ניתוח ComicON: ״מסיבת כבדים״ - ירמי במסע הקבלה העצמית
- עידו שייביץ
- Apr 1
- 31 min read
״ילד בן 13 לא אוכל 100 קילו של כבד.״ - אבא של ירמי
אזהרת טריגר: אלימות במשפחה.
בשנים האחרונות, היו רבות התקופות בה ילדי ישראל נאלצו להישאר לזמן ממושך בבתיהם לצורך בטיחות, הן מטעם מלחמות והן מטעם מגפות עולמיות. זהו מצב מורכב, המעכב את ההתפתחות השגרתית של תקופת צעירותם. לא רק מהבחינה הלימודית, שכן שיעורים מרוחקים אינם מתפקדים כרגיל, אלא גם מהבחינה החברתית והאישיותית, המאפשרת להם לפתח קשרים עם העולם החיצון ולבנות לעצמם עצמאות. ערך גדול מאוד בהתמודדות של ילדים עם העולם החיצון במסגרת הבית ספרית, היא להצליח להיפתח כלפי אחרים ולפתח קשרים בין-אישיים המבוססים על אמון - שלא פעם מצליחים להעלות מתוככי הנשמה משקעים נפשיים ואישיים. כאלו שאפילו בבית קשה לילד לדבר עליהם, ולעיתים אף הבית הוא מקור הבעיה בפני עצמו. רבים הילדים שזכו להיתמך נפשית על ידי חברים לספסל הלימודים או על ידי סגל חינוכי, כאשר אזרו אומץ לחשוף בדבר חששותיהם או עיצבו את הזהות האישית שלהם על כלל מאפייניה.
בעולם שבו התמיכה הזאת אינה קיימת, לילדים הרבה יותר מורכב להתמודד ולעבד את מה שהם חוו ועודנם חווים בזמן אמת. הדבר מוביל אותם ללבטים אישיים אל מול עצמם. מחשבות רצות בראש כשמצד אחד נבנה הרצון המגננתי להדחיק את מי שהם באמת למען שלום בית, ומצד שני הרצון להיות שלמים עם עצמם ולהלחם בשם הזהות האמיתית שלהם, לא משנה כמה כאב זה עלול להביא. למרות שיצא שנים רבות לפני הקונפליקטים האחרונים במדינתנו, הסרט הקצר הזה משקף בעיניי את מלחמתו הפנימית של ילד שעבר תלאות בחייו ועדיין עובר, אך מפלס את דרכו באפלה ומנסה לפרוץ זאת החוצה ולהתנגד לדיכוי שמגיע מבית.
הסרט מתחיל בשוט המציג לנו את צעצוע קרוסלה מסתחררת, המסמלת לנו כרמז מטרים את המערבולת הרגשית והנפשית שהדמות הראשית עברה ועוברת עוד בחייה. אנחנו מגלים כי אנחנו נמצאים במסיבת פיג׳מות בין חברים, המתרחשת בביתו של ירמי (ירמי שיק בלום). הוא משוויץ בפני חבריו, אותם הוא מכנה ״כל החברים שפה״, שצעצוע הקרוסלה שהוא מחזיק הוא מתנה שקיבל מאביו כאשר היה עם אימו ב-״לונה-פארק יורודיסני בארהב״ טרם נולד. המשפט הזה, הפותח את הסרט, מעורר חשד ראשוני לגבי קשרי המשפחה של ירמי. כפי שאנחנו נגלה בהמשך, ירמי גר אך ורק עם אביו לא עם אימו, נקודה עלילתית שעליה עתידה להתבסס שבירות נפשו של ירמי. הניסוח לפיו המתנה שקיבל הגיעה אליו מאביו בלבד (למרות שאימו הייתה בפארק גם היא), מעידה על כך שבתת המודע שלו הוא מפיל את אשמת מערבולת חייו רק על אביו ולא על אימו. למעשה, הדגשתו בדבר כך שהמתנה נרכשה טרם הולדתו עשויה לסמל כי אותה ״מתנה״ היא למעשה החיים שלו עצמם, אך אימו אינה אשמה במצב שנוצר מהם. הוריו אומנם שניהם אחראיים לקיומו מבחינה ביולגית, אך אביו הוא האשם המרכזי בסבל ובדיכוי הנפשי שהוא חווה בהם. מעבר לכך, בעוד שהוא מתאר את מערכת היחסים הזוגית של הוריו שהובילה ללידתו כביקור בפארק של דיסני - דבר אוטופי לכל הדעות - השימוש הסותר שלו בין ״יורודיסני״ (הפארקים באירופה) לארה״ב מעידה על כך שירמי לא בדיוק יודע אוטופיה מהי. בשבילו, לחיות באושר צרוף זו פיקציה, סיפור מעשיות, שהוא משכנע את עצמו שקיים כמו שהוא מדמיין למרות שאין על כך עיגון במציאות.
מהדקות הראשונות של הסרט, ירמי מוצג לנו בתור ילד לא יותר מידי מקובל בחברה ולא כל כך כריזמטי. הדמויות שמוצגות לנו כחבריו הטובים ביותר, שהגיעו במיוחד בכדי להתארח אצלו, מטילים ספק בסיפוריו באמירת תיגר. זה נשמע קצת מוזר ובלתי סביר שילדים הסולדים ממכריהם ומתנכרים אליו יצטרפו אליו למסיבת פיג׳מות שמתארחת אצלו בבית, ועוד פחות סביר שהוא יזמין אותם מרצונו אל מעונו הפגיע. מכך, אנחנו יכולים להבין כי חבריו של ירמי הם למעשה ייצוג פיזי של מחשבותיו הפנימיות ושל הציפיות השונות שהוא מקבל מהחברה. ממש חבורה של ״הקול בראש״, המייצגת את הביקורת העצמית המסרסת שירמי משליך על עצמו כתוצאה ממה שהוא חווה בחייו. ניתן להניח כי הדמויות המוצגות באמת משקפות את המראה של שותפיו לכיתה, הנתפסים בעיניו כמאיימים, אך מדובר בייצוג בלבד ואינם קיימים במציאות המטאפיזית כפי שהיא מוצגת לנו בסרטון. אלו קיימים אך ורק מנקודת מבטו של ירמי, דרכה אנחנו זוכים לחוות את הסיפור.
אחד מחבריו, תומר (תומר פישמן), במיוחד מביע חוסר נחמדות אליו. הוא מזלזל בראיית עולמו של ירמי וממסגר מחדש את אותה המחווה שירמי ראה כמתנה, בתור עיוות עצוב של המציאות. זהו למעשה קולו הפנימי שמנסה לבקוע החוצה דרך מעטה הנחת שלו ולסמל לו שמשהו אינו תקין. זוהי רמיזה ראשונה למוטיב חוזר שנראה כאן בסרט, והוא הגזלייטינג המוטמע בתוך דמותו של ירמי. הוא כל כך מדחיק את כאבו, שהוא מתחיל להשתכנע בשכנועו של אביו, שנועד להשתיק ולטייח את המציאות עצמה. דמותו התמימה של ירמי מסרבת לקבל את האשמות אלו ומתנצחת עם הקול בראש שמנסה ליצור בו ערעור. אנחנו מבינים כי ירמי כבר כמעט ולא מפקפק לגמרי בעצמו, ככל הנראה מאחר וניסה לעמוד על שלו בעבר וחונך (ככל הנראה באלימות) שזה לא הדבר הנכון לעשות. הדיון הזה מסלים במהרה כשדמותו הפיקטיבית של תומר צועקת על ירמי ש-״לפחות לו יש עדיין אמא״, אמירה היוצרת אי נעימות אצל כל יושבי החדר, שדווקא מצדדים בירמי. אנחנו מבינים כי אימו של ירמי כבר לא בתמונה, מסיבה שעדיין לא ברורה לנו. הדבר לא רק יוצר חסך וחוסר בנפשו של ירמי, אלא עצם הצגתו דרך קולות ראשו בדמות הילדים המתנכלים אליו, מעידה כי קיימת בו קנאה יוקדת באחרים שמארג משפחתם ניכר לכל הפחות שלם. עם זאת, תמיכת שאר הקולות בראשו מעידה על כך שירמי מודע לכך שזו נקודה רגישה אצלו ובמשפחתו, ונושא שהוא לא אמור להעלות על סף דעתו ועל סדר היום. יתכן שזאת מהסיבה שהדבר מסב לו עצב משתק, ויתכן שזאת מהסיבה שאביו מסרס אותו גם בפן הזה - שאסור לו להזכיר את אימו. כפי שנתוודא בהמשך הסרט, ישנם משקעים נוספים בנושא שהוא סוחב עימו, מה שמסביר את הרתיעה המיידית של כלל קולותיו הפנימיים ברגע שהנושא קפץ לזיכרון.
התגובה המיידית של ירמי, שבאופן מובחן מכתיב את סדר האירועים, היא להעניש את ״הקול״ של תומר בכך שהקבוצה תקיים סביבו טקס השפלה - אותו הוא מכנה ״חרם על תומר״. ניכר שמדובר בשילוב של שני אלמנטים של ענישה והסבת תחושה רעה ומלקה שהוא חווה בחייו. הראשונה היא כנראה דרכי הדיכוי שאביו מקנה עליו בביתו ביום יום, כאשר שגיאותיו התמימות מלוות לא מעט בהצגת כוחנות ועליונות על גורם חלש. השנייה היא אפליה חברתית או ״חרם״, דבר שירמי כנראה בעצמו עובר מצד יתר חבריו לכיתה. סביר להניח כי היה מרוצה מאוד לו היה יכול להפוך את מאזן הכוחות בו ב-180 מעלות ולבצע חרם על אחד מהם, על מנת להרגיש כמו האדם המקובל בסיטואציה. דמותו של תומר מגיבה לידיעה בדבר האירועים שהוא עומד לעבור במעין מפגן חוסן, מגן אישי דקיק ביותר שמנסה להחצין שהעניין לא מאיים עליו. בעיניי, זוהי למעשה דרך הפעולה האינסטנקטיבית של ירמי עצמו בסיטואציות בהן עמד בעבר, כשהוא יודע שהיא לא מנעה ממנו סבל בסופו של דבר. בעצם השקפת התגובה על דמותו של תומר, ירמי מרכיב סיטואציה שבה הוא החזק והיושב מולו הוא החלש - המבוססת באופן מובהק על חוויותיו של אדם שיודע להזדהות אך ורק עם צידו של החלש.
