ביקורת ComicON: ״אובססיה״ - מכאן לא תצאו אותו הדבר
- ליאב שטרית
- Jun 5
- 9 min read
יש סרטי אימה שמפחידים בגלל המפלצות שלהם, ויש כאלה שמפחידים בגלל כמה שהם מרגישים קרובים למציאות. אולפני בלומהאוס מביאים לנו את הסרט ״אובססיה״, סרט אימה חדש שמתיימר להיות מהפכני בז׳אנר החזרתי הזה. האמת, לא ציפיתי למשהו מיוחד בו. הרי כולנו לאחרונה מצפים לסרטי אימה גנריים לאור היובש בז׳אנר, אז מה הוא כבר יכול לחדש? עוד בהלות פתע זולות ללא עלילה מתוחכמת? מה שקרה בפועל זה שיצאתי עם אגו פגוע ולא עצמתי עין כל הלילה. ולמה לא ישנתי, אתם שואלים? זה הזמן לגלות!
״אובססיה״ מביא לנו סרט אימה פסיכולוגי עם עלילה מקורית מהבמאי והתסריטאי קארי בארקר. בקצרה, הסרט מדבר על מה קורה כאשר בחור אשר נואש לקבל אהבה, שובר עץ משאלות ומבקש שהאישה שהוא אוהב תאהב אותו בחזרה יותר מכל אדם אחר בעולם. נשמע חמוד לא? רומנטי אפילו? גם אנחנו חשבנו. עד שהאהבה הזאת הפכה לאובססיה רצחנית. למרות שמדובר בסרט אימה, אתם תתגלגלו מצחוק באותה מידה שבה תשקשקו מפחד. הסרט מעביר אותנו בין רגעים קלילים לרגעים אפלים מאוד, כמו רכבת הרים משוגעת ביותר. קצב העלילה בסרט מנוהל בחוכמה רבה - הוא מתחיל בהדרגה איטית וצובר תאוצה דרמטית ומשמעותית בדיוק בזמן הנכון, על מנת להגיע לשיא המתח בצורה מושלמת. בכך, הוא מצליח בחוכמה למנוע מהצופים תחושת מריחה או עומס. אחרי שהכל נגמר, כל מה שיצא לי מהפה במשך שעתיים היה פשוט ״מה לעזאזל ראיתי עכשיו?״.
בעלילת הסרט, ״בר״ בסך הכל רצה ש-ניקי תאהב אותו בחזרה, אז הוא הולך לקנות לה מתנה. אבל במקום מתנה, הוא יוצא עם עץ משאלות מפוקפק.ואחרי שהוא לא מצליח להתוודות ברגשות שלו כלפיה, אין לו מה להפסיד והוא בוחר להביע את המשאלה - ״הלוואי שניקי תאהב אותי יותר מכל אדם אחר בעולם״. מה כבר יכול להשתבש, הא? אז בדיוק כששאלתי את השאלה הזאת, גיליתי יפה מאוד מה יכול להשתבש. זה מתחיל בשקר, זה ממשיך לתלות ונגמר, טוב, באובססיה של ממש. לאורך כל השלבים האלה, אנחנו יכולים באמת לראות את התהליכים המנטליים של האובססיה שנוצרת ומתגברת בתוך ניקי. מעבר לסיפור האימה הפסיכולוגי הישיר, הסרט גם מעז לצלול לשאלות פילוסופיות עמוקות יותר סביב טבעה האמיתי של האהבה. האם מדובר ברגש טהור או בכלי לשליטה? בכך הוא הופך ליצירה סמלית ורב-שכבתית. הסאונד המשוגע והצילום המדויק (שארחיב עליהם בהמשך) סייעו אף הם להדגשת הסיטואציה פי מאתיים.
