הפריימינג רגיל והצבעים בעיקר כחולים ואפורים. ההישג הצילומי בפרויקט הזה דווקא מגיע מפיצוח מסקרן ומעניין של נקודת המבט של העדשה במהלך סצנות המתרחשות בתנועה מהירה. יש לא מעט חלקים במהלך הסרט בהם הצילום (בתמיכת העריכה והאפקטים) מרכיב לנו מעין תחושה של ״וואן שוט״ מלאכותי וארוך. בעזרת חלקים אלו, אנחנו כצופים מרגישים שאנחנו באמת נמצאים בתוך הסיטואציה, עם מודעות מלאה ומתמשכת לכל רחבי הסביבה שלנו, כאילו היו ללא קאטים. אני אומר את זה לגמרי בתור מחמאה, אבל יש חלקים בסרט שממש מרגישים כאילו היו סצנות מתוך משחקי וידאו. לא בגלל איכות תמונה, אלא בגלל שהעולם סביב הדמויות מרגיש מציאותי (״אופן וורלד״ אם תרצו). ברגעים האלו ניכר שהתמונה בנויה לא על מנת להוציא את המיטב מהשחקנים, אלא על מנת לגרום לנו להרגיש כעוברי אורח בדרך שהם חווים, באופן הכי אימרסיבי שאפשר. על ההישג הזה בלבד, לא הייתי שולל בשלב זה התייחסות לסרט בפוטנציאל למועמדויות סינמטוגרפיה בעונת הפרסים. אומנם אני בדרך כלל מצפה לשימוש במדיום החזותי בשלל גווניו, אבל אני בהחלט מעריך את החדשנות וההשקעה שהושמה במיטוב החלק הזה בחוויה, שכמעט ולא רואים בפרויקטים אחרים.
אם יש משהו שאפשר תמיד לומר לחובתו של ספילברג, זה שהוא יודע איך להפוך סרט לאירוע מיוחד. זה כישרון שבהחלט צריך לדעת איך לעשות, ולא כל במאי עומד בדרישה הזאת, לא משנה כמה רציני הוא לוקח את העלילה שלו. במקרה הזה, אני בהחלט זוקף לחובתו של הסרט את ההצלחה שלו לבנות אווירה רצינית וממקדת, עם תחושה עוטפת שהסיכונים באמת גבוהים וההשלכות באמת קטסטרופליות - מסוג הדברים שגורמים ליציאה שלך לקולנוע להרגיש כמו ערב תרבות ולא סתם ערב בילוי. למרות אורכו המוגזם, בכל רגע הוא שומר על הרגשה רצינית ודרמטית, הראויה להערכה ולמיקוד יותר מן הרגיל על הפרטים. בהרכבת התמהיל האטמוספרי הזה, הסרט לא מתבייש להעיד על עצמו בגאון שהוא מכוון לרמת איכות גבוהה יותר מכל דרמה אחרת שראיתם לאחרונה. זו מטרה המושגת הן דרך המשחק, הן דרך הצילום והן דרך העריכה, אך בעיקר בזכות קצב האירועים, בחירות הקולור גריידינג ועריכת הסאונד אפקטים. כל אלו משתלבים ביחד על מנת לפחות להשאיר על הלשון טעם מסוים של ״אבסולוט סינמה״ מכוונת המשורר. אני אף אשמח לשים דגש על עריכת הסאונד, שאני חושב שנעשית כאן בטוב טעם ומדגישה לא מעט מהאפקטים בצורה עוצמתית ביותר. ישנו אפילו סאונד אחד של יריית אקדח שהקפיץ את ליבם של שורה שלמה. אני לא אתפלא אם גם האספקט של הסאונד יקבל התייחסות בעונת הפרסים הקרובה, שכן הוא מוביל את הטון ותרומתו מורגשת ביותר.
