ביקורת ComicON: ״ג׳יי קלי״ - לאכול את העוגה או להשאיר אותה שלמה? (ספיישל פסטיבל ניו יורק)
- עידו שייביץ
- 1 באוק׳
- זמן קריאה 8 דקות
זכינו לצפות בהקרנת הבכורה הצפון-אמריקאית של הסרט החדש של נטפליקס, ״ג׳יי קלי״, בבימויו של נואה באומבך ובכיכובם של ג׳ורג׳ קלוני, אדם סנדלר ולורה דרן, שהתקיימה כחלק מפסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF). בואו לקרוא את הביקורת שלנו על הסרט החדש, קצת פחות מחודשיים לפני שהוא עולה לבתי הקולנוע בישראל!
תקציר: דרמה-קומית קלילה ואנושית במרכזה עומד ג׳יי קלי, כוכב קולנוע מבוגר עם קריירה ענפה של 35 שנה מאחוריו. קלי מקיים מידי יום את חיי הכוכבנות, כאשר בקביעות יש אנשים רבים סביבו שדואגים לכל מה שהוא צריך - כמו מנהל, פובליציסט, מאפרת ועוד - וכן אהדה רבה מכל אדם בציבור שנתקל בו. מותו המפתיע של חברו לתעשייה ומפגש איחוד לא נוח במיוחד עם אחד מחבריו לכיתת הנוער למשחק מובילים אותו לשקוע במחשבה קיומית - האם השקעת חייו במשחק והנאה מהפרסום היו החיים שהוא צריך לחיות, או שהוא פספס את מה שיש לחיים להציע? במסע של ניסיון רדיפה אחרי יצירת קשר אישי, אנושי ופרטני שאינו מורם מעם, כאשר כל הצוות שלו נגרר מאחוריו, יגלה קלי כי התפקיד הכי מורכב שיתבקש לבצע בחייו - הוא לשחק את עצמו.
הסרט החדש של נואה באומבך הוא לא הסרט היחיד השנה שמשתמש בפורמט של קולנוע בתוך סרט על מנת להעביר מסר יותר דרמטי על אנשים (האחר הוא כמובן ״ערך סנטימנטלי״), אבל אני חייב להגיד שהוא הצליח מאוד לגעת בי באופן אישי ולגרום לי להתחבר אליו. לא רק בגלל שיש לי הערכה מאוד גדולה למדיום הקולנועי ואיך הוא מייצג את הצורה שבה אנחנו רואים את החיים ודינמיקות חברתיות, אלא כי דווקא הסרט הזה מציג תהייה קיומית שאני יכול להקרין אותה על עצמי. האם התמדה בלתי מתפשרת כלפי מטרה על מנת להצליח ולשגשג בתחום שמעניין ומושך אותך, שבאופן ברור באה על חשבון זמן אישי ועל רגעים יותר קטנים ושגרתיים שלמדנו לקחת כמובנים מאליהם, היא הדרך שבה צריך לחיות את החיים? התשובה אינה חד משמעית, אבל היא גורמת לספקות אישיות. ואני שמח לראות גם את הסרט מציג בדיוק את אותה הנקודה מבלי ליפול בהכרח לכאן או לכאן.
יוצא לא פעם שאני יושב וכותב כתבות במשך זמן רב בדיוק כמו זו שאתם קוראים ברגע זה, או מצלם ועורך תוכן שאנחנו מעלים לערוצי המדיה השונים שלנו, או מפתח קוד של פיצ׳רים באתר ודברים נוספים במשך שעות, וכן זה אכן מה שנדרש בשביל להצליח ולהתבלט בתחום שהוא תחרותי מלכתחילה. עצם העובדה שאני כרגע בטיול ארוך בארה״ב בפסטיבלי סרטים היא העמסה על עצמי בשביל לחוות כמה שיותר מזה. אבל אני אשקר אם לא היה קסם מחמם לב בנסיעה שלקחתי לפני חודש ברכבת של מעל יום ברחבי קנדה, שם בדיוק כמו שקורה בסרט, זכיתי להכיר אנשים פשוטים כמוני ולהתחבר איתם ברמה הפשוטה והאנושית שיש. ההצלחה של באומבך ללכוד את התחושה הזאת באופן שלא מרגיש כמו התמסכנות הוליוודית ממקום פריווילגי, אלא סיטואציה שאפשר למצוא בה נקודות הזדהות אנושיים גם אצל האדם הפשוט ביותר, היא נהדרת בעיניי.