אהיה כנה, לא ידעתי על קיומו של הסרט הזה בכלל עד שהגיע כל ההייפ הציבורי עליו. פוסטים רבים בכל הרשתות החברתיות הרימו לסרט הקטן הזה, עם שבחים אין קץ שלא ניתן לפספס. אני לא צוחק שלרגע חששתי לקבל גם מכתבים בדואר שיקראו לי לבוא לראות את הסרט הזה. גם כשהייתי צריך להמתין שבוע עד לצפייה, הדיבורים לא הפסיקו להופיע מכל עבר. ובכן, אני לא זוכר סנסציה כזאת רצינית כלפי סרט אימה מאז ״סמייל״, ויתכן שאפילו הוא הגיע לרמת התפוצה הציבורית הרחבה של המותחן ״עוזרת הבית״. ובדיוק כמו שני הסרטים האלה, ההצלחה של ״אובססיה״ תהיה זהה. להערכתי, מדובר אף בסרט שעלול לעקוף את שניהם ברווחים אם ימשיך באותו הכיוון. אבל איך הסרט התפוצץ פתאום? הרי השחקנים ברובם לא מוכרים, הבמאי עצמו בלי הרבה ניסיון, השיווק לא היה בסדר הגודל של האולפנים הגדולים ביותר... האם היה פה מזל, או שפשוט המפיקים והאולפנים היו כל-כך בטוחים בסרט הזה? לדעתי מה שקרה פה היה שילוב של שניהם. הרי ידוע שצריך שהמזל ישחק לטובתנו כשמדברים עם הקהל. כשאני בא לצפות בסרט עם קלפים שהם לא הכי טובים ואני ״משחק״ בידיעה שמדובר בבלוף, או במקרה הזה מדובר בשיווק ששואף למינימום ובלי הרבה נסיון בצד הטכני, קל מאוד להתאכזב. אלא שאם מגלים בהפתעה שהקלפים היו מעולים, כלומר הסרט למעשה יוצא דופן, ופשוט היינו צריכים להאמין בבלוף מספיק זמן ולא להרים ציפיות מראש - אז נוצרת התלהבות מיוחדת כשמגלים יהלום לא מלוטש. כשהמפיקים הבינו את זה, הם כבר הפסיקו לדאוג למה יהיה - כי הם ידעו שהסרט הזה הולך לשבור קופות, במיוחד ביחס לתקציבו ולאחר השבחים מהבכורה בפסטיבל טורונטו.
כשאנחנו שומעים על הומור בסרטי אימה, הדבר הראשון שקופץ לנו לראש הוא כנראה סדרת סרטי הפארודיה המעולים ״מת לצעוק״ (שבמקרה גם היא חוזרת למסכינו בקרוב). כשבאתי להיכנס לאולם הקולנוע כדי לצפות בסרט, הדבר האחרון שחשבתי עליו הוא שאתנדנד בין צחוק מתגלגל לאימה טהורה ואגרסיבית. אבל למרבה הפתעתי, ההומור עבד פשוט מעולה. הבדיחות לא הרגישו מאולצות, וחלקן אפילו לא הרגישו כמו בדיחות מכוונות - אלא פשוט קומדיה מדהימה שבאה לגרום לנו לשכוח לרגע אחד קריטי במיוחד שמדובר בסרט שאמור לגרום לך לחשוש. שני האלמנטים האלו עבדו בשיתוף פעולה ״מפחיד״ כמה שהוא טוב, ומראים לנו איך אפשר להשתמש בשני הפכים מוחלטים כדי לייצר תחושת פחד מועצמת ביותר.
בדרך כלל בז׳אנר האימה, הקהל רגיל לאורך מקובל של שעה וחצי כולל כתוביות. הרי שבשלב מסוים, המוח שלנו מזהה את דפוסי ההפחדה והאימה שהוגדרו בסרט ויכול לצפות להם מראש אם ימרח יתר על המידה.