לצערי, מכאן העניינים מתחילים להדרדר. כפי שציינתי קודם, לא באתי לסרט הזה עם ציפיות. חשבתי שהוא הולך להיות סרט מד״ב די גנרי, מהסוג שמשווק עצמו כסרט פופקורן למקסום רווחים ושראינו כמותו עשרות פעמים. לכן במספר הסצנות הראשונות לסרט, הייתי די מופתע לחיוב. הוא הצליח לגרום לי בכנות להאמין שיתכן והוא מכיל איכויות שלא זיהיתי קודם, הטמונות בקטעים שנשמרו מפני הטריילרים. הייתי משוכנע שאם יתמיד בתנועתו, הוא עלול להפוך לאחד הסרטים המסקרנים והמיוחדים של השנה. אלא שמהר מאוד נוכחתי לגלות שהקפיצה הגבוהה בהתחלה נועדה אך ורק לשמש גובה צניחה עבור התסריט בשארית זמן הריצה. ככל שהוא מתקדם, התסריט מתחיל למרוח את האירועים שלו בלי סיבה נראית לעין, להציג כוחות על דימיוניים לדמויות ולאביזרים ללא כל חוקיות מוגדרת (מה שמאפשר לו להשתמש בהם כג׳וקר בלתי מוגבל לכל סיטואציה אפשרית), להרחיב לנו רקע סיפורי על דמויות מסוימות שמתגלה כחסר חיוניות לאירועים המרכזיים ולהציג בחירות ותפניות בעלילה מבלי לבסס היגיון כלשהו שעומד מאחוריהם. הוא דואג להעלות על ראש שמחתו זוג דמויות, באופן דומה בצורה מוזרה לדמויות של איה וניני ב-״השמיניה״, אך הוא לא מתעכב על הצורך להסביר למה דווקא הדמויות האלו נבחרו. מה מיוחד בהן, ששונה מדמויות אחרות או שמגדיל את חשיבותן ביחס לאחרים, מעבר לבחירה שרירותית למדי כי ״זה מה שהתסריט דורש ואלה השחקנים שליהקנו״.
האכזבה מהתסריט לא נגמרת שם, שכן כמה וכמה רגעים מרגישים הרבה יותר מידי גאוותניים וזחוחים. אחת לכמה סצנות, דמות תפצח בנאום חוצה להבות עם שורה של אמירות אלטרואיסטיות וצדקניות, שאנחנו אמורים לראות כמו דיון אמוציונלי בין דמויות, אך למעשה מתפרש כמו ניסיון מאולץ של התסריטאי לחנך את הקהל עם השקפת עולם מתנשאת - שאני בספק שהוא בעצמו מאמין בה. לדמויות נכתבים טקסטים שאולי יציגו אותם כגיבורי הדור, אבל אלו אינם טקסטים שאדם נורמלי היה אומר בסיטואציה הזאת. אלו טקסטים שנשמעים כאילו נכתבו באופן מכאני על מנת להדגיש לצופה אידיאולוגיה שנכתבה בטריטמנט של הפרויקט, אך לא עברו עיבוד שיגרום להם להישמע אותנטיים. בחלק מהמקרים, צופים שיצליחו לעקוב אף יבינו שהנאומים האלו לא באמת נושאים איתם הרבה היגיון לוגי, או קלים לביטול והגחכה. באחרים, מועלים על הפרק רעיונות מאוד בוסריים שבכנות היה מעניין להתעמק ולחקור אותם - רק שהסרט לא משקיע בכך זמן ומאמץ בשום שלב. זו ממש התעלמות גסה מעיקרון ה-״תראה, אל תאמר״ - בחירה די מבישה עבור התסריטאי המנוסה דיוויד קואפ, שכתב מספר פרויקטים גדולים ומוערכים בעבר וזה בהחלט לא יומו הראשון בעבודה. נודע לי לאחר הצפייה כי קואפ ציין בראיון שלקחו לו 42 שכתובים על מנת לסיים את תסריט הסרט הנוכחי. אני מניח שזה מעיד על כמה הוא היה בטוח בגרסה הסופית שהתקדמו איתה לצילומים.