משמע תגרותיהם של שאר הנוכחים באירוע בקריאות ״חרם על תומר״ יוצר מיצג של תמיכה בצעדיו של ירמי. בניגוד מוחלט לסיטואציות המציאותיות בהן הוא רגיל להיות החלש שבודד בדעתו, בתרחיש זה שרקח לעצמו בראש הוא זוכה לגבם של ההמונים במעשה הבריונות שלו. ירמי ממהר ומרכיב על רצפת הבית גדר תחימה לחיות, אותו הוא מכנה ״הכלוב״. אפשר להסיק מעצם הבחירה הספציפית וקיומה של הגדר בביתו, כי ״טיים אאוט״ בתחומי הגדר היא ענישה שגורה בחייו - דבר משפיל לכל הדעות. הגדרתו כשווה ערך לחיה שיש להביט עליה מלמעלה בעודה כלואה בחוסר אונים, היא מעשה הזנחה פושע ומתעלל. עם זאת, הוא לא מוותר על ההזדמנות לשים בעצמו בכלוב את הקולות שעושים לו רע, כסוג של הלקאה עצמית למחות ממנו כל זכר אליהם - ובו בזמן להנות מעצם ההשפלה (הבדיונית) של אחד מחבריו השנואים. ירמי מורה על חבריו לשים את תומר בפנים, בזמן שהוא הולך ״להביא את הארנב״. מעצם כך שאנחנו לא רואים את החברים האחרים מובילים את תומר אל תוך הכלוב, אלא הוא פשוט מופיע שם, אפשר להסיק שוב שאותם חברים אינם באמת קיימים במציאות וכי מיקומם ופעולותיהם נקבעים על פי מחשבתו של ירמי בלבד. דמותו של תומר מנסה להצטרף להקנטות, כאילו היא משתכנעת בכניעה שהזלזול בה מוצדק. היא בעצם מחקה את דפוסי הביטחון של הדמויות החזקות יותר בסיטואציה, ממש כמו שירמי עושה באופן מטא בסצנה הזו.
ירמי רץ במהרה ומניח בתוך הכלוב עם תומר את הארנב שלו. אנחנו רואים כי דמותו של תומר מפסיקה להחזיק בהחצנת הביטחון שלה ומתחילה להירתע מקרבתו של הארנב. הוא לחלוטין אינו מרגיש בנוח כשהוא חוצה את מרחבו הפרטי ועלול לגעת בו בטעות או בכוונה. הפחד הזה מעורר יראה בו המתעצמת על הביטחון העצמי הדל שיש בו. המשך תגרותיו של ירמי סביב דמותו הכלואה של תומר מחזקת את ההבנה כי ירמי בעצמו נמצא בסיטואציה הזו בעבר, כשאביו היה מגחך על תחנוניו וזעקותיו לרחמים בביטול ובזלזול. החשש המובחן של תומר מהארנב יכול להתפרש בשני דרכים: הראשונה היא שהתניית הענישה של ירמי באלימות ובהגבלה הפכה אותו לחרד מאוד בכל הקשור למגע פיזי. מאחר והוא יודע שנחת זרועו של אביו קלה במיוחד, כל תנועה של גוף כלשהו לכיוונו מטרגרת את הטראומה הזו שבו - דבר די רילייטבל במציאות אצל אנשים שחוו דברים דומים. השנייה היא שיתכן והארנב הוא אך ורק מטאפורה, וכי למעשה ה-״חיות״ שאיתן נכלא ירמי היו מאיימות יותר מכך - בין אם מדובר באשכרה חיות מסוכנות יותר, או בסכנה הפראית שהיא אביו חסר הרסן. הרי מחייתו של ירמי לצד אביו בדירתם לבד גם היא כלוב, בו ירמי כלוא עם ״שותף״ מאיים. המסר המסתתר במטאפורה של הארנב היא שממבט חוץ, חרדתו של ירמי (המוצגת על ידי תומר) נתפסת כמגוחכת. בעוד שהוא חווה אלימות מאביו, העולם לא רואה זאת ולכן אין סיבה לאחרים להאמין שאביו באמת אלים עד כדי כך. למרות שאנשים אחרים רואים באביו של ירמי כ-״ארנב״ פרוותי ועדין, לירמי יש סיבות טובות לפחד ממנו.
אחד החברים האחרים, אריאל (אריאל ויסמן), ממהר לרוץ ולשים על ראשו של תומר קשת עם אוזני ארנב. אנחנו מבינים כי גאוותו והעצמתו הנפשית הפנימית של ירמי מעצם ההתבוססות בפנטזיה של עמדת עליונות, גורמת לו לרצות לפעול ביד רמה יותר ויותר. הוא לא רק ״לומד״ את המסר הלא נכון מהבריונים שבחייו, הן הילדים והן אביו, אלא משתכר לעוצמת הכוח שנמצאת בידו. ואולי זו רמיזה לסיבה שהובילה את אביו של ירמי למצבו האלים הנוכחי? אריאל, המשמש כקול פנימי של ירמי ומופעל מיצריו להתאכזר לפוגעיו כנקמה, משתמש בקשת על מנת להשפיל עוד יותר את תומר ולהוריד ברמתו החברתית מאדם לחיה. אף כחלק ממוטיב הארנב, אפשר לומר שזו דרכו של תומר להציב מעטה של עדינות על דמות שבשגרה מעוררת בו פחד. אריאל אז דוחף את הארנב בפניו של תומר, כך שהוא עוד יותר מציב אותו בעמדה של חוסר נוחות ושבירת גבול אישי. לירמי לא מספיק לראות את אויבו סובל בחשש, הוא רוצה לראות אותו טובע בסבל אקטיבי. במובן מסוים, הוא שואב מכך הנאה. הנאה חולנית. הנאה שהוא הוסלל להאמין כי היא הדרך היחידה להסב אושר, לאחר שחווה אותה על בשרו מהצד המוחלש. זה למעשה ייצוג של מקרה בו המשפט הדי בעייתי חברתית והמוכר בא לידי ביטוי ממש מול עינינו: ״אין ילד רע, יש ילד שרע לו״.
החגיגה הפנימית של ירמי נקטעת באופן מפתיע, כאשר אביו של ירמי (אודי כגן) חוזר במפתיע מהעבודה. אנחנו רואים שהחזות שלו לא משדרת בהכרח ביטחון. הוא לבוש מדי אבטחה שחורים, עוטה מכנס מעט מרופט עם אקדח בצידו ומבטו הרציני חסר כל שמחה או חמלה. עבודתו כמאבטח עלולה לרמוז לנו על האגרסיביות והרצינות שמלווה אותו, ואף אולי את ניסיונו הצבאי הקרבי שיתכן וטיפח את מאפיינים אלו. כניסתו לבית ללא כל ברכה לשלום אל ירמי, מעידה כי הוא לא ממש מסמפט אותו. הוא לא בהכרח התגעגע לשוב לראות אותו ולהתעניין בשלומו. מעבר לכך, חוסר התייחסו לחבריו של ירמי וחוסר הסברת הפנים אליהם כמעטה חיצוני ממסך מפניו האלימות האמיתיות, מחזק את האמונה שהוא אינו מבחין בהם. מהרגע שבו ירמי נודע לכניסתו של אביו, אריאל ממהר לקחת את האוזניים מתומר ולחזור למקומו. הצחוקים משתתקים וכולם מנסים להעמיד פנים שהכל שגרתי. זו למעשה תגובתו המיידית של ירמי, שקצת ״מפוצצת לו את הבועה״. כל תחושת העליונות שלו נעלמת כשהוא נזכר כמה הוא מתגמד ביחס לאביו, והוא ״חוזר לקרקע״. אביו לא בדיוק מבין מה ירמי ניסה בדיוק לעשות, אבל כל מה שחשוב לו באותו הרגע זה שיחזיר את הארנב לחול ולא ישחק בו. מצד אחד, בהמשך לדימוי הארנב, אביו למעשה אומר לירמי להיזכר מי ה-״טלית שכולה תכלת״ בבית הזה ושזה לא הוא. מצד שני, אנחנו רואים כי לאביו של ירמי אכפת יותר משלומו של הארנב (שאין לשחק בו) מאשר משלומו של ירמי (שבו הוא ״משחק״ בשגרה).