לכן, כאשר נותנים לנו סרט באורך של כמעט שעתיים, אנחנו מרימים גבה ושואלים את עצמנו - האם אנחנו הולכים להיתקע פה עכשיו ולבדוק כל רגע מתי זה יגמר? אך הפעם זה ממש לא היה המצב. הקצב היה מעולה, ואפילו גרם לי להטיל ספק האם הסרט באמת נגמר, או שמנסים לעבוד עלינו. המעבר בין הסצנות היה מדויק, ולא הרגשתי שחסר לי מידע מסוים בסצנה לפני שעברנו לשלב הבא שבסיפור. הקצב יצר מתח טוב, שלא הרגיש מזורז או מאולץ, וזה נתן לדמויות באמת להביע את עצמן. הן זכו להיות עם מספיק מרחב פעולה, שנתן להם את האופציה ליצור את המתח הרצוי. האמת שאפילו נשארתי עם טעם של עוד, סתם כדי לקבל באמת את סגירת המעגל האמיתית של הסיפור. כנראה שתזדהו עם תחושתי אחרי שתראו את הסרט.
קארי בארקר הוא במאי, שחקן וקומיקאי (כן כן, גם אני הייתי בשוק). הוא התחיל בליצור סרטים קצרים בגיל צעיר בילדותו, ואז עבר ללוס אנג'לס, שם הכיר את קופר טומילסון (המגלם את איאן), איתו הוא למד בבית הספר לקולנוע. שניהם פתחו עמוד מפוקפק ביוטיוב בשם ״זה רעיון רע״, שהיה ידוע בסרטים קצרים שמשלבים אימה וקומדיה - בדיוק האלמנטים המרכזיים באווירת הסרט. הם אפילו טמנו איסטר אגג קטן לערוץ בסרט עצמו, שאשמח לדעת אם שמתם לב אליו. לדעתי, יכולותיו כבמאי וככותב שאינו מנוסה יותר מידי בסביבה מקצועית היו מרשימות בהחלט. נכנסתי לסרט בעיוורון מוחלט לגבי המקור שלו, וכלאחר יד אני רק יותר נדהם מהתוצאה שהוא הצליח להשיג. עכשיו עולה אצלי השאלה הגדולה ביותר, והיא - האם היה לו מזל של מתחילים, או שכל דבר שהוא יכתוב יהיה יצירת מופת קולנועית? בעיניי, התשובה די ברורה. הבימוי הצליח ליצור בי ובקהל באולם מתח אדיר, כך שלמרות שלא היו יותר מידי בהלות פתע, כל אחת שהייתה אכן תפסה אותנו לא מוכנים. כלל הצופים באולם קפצו כאחד מהמושבים, ללא יוצא מן הכלל. מרשים לראות איך בייקר הצליח לגבש השראה מרעיונות ישנים ומעיבודים יותר מודרניים שלהם, כמו הפרק של ״כף הקוף״ ב-״משפחת סימפסון״, ולכתוב טייק חדש, מדויק ומסקרן לקהל המודרני - שאף משאירה אותו מופתע ונדהם. אין ספק שיש לו כישרון שעוד נראה חוזר בהמשך.
אבל אם יש משהו שבאמת צריך לדבר עליו, הוא המשחק המדהים של אינדי וורט בתור ניקי. לא מוגזם בדעתי לומר שמאז הית׳ לדג׳ר בטרילוגיית ״האביר האפל״, לא ראיתי מישהו משחק שיגעון ואובססיה בצורה כזאת מציאותית. המשחק שלה היה מושלם, גם מעבר לטירוף המדובר. הרגשתי שאני צופה בדוקו כל פעם שהיא על המסך, מעין מחשבה חוזרת בראשי של ״אין סיכוי שזה מבוים״. אני ללא ספק צופה לה עתיד מזהיר בתחום, כי כשזה עובד זה עובד. מייקל ג׳ונסטון, שגילם את ״בר״, נתן גם הופעה מרשימה בתור עמוד התווך של מערכת היחסים המטורללת הזאת. האשמה שלא עוזבת את הפנים שלו והידיעה שכל המתרחש שגוי, אל מול הפנטזיה שמתגשמת וחוסר הרצון להפסיק - גם אם מדובר בתוצאה הנוראית ביותר. הרי שאם יוותר על מה שהשיג לעצמו, יהיה שוב בודד - אז למה לעצור? כך הוא ממשיך לאהוב את זה... עד שהוא לא.