מעבר לאותם דיאלוגים מוזרים, חשתי מעט התערבות מלאכותית בתסריט שהרגישה לא לגמרי טבעית לו, הפעם מצד סצנות האקשן. במרביתו של הסרט, הוא מחצין את עצמו כסרט מתח עם אלמנטים מד״ביים ותו לא. כלומר, הוא מכיל סצנות רבות של אנשים מדברים אחד עם השני, כשהוא מותיר את הצופים בסקרנות להבין לאן כל האירועים הולכים להתנקז ולהתלכד. מפאת כמות השורות שיש בסרט, שהיא באמת רבה במיוחד גם לסרט בקנה מידה כזה, לאורך הצפייה התגברה בי התחושה שהאולפנים לא בטחו ביכולת שלו להחזיק באמת את הצופים במשך שעתיים וחצי רק על כך. על כן, הם זרקו כ-2-3 נקודות אקראיות לאורך הסרט, בהן האירועים מסלימים לכדי סיקוונס אקשן. לא מדובר באקשן מורכב במיוחד, ושותפיי לצפייה הרבו להשוות אותם ל-״מהיר ועצבני״, דבר שאני יכול להסכים איתו במידה מה. אך המסקנה שלי מכך היא שהסרט הזה מעולם לא היה אמור להיות סרט אקשן. הוא לא פותח בתור בלוקבאסטר קיץ ״מגניב״, אלא הוא פותח להיות סרט כביכול מעורר מחשבה. סצנות האקשן המעטות שאכן נמצאות בו הן הכרח מאוחר במנדט אולפן או במסקנות מהקרנות מבחן, שנועד להעיר את הצופים באופן מלאכותי, שמא איבדו ריכוז או אף נרדמו במהלך הצפייה המייגעת. אם בכוונת הסרט היה לכלול אלמנטים של אקשן, היו רגעים רבים יותר ואלו היו הומוגניים יותר לסרט השלם. כשאלו מוכנסים בכוח לתוך התסריט כפלסטר, הם לא מעוררי עניין וקוצר נשימה כמו שנדמה. הם בעיקר משעממים עוד יותר, שכן נופלת במהרה ההבנה שהריגוש שמנסים לבנות מזויף והעלילה לא מתקדמת בינתיים.
ובנקודה זו, התסריט מחזיר אותי להתעסק פעם נוספת בסוף הבלתי פתור. הרי שגם אם האקשן משעמם והדיאלוגים מאולצים, לפחות יש פה אווירת מתח ונושא מסקרן שמרכיבים חוויה סבירה-חיובית לכל הדעות. כך חשבתי במשך זמן רב ממערכותיו השניה והשלישית, עד שהגיע סיקוונס הסיום. חלק גדול ממנו מתרחש, כזה שגם נרמז בטריילרים, ואז... קאט למסך שחור. נותרתי בבלבול מוחלט. קריאות ״זהו? זה הכל?״ נשמעו לרוחב שורת המושבים. זה לא בגלל שהסרט לא ארוך מספיק (כאמור, הוא ארוך מידי), אלא בגלל שהוא פשוט חוטא בלא לממש את הנקודה האחת שהוא התיימר לייצג. כשהסיום הזה מוותר על ההזדמנות לומר משהו - כל דבר שהוא, גם בדעות מנוגדות לאינטואיציה הקולקטיבית - הוא מאלץ אותי באופן חד משמעי להגיע למסקנה שאין לסרט כמכלול אף דבר חדש או מרענן להגיד. אף ביקורת, אף דעה, אף נקודה למחשבה ולתהייה. הוא רק זורק שאלות לחלל האוויר, כשהוא בקושי מתפלסף עליהן, שלא לדבר על לנסות לענות עליהן. אני השקעתי את מיטב מאמציי לעקוב אחרי כל הפרטים הקטנים בתקווה שאלו ישתלמו, וברגע שנוכח כי אין בהם תכלית, לא מן הנמנע שארגיש שבזבזתי שעתיים וחצי מחיי בלי סיבה. זה גורם לסרט להרגיש כמו מוצר מסחרי אנמי שמסתווה בתור יצירה המשקפת את קולו של במאי, בשקר מוחלט. ״זאב בעור כבש״, אם תרצו. נוצרת התחושה ששמו של ספילברג מודבק על הסרט, אבל לא ניכר אף חלק סיפורי בו שהגיע מתוך כוונה יצירתית ואידיאולוגית עמוקה בנפשו ובמחשבותיו. הפרויקט מסתמן להיות קודם כל תרכובת מכאנית של שובר קופות קיצי, ורק לאחר מכן מפגן חזונו של אוטור בקול חלוש.