אביו של ירמי ממשיך למטבח, כשהחברים שלו עדיין מנסים להצניע את עצמם. ניכר שירמי מעט בהלם, או שמא במתח, שכן הוא חושש מתגובה מתקרבת של אביו. מהמטבח, קורא אביו ושואל אותו אם הוא סיים את כל הכבדים, שהשאיר בקופסה במקרר טרם המשמרת. אותם הכבדים מסמלים עבור אביו את המקור לנחת, המקור לסיפוק. יש שיגידו שהם מעין תרופת הרגעה למזג הרוח החם שלו, ואף יתכן שאינם כבדים בפועל, אלא דימוי נוסף. כך או כך, הם מנחמים אותו אחרי יום קשה ומספקים לו רגע אחד של שקט. לכן, כשחזר ושם לב בחסרונם, הדבר עולה לו במתח כמו קריז של נרקומן. ירמי מסביר כי הוא נתן ״קצת״ מהם לתומר, כי הוא היה רעב. אך ביססנו כי תומר הוא דמות פיקטיבית בראשו של ירמי, ולא סביר שירמי ירחם על דמות שעד לפני שנייה השפיל בהנאה מרובה. לכן, אנחנו יכולים לנטות ולהאמין כי ירמי אכל את אותם כבדים (או צרך את מה שהם אמורים לסמל) בעצמו. ניתן להסיק כי ירמי ראה כיצד אותם ״כבדים״ משפיעים בצורה חיובית על אביו, מצליחים לגרום לו לשלוט בדחפיו האלימים ועוזרים באצירת כאביו וזעמיו, והבין שהוא גם זקוק לפלאיהם על מנת להתמודד עם כובד נפשו. אביו לא מבין איך כל הכמות שהייתה התחסלה במלואה, גם אם היה לו צורך בחלק ממנה. הוא מנסה להצדיק את הבחירות שלו במסכנותו, כאשר הוא עדיין מקרין אותה על תומר כי אינו מסוגל מחשבתית להעיד זאת על עצמו. הוא מנסה להציע לאביו לאכול חציל במיונז במקום, אך הדבר רק מעצבן אותו יותר. מן הסתם שמכור לסם נרקוטי כזה או אחר לא יהיה מרוצה מהאמירה שהוא יכול לקחת כדורי אקמול.
צעקותיו של אביו של ירמי מעידות באופן ברור כי זעמו מחריף וגולש לטריטוריות מסוכנות. עם זאת, ירמי מנסה לאשש לחבריו הבדיוניים שמדובר בצחוק. כלומר, ירמי מנסה לשכנע את עצמו (בצורה חלושה ביותר) שעל אף האיום הניכר, אולי הפעם זה לא יגיע לאלימות. אביו עדיין ספקן לגמרי שמישהו בגילו של ירמי יכל לחסל את כל הכבדים בבת אחת, וקורא לירמי להגיע למטבח כדי ״לדבר איתו״, מה שנשמע כמו איום מפורש שיוביל לענישה ישירה וכואבת. לפני שהוא עוד מתקדם לכיוון המטבח, דמותו של תומר מנסה להביע צער בפניו של אביו של ירמי. אך ירמי משתיק אותה במיידי ומורה שרק לו, היישות המוחצנת, המאולחשת והמנוסה של ירמי, מותר לדבר עם אבא שלו. הוא לא נותן לקולות ההיגיון שנמצאים בו להתמודד עם הסיטואציה בכנות ניכרת ובהגינות, שכן הוא יודע שזה לא יוביל לדברים טובים. אך למרות ניסיונות ההשתקה, קול אחד כן יוצא מכיוונו של חבר אחר, ניב (ניב מג׳ר). הוא אומר שמשפחתו של תומר ענייה, מה שבקונטקסט הבדיוני שלנו, מתייחס לכך שנפשו של ירמי הייתה ריקנית וחפצה בריגוש ובנחמה. ניכר שהקול הזה אכן בקע מכיוונו של ירמי דרך ניב, למרות הקונפליקט הפנימי שלו שמתעצבן ומתחרט על כך. אביו של ירמי מתעצבן מכך, אבל דורש שיסיים את מה שהיה לו להגיד, כי הוא מזהה את האמירה הזאת כזלזול ברגשותיו ובעקרונותיו. כשקול דמותו של ניב אומר שוב ש-״הם ממשפחה ענייה״ (ירמי מרגיש ריקנות וחסך), אביו של ירמי דוחה זאת במחשבה שמדובר בטענת ביטול אישית על בסיס זהותי, רגשי ושורשי, באופן הדומה להשתייכות העקרונית העמוקה של לא מעט אזרחים עם דעתם הפוליטית. כשניב אומר ש-״לא מדברים אצלם על פוליטיקה בבית״, כלומר ירמי יודע שלא נהוג לדבר בבית שלהם על בסיס אירועים אישיים וקרובים לנפשם (בדיוק כפי שנפגע מזה שהוזכר שאין לו אמא), אביו של ירמי אומר ש-״מי שלא מדבר על פוליטיקה הוא שמאלני״. לראות עיניו, כל מי שלא מתכחש לגמרי ומקשיח עורף בכל הקשור לטראומות שלו כמו ״גבר גבר״, הוא ״מתמסכן״. עם גישה כזאת, לא פלא שלירמי אין מקום להביע את כאבו באופן כנה.
ירמי נקרא פעם נוספת על ידי אביו למטבח. הוא מנסה להתחמק מכך ולהסביר שהוא עם חברים, אך לאביו לא ממש אכפת. ירמי נושך בחולצתו והולך בהשפלת פנים אל המטבח, כמו צאן לטבח. הוא יודע טוב מאוד מה הולך לקרות לו, אבל לא נותר דבר שימנע את זה. עליו לשאת באשמה. אנחנו רואים מזווית הישיבה של חבריו של ירמי אותו ואת אביו, כשהוא מוכרח להביט אל תוך המקרר ולראות את החוסר. ממש כמו שמחנכים כלב שעושה משהו לא נאות, מה ששוב מעיד כמה אביו של ירמי רואה בו כחיית מחמד. אביו אז זורק אותו אל עבר הקיר הפנימי של המטבח, באיומים מילוליים. רגע לפני שהוא פועל, אביו מביט החוצה ואומר ״תמשיכו לשחק בהומואים״. זו נקודה די מעניינת בעיניי. אומנם אביו של ירמי לא רואה את החברים שלו, אבל כנראה שמשיחות קודמות, הוא יודע שדמיון דמויות נוספות היא דרך התמודדות נפוצה אצל ירמי. האמירה הזאת ספציפית עלולה לרמוז שחבריו הבדיוניים של ירמי היו מאז ומעולם דמויות גבריות, שיתכן ומעידות על פנטזיות ונטיות משיכה לגברים מצידו של ירמי. אך מבחינת אביו, מדובר בבחירה בזויה שלא רק ראויה לזלזול כגנאי, אלא ליחס שמדובר ב-״משחק״ ולא בהגדרה זהותית אישית מהותית בהתפתחותו של ירמי. למעשה, ניכר שגם אם ירמי היה רוצה לבחון ולגלות את זהותו המינית, הוא עובר דיכוי מצד אביו שלא לסטות מהנורמה. יתכן מאוד כי אביו אף קופץ למסקנה כי מחשבותיו של ירמי לפנות לגברים במקום לנשים מבוססת על הטראומה שהשניים חולקים בדבר אימו - שכאמור נמצאת מחוץ לתמונה.
ממבט מרוחק מהסלון, אנחנו שומעים את ירמי חוטף הטחות וסטירות מאביו. הוא אף גוער בו לא להתגונן, אלא לעמוד ישר כדי שיחטוף את מלוא עוצמת המכה. בחירת הצילום לא להראות לנו את האלימות, אלא רק להשמיע לנו אותה מרחוק, מעידה באמת על כך שאותו יחס קיצוני שירמי מקבל מאביו קורה רק ״בחדרי חדרים״ ולא ידוע באמת לשאר העולם. הבחירה הזו אומרת לנו שאין מי שבאמת יודע מה קורה במקומו הפרטי ביותר של ירמי, וכי מבחוץ אפשר להתבסס רק על ״שמועות״. אבל מי יאמין למילותיו של ירמי הבלתי כריזמטי והלא מקובל, ללא כל עדות אחרת? חבריו הבדיוניים שומעים את המכות, כלומר נפשו בהחלט מרגישה את הכאב. אך מרוב אותו כאב, לא נותרו בו מילים לערער על כך. כשהשניים מסיימים, הם יוצאים החוצה חזרה לסלון, כשאביו של ירמי מוביל וירמי משתרך מאחוריו בפנים מושפלות. רק אז אביו מברח את חבריו לשלום ואף ממשיך עם הקנטותיו ההומופוביות, בכך שהוא קורא לאירוע ״מפגש של הומואים אנונימיים״. לא רק שהוא משתמש בנטיות אלו כגנאי, הוא אף מדגיש שמדובר במשהו שאנשים צריכים להסתיר ולבצע מתחת לרדאר. זוהי גם הפעם הראשונה שחבריו של ירמי מברכים לשלום ומגיבים במודע לכך שאביו של ירמי נמצא בחדר. בעיניי, האינטראקציה הזו שמגיעה זמן רב כל כך אחרי שנכנס לסצנה, מעידה כי רק לאחר המכות שקיבל, ירמי ״נזכר״ בקיומו של אביו ובכך שהוא צריך להתייחס אליו ככזה. הוא הדחיק את הדמות הרעילה בחייו, וכעת ״קיבל יישור״ שהציב אותו חזרה על המסלול החינוכי שאביו התווה - כולל הדרישה לכבוד. אביו של ירמי אף מורה לחברים ״לא לעלות עם נעליים על הספה התכלת״, למרות שאין ספה בצבע תכלת בבית. בדיוק כמו המשפט עם ״יורודיסני״ מצידו של ירמי, אנחנו מבינים כי גם אביו סובל משבירות נפשיות שמנתקות אותו מן המציאות. כשניב עונה לבקשה הזו ב-״אולי״, אנחנו רואים שיש אולי עוד שביב של חוצפה מתנגדת בירמי. אך אביו משתיק זאת מהר מאוד, וטוען שלא ינסה להתחכם.