מבחינת דמויות המשנה, לא היו לנו מבחר גדול מדי ולכן אין יותר מידי מה להרחיב עליהם. קופר טומילסון מגלם את איאן, ה״חבר״ הכי טוב של ״בר״. הוא שירת את התפקיד כמו שצריך ובאמת מתאים לשחק את הדמות הזאת. קול ההגיון, מי שבא לשקף את המציאות ולהגן על ״בר״ מפני פגיעה, עד שנשבר לו. מייגן לואלס מגלמת את שרה, הצלע השלישית וכנראה הכי נורמלית במשולש האהבה המטורלל הזה. כמו איאן, היא שירתה את התפקיד ואת הדרישות שלו כפי שמצופה ממנה. הקורבן הרגשי, הדמות שליבה נשבר בהינד עפעף של הדמות הראשית. המשחק של שניהם לא הפיל אותי מהכיסא ולא גרם לי לצפות לראות אותם בתפקידים נוספים, והם היו די שוליים בעיניי כדמויות משניות אל מול הנוכחות המורגשת של דמויות משניות בסרט כמו ״פרויקט הייל מרי״. בסך הכל הן כן הצליחו לשרת את משימתן ולא להעפיל על הדמויות המרכזיות, אך הם לא הסיבות העיקריות שהופכות את הסרט לפרויקט המיוחד שהוא.
אחד הדברים המעניינים בסרט הוא הדרך שבה הוא משלב בין הלחנה מקורית לבין שימוש מצומצם ואפקטיבי בשירים קיימים. במקום להציף את הסרט בלהיטים מוכרים, קארי בארקר בחר בגישה מאופקת ומדויקת יותר. כזו שמשרתת את האווירה המטרידה והלא נוחה שהוא מנסה לבנות לאורך כל הסרט כולו. למעשה, המוזיקה עובדת כל כך טוב, שבחלק מהרגעים אנחנו אפילו לא שמים לב אליה - וזו אולי המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לעבודת סאונד. כשמשהו עובד בצורה מושלמת, הוא נטמע בחוויה ומרגיש חלק טבעי ממנה, ואינו דורש את תשומת הלב של הצופה. כשעוצרים לרגע ומסתכלים לעומק, מבינים עד כמה הסאונד מצטיין בכל משימה שהוא נדרש לבצע. בין אם מדובר בפסקול המקורי המצוין של המלחין רוק בורוול, בין אם בדרך שבה הצלילים בונים את המתח בהדרגה ומחזיקים את הקהל דרוך, ובין אם דווקא ברגעים שבהם המוזיקה מרפה מעט ומאפשרת לנו להרגיש בנוח - רגע לפני שהסרט מושך את השטיח מתחת לרגליים. ורגעי השקט? הם אולי הנשק החזק ביותר בארסנל של הסרט. אם חשבתם שהשקט ב-״פרויקט הייל מרי״ היה אפקטיבי, ״אובססיה״ בהחלט מצליח להגיע לרמה דומה.