אם כבר מדברים על שמות מוכרים שמאכזבים ביחס להיותם מבטיחים, אני חייב לציין די לרעה את השימוש בפסקול המוזיקלי. מן הסתם, ג׳ון וויליאמס הוא מלחין אייקוני בחסד, שיצר כמה מהנעימות המפורסומות ביותר בהיסטוריה הקולנועית ומדהים לראותו ממשיך בעבודתו גם בגיל 94. אך לצערי, אין באף רשומה בפסקול הסרט תחושת מעורבות של יד אומן. סצנה אחר סצנה, הנעימות המלוות את הסרט מרגישות סטנדרטיות כאילו נגזרו מסתם סרט אקשן גנרי, כאשר אף אחת מהן לא בולטת, זכירה או מעבדת לתוכה מוטיב מרכזי חוזר מובחן. אני כן אודה שלקראת הסוף הייתה מנגינה אחת ספציפית שגרמה לי להניד את הראש לקצב שלה, אבל היא גם הייתה קצרה מאוד, וגם ספק שהיא פשוט הזכירה לי את הפתיח של ״דאוס״. אך בכל רגע אחר, הפסקול פשוט ממוקם בעוצמה נמוכה מאוד במיקס הקול של הסרט, מה שגורם לכך שהוא נקבר תחת דיבורים, אינו מורגש ובהתאם אינו מסוגל להעצים אף הרגשה. זה חבל מאוד, כי סצנות רבות יכלו להיות מורמות מאוד באמצעות מיקס והלחנה מתאימים.
למשל, סצנות האקשן שציינתי קודם. מבחירה שבאמת מטמטמת אותי, דווקא אותן סצנות אינטנסיביות שהיה ניתן ללוות בפסקול עוצמתי ומרעיד אולמות, לא מלוות במנגינה בכלל! אנחנו רואים את הלחץ, המהירות והקושי שהדמויות עוברות, אבל אין מוזיקה. למה? מי אישר לזה לקרות? האם אנחנו צופים בעותק לא מוגמר של הסרט? יכול מאוד להיות, שכן הבחירות האלה מחזקות את ההשערות שלי מקודם. סצנות האקשן מרגישות כמו תוספת מאוחרת לאחר הלחנת הפסקול הראשוני, ויכול להיות שהתעצלו להלחין גם אותן. כמו כן, חוסר הייחודיות של הנעימות והשילוב הממשי שלהן בסרט רק מחזק את התחושה שלא היה חזון או משמעות שהתווה את הדרך ויכל לשמש השראה לפני הכתיבה. הפסקול לא הולך לפי כיוון ייחודי משלו, כך שלא אתפלא אם ההוראה המקורית לוויליאמס הייתה ״פשוט תחשוב על סרט מתח״ ונתנו לו לאלתר משם. אני אומנם לא דואג לוויליאמס על מועמדות, הוא קיבל אחת לא מוצדקת גם על ״אינדיאנה ג׳ונס וחוגת הגורל״ נטו על שמו. אבל אחרי ההישגים המשמעותיים שלו מהעבר, זהו לחלוטין פסקול ללא זהות עבור סרט ללא זהות. הם אולי מתאימים אחד לשני בחיוורונם, אך לחלוטין אין מדובר בעבודה הראויה להערכה יוקרתית.
