ביקורת ComicON: ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״ - להיות אמא זה סרט (ספיישל פסטיבל טורונטו)
- עידו שייביץ
- 5 בנוב׳
- זמן קריאה 7 דקות
זכינו לראות בהקרנת כתבים מוקדמת ומיוחדת את הסרט החדש והמסקרן של היוצרת מרי ברונשטיין, ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״, בכיכובם של רוז ביירן, קונאן או׳בריין ואייסאפ רוקי, כחלק מפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורנטו ה-50 (TIFF) בתחילת ספטמבר. בנוסף לכך, תודה לקולנוע לב שהזמינו אותנו לצפות בסרט פעם נוספת בהקרנת הבכורה הישראלית. עכשיו כשהסרט עולה לבתי הקולנוע בישראל, בואו לקרוא מה חשבנו עליו אחרי הצפיות!
תקציר: לינדה (רוז ביירן) מתפקדת בפועל כמו אם חד-הורית כאשר היא נדרשת להחזיק על כתפיה את הטיפול בביתה העקשנית בעלת המחלה הגורמת לה לירידה קיצונית במשקל, וכן עבודת יום בתור מטפלת פסיכולוגית, כאשר בעלה נוסע לנסיעת עסקים ארוכה. המצב מחמיר כאשר נזילה קיצונית גורמת לתקרת חדר בביתה לקרוס, מה שמאלץ אותה ואת ביתה לעבור לגור זמנית במוטל דרכים. הלחץ שמופעל מסביב על לינדה מהצוותים הרפואיים לדאוג שהילדה תעלה במשקל, משיחות מבעלה לדאוג לתיקון הגג וממטופלים שונים שמחפשים בה עוגן רגשי וחיבור למציאות, חונקים את לינדה מסביב, שמרגישה מצוקה גדולה וצורך לאוויר ולעזרה - ומעליה אשמה גדולה שנאגרת הן מהרצון הנפשי להיפטר מהדברים שמכבידים עליה, והן מהמחשבה שהיא לא עושה מספיק על מנת להחזיק הכל ביחד.
נכנסתי לסרט מבלי לדעת עליו יותר מידי בהתחלה, שכן גם הטריילר שלו לא מספק יותר מידי פרטים אל תוך החוויה הממשית שהוא מעוניין להעביר אותך, וגיליתי לפניי דרמה אינטנסיבית באופן מפתיע, המתמקדת בחוויה של אמא הצריכה להתמודד עם מצב בו הכל קורס מסביבה בחיים שלה. הסרט חוקר בעצם את הלחץ האישי הנע בין הצורך באוויר ושקט מכל בלאגן וקושי, הזעקה לעזרה כשאחרים מתקשים לשמוע ולהבין (ובתוכו חוסר הקבלה שעומס ומצוקה הם ״כל מה שיש״ בחיים), וכן המחשבה מלאת-האשמה אך האינטואטיבית לגמרי לנפש שבירה, שיש ״לנתק לגמרי״ את הגורם המכביד.
אני חושב שהסרט מציג את הנושאים שלו בצורה מאוד אפקטיבית, בשימוש בכמה דרכים שונות לעשות זאת ומכמה דוגמאות שונות שנערמות אחת על גבי השנייה, ולא בכולן דווקא הדמות הראשית נמצאת במקום המתקשה. זה מאפשר גם ללינדה וגם לנו כצופים לראות את אותן הסיטואציות מכמה זוויות שונות, לבחון את הנושא כתופעה שאחרים מתמודדים איתה בצורה שונה - או לתהות שמא מדובר בתופעה שגרתית ולכן האשמה העצמית לא צריכה להיות כל כך חריפה - מה שגם מרענן בתסריט הסרט, וגם מעמיד את לינדה בסיטואציה בה היא צריכה להעביר ביקורת על המחשבות או להגיב לפעולות שהיא הרגישה בנפשה שהיא מזדהה איתן.