יחד עם הסיפור שהסאונד מספר, הצילום של טיילור קלמונס הוא אחד הגיבורים האמיתיים של הסרט. במיוחד בז׳אנר האימה, הצילום חייב להיות מדויק כדי לשרת את המטרה העליונה - לגרום לנו להרגיש שאין רגע אחד של ביטחון. לצערי, לא מעט סרטי אימה מודרניים נופלים לשיטות צילום שחוקות, שכבר הפכו צפויות מדי. אתם מכירים את זה: מבט למראה, היסח דעת קטן, חזרה למראה - ובהלת פתע זולה שמגיעה בדיוק כשציפינו לה. אבל כאן? כאן זה היה אחרת. קלמונס ובארקר בונים מתח בצורה הרבה יותר חכמה. במקום להסתמך על טריקים מוכרים, הם יוצרים תחושה מתמדת של חוסר ודאות. בכל רגע אתה מוצא את עצמך שואל, ״מאיפה לעזאזל יגיע התקף הלב הבא?״. והעובדה שאין נוסחה קבועה רק הופכת את החוויה למלחיצה יותר. השילוב בין הצילום לבין הסאונד פשוט אדיר. כל פריים מרגיש מחושב, כל תנועה של המצלמה מוסיפה לאי-הנוחות, וכל זווית נבחרה כדי לגרום לצופה להרגיש שמשהו לא בסדר גם כשהכול נראה רגיל לחלוטין.
העריכה הקצבית של קארי בארקר עצמו תורמת משמעותית לבניית המתח. המעברים החדים בין רגעי השקט המצמררים לבין ההתפרצויות הרגשיות והאימתיות מבוצעים בדיוק מרשים, ומצליחים להשאיר את הקהל דרוך לכל אורכו של הסרט. ראוי לציין גם את עבודת עיצוב ההפקה, שמשתמשת בצבעים, תאורה וחללים בצורה חכמה בכדי לשקף את ההתדרדרות המנטלית של הדמויות. ככל שהעלילה הופכת אפלה יותר, כך גם העולם הוויזואלי של הסרט משתנה יחד איתה, מה שמוסיף רובד חזותי משמעותי לרומנטיקה המעוותת והאפלה שנמצאת בלב הסיפור. זה אולי ההישג הגדול ביותר של הסרט - הוא לא מפחיד רק דרך מה שקורה על המסך, אלא דרך איך שהוא בוחר להראות אותו.
האווירה שהסרט נתן הייתה מסתורית וקלילה ברגעים אחדים, וברגעים אחרים פתאום הייתה גלויה ואגרסיבית, מה שהניע את הקהל באולם לתוך רצף של תחושות שונות במהלכו. תנודה מתמדת בין צחוק לבהלה, בין עצב לשמחה ואפילו בין גועל לסיפוק. אבל מה שאני ארצה לדבר עליו הוא בעיקר האופן שבו הם העבירו את כולנו ממצב שבו היינו נינוחים ולא על המשמר, למצב שבו הצמחנו אלף עיניים, כדי שלא נפספס אפילו את הפרט הקטן ביותר ונחווה התקף לב בלתי צפוי. כמו כן, הדם והפציעות בסרט הרגישו כל-כך מציאותיות, שרק הסדיסטים ביותר היו מסוגלים להמשיך ולאכול את הפופקורן שלהם. הכי חשוב מבחינתי הוא כמובן ההיבט הפסיכולוגי בסרט. כאחד שיודע דבר או שניים במקצוע הפסיכולוגיה, היה לי חשוב לדעת כמה מהיבטים אלו אכן היו מציאותיים. הופתעתי לגלות שהמון ממה שראינו בסרט אכן היה כך. ההגדרה המוכרת של אובססיה בזוגיות מתארת התנהגות ודפוסי חשיבה כפייתיים כלפי בן או בת זוג, בין היתר דרך מחשבות חודרניות, צורך בשליטה ובאישורים, קנאה ואפילו טקסים כפייתיים. כל אלה באים לידי ביטוי בסרט הזה, גם אם באופן מוקצן ומטריד.