כיאה לסרט של מדע בדיוני, יש לו לפחות שימוש מועט באפקטים ויזואליים. רמת האיכות שלהם משתנה, כאשר יש אפקטים מסוימים שנראים בסדר עבור מה שהם אמורים לשרת ואחרים שנראים קצת זולים מידי. שני הסוגים האלו קרובים הרבה יותר לאמצע של ספקטרום האיכות מאשר לקצוות. כלומר, בטווח שבין 1 ל-10, הם נמצאים על 4-6. זה אומנם אומר שאין אפקטים מושלמים שהם 9-10, אבל גם אין אפקטים נוראיים שהם 1-2. הבעיה שלי מהנושא נובעת מכך שגם השימוש הדל באפקטים וגם החוסר ההשקעה בהם מוסיפים לנראות הזולה והקצת ״קמצנית״ של הפרויקט. האפקטים ברובם מתמקדים במודלים בסיסיים של חיות, אלומות אור בוהקות, שינוי צבע עיניים (הטריק הישן ביותר בספר), מכוניות מתנגשות ונמחצות בקלילות והמוזר מכל - מודלים הכי גנריים של חייזרים שיצא לכם לראות בכל מקום אפשרי. עיצובי החייזרים בסרט נראים אחד לאחד כמו האימוג׳י שיש לכך במקלדות: 👽.
אני מבין את הצורך לצמצם בשוטים של אפקטים על מנת למגר את התקציב, אבל הציפייה הייתה שלפחות ישקיעו בפרטים ובייחודיות העיצובית של האפקטים שיש. שהחיות יהיו קצת יותר אקספרסיביות, או שהחייזרים יעוצבו בצורה ייחודית ושונה בנוף, שתעורר בקהל איזו שהיא תחושת בהלה פסיכולוגית. כשמוכרים לי ספקטקל קולנועי פנטסטי גדול של ספילברג, הציפייה שישקיעו בכל חלק עד הפרטים הקטנים. שישקיעו שבועות בפיתוח הויזואלי ובעיצוב ההפקה, כך שירגיש מגוון, מסתורי ומסקרן. כשמתעצלים והולכים על המינימום האפשרי בשביל להעביר את הרעיון בבסיסו, אני כצופה חש שחסכו עליי.
קאסט השחקנים הוא נקודה מעניינת, כי הוא מכיל בתוכו הפתעות גדולות, לחיוב ולשלילה. הכוכבת הגדולה ביותר של הסרט היא אמילי בלאנט, שניתן לראות שהשקיעה את כל כולה להופעתה בסרט ומצליחה למדי במשימתה. יותר מכל תואר שהייתי מייחס לפרויקט, הייתי אומר שהמחויבות שלה לתפקיד המוביל-שותף היא זו שהכי ראויה להערכה ציבורית. מעטים הסרטים בהם ראיתי אותה נותנת מעצמה כל כך אל תוך תפקיד, במיוחד בהינתן המסע הביזארי לדמותה במקרה הזה, כך שבעיניי היא מועמדת די מבטיחה לפרס השחקנית הראשית. בהחלט הייתי רוצה לקבל בסרט הרבה יותר פוקוס עליה במערכה הראשונה ממה שיש בפועל על מנת להיות נעול על המועמדות הזאת, בטח בשלב כל כך מוקדם של השנה. אבל המאמץ שהיא מחצינה בולט מאוד, כך שאני ספקן ששמה לא יזכר לחיוב בעונת הפרסים עצמה. אני אומנם לא חושב שהופעתה מושלמת, אבל היא בהחלט מעל לכל היצע אחר בסרט.
לצידה, אשמח לציין לחיוב גם את השחקן קולמן דומינגו, שאני מאוד מעריך באופן עקבי ומרוצה לראותו בכל פעם שהוא מקבל מקום לזרוח בחופשיות. תחילה חשבתי שהוא הולך להידחק הצידה ולהתברג כמשני ביותר גם כאן, אך בשלב מסוים הוא מקבל סצנה וחצי להוציא את מלוא הכריזמה והדרמטיות הטמונים בו, שסיפקו את מבוקשי. גם אם מדובר בתפקיד קטן למדי שלא יתבלט אל עבר מועמדות, אני שמח שלא בזבזו אותו כאן לחלוטין, בניגוד ל-״מייקל״.