אז אביו של ירמי פונה אליו ואומר לו שהם יטפלו בעניין הכבדים אחר-כך, מה שתחילה ניכר כסימן שירמי לא סיים ״לחטוף״ על המקרה. אלא שאז, אביו מנסה להסביר לו ״ברוגע״ את כעסו. הוא אמר שהוא בנה על הכבדים לאחר המשמרת הכפולה שלו, ולכן כעס. הוא טוען שהוא ״מצטער״ על זה שהוא כעס, אבל בעצם לא מצטער, כי הוא מצדיק שכעסו היה הכרחי בשביל לחנך אותו. על כן, השיחה הזאת שמזייפת כנות היא למעשה עוד מקרה של גזלייטינג, כפי שכבר ביססנו שקיים בקשר בניהם. כנראה שאביו מנסה ״לכבות את השריפה״ כדי שירמי לא ילך וידבר על כך עם אחרים. אך גם כאשר ירמי אומר באופן אובליגטורי שהוא מצטער, אביו עונה לו שהוא יצטער על זה יותר אחר כך - כלומר איום מפורש לשלומו גם בהמשך. בשלב זה, ירמי לא רק משפיל פניו אלא מסתיר אותם במלואם עם חולצה, כפי שפושעים עושים מרוב בושה כשהם מגיעים לבית משפט. ירמי מאמין כי הוא באמת חטא בחטא חמור ביותר. אז אביו שולף את האקדח שלו מכיסו ומעביר אותו לירמי, שמוצא בכך הזדמנות להתרברב בכך בפני החברים שלו. הוא אומר ״לאבא שלי יש אקדח״, מה שעלול להתפרש תחילה כעשיית שרירים אל מול דמויות הבריונים שהוא מפחד מהם. אך מצד שני, זו יכולה להיות גם קריאת מצוקה לעזרה תחת מעטה הרברבנות, להעיד שאביו מחזיק בנשק שמהווה סיכון ממשי על חייו. למרות הרמת הראש ממקום של כוח, אביו מורה עליו לשים את האקדח בכספת - כלומר הן לחדול מלהשתמש בעצם הנשק לערכו החברתי והן לאטום את הנשק במקום שבו אף אחד לא יוכל לגשת אליו, או לדעת על קיומו.
בצד, אנחנו רואים שניב מספר לאריאל כי החבר האחרון במסיבה, ליאור (ליאור אמסטרדמסקי), כבר התנשק עם בן אחד ובת אחת. מצידו, ליאור מרגיש לא בנוח עם דיבור על הנושא ומבקש מניב לסתום. שיח זה בעצם משקף לנו שירמי כנראה נוטה בזהות המינית שלו לכיוון הביסקסואלי, אם כי הוא עדיין לא מרגיש בנוח להודות בכך. עצם העובדה שהמחשבות האלה רצות בראשו למרות איומיו של אביו יכולים להעיד על שתי נקודות: הראשונה, שלא משנה מה אביו יעשה, הוא לעולם לא יוכל למחוק לגמרי את מי שירמי באמת. השנייה, היא שאולי הגבריות הרעילה הזאת שאביו מפעיל עליו תתפתח להיות אלמנט מרכזי בהעדפותיו במערכות יחסים עם גברים. מחוץ לראשו של ירמי, אביו אומר לו שהם כבר דיברו על כך שכל פעם שתומר מגיע, יש בעיות עם הכבדים. כלומר, כל פעם שירמי מתעמת עם הכאבים החברתיים והמעמדיים שלו דרך פנטזיות הדומיננטיות שהוא מקרין על דמותו של תומר, הוא ״נופל״ לצרוך את ה-״כבדים״ - ובכמויות.
דמותו של ניב אומרת שעוד מעט אמורה להגיע חברה שלהם שהיא ״בת״. מורגש כאילו מתוך ההדחקה ההומופובית שנוצרה על ידי אביו, ירמי נמהר להגיד שמגיעה גם בת, על מנת להימלט מהשיחה על ביסקסואליות תחת המעטה של כוונות הטרוסקסואליות. כשמוזכרת דמות נשית בשיחה, פתאום אביו של ירמי מתחיל להתעניין. ירמי מסביר שמדובר בגלית ״הבת״, רק שהוא בוחר הפעם להשתמש במילה ״הידידה שלנו״. כלומר, בעוד שהקולות בראשו של ירמי עלולים לראות במפגש איתה משהו שיכול להיות רומנטי (כדי לא לפתוח את הדיון על הזהות שלו), אל מול אביו הוא מצהיר כוונות שמדובר במפגש חברתי בלבד. אביו של ירמי אז נזכר במי מדובר, אך גם אותה הוא מחפיץ בפני בנו. אנחנו מבינים כי לאור נסיבות חייו, שיתכן שקשורים במידה מה לחוויותיו עם אמא של ירמי, הוא רואה בנשים אובייקט מיני ותו לא - גם אם הן רחוקות מאוד מגילו. זה לצערי גם מתחבר לנו עם גישתו המאיימת והכוחנית, המתכתבת עם גישתם הרעילה של גברים אלימים כי נשים מחויבות לספק אותם ואת משק ביתם מבלי להתלונן על כך. לאחר שזלזל בכל האירוע ובבנו באופן בוטה במיוחד, הגעה של אישה פתאום גורמת לו לשנות כיוון, להתעניין במתרחש ואף יותר להסביר פנים. הוא מבקש מהם לקרוא לו כשהיא מגיעה, שמא יפספס הזדמנות להיות במחיצתה. גם אם מדובר באיזה שהוא חסך מבחינתו בכל הקשור ליחס נשי מאז ההתנתקות מאישתו (אימו של ירמי), אין ספק שמדובר בגישה חולה שגבר בגיל כזה מביע התעניינות מיוחדת בידידות של בנו.
אז אנחנו רואים עוד שיחה פנימית בין חבריו הבדיוניים של ירמי. ליאור מבקר את ניב על כך שהוא צמוד מאוד לשמיכה שהביא מהבית, ומלגלג עליו שמדובר בהתנהגות ילדותית. אנחנו רואים בכך איך היחס של אביו של ירמי מחלחל אל תוך הקולות הפנימיים שלו, עד לרמה שאפילו הם מבקרים ומדכאים אחד את השני. אותו זלזול פוגע בהתקדמות הטבעית של תהליך ההתפתחות האישיותית שלו, ומונע ממנו להתבצע כפי שהיה אמור לקרות אצל כל בן נוער. במקרה הזה, ירמי כביכול כועס על עצמו שהוא נושא עימו עוד אלמנטים של צעיר, למרות שהוא באמת עדיין ילד ואין רע בכך. מעבר לכך, הוא יוצר לעצמו התנייה מעט רעילה שכל מחשבה רגישה שעולה בו ראויה לאינפנטליזציה. אין ספק שמדובר בדיכוי שמחלחל עמוק יותר מיום ליום, אך קיים כבר תקופה. ירמי אומר לאבא שלו שהוא קנה חבילת נייר טואלט חדשה, מה שמוביל את אביו להצהיר שהוא מבקר בשירותים עם דלת פתוחה. הוא אומנם ממסגר את זה כאמונה בחוסר הגבלות במרחב הבית, אך למעשה, הדבר מעיד כי לא קיימת פרטיות במסגרת ביתם ושאינו מקנה לירמי אף רגע דל. למרות שהדבר בוודאות מסב אי נוחות לירמי, הוא אינו יכול למרוד על כך. הוא מנסה למסך את זה בראשו בתור בדיחות בוטות שגרתיות של דמות אב, כאלו ש-״כולם אוהבים״, אך מנימתו מובן שמדובר בניסיון הצלה תחת מבוכה ותו לא. בדרכו לשירותים, אביו של ירמי עושה לכיוון חלציו פעולת ״שריקה״, שמזוהה לרוב עם בריונים בתיכונים. בכך, במאי הסרט מתקשר לנו באופן חזותי שאביו של ירמי הוא לא פחות בריון מחבריו הנתעבים לספסל הלימודים, גם אם הוא מנסה לטשטש זאת.
כשאביו מתרחק, ירמי מצטרף חזרה לחבריו. הוא מנסה לטייח את חששותיו, דאגותיו וכאביו, בכך שהוא ״מספר לעצמו״ על זה שאבא שלו צחק בכל מה שהוא אמר. הוא אף אומר שאביו ״הכי מצחיק וכיפי״, כלומר מנסה לגמרי למחוק את התחושות שגורמות לו למחות על התנהגותו. דמותו של ליאור מעלה את העובדות - אבא שלו מרביץ לו. ירמי דוחה זאת, באמירה שאביו מעולם לא דרך עליו נשק. זה אומנם לא אומר שמעולם לא הכה אותו, אבל זה כן אומר שמבחינתו המכות הן לא הדבר הנורא שצריך להתלונן עליו - אלא רק אם זה יחמיר לשימוש בנשק. מזכיר קצת סימנים של תסמונת האישה המוכה. כשדמותו של תומר מעלה שוב את השאלה אם לא הרביץ במטבח, ירמי מתכחש לכך וטוען בחיוך רחב שמדובר במשחק בו אביו מכה בחזה עוף במטבח. אנו מבינים כי התנייתו של ירמי להדחיק את הסיטואציה כה עוצמתית, לרמה שהוא ממציא הסברים לא הכי הגיוניים, רק כדי להתחמק מהתמודדות ישירה אל מול הבעיות שלו. אחרי הסבר זה, הקולות בראשו מורגעים וכביכול זורמים איתו - ההדחקה הושלמה.