איפה הייתי? אה כן, הסרט. חלק נוסף בעלילה שנחקר הוא הקשר שאנחנו יוצרים עם אנשים שאנחנו עובדים איתם, או שמעריכים אותנו. האם הוא קשר אמיתי, האם זו רק הסברת פנים והאם המאמץ שאנחנו נותנים הוא בכלל מוערך מלכתחילה. הרי שאם אנחנו משקיעים את עצמנו כל כך עמוק במטרות שלנו על מנת לגרום לכך שתהיה הצלחה, של אדם או של מותג/חברה, האם אנחנו לא מפספסים את החיים שיכלו להיות לנו אם היינו מוותרים על כך מראש? האם היה חכם ללכת כך, או שהיה צריך ללכת בכיוון האחר? מה שמסקרן במחקר הזה הוא שהוא מוצג במספר עלילות שונות, לא רק בזו המרכזית של קלי ומשבר האישיות שלו, אלא גם בקשרים האישיים שהיו או לא היו בחייו של המנהל האישי שלו, רון. היכולת של באומבך לשזור את אותו המסר מנקודות מבט שונות, מדגישה שזה לא שיח של פריווילגיה אלא שיח על בחירות בחיים ועל חרטות שהן אולי יכולות להביא. במקום הזה אף אחד לא יכול להגיד לך מה הדרך האידיאלית להיות אתה. אפילו לא אתה.
הצילום של הסרט הזה ממש מפתיע ביצירתיות שלו ויש לו כמה רגעים באמת מהממים על המסך, הבולט מבניהם הוא סיקוונס הפתיחה שמילא בי תחושה משמחת מאוד של קסם הקולנוע, בדומה מאוד לפתיחה של ״לה לה לנד״. לאורכו של הסרט אנחנו מקבלים שוטים צבעוניים ובוהקים רבים, חלקם הם של נופים נרחבים של מקומות שונים ברחבי העולם שהדמויות מטיילים בהם. אותם שוטים מעבירים את המסר שלמעשה בעולם גדול ורחב, האנשים הם למעשה קטנים ואינדיבידואליים, וכשהם ביחד מתקדמים בהם, הם למעשה משקיפים על החיים מאותה נקודת מבט מאוחדת. הבחירה הויזואלית הזאת באה לידי ביטוי בצורה מאוד אפקטיבית בשלבים מאוחרים של הסרט, באופן שלא ציפיתי מראש, כך שהופתעתי מאוד לחיוב.
אני אפילו אטען שחלק מהבחירות הסינמטוגרפיות שנבחרו לסרט ניסו דווקא לקחת השראה מקולנוע קלאסי - לא באופן מובהק כמו באמת ב-״לה לה לנד״, אבל כן באופן שמחזק את האווירה הקלילה וגורם למסע להראות באמת כאילו חייו של קלי הם הסרט האמיתי שהוא חי בו (במובן החיובי של הביטוי). עוד אציין כי בסשן השאלות והתשובות עם הקאסט של הסרט לאחר הסרט, ג׳ורג׳ קלוני ציין כי בסרט לא היה שימוש כמעט בכלל באפקטים ממוחשבים, וכי הרבה מהטרנזישנים היפים שיש בסרט נעשו באופן פרקטי לחלוטין - דבר שהוביל אותם לחקור איך עשו זאת בקולנוע בעבר. אני ממש מעריך את האהבה למדיום שנמצאת גם מאחורי הפרויקט הזה.
הפרויקט מלווה בסקור מוזיקלי מקסים, שמוסיף מאוד להעמקה של הרגעים הנוגים המוצגים על המסך ולרגעי חוסר האונים שהדמויות חוות ברגעים שונים על המסך, ומרגיש כמו עוד ניסיון נוסף של באומבך להפוך אירועים שאמורים להתרחש ״במציאות״ ליותר פואטים וסינמטיים - כך לדלג במחשבת הצופה בין הרעיון של החיים כמציאות לרעיון של החיים כסרט. המלחין של הסרט אף הוסיף בסשן השאלות והתשובות שהם הקליטו את הסקור של הסרט במקור על קלטות פיזיות, כמו שהיו עושים פעם, על מנת לשמר את העדינות הקיימת במוזיקה קולנועית ישנה (שמישהו יקשר אותו לחבר׳ה של ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, שגם אותו ראינו בפסטיבל ניו יורק וביקורת עליו תעלה בהמשך).
הפרויקט הזה הוא בין הפעמים הבודדות שאני צריך להפריד בין הסיפור ובין התסריט מבחינה ביקורתית. בעיניי, הסיפור של הסרט הזה הוא דרך מאוד יצירתית לחקור את הנושא. הוא עושה את זה דרך דמויות חביבות שמצד אחד כיף מאוד לראות על המסך, ומצד שני כן מרגישות אמיתיות ומלאות. יש להן מחשבות ורצונות משל עצמן, יש להן משפחות מסביבן שמהוות חלק מהקונפליקט האישי שלהם ויש להם רגשות שאתה לגמרי יכול לחוש לאורך הדרך.