מאידך, נותרתי די מאוכזב מהופעת המשחק של ג׳וש אוקונור. אחרי שראיתי את ההופעות המעניינות והמגוונות להם הוא מסוגל במהלך השנה שעברה, עם ״התעורר, איש מת״ ו-״להתחיל מחדש״, בתפקיד הזה ניכר שהוא כמעט ולא מתאמץ. הוא אומנם לא הציג משחק גרוע, אבל בו בזמן לא ניכר שהוא שם בפרויקט רצינות אפילו קרובה לזו של בלאנט. הוא ניכר לא ממוקד, הוא גלש על התסריט בחיפוף, ואם קראתי אותו נכון, לא נראה שהוא גם ממש נהנה מגילום הדמות באופן אישי. יתכן מאוד שזו תוצאה של המקום שלו בעלילה בפועל - הרי הובטח לו ליהוק ראשי, אך בסך הדברים, אין עליו פוקוס עלילתי גדול. בחצי הסרט הראשון, בו אמורים להיות מירב רגעי ביסוס הדמות שלו, הוא די נדחק הצידה לטובת מיקוד על דמות בת הזוג שלו באופן בלתי מוצדק. משהו שם כנראה לא הכי כשורה, אך מעבר לחשד, כל שאני יכול לעשות הוא להצביע על כך שזוהי רחוקה מלהיות שעתו היפה ביותר.
בהשלמה לכך, השחקנית הפחות מוכרת איב הווסן, שמשחקת את בת זוגתו, אומנם עושה עבודה סבירה - אך מיקוד חלקים גדולים מאוד מהסרט עליה מרגישים כמו עוד רצון של הסרט לחסוך בכסף, הפעם דרך קיצוץ זמן המסך של השחקנים הגדולים. חשיבותה של הדמות שלה דועכת משמעותית ככל שהסרט מתקדם, כך שלא ברור למה בזבזנו סצנות רבות בהתרכזות סביבה. אני רואה גם בימים האחרונים שיח בנוגע לשחקנית קורטני גרייס, המשחקת כתבת חדשות במערכה האחרונה של הסרט. בעוד שהמשחק שהיא מציגה אינו רע, אני גם לא חושב שהוא יותר מידי מיוחד. הטקסט שניתן לה קצת מוגזם והעריכה לקטעיה מניפולטיביים, כשהם יחד מנסים ללחוץ על הצופים להרגיש תחושת הלם וקוצר נשימה, שפשוט לא מורווחת באופן טבעי. היא לא מביאה משהו יוצא דופן לאותו הרגע, קצת מאביסה עליו אם לומר את האמת, ולמעשה הייתי מעדיף אם אותם הרגעים היו עוברים עם שקט או נעימת פסקול. מעבר אליהם, קולין פירת׳ ו-וויאט ראסל שניהם עושים עבודה טובה בתפקידיהם ואין לי עליהם תלונות, אך מדובר בתפקידים די משניים, שלא קיים בהם פרט ספציפי המעורר השתאות יתרה.
למרות שמדובר באנשי הפקה ויוצרים בעלי שם דבר, קשה לי מאוד להאמין שהסרט הזה הולך להתבלט בעונת הפרסים. גם כי יש הרבה טיטאנים גדולים שמחכים לנו בקיץ ובסתיו הקרוב (מישהו אמר ״אודיסאה״?), אבל גם כי התוצר שעומד פה טוען להבטיח המון ולא מקיים חלק גדול מכך. הוא מסתכם להיות תוצר שלא סגור על עצמו אם הוא יצירה או מוצר, אם יש לו מה לומר ולאיזו מטרה וקהל הוא בדיוק מכוון. לכן, למרות התחזיות הראשוניות, אני לא צופה לו עתיד מזהיר. אם אני הייתי צריך לשקול, אני חושב שלא מגיע לו מקום הן ב-״הבמאי הטוב ביותר״, הן ב-״הפסקול הטוב ביותר״ והן ב-״הסרט הטוב ביותר״. כאמור, אני חושב שעלול להיות לו מקום ב-״הצילום הטוב ביותר״ וב-״עריכת הסאונד הטובה ביותר״. אך סיכוייו הגדולים כרגע יושבים על כתפיה של אמילי בלאנט כ-״השחקנית הטובה ביותר״, שמביאה הופעה ראשית נשית ייחודית מאוד, העתידה באופן ריאלי לסחוב את כל קמפיין הסרט הזה על כתפיה.