ירמי טוען בפני דמותו של תומר כי הוא אמר לו שהוא מוזמן לאכול מה שהוא רוצה, אבל שיקח רק כמה יחידות בודדות מה-״כבדים״. ירמי מודע לחשיבות ה-״כבדים״ אצל אביו, וטוען שאף ידע מראש שהוא לא היה אמור לסיים אותם, אך עשה זאת בכל זאת. חבריו אומרים לו כי למעשה ירמי מיתג את כל האירוע בתור ״מסיבת כבדים״, כלומר הוא התכוון מבעוד מועד לצורך את כל אספקת ה-״כבדים״ שקיימת בבית. הקולות בראש שלו למעשה אומרים שהוא הגיע לרמה קשה במיוחד, שהוא היה חייב את כמות ה-״כבדים״ הזאת על מנת להשיג את הנחת והיציבות שלו - ושאחד או שניים פשוט לא היו מספיקים. אז ירמי אומר ש-״זה הבית שלו והוא מחליט״. זה אולי נשמע כמו אמירה ילדותית, אבל למעשה יש לה משמעות נרחבת. היא מצד אחד מראה את ניסיונו של ירמי לתפוס פיקוד על המתרחש בתוך הבית - אביו מאוד מעורר יראה עליו וקובע דברים כנגד רצונו, וכניסיונות השלמה רגשית על כך, הוא משתמש באותה סמכות על חבריו הבדיוניים (בדיוק כמו ההתעללות בתומר מתחילת הסרט). מצד שני, האמירה הזאת משקפת שתומר מודע לכך שחבריו הם ייצוגים בדיוניים של הקולות בראשו. מאחר שראשו שייך לו (״הבית שלי״), הוא זה שמחליט בסופו של דבר אילו מן הקולות יוחצנו החוצה ויזוהו עימו. שזה דבר די אירוני כשלעצמו, כאשר כל הדינמיקה שלו עם אביו מונעת ממנו להחצין את הקולות שהוא באמת רוצה להחצין. אביו מסרס אותו מלהחליט גם על ראשו שלו. בכל אופן, קביעתו של ירמי היא שתומר אכל כמו חזיר בדרדורו של ניב. כלומר, הוא לא לוקח אחריות על המעשים שלו כלל, ומטיל אותה על הקולות בראשו - אפילו עד כדי כך שקול אחד הוביל לפעולה של קול אחר. שאר החברים מסכימים עם הטענה הזאת, ואכן ניכר שקביעתו של ירמי על ראשו עבדה.
לפתע נשמעת דפיקה בדלת, וירמי וחבריו מבינים שגלית הגיעה. ירמי רץ במהרה לפתוח את הדלת, אך נחסם על ידי אביו שרץ לדלת ישירות מהשירותים, כשמכנסיו עוד מופשלות מטה. ירמי מוטח על הקיר בכאב, כשאביו פותח את הדלת בעודו עדיין מסדר את מכנסיו. בעוד ששניהם אינם רגילים לאינטראקציה נשית, ניכר שכוחנותו של אביו דוחקת את ירמי ומגמידה אותו גם בפני בנות גילו. התייחסותו הישירה של אביו של ירמי להימצאותה של גלית מעיד לנו שדווקא גלית (גלית חוגי), בשונה מהחברים האחרים של ירמי, היא אמיתית וקיימת בסיטואציה. ניכר שהיא באמת באה למפגש חברתי שאמור להתקיים אצלו בבית. מכך שירמי נמצא מאחורי הדלת, היא דואגת ושואלת אם הוא נמצא בבית. אביו של ירמי פונה אליה בפנים עוד יותר מוסברות ממקודם, בהתנחמדות מלאה ועדינות רבה, שלא הפגין כלפי ירמי או מי מקולותיו. הוא אומנם עדיין לא שולט לגמרי בנימות הלא נאותות שלו, אבל הוא משתדל יותר מהרגיל. אנחנו למעשה רואים כי האיום היחיד שעובד על אביו של ירמי, הוא המפגש עם המין הנשי. כמו שהאיום מצד אביו משפיע על ירמי ומשתיק אותו אך בכל זאת פורצת ממנו העמידה על שלו, כך גם ההתמודדות עם הנשיות משפיע על אביו וגורמת לו להיות פחות אגרסיבי, אך הבוטות שלו עדיין חומקת מבין הסדקים. אותו טשטוש של אגרסיביות גם מונע מירמי להתייחס בפניה של גלית לאלימות שהוא חווה, ומתרץ את הימצאותו מאחורי הדלת כניסיון להבהיל אותה.
בעוד שלושתם עומדים בצורה לא כל כך נוחה על סף הדלת המפורסמת מ-״המחברת הסגורה״, גלית מסבירה שירמי הזמין אותה למסיבת פיג׳מות. ירמי מנסה להציג בצורה מכובדת את אביו, אך הוא ישר פונה לברך אותה לשלום בנשיקה - דבר שאינו ראוי בשום צורה ואופן בפתאומיות הזארת ומעיד על חוסר החינוך והאתיקה שהוא נושא עימו. מיד לאחר מכן, ירמי, אשר כפי שראינו ״לומד״ את הדברים הרעים מאביו ומשתמש בהם על מנת לרצות את עצמו, פונה גם הוא לנשיקת לחי אל גלית, שנרתעת מהסיטואציה. עם כמה שיתכן ויכל להיות קשר לגיטימי בין ירמי לגלית בסופו של דבר, אנחנו רואים כי החסך בדמות נשית בחייהם והרושם הרע שאביו מקנה עליו, מדרדרים אותו להציג יחס יותר מחפיץ ואינטימי מהמתבקש בסיטואציה הנתונה. חוסר הנוחות כבר מפעולה זאת מוביל את גלית לשאול האם יגיעו עוד בנות, זאת ומאחר סביבה של מספר גברים היא באופן טבעי מאיימת לנשים - במיוחד אם אלו כבר חצו את גבול הטעם הטוב. בניסיון מניפולטיבי לגרום לה לא להרגיש מאוימת ולעזוב באופן מיידי, הם מנסים לגבש תשובה ואביו של ירמי ממציא שידידה קרובה מהעבודה שלו תגיע בקרוב. זאת כאשר אין שום ידידה כזו שאמורה להגיע, וגם אם כן, לא אמור להיות לה שום קשר למסיבת הפיג׳מות של בני הנוער. ירמי מושך את גלית לכיוון קבוצת החברים, שמברכים אותה לשלום. ניכר שירמי מנסה לתפוס פיקוד ולהראות שגלית באה להיפגש איתו, כך שהוא דורש מאביו את הפרטיות שמגיעה להם. אביו אומנם לא יכול להגיב לכך באלימות, אבל נראה שהוא לא מרוצה מהמצב. הוא מצטרף לברכות החברים מרחוק, בחיוך מאופק.
במסגרת קבוצת החברים, אנחנו רואים את גלית וירמי יושבים עם שאר הדמויות שהן הקולות בראשו. אני נוטה להאמין כי השיחה הזאת מתקיימת בעיקר בין שניהם, כאשר החברים האחרים עדיין מציגים צדדים בכיווני המחשבה של ירמי - מה שמצדיק עוד יותר את שאלותיה של גלית לגבי עוד בנות מהכיתה שאמורות להגיע. אך כשהיא שואלת זאת, דמותו של תומר אומרת ישר שיש עוד בנות - ירמי. למרות שכל החברים צוחקים וירמי מצטרף אליהם אך בצחוק מובך, יכול להיות מאוד שמדובר בעוד נדבך של הזהות שלו שהוא מתחבט לגביה - הפעם זהותו המגדרית. לא בלתי אפשרי שנער תועה שמרגיש משיכות דו-מיניות יתהה אם הוא גם מזדהה לחלוטין עם המגדר הנתון שלו. לחלוטין ישנה אפשרות כי האמירה הזאת מצד תומר היא תחושת דיספוריה שקופצת, מעין מחשבה של ״מה, אני לא מספיק טוב לך כבת מהכיתה?״. אבל על מנת לא להתמודד עם המבוכה, הוא אומר שזה לא עניין מצחיק, ואף מזכיר שזה ״הבית שלו״ והוא יכול להעיף אותם אם בא לו. כלומר, בבעלותו על ראשו, הוא ברגע יכול למחוק ולהדחיק כל קול שיעמיד אותו במבוכה - בין אם זה המשיכות הביסקסואליות שדיברנו עליהן קודם, או המחשבות המגדריות של עכשיו. אחרי המשפט הזה, אני יותר בטוח בכך שהחברים הם קולות בראשו, שכן שליטתו על נוכחותם מובהרת ומובהקת פעמים רבות לאורך התסריט.