הסרט הצליח לעורר שינוי תדמיתי לז׳אנר האימה ככלל, כאשר גם עם תקציב מאוד נמוך של 750 אלף דולר בסך הכל, הרוויח (נכון לכתיבת השורות) מעל ל-167 מיליון דולר בקופות הבינלאומיות. הוא הביא לנו אספקטים נהדרים בפן הטכני, ועלילה שהעיפה לי ואני בטוח שלעוד רבים אחרים את המוח. ההצלחה שלו מוכיחה לנו שכל עוד הרצון קיים, אפשר לעשות דברים נהדרים אפילו עם אמצעים מועטים - ולא תמיד תקציבים גדולים הם הפתרון. אבל, זה לא אומר שהסרט היה מושלם. אכן גם בו קיימים חסרונות, גם אם הם לא רבים. אלו נוגעות בעיקר בסיפור, שהרגיש לא כל-כך שלם. מבלי לגעת בספוילרים, היו רגעים שגרמו לנו לתהות ולשאול ״רגע, מאיפה זה בא?" או ״מה הקשר?״. הרגעים האלו אכן קטעו את הרצף המעולה שהיה לסרט ולקח לי עוד מספר רגעים עד שחזרתי להסתנכרן עם הקצב שלו, מה שהשפיע באופן ישיר על חוויתי וכתוצאה מכך גם על הציון שלי. לדעתי, היה אפשר להוסיף לצופים תשובות לשאלות הללו ולתת לי עוד כמה דקות הרחבה בנקודות מסוימות כדי באמת להפוך את הסרט הזה למושלם. לדוגמא (בזהירות רבה), אם מכניסים לסרט את האלמנט העל טבעי, נרצה לקבל עליו הסבר קליל על המקורות שלו ואיך הוא עובד. הייתי רוצה להמנע מתהיות לא סגורות ומעסיקות את המחשבה, כמו שהיו בסרט ״שעת הנעלמים״ משנת 2025. גם אם החסרונות אינם משמעותיים ביותר, הם מונעים ממני את היכולת להתייחס לסרט כפרויקט לחלוטין ללא רבב.
״אובססיה״ מעניק לנו שילוב מצוין של רומנטיקה אפלה, אימה פסיכולוגית ונגיעות על-טבעיות, ויוצר חוויה שקשה מאוד להישאר אדישים אליה. הסיפור עצמו בנוי היטב, ולמרות שיש פה ושם כמה שאלות שנותרות פתוחות, הן לרגע לא פוגעות בהנאה מהסרט או בתחושות המתקבלות ממנו כמכלול. למעשה, ההפך הוא הנכון. זה מסוג הסרטים שמסתיימים ומשאירים אותכם יושבים מול המסך, או צועדים החוצה מהאולם, עם מחשבה אחת בראש - ״מה לעזאזל ראינו עכשיו, ואיך אנחנו אמורים לעכל את זה?״. אבל לא בגלל שמדובר בסרט מבלבל או לא מוצלח, אלא משום שמדובר בסרט שעושה את העבודה שלו בצורה כל כך טובה. הוא מטמיע בך כל כך הרבה מחשבות, שמסרבות לעזוב אותך גם הרבה אחרי שהקרדיטים עולים. בעיניי, זהו סרט האימה הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות. הוא מצליח לרענן ז׳אנר שלעתים קרובות נופל לאותן נוסחאות מוכרות, ומוכיח שאפשר עדיין להפתיע, לזעזע ולרגש בלי להסתמך רק על טריקים שחוקים. אין ספק שיש כאן לא מעט דברים שיוצרי אימה ואולפנים גדולים יכולים ללמוד מהם. בקיצור? אם אתם חובבי אימה, זה סרט שאתם חייבים לראות - וכמה שיותר מהר. אין ספק שלא תפסיקו להתאבסס עליו.
הציון שלנו: 9 מתוך 10! 🩸
"I'm Obsessed."
מה דעתכם? האם יצא לכם לשמוע על הסרט לפני שהתפוצץ ברשתות? ואם יצא לכם לראות אותו, האם התרשמתם ממנו באותה הצורה? ספרו לנו בתגובות!
הסרט "אובססיה" זמין לצפייה בכל רשתות בתי הקולנוע בישראל.
Comments