שלא תבינו לא נכון, אין לי כוונת זדון לגבי הסרט. הלוואי שהייתי מתבדה מציפיותיי, מתרשם מההפקה הזאת בענק ונותר ללא מילים. אך כאשר הסרט משאיר את הראש שלי פועל בניסיון למצוא תכלית קיומית עבורו מלכתחילה, אני רק נותר מאוכזב, מבולבל ובתחושת ״פראייריות״ מציקה על הזמן שאבד - שאני מאמין שרק תתעצם יותר אצל מי שישלם על כך מחיר מלא. בשביל מה עקבתי אחרי כל הפרטים הנאמרים, אם אין התרה? מה הייתה הכוונה מאחורי יצירת הסרט הזה? וגם אם רציתם לחסוך בכסף, לא יכולתם לפחות לפתור את התסריט בצורה מספקת? באתי בשביל לגלות את האמת, אך בסוף יצאתי עם מספר רב מידי של תהיות חדשות - ולא קיומיות.
״התגלית״ ממצב את עצמו כאירוע קולנועי גדול ומשמעותי הדורש יחס מורם מעם, אך כתוצאה מכך מעורר תחושות אכזבה בחלקים יצירתיים נרחבים בו. הוא אומנם מצליח לעטוף את האירועים באווירה של תרבות גבוהה ורצינית ביותר, כשהוא מטמיע לתוכו טכניקת צילום אחת מבריקה ועריכת סאונד עוצמתית שמבדילות אותו מדרמות אחרות - ואלו בהחלט מרימות את הציפיות משלב מוקדם גם אצל הספקנים. אך גם הישגים אלו אינם מונעים מסיומו של הסרט להשאיר בפה טעם מר, המתגבש מהבטחות שיווקיות שלא באות לידי ביטוי מעמיק בעלילה, דיאלוגים הכתובים בצורה רובוטית וצדקנית שיותר מתנשאים ומחנכים את הקהל מאשר מעוררים את מחשבתו, סצנות אקשן מאולתרות לתוך התסריט כמחשבה מאוחרת, אפקטים ויזואליים פשטניים וזולים ופסקול מוזיקלי חסר כל ייחודיות או נוכחות מורגשת בתהליך. מבעד לכל מעטה בעיות אלו, זורחת הופעת המשחק של אמילי בלאנט, המציגה מחויבות מפתיעה לדמות על אף המורכבות שבה - מה שיתכן ויהיה הגורם היחיד שישאיר את הסרט ״מעל למים״ בעונת הפרסים המתקרבת. בסופן של שעתיים וחצי בהן התמסרתי לעולם שהוצג ולמידע שנחשף בפניי מפי הדמויות, ציפיתי לצאת עם פרספקטיבה חתרנית או נקודה למחשבה. לצערי, ככל שנתתי לעצמי לגלות יותר, כך הרגשתי שאני מבין פחות. אבל אם יש דבר אחד שנחשף בעיניי בסרט הזה, הוא שחותמו של ספילברג כבר לא בהכרח מסמל איכות מובטחת כיום. ואם אתם מתכננים לצפות בו, עליכם להיות מוכנים להתמודדות פוטנציאלית עם ההבנה התהומית הזו גם בעצמכם.
אני מדרג את הסרט הזה - 7 מתוך 10! 👽 💾 📺
אתם יכולים לנסות לצפות בו, אבל החיים שלכם לא ישתנו אם תעשו זאת.
מה דעתכם? האם יצא לכם לראות את הסרט? ואם כן, מה חשבתם עליו - האם אתם חושבים שמדובר ביצירה מוצלחת נוספת של ספילברג, או שדווקא גם אתם מסכימים שהדברים כאן לא עובדים? ספרו לנו בתגובות!
״התגלית״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל וב-IMAX, אם כי ב-IMAX התמונה אינה נפתחת למסך מלא לכל אורכו של הסרט.