דמותו של ניב מציעה שהם ישחקו את משחק הצעצועים, בו כל אחד מהם מציג את הצעצוע שהם הביאו, וכולם מסכימים. ראשון מתחיל תומר, שהביא ספר בשם ״רוני הארנבת״ עם בובת אצבע של ארנבת שהוא אוהב. זו נקודה מוזרה, הרי דמותו של תומר הוצגה לנו ממש לפני דקות מספר בתור כזו שמפחדת מאוד מארנבים. למה פתאום הוא אוהב אותם? בעיניי, זה מייצג לנו מזווית נוספת את העובדה שירמי כל כך הפנים את דרכי החינוך של אביו, עד כדי כך שהוא משכנע את עצמו שהוא אוהב אותם כיצר הישרדותי. אם הוא יהיה משוכנע ברמה תת הכרתית שהוא אוהב את ה-״ארנב״, כלומר את אבא שלו, אולי הוא לא כל כך יפחד ממנו. אריאל מציג צעצוע של רובוטריק שהופך למטוס, כשהוא מנסה להראות אותו משנה צורה, אך מתקשה בכך. הצעצוע זה גם יכול להתחבר לנו לחוויתו של ירמי, כשהוא מנסה לעצב ולקבוע בדיוק מי הוא יהיה, ולשנות צורתו מילד שניתן לפסלו לאדם שאחראי לחייו. רק שגם הוא לא כל כך מצליח בכך, וכשהוא מדבר על אותם מאפיינים, הוא זוכה לזלזול בדיוק כמו שאריאל מקבל. ניב מציג שהביא דיסקים ריקים לצריבה של DVD, ״מהיותר שווה״. הדיסקים האלו למעשה מסמלים את הקנבס החלק שעומד בחייו העתידיים של ירמי. הוא יכול לבנות את העתיד שלו באיזה דרך שהוא ירצה, והוא היחיד שיכול להכתיב אותה. האיזכור של DVD לעומת CD אף שם דגש על כך שהוא בהכרח מייעד להביא את החיים שלו למקום טוב יותר ולא להמשיך את המצב הנוכחי. ניב אף מציע דיסקים לתומר ואריאל, מה שניכר כהדגשה בימויית על כך שכל אחד מכיווני המחשבה של ירמי יכולים לבוא לידי ביטוי בעתידו, ולא רק אחד מהם. עם זאת, אריאל שואל אותו אם יש לו Blu-Ray, ונענה בכך שהוא אידיוט שזה משנה לו כי הדיסקים גם ככה ריקים. ניתן לשער כי כיוון המחשבה שמגיע מדמותו של אריאל תוהה אם ירמי יכול להגיע בסופו של דבר לחיים מאושרים לגמרי, ״ההכי שווה״, ואם לא אז אולי לא כדאי לנסות בכלל. התשובה של האחרים מעידה על כך שהחיים שלו גם ככה עוד לא כתובים, כך שהוא לעולם לא ידע אם לא יתחיל להתקדם אפילו קצת.
מגיע תורו של ירמי האמיתי והוא מכריז שמותר לו שתי דמויות ״כי זה הבית שלי״. לפני שאנחנו ניכנס לסיפור שלו, המשפט הזה די פואטי בפני עצמו. הוא מעיד על כך שכשירמי מסתכל על עצמו ועל המחשבות שלו, הוא מקבל את העובדה שיש לו יותר מכיוון מחשבה אחת. יותר מנטייה אחת ויותר מהתקבעות על מגדר אחד. הוא מחליט על עצמו, לכן מותר לו להיות יותר מבן אדם אחד תבניתי וקבוע מראש. הוא מציג שתי בובות שהוא מכנה ״אריק ופרנץ׳״ (שיבוש של ״אריק ובנץ״), שגם את זהותם הוא מקנה לאביו ולתקופת הזמן טרם נולד. הוא טוען שמדובר בדמויות שהיו עושות כל מיני דברים ביחד, כמו למשל גניבת שעונים. יכול מאוד להיות שדרך הבובות האלו, אביו של ירמי תיאר לו את מערכת היחסים שהייתה לו עם אימו לפני שנותקה מהקשר. קיים סיכוי לא קטן ש-״אריק ופרנץ׳״ הם למעשה שמות ההורים שלו, אבל אני לא לגמרי סגור על כך. בכל מקרה, בזמן ההסבר של ירמי, אביו מנסה למשוך את תשומת ליבה של גלית. דווקא כשירמי מדבר באופן ישיר על משהו שקרוב אליו, ויותר מזה, על משהו שמסמל קרבה מסוימת בינו לבין אביו - אז אביו מנסה לחבל בהתבטאות שלו. הוא עושה את זה בצורה בוטה במיוחד, כשהוא יוצא שוב במכנסיים מופשלות תחת הבדיחה של ״מישהו הזמין ערום סרוויס?״. אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שזו התנהגות שאביו של ירמי ראה פעם בסרט כחול כלשהו, מה שגרם לתפיסתו בנוגע למשיכת המין הנשי להיות מעוותת ביותר. בהתחשב בכך שנודע לנו זה הרגע שיתכן ואביו היה פושע בעבר, וכן כי אנחנו יודעים שהוא מכור ל-״כבדים״ בשביל להתאזן ובעל טראומה מעזיבת אשתו, הייתי אומר שזה ניחוש סביר לאופן שבו סט הפעולות שלו הוגדר.
חוסר הנוחות של גלית מתעצמת והיא שואלת פעם נוספת האם עוד בנות יבואו למסיבה. ירמי, לעומת זאת, מנותק מהשאלה הזאת וממשיך בהסבר על הבובות. אבל הוא אומר משהו מעניין - ״לפעמים פרנץ׳ חושב שאריק הוא בת, ואז הוא עושה לה...״ והם מתנשקים. זה מחזיר אותנו לעניין קביעת המגדר העצמית. איך שירמי מנסח את זה כאן, הוא טוען שהוא רואה בעניין המגדר יותר משהו שאנשים רואים עליך, מאשר שאתה קובע על עצמך. אך עדיין, בין השורות, הוא מפנים ואף מדגיש שמבחינתו אין בעיה במערכות יחסים שאינן הטרוסקסואליות ובהגדרות מגדריות שאינן סיסג׳נדריות. יכול מאוד להיות שדווקא דרך הבובות, הוא מנסה לסמל לחבריו ולגלית שהוא מקווה שיום אחד גלית תוכל לראות אותו בזהות מגדרית נשית ולהימשך לזה - ולא לדרוש בהגעתן של בנות אחרות נוספות אל המקום. מצד שני, אם הבובות אמורות לספר לירמי את סיפור חייהם של הוריו, האם יש בכך רמיזה לכך שאחד מהוריו של ירמי הוא טרנסג׳נדר.ית? יכול להיות מאוד שנסיונו הכאובשל אביו של ירמי במערכת יחסים עם טרנסג׳נדר.ית (או שלו כטרנס בפני עצמו, כך או כך מה שסיפק לו את הטראומה), היא המקור לזלזול שהוא מקנה על נסיונות ההגדרה העצמית של ירמי? יכול להיות שהביטוי העצמי שהוא ניסה להחצין ולא צלח, גורם לו לחסום את בנו מכל שאיפה להתנסות ולגלות יותר, על מנת שלא יפגע כמוהו? יכול להיות שהוא מחפיץ נשים כריקושט מקשר כואב עם אישה שלא מצא בה מה להחפיץ? בכל אופן, כשירמי ממשיך את ההסבר, אביו עדיין מנסה למשוך את תשומת ליבה של גלית בניסיון לחקות קאובוי כשהוא מסובב את האקדח מעל ראשו. הוא בהחלט מנסה להיות הדמות המצ׳ואיסטית מתוך ניסיון לעורר עניין, אם כי המודלים לחיקוי שלו בוודאות מגיעים ממקור שלא הכי כדאי לחקות. גלית מרגישה שהגיעה לסף חוסר הנוחות שלה ואומרת שהיא רוצה ללכת הביתה. ירמי בוחר כן לענות לאמירה הזו, ואומר לה שהדלת נעולה אז אין לה מה לטרוח. מעבר לכך שמדובר באמירה מאוד מלחיצה לנשים בבית זר ומלא בגברים, היא גם מסמלת את מה שירמי מרגיש במגוריו עם אביו. הרי עד כה אמר ש-״זה הבית שלו והוא מחליט״, והוא בהחלט יכל לפתוח ולשפוך מעצמו אם היה רוצה או להתעמת מולו. אבל מרוב חוויות שעבר, הדלת הזאת נעולה חזק. אין לירמי מקום שהוא באמת יכול להיות כנה בו. אין מקום שהוא יכול לחזור אליו ולקרוא לו ״בית״, אולי חוץ מהמחשבות שלו.
דמותו של ניב לפתע מציעה שהם ישחקו ״אמת או חובה״. בהתאם למה שלמדנו מוקדם יותר בסרט, נראה לי שאפשר להסכים עם הטענה שהקול שמוצג דרך דמותו של ניב הוא הקול המדרדר. הוא למעשה מציע סיטואציות שדרכן יובהרו (לנו הצופים) הדברים שעוברים בנפשו של ירמי. כשהם מתחילים את המשחק, ניכר שניב מכוון את הבקבוק במקום ספציפי ולא מסובב אותו. הוא דואג שדמותו של ליאור תשאל את דמותו של תומר. אם ראינו עד כה שליאור הוא הדמות היותר ״תכלסית״ שאומרת את האמת בפנים, תומר הוא דמות שראינו שמכילה את כל הדברים שירמי מתבייש בהם. כאשר תומר בוחר ״אמת״ וליאור שואל אותו ״אמת שאתה מסמפט את גלית?״, הוא בוחר להתחמק מתשובה ולשנות את בחירתו ל-״חובה״. תומר לא נותן לו להתחמק ומטיח בו שוב, ״חובה שאתה מסמפט את גלית?״. תומר עונה בלית ברירה, ״כן״. למרות שגלית לא מגיבה לשיחה הזאת באופן ישיר, אנחנו מבינים כי בתוך תוכו, ירמי כן מעוניין במערכת יחסים כלשהי עם גלית - אבל הוא מאוד ביישן לגבי זה ולא רוצה לומר זאת בישירות. כשאריאל שואל את ירמי ישירות וירמי בוחר חובה ״כי זה הבית שלו״ (מה ששוב מדגיש שזה דיאלוג פנימי בעיקר), אריאל מורה עליו לעשות להם מופע. בעידוד החברים הבדיוניים האחרים, ירמי קם ומתחיל לרקוד, תוך כדי שהוא שר את השיר ״טורו״ של סאבלימינל. בעוד שהמילים של השיר מסמלות יותר אידיאל גברי שטחי של מאצ׳ו עם כסף, אני מקביל יותר את הריקוד שהוא מבצע להופעות דראג. הזדמנות נדירה לחגוג באקסטרווגנטיות את הדברים שעושים לו טוב מבלי להתנצל עליהם, במיוחד כשכל הקולות בראשו וגלית מעודדים אותו לעשות זאת. אפשר גם לראות שבקטע הריקוד הזה, כל בני הנוער שבסצנה קיבלו אביזרים מיוחדים, כגון פאות, כובעים ומשקפיים - דברים שמאוד יכולים לאפיין תלבושת דראג. במהלך הריקוד, דמותו של ניב אף מודיעה לנו ש-״יוסטון, יש לנו בעיה, אנחנו נהנים יותר מידי!״. זה לא רק עדות לכך שירמי סוף סוף שמח מההחצנה הזאת, אלא שעדיין יש בו את האזהרה העצמית שזה ״טוב מכדי להמשך לעד״.