הסרט מציג בחירת צילום מאוד ספציפית, כאשר לאורך הסרט אנחנו לא רואים בכלל את פניה של הילדה - רק שומעים אותה, ואילו רוב הצילום של הסרט מציג שוטי תקריב על הפנים של לינדה. זו בחירה סינמטוגרפית שגם תומכת מאוד בתחושת הלחץ והדרישה הרבה שהיא מתמודדת איתם, תוך כדי שאנחנו לא נקשרים רגשית לדמות הילדה - לא מחמידות פוטנציאלית ולא מתוך רחמים על הקושי הבריאותי שהיא סוחבת - כדי שנחוש את אותו המתח כאשר היא ״מעצבנת״. בעוד שכל אחד שצופה בסרט עלול להרגיש שהילדה עולה לו על העצבים, חוסר התצוגה הויזואלית שלה והצגה שלה בעיקר בסאונד מוסיף למסר שעול תלונתיה של הילדה מהדהד בראשה של לינדה - ובכך מטמיע את הצופים בחוויה דומה מאוד.
המשחק של רוז ביירן מחזיק את כל הסרט הזה על כתפיו, והיא באמת מתמודדת עם הדרישה הזאת בגבורה רבה, שחושפת איכויותיה ככל שהסרט מתקדם ומצבה מחמיר. היא מסוגלת להראות אמוציונליות וקושי, וגם ניסיון לשמור על קור רוח ויציבות נפשית כשרואים שממש לא פשוט לה. מעבר לכך שמדובר בתנועה בין טווח רגשות, מדובר בצורך לשכנע שהשבירה הנפשית שלה היא אותנטית, והיא לגמרי עובדת. הייתי אומר שבלעדיה בגדול אין סרט - לא בגלל התרשמות עוצרת נשימה ממשחק פורץ דרך בתחומו (למרות שהוא ממש טוב), אלא כי כל התקדמות העלילה והעומק הנפשי של הסרט כולו תלויים במה שהיא מצליחה להביא למסך. והיא מצליחה לעשות זאת בענק - כל כך בענק, שאני מאמין שאם תהיה מועמדות פרסים שהסרט הזה הולך לקבל באוסקר הקרוב, זו הולכת להיות מועמדות שחקנית ראשית עבורה. למרות המלחמה הקשה שיש על מקומות, אני לגמרי מאמין שמגיע לה להיות בין המובילות של השנה, על אחת כמה וכמה שמדובר בסרט-בהובלה-נשית מהטובים שיצאו בשנה האחרונה.
אני רוצה לציין שני דברים טכניים בולטים בסרט הזה -
דבר ראשון הוא רמת האינטנסיביות וחוסר הנוחות שהסרט הזה מציב אותך בו. למרות שהוא לא סרט אימה בשום צורה או הגדרה, יש לו רגעים שהם אפלים, יש לו רגעים של מעט ג׳אמפסקר, ויש לו אפילו שוטים לא נעימים לצפייה בכל הקשור לדם ולפגיעה (בצפייה החוזרת ידעתי לצפות אותם והיו שניים או שלושה רגעים שבהם הסתרתי את עיניי מהמסך מבעוד מועד). לא ציפיתי שהסרט יגיע לשם בצפייה הראשונה שלי, אבל הוא עושה את זה והוא מראה את זה על המסך - גם אם לרגעים קצרים. אומנם זה אומר שהוא לא מעוניין ללטש את רמת הקיצוניות הנפשית שסיטואציה כזאת יכולה לגרום לאדם, ומצד שני, כדאי לקחת את זה בחשבון אם אתם מתכננים לראות אותו, במיוחד אם אתם מעט רגישים מידי.
אציין גם לחיובו של הסרט כי הוא משתדל באדיקות מסצנה לסצנה לא להוציא את הדמות הראשית טיפשה או מרושעת באופן חד משמעי, אלא נותן לה לטבוע בתחושה הזאת באופן עצמי ולהגדיר את עצמה על פי רמת הנסערות שלה באותו הרגע. הקהל עלול לחשוב שהדבר לא בהכרח שחור או לבן, ולא בהכרח לצדד בנקודת המבט של הדמות, אך הסרט מצליח להביא אותה לנקודות קיצון שמערערות את התפישה המחשבתית הזאת לאורך הפרויקט, ועוררות מחשבה זה כבר דבר טוב.