הסיפור גם מאזן באופן יפה מאוד בחלוקת הזמן שלו בין ההווה המתוסבך של קלי והקושי שלו ליצור חיבור עם אנשים שהוא חש שהוא יפספס בחייו אם לא יתאמץ, לבין הסתכלות על העבר שלו והאנשים שהיה במרחק נגיעה מקשר אמיתי איתם, אותו הוא כבר איבד. אפילו אחד מקווי העלילה משחק על התפר שבין שני אלו, ואני אהבתי את הדרך שבה זה היה מבוצע. כל אלו שזורים בשילוב אלמנטים שונים מחייו של כוכב קולנוע, שבעיניי מקבלים את המקום שלהם בטוב טעם. אני גם רוצה לשבח את הבחירה היצירתית של השימוש בנסיעת רכבת, המאפשרת להציג באופן חוזר את אותה קבוצת אנשים ברגעים שונים של הנסיעה, ובכך לפתח קשר חוזר ואמין בין קלי והאנשים, ובין הקהל והאנשים האלו - גם אם הם לא מלווים את הסרט כולו.
עם זאת, בנוגע לתסריט בפועל, הדעה כאן היא קצת יותר חלוקה. אין ספק שיש בתסריט רגעים רבים ושורות שבאמת כתובים בצורה חכמה ומעניינת, שגם מוגשים בפועל בסרט בצורה מאוד אפקטיבית. רגעים שגרמו לי לחייך, רגעים שגרמו לי להתרגש ורגעים שגרמו לי להתרשם מהפיתול הדיאלוגי שנבנה אחד על גבי השני. אך למרות זאת, יש לסרט גם כמה וכמה רגעים שמרגיש שהוא מתעכב על לוקיישן או על סיטואציה קצת יותר מידי זמן, לאחר שהפואנטה כבר מוצתה והובנה. זה לא הופך את הרגעים האלו ללא טובים, אבל זה כן מרגיש שהקצב של הסרט לפעמים קצת מאט לפני שהוא ממשיך לנסוע בקצב הצפוי.
הוא לפעמים גם מנסה להתעמק ברגש של הסיטואציה המוצגת, הן הזיכרון והן המציאות, אך ברגעים אחרים מרגיש לפעמים שהרגש לא תמיד מגיע לנקודה מספקת (ובכנות יש לזה התייחסות פנים עלילתית באחת הפעמים). בנוסף לכך, ריבוי הסיטואציות בהן המסר של ״החיים שפספסתם״ קיימות ביחס לג׳יי ולרון, גורם לכך שחלקן לא בדיוק מרגישות הכרחיות או לפחות לא מוצגות בשלמותן כדי שאני אדע להעריך את החשיבות שלהן. הסרט כן מצליח להרים את עצמו גבוה מיד לאחר מכן, אבל קשה להתעלם מהרגעים האלו שבסך הדברים לא היו משמעותיים למדי - במיוחד אלו שקיימים בעיקר בדיבור ולא בתצוגה.
הגיע הרגע שבו אני חייב לשבח ולהלל את הופעת המשחק של השחקן הראשי של הסרט, ג׳ורג׳ קלוני, שבעיניי הוא הליהוק המושלם לתפקיד וממש לא במקרה. באומבך דיבר על כמה היה חשוב לו ללהק לתפקיד שחקן שהקהל האמיתי מכיר כבעל היסטוריה קולנועית במציאות, כך שיווצר חיבור אותנטי לעלילה, וזה עובד ובגדול. קלוני מצליח להעביר במשחקו דמות שגם קל מאוד לראות איך הוא פרסונה ציבורית כריזמטית שאנשים מתרשמים ממנה וללא טיפה של פוציות, אך מצד שני עובר בתור אדם פשוט שרוצה להכיר לעומק את האנשים האחרים בחייו.
קלוני מלא בחן, צ׳ארמינג להפליא ובוהק אור של חיוביות בכל פעם שהוא מופיע על המסך, גם כאשר הדמות שלו מבולבלת ועצובה. הוא מתאים כמו כפפה ליד לאנרגיה שהדמות הייתה צריכה להביא, ובעיניי הוא הצליח לדייק בצורה מעולה את הצורך ״לשחק את עצמך״, שאני מאמין שהסרט הזה בבוא השנים יהפוך להיות סרט הוקרה אמיתי לעבודתו הקולנועית של קלוני בעצמו. אני משוכנע, ואף דוחף לכך, שקלוני יועמד על תפקידו בסרט לפרסי שחקן ראשי. אומנם יהיה לו קשה אל מול התחרות השנה, אבל אני בהחלט מאמין שראוי ביותר לחגוג את ההצלחה הזו.