ניב אז מסובב את הבקבוק פעם נוספת, ויוצא לו לשאול את גלית שאלה. לאחר שהיא בוחרת באמת, הוא שואל אותה ״נביעות או מי עדן?״. אנחנו מבינים שלמרות שדמותו של ניב היא המדרדרת, ביישנותו של ירמי עדיין קיימת בו במידה מה. במקום לשאול אותה שאלה שקשורה לדעתה עליו, כפי ששאל ליאור את תומר, הוא בוחר ברצינות מלאה לשאול אותה שאלה די בנאלית. אך בפועל, לא ניכר שזה יותר מידי מפריע לו. ניכר שכל קול של ירמי מרוצה מתקשורת ישירה עם גלית, ולא משנה מה היא. אפשר אף לומר שזו עובדת יותר טוב מאשר כשגלית מדברת ישירות עם ירמי בגרסתו הרגילה והמוחצנת. אך הדיון הזה באמת לא נמשך הרבה זמן, וזאת מאחר ואביו של ירמי נכנס בכוח אל תוך המעגל כשהוא רואה שגלית משתתפת. למרות שירמי מנסה לגרום לו לעזוב אותם ולתת להם לקיים פעילות שהיא ״רק הילדים״, הוא לא מקשיב למה שיש לו לומר. הוא מתיישב, מדבר ישירות אל גלית ומנסה להסביר לה איך צריך לשחק את המשחק הזה נכון. הוא לא יודע שבעוד רגע קצר, הוא הולך לחשוף בפני החברים של ירמי מידע שהוא לא סיפר להם מעולם.
אביו של ירמי מסובב את הבקבוק לכיוונו וקובע כי הוא בוחר באמת. הוא גם מחליט לשאול את עצמו את השאלה, ומטיל את הפצצה הראשונה - ״אמת שירמי הרג את אמא שלו? אמת״. אנחנו מגלים לראשונה כי הסיבה שאמא של ירמי אינה בתמונה, היא מאחר והיא נהרגה בצורה כזו או אחרת. למרות שאנחנו לוקחים את המידע שאביו מביא בערבון מוגבל ולא יודעים אם ירמי באמת אחראי למותה או שלא, ואם באופן מכוון או שלא, אנחנו מבינים שהטראומה והצלקת שהמשפחה סוחבת במותה של האמא מעוררת אשמה רבה על שניהם. אנחנו רואים את ירמי תחילה מנדנד את הראש לשלילה כשנשאלת השאלה, אך לאחר שאביו אומר שמדובר באמת, ירמי מהנהן. את תנועות הראש האלו הוא עושה כשפניו די משותקות ובהלם. אין ספק שהעלאת הנושא בישירות ובבוטות כזאת מקפיאה אותו במקומו, ובצדק, כי היא מזכירה לו זכרונות ומחשבות כואבים במיוחד. כמו כן, שינוי תנודות הראש שלו מעיד על כך שהסירוס מצד אביו גרם לו להיכנע ולקבל את האמירה שהוא זה שהוביל למותה של אמא שלו, גם אם הוא לא לגמרי מאמין בזה. הוא עבר כל כך הרבה גזלייטינג בנושא, שלא נותר לו עוד כוח בנפשו לטעון אחרת. הפצצה השנייה שאביו מטיל היא שבלידתו, כששאל אם הוא בן או בת, נענה ״הוא הומו״. גם אם מדובר בדרך התבטאות משעשעת וכן בשימוש ״הומו״ כמילת גנאי, עדיין ניתן להבין מכך שאביו מודע הן לכך שזהותו המגדרית לא קבועה והן שנטיותיו המיניות אינן בהכרח סטרייטיות. יתרה מכך שהוא יודע על כך, הוא מוכן לחשוף זאת בפני אחרים ולמעשה ״להוציא אותו מהארון״ בכוח - שזו חוויה נוראית ופוגעת לכל אחד ואחת שעמדו בלבטים בנושאים האלו. בהפתעתה המוחלטת מהמידע שנחשף, גלית שואלת את ירמי אם הוא באמת הרג את אמא שלו. קולו הפנימי בדמותו של אריאל מעיד כי ירמי מתמודד בפנים עם תהיה אחרת, האם הוא באמת הומו. האם זו ההגדרה הנכונה עבורו. אביו, שאני בספק שמבין את הטווח הגדול שיש לשני הנושאים האלה ויתכן שלא מדייק בעובדות, טוען ששתי התשובות נכונות.
ירמי עדיין משותק ובהלם ממה שקורה. הוא מנסה להבין איך הוא אמור להגיב. אביו מתקרב אליו ושואל אותו בלחישה שאינה לחישה, ״למה שלא תצא פה מהארון מול כל החברים שלך?״. חוסר המודעות של אביו של ירמי מובחן במיוחד בשורה הזאת, כאשר מצד אחד הוא אולי מנסה לעודד אותו להיות פתוח וכנה לגבי זהותו עם חבריו, אך מצד שני מושך ממנו באלימות מילולית את הזכות להחליט מתי תהיה העת הכי נוחה לעשות זאת. הוא גם יוצא מנקודת הנחה שהוא יודע בדיוק איך להגדיר זאת, דבר שהבנו לאורך הסרט שאינו חד משמעי. ירמי עדיין לא עונה לכך, הוא לא מצליח להיות כל כך נוכח בסיטואציה. אביו ממשיך ללכלך עליו וטוען שירמי הוא ״התאונה של החיים שלו״. זוהי אמירה שהיא לא רק מזלזלת באופן ישיר בירמי כפי שעשה עד כה, אלא כזו שמאשימה אותו באופן ספציפי בכך שחייו הדרדרו לשפל שהוא נמצא בו כרגע. זוהי טינה שהיא לפחות חלקית מובנת אם ירמי הוא באמת זה שהוביל למותה של אישתו, אבל ניכר שהיא הרבה יותר טעונה ומזניחה, ובעיקר מדגישה לנו שיחסי האבא והבן שלהם הם קוסמטיים בלבד. אין בניהם זיקה רגשית ולו במעט. אנחנו מבינים את זה אפילו טוב יותר כאשר אביו מנסה להוציא ממנו תגובה כשהוא שואל אותו ״נכון, ירמי (Yeer-mi)?״, וירמי עונה שלא כך מבטאים את השם שלו. כשאביו מתקן את עצמו ל-״ירמי״ (Yar-mi), אז הוא עונה לשאלתו. זה מעיד שאביו לא מכיר אותו מספיק טוב בשביל לדעת את ביטוי שמו התקין, ויתרה מכך, ש-ירמי שינה את האופן שבו כולם קוראים לו על מנת שיתאים לרצון אביו. לפחות סוף סוף הוא מוחה על משהו.
אז אביו של ירמי מתעקש על כך שכל מה שהוא אומר הוא ״נכון 200 אחוז״, וירמי עונה לו גם על כך ואומר שזו ״טעות מיליון אחוז״. אנחנו סוף סוף רואים את ירמי מתקומם ומתנגד ליחס המזלזל והמשפיל שאביו נותן לו, הן בבית והן אל מול אחרים. למרות שעצבנותו של אביו מתחילה לחזור כשהוא לוחש לכיוונו איומים שיכה אותו אל מול כולם ואל מול ״החברה שלו״ (מה שמבהיר שהוא מודע לעניינו בה), ירמי מחליט לצעוק עליו ולטעון בפניו שהוא מביך אותו ליד כולם. ריבוי הקולות שהיו בראשו השתתקו וכעת הוא מדבר נטו מהדחף האישי לרצות לשלומו. אלא שאביו לוקח את הרמת הקול הזאת כפנייה בוטה, ומחליט באופן פזיז לנשל אותו לגמרי. הוא קובע באותו הרגע כי ירמי כבר לא בנו, מה ששוב מדגיש לנו עד כמה הקשר בניהם רופף ואינו כולל אף סנטימנט רגשי. הוא גם קובע מיד שדמותו של אריאל תהיה הבן שלו, מה שמעיד על כך שהוא מעוניין בדמות בן שהיא יותר כנועה ומרכינת ראש. כמו כן, הוא קובע שגלית תהיה אישתו - הן בגלל שזו הדמות הנשית הנוכחת באירוע, והן מתוך הצורך ״לעשות דווקא״ ולהתנקם בירמי על כך שגרם למוות של אישתו (לתפיסתו). אנחנו רואים את דמותו של אריאל מאוד זורמת עם הרעיון של גלית כאמא שלו. אנחנו יכולים לפרש את זה כעוד מיצג של כניעה מיידית לקביעת האב, או שמא רצון יצרי מסוים בירמי שעדיין רוצה להתקרב אליה מבחינה רומנטית ולא משנה מה אביו (לשעבר) יגיד. אביו (לשעבר) גם אומר שהוא וגלית יקחו את אריאל כל יום למימדיון ולבית הפנקייק, פעילויות שהוא יודע שירמי בעצמו מאוד אוהב, על מנת ״להוציא לו את העיניים״ ולגרום לו להישבר. הוא אומר של-ירמי לא מגיע ללכת לבית הפנקייק כי הוא ״טינופת של אדם״. באופן עקיף, אביו (לשעבר) אומר שהוא יתגמל אך ורק את הילד שיכנע לאופן החינוך שהוא משתית. ירמי עומד בנקודת משבר שדורשת ממנו להחליט האם הוא רוצה להיכנע על עקרונותיו ועל כעסו בנוגע לאביו (לשעבר) בשביל שיתוגמל כך ויוכל לתת למציאות להמשיך כשלה כ-״סטטוס קוו״, או שהוא מפיל את כל הקשר המשפחתי הזה ולאחר אובדן אימו - יאבד גם את אביו לעד.