דבר שני הוא עריכת הסאונד, שהפתיעה אותי מאוד לחיוב. יש לא מעט רגעים בסרט בהם יש שימוש חכם בסאונד על מנת להעביר את האווירה או את הקצב שבה הדמות מתקדמת, וכן אפילו יש אלמנט מאוד מרכזי בסיפור הקשור לקצב שבה הדמות הראשית נושמת, שחוזר מספר פעמים לאורכו. אני שמח שהסרט הצליח לתקשר את זה ספציפית בצורה אפקטיבית, כי זה לא תמיד פשוט ויכול להיות קל לפספוס. עריכת הסאונד גם משתלבת עם הנקודה של חוסר הנוחות והמחיה ״על קוצים״, שכן לפעמים הוא יודע להפתיע אותך דרך הסאונד ולהפיל עליך הפתעות בלתי-צפויות, גם אם הן לא אמורות להפחיד אותך או להיות קטלניות במובן הקלאסי של קולנוע.
באשר לדברים שפחות אהבתי -
הרגיש לי שהסרט הזה מעט ארוך מידי ובשלב מסוים לקראת המערכה השלישית הופך להיות קצת רפפטיבי. המסר די מובן לאורכו, אך הסרט ממשיך להציג ולחזור עליו בסיטואציות שונות ובדינמיקות שונות. בשלב מסוים כבר הבנתי, ואני חושב שהיה אפשר קצת לקצר את החזרה על הדברים, בשביל שהסגירה תרגיש שהיא מגיעה בזמן נכון ובקצב המתאים. חלק מהאפקטיביות של חוויה ״מטלטלת״ שכזו היא להצליח גם לסגור את עצמה באופן שיהיה מספק לצופה, ואילו אני חושב שהבחירות שהושמו כאן קצת גורמות לו להימשך מעבר למתבקש.
בנוסף, לסרט יש כמה שוטים של אפקטים ממוחשבים לגמרי, המשמשים כסוג של ניסיון ויזואלי להכניס אותך לאווירה התהומית שהוא מנסה לשדר. בהתחלה עוד קיבלתי אותם בשמחה, הם העבירו את הרעיון באופן ויזואלי סבבה לחלוטין, גם אם את המהות המלאה שלהם לא הבנתי עד הסוף בשלב ההוא. אך כאשר הם חזרו שוב ושוב לאורך הסרט, הרגיש לי שזה קצת יותר מידי ניסיון להראות סטייל מעל למשמעות סיפורית, וחבל לי שכך. הבחירה ללכת על אפקטים מרגישה כמו ניסיון של ההפקה להפוך את הסרט הזה ליותר איוונט-קולנועי ממה שהוא באמת, אבל בפועל הקטעים האלו הרגישו לי כמו חריקה ועצירה של המומנטום הרגשי שאני מקבל מלהעביר זמן עם הדמויות בסיפור. הסרט הזה לא היה צריך להיות ״פנטסטי״, הוא יכל להישאר בגדר האנושי וזה היה עובד בצורה הרבה יותר טובה.