באשר לקאסט המשנה שמלווה את הסרט, אני חושב שההופעות של רובם טובות, אם כי התקשיתי לראות משהו ממש יוצא דופן באותה הרמה. הבולט והבחור שכולם מדברים עליו בהקשר לפרסים הוא כמובן אדם סנדלר, שמשחק את המנהל האישי רון, ואני כן חושב שהוא משחק טוב את הדמות שנמצאת פחות באור הזרקורים ועובד קשה מאוד על מנת שמפעל חייו של קלי יצליח. הוא מקבל פוקוס די משמעותי במהלך הסרט, לרמה שאפשר אפילו לטעון שהוא כמעט דמות ראשית נוספת בסרט, ולמרות שהוא גרסה מרוסנת מבחינה קומית של סנדלר - דבר טוב לכל הדעות - הוא לא היה מפעים בצורה שהדהימה אותי. אני כן יכול לראות אותו מקבל מועמדות, אם כי אני לא רואה אותו מוביל בקטגוריה הזאת, במיוחד לא לצד ג׳וש ברולין ב-״התעורר, איש מת״ או השחקנים של ״חוטאים״.
מעבר אליו, לורה דרן אומנם כן משחקת אחלה לגמרי את החלק שלה, אבל היא לא משתלבת באופן יותר מידי משמעותי לתוך הסיפור והיא מרגישה כמו גרסת ״מראה/רוח״ לאלטרנטיבה לסנדלר. בילי קארדאפ נותן הופעה יחסית קצרה בזמן מסך, משהו כמו 10 דקות בתחילת הסרט, אבל הסצנה איתו היא אחת האנרגטיות ביותר לכל אורכו של הסרט והוא באמת מוסיף בצורה משמעותית להתנעת העלילה. עוד חשוב לציין את השחקן הצעיר צ׳ארלי רואו, שמשחק את הגרסה הצעירה של קלי ועושה עבודה מעולה ומרשימה למדי בתפקיד של שחקן צעיר עם פוטנציאל ויכולת דרמה. אה, וגם לארס איידינגר נמצא כאן לתפקיד שולי, מה שהיה קצת ג׳אמפ סקר אחרי ״שפה זרה״.
אני מאוד נהניתי מהחוויה שהייתה לסרט להציע, ואני חושב שבאומבך הצליח לאזן בצורה נהדרת בין הקסם של הקולנוע לבין התהייה האם המטרות שאליהן אנחנו שואפים הן מה שמרכיב את החיים שלנו. הוא מדגיש שאף אחד לא באמת יודע להגיד לך איך אתה אמור לחיות את החיים שלך, וכנראה לאן שלא תפנה תצטרך להקריב משהו. לצד דמויות מלאות חן ומעוררות הזדהות, דרך התקדמות צבעונית וקלילה ששומרת על וויבים חיוביים ומסקנה אנושית מעוררת מחשבה ורגש,
מדובר בעיניי בממתק קולנועי שהולך להתחבב מאוד על הקהל הרחב. גם אם התסריט שלו היה יכול להיות קצת יותר מסונן מבחינת עלילות מקבילות ולהציע מעט יותר רגש בחלקן, מדובר בחוויה קולנועית אישית שבדיוק כמו ג׳יי קלי, מצאתי את עצמי בדיוק במרכזה בחיי האמיתיים.
אני בהחלט חושב שהפרויקט הזה צריך להופיע על גבי מגוון קטגוריות בעונת הפרסים, בעיקר משחקו של קלוני, התסריט המקורי של באומבך ומורטימר, וכן - באופן חד משמעי - קטגוריית הסרט הטוב ביותר. לכו לראות אותו בקולנוע כשיופץ בארץ, לא תתחרטו.
אני מדרג את הסרט הזה 8 גבוה מתוך 10! 🍰
(הוא נושק באיכותו לדירוג של 8.5, אבל עדיין מגיע רק טיפה מתחת בעקבות כאמור ענייני התסריט)
קאט, פיקצ׳ר לוק.
הסרט ״ג׳יי קלי״ יעלה בבתי הקולנוע להקרנות נבחרות החל מה-20 בנובמבר, ויעלה לשירות הסטרימינג נטפליקס ב-5 בדצמבר.
תגובות