חבריו הבדיוניים של ירמי מבינים את הסיטואציה ואומרים שהם עומדים ללכת. ירמי קורא לעברם שהם הרי קבעו מסיבת פיג׳מות וכל הרעיון הוא שהם ישארו לישון, אך הם לא מקשיבים וממשיכים ללכת. הסצנה הזאת בעצם מציגה לנו, דרך הכתיבה והבימוי, שירמי החליט בסיטואציה הנתונה לוותר לגמרי על עצמו. הוא אומנם חשב שהאישיות המורכבת ומרובת הרבדים שבנה לעצמו, הדואגת להטיל ספק על קביעות המבוגרים והממונים עליו וכן לחקור כיצד יעדיף להגדיר את עצמו, תישאר ותמשיך להיבנות לאורך תקופה - על מנת להפוך אותו לאדם המחושל שהוא צריך להיות. שהוא יתפתח לאט לאט עד שיהיה אמיץ וחסון מספיק על מנת לצאת מתוך המסגרת הממלכדת הזאת, אל עבר חיים טובים ועצמאיים יותר. אך אלו לא נותרו, כאשר בעימות אל מול אביו, נותר חסר אונים עד לרמה שלא נותרה לו ברירה. הוא חייב להיכנע לכל מה שיש לו לומר בשביל שתשאר לו קורת גג מעל הראש ויד מאכילה ומפרנסת. במובן מסוים, ירמי מקיים גם כאן את תסמונת האישה המוכה. הוא בוחר להישאר במקום שהוא יודע שלא עושה לו טוב, מתוך החשש שללא המצב הנוכחי, יהיה לו רע עוד יותר. הוא רואה את חבריו עושים דרכם אל עבר הדלת, כולל גלית. אפילו האהבה שלו לילדה מהכיתה לא יכולה להתממש אחרי שאביו דאג להכתים את שמו (ואת שם משפחתו) בצורה כל כך בוטה מולה. כל נסיונותיו של ירמי להיפתח ולהיות מי שהוא באמת, מתחת לכל שכבות הסינון והגזלייטינג שחווה, קורסות אל מול עיניו בטריקת דלת אחת.
לשעת ערב, יושבים ירמי ואביו על הספה בסלון וצופים יחד בטלויזיה. אנחנו יכולים לראות כי ירמי מכוסה בשמיכה הסגולה והנעימה שהוחזקה מוקדם יותר בסרט על ידי דמותו של ניב, המעידה כי הרגרסיה שהוא נכנע אליה לא רק הותירה אותו בבית בלתי מתפקד, אלא פתחה בעיניו חזרה את הקבלה העצמית של היותו ילד. הוא לא מנסה להיות מאצ׳ו (או ״טורו״, ליתר דיוק) ולהתעלות מעל לדמות הסמכותית המאיימת עליו, אלא הוא מקבל בהשלמה מלאה את היותו הצד המוחלש והגמיש כחימר במארג המשפחתי הזה. אביו של ירמי יושב עם האקדח שלו במכנס, אך הפעם מקדימה, מה שעלול להעיד לנו כי מדובר (בדרך שתעבור את הצנזורה של יוטיוב) בסמל פאלי. מצד אחד, להראות שהוא ״הגבר גבר״ בבית (רואים את זה גם בהתפרשות שלו על הספה), ומצד שני, להדגיש לנו שוב שרוב המחשבות שלו מגיעות ממניעים מיניים ומחפיצים. אנחנו גם יכולים לראות משמאלו את הבובה של אריק דחוסה בינו לבין הספה, מה שעלול באמת להעיד לנו שבובת האריק אמורה לסמל את עברו והוא מנסה להדחיק אותו לגמרי - למרות שהאירועים האחרונים גורמים לו לצוף מעט החוצה.
השניים יושבים אל מול משדר חדשות, כאשר בשלב מסוים, אביו של ירמי מחליט להסביר את עצמו מחדש ולהציג בפניו למה הוא התנהג כמו שהוא התנהג. גם כאן, בדיוק כמו במקרה הקודם מתחילת הסרט, הוא לא לוקח אחריות עצמית ויותר משתמש בתיאור על מנת להצדיק את פעולותיו ״הבלתי נמנעות״. גם הפעם, הוא מבסס את בחירותיו על עצם רצונו העז לצרוך את ה-״כבדים״, על מנת שיסבו לו נחת וירגיעו אותו. הרי שאם היה צורך אותם, כנראה ששום דבר ממה שראינו לא היה קורה. לא היה בו את הרצון העז להתלהם, לצעוק, להכות את ירמי ואף לפגוע בסיכוייו להתקרב אל גלית. אך ירמי לקח אותם בעצמו, מתוך מחשבה שזה יפתור את כל הבעיות והדאגות שלו - מבלי לדעת שהצעד הזה רק יסבך ויוריד את העניינים לגמרי מהפסים. ירמי לא מגיב לניסיונות ההתנצלות הבלתי מתנצלת של אביו. יתכן שנמאס לו, או שהוא כבר הפך להיות מאולחש לגמרי לכל פנייה מכיוונו. במשפטו האחרון בסרט, אומר אביו של ירמי כי ילד בן 13 לא אוכל 100 ק״ג של ״כבד״. אומנם בהחלט מדובר בכמות יוצאת דופן של ״כבדים״ (גם אם מדובר באשכרה כבדים), שאין ספק שקיבה של ילד בן 13 יכולה להכיל. אבל בתור דמות הורה, מצופה ממך לעצור ולחשוב - מה אתה עשית שגרם לילד להיות נואש ונזקק כל כך לכמות כה קיצונית של ״כבדים״? האם יכול להיות שאתה, במו ידיך, יצרת את אותו כאב עמוק וייאוש מתמשך, המדומים לרעב בלתי ניתן לשליטה ולעצירה ל-״כבדים״? אז כן, ילד בן 13 לא אוכל 100 ק״ג של ״כבד״. אבל גם ילד בן 13 לא אמור לאכול 100 ק״ג של אב מתעלל. הלוואי שלירמי היה את האומץ לומר לו את זה, אבל בשלב הזה, ניכר שהוא עושה חרם על הרבה יותר מרק תומר.
״מסיבת כבדים״ הוא סרט קצר שמציג את הלבטים הקשים המלווים בני נוער רבים, כשהם מתמודדים עם הצעדים המשמעותיים בתהליך ההתבגרות שלהם בתוך סביבה שאינה מקבלת אותם. תוך זמן ריצה קצר במיוחד של 10 דקות, הוא לוקח את הגיבור שלו ממקום של נחיתות לעליונות עצמית, בה הוא כובש פסגות שמרימות את רוחו, רק בכדי ליפול חזרה מטה בכוח זרועם של האדם שאמור להעניק לו חום ואהבה. גם אם הוא מטיל ספקות בשיטת החינוך שלהם ורוצה לקבל את המרחב להבין את עצמו בעצמו, אירועי העבר שלו ממשיכים לרדוף אותו, לשתק אותו ולעורר את הסכסוך הרדום בינו לבין אביו - אותו שניהם רצו לשמור מפני הציבור. צעירים רבים יכולים להזדהות עם דמותו של ירמי ולראות בו רגעים שונים מתוך שנות ההתבגרות שלהם, בהם ניכר שפריצת תקרת הזכוכית לא מתאפשרת. אך היכולת של אותם הילדים לראות את עצמם מיוצגים במדיה, נותנת להם את התמיכה האישית שאינם לבד במערכה הזאת. הצפייה בסרט מחזקת אותם לדעת שזה טבעי להטיל ספק באופן שבו החיים עובדים, שסמכות עובדת, שמגדר ומין עובדים. גם אם לא תמיד קל לעמוד על שלך במלוא הכוח ובכל סיטואציה, במיוחד בתקופות בהם מעטה התקשורת שמחוץ לבית, יש תמיד לזכור שהחיים שלך מלאי מקום פנוי לכתיבה - כמו דיסק DVD ריק של ה-״יותר שווה״, שרק מחכה שתצרבו עליו את החיים הבוגרים והעשירים שלפניכם.
אני מדרג את הסרט הזה - 9 מתוך 10 🐇
מה דעתכם? האם הצלחתם ללמוד מהניתוח הזה משהו מעניין על הסרט שלא ראיתם קודם? והאם הצלחתם למצוא נקודות הזדהות עם אחת הדמויות? שתפו אותנו בתגובות!
״מסיבת כבדים״ זמין לצפייה ביוטיוב.
Comments