אני כן אציין שמי שמחפש לראות את קונאן או׳בריאן בתפקיד דרמטי, בעיניי הולך להיות מעט מאוכזב. התפקיד שלו יחסית קטן (אבל לא מזערי), ולא יותר מידי משמעותי להתרחשות המרכזית של העלילה. כלומר, הוא קשור ובינו לבין הדמות הראשית קיימות אינטראקציות בסצנות מהותיות, אבל הוא כדמות - ויתרה מכך כליהוק לדמות - לא משמעותיים לחוויה הכוללת של הסרט. גם ההופעה שהוא נותן בחלקים שלו לא מרגישה משהו מיוחד, פשוט רגע של רצינות מהבן אדם, ומרגיש לי שזה דבר שיכולנו לקבל כמעט מכל שחקן אחר. לעומת זאת, A$AP ROCKY היה מאוד חביב ונהניתי לראות את הסצנות שלו על המסך, אך גם הוא מופיע יחסית מעט לאורכו של הסרט. הייתי שמח לראות יותר מהדינמיקה שלו עם הדמות הראשית, הסצנות שלהם היו טובות ואני חושב שהיה אפשר קצת יותר לחקור דרכו את הנטייה שלה לחטא ולהתמודדות מלאכותית (והן לעובדה שמישהו ניסה לעזור לה אבל היא לא הקשיבה). אבל, מה שכן קיבלנו ממנו היה חביב ביותר ואני בטוח שהוא יכול להיות מוצלח בפרויקטים קולנועיים נוספים.
האווירה והרגשות שהסרט מציג ומעביר אל הצופים נתנו לי תחושה מוזרה כאילו הסרט לקח השראה גם מ-״יופי מסוכן״ (The Substance) בעניין השימוש בסאונד ובויז׳ואל מטריד על מנת להעביר נקודה חברתית-פסיכולוגית רצינית ביותר, אך בו בזמן, כאילו הוא לקח השראה באופן מפתיע גם מ-״חליסה״ הישראלי (עם נועה קולר), כי הם חולקים מסרים מאוד דומים בנוגע לאימהות ולקושי העצמי בניהול החיים כאמא לילד/ה - ואיך זה ממש יכול לשבור אותך נפשית. אפילו יש חלק עלילתי שאמור להיות מפתיע, אך הוא קורה בשני הסרטים כמעט בדיוק באותו האופן. זה משעשע קצת ששני הסרטים חופפים בזה, למרות שאין מצב שהם שמעו אחד על השני.
״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״ היא דרמה טובה ומעניינת, החוקרת את חווית האמהות דווקא מהמקום הלא שגרתי והלא מקובל-חברתית, המתנגד לציפייה לכלול רק חמלה והרעפת אהבה על הילדים ועל משק הבית. הוא מראה מתח רב שנשים רבות חוות מסביב ומצופות להדחיק או להתמודד איתו כי ״ככה זה״, למרות שהעומס שנופל על כתפיהן יכול להיות קשה מנשוא לאדם אחד לסבול - וזה לא משנה אם הוא אם או אב. היכולת של הסרט להשתמש בבחירות הצילום שלו, בעריכת הסאונד שלו ובכתיבה ״מעוררת אנטיגוניזם״ ככלי לחזק את המסר ולהעביר את הצופה בתחושות לא משנה מאיזה רקע הוא בא, מעידה על יצירה קולנועית אפקטיבית ומנערת. אומנם הניעור הזה והאינטנסיביות הזאת לא בהכרח משהו שכל סוג של קהל יהנה לעבור, אבל זה לגמרי תסריט וביצוע שמשגשג ביכולתו להעביר תחושות, וזו מטרתה של כל יצירה שהיא.
אני לא בטוח אם הוא בהכרח יהיה מהסרטים שיזכרו לשנים, או אפילו שם בולט בעונת הפרסים, אבל הוא לגמרי יצירה שבאה להעביר מסר וחוויה ״לא נעימים״ ומצליחה לעשות זאת ביתר שאת. אם הייתה לי היכולת להעניק משהו לפרויקט הזה בשביל לשבח אותו על הצלחתו במשימה זו, הייתי בהחלט נותן מועמדות שחקנית ראשית לרוז ביירן באוסקר הקרוב, שכל החוויה הזאת עוברת מהמסך אל הצופים דרכה - והיא לחלוטין ראויה על כך לשבח.
אני מדרג את הסרט הזה 8 נמוך מתוך 10 🐹
״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״ יעלה בבתי הקולנוע בישראל ב-6 בנובמבר.
תגובות