ניתוח ״פלוריבוס״: פרק 5 - לבד על המרבד
- עידו שייביץ
- 27 בנוב׳
- זמן קריאה 34 דקות
הכתבה הבאה מתעמקת בפרק 5 של ״פלוריבוס״, וכוללת פירוק מלא של העלילה שלו, כולל ספוילרים אליו ולפרקים הקודמים (אך ללא ספוילרים להמשך). אנו ממליצים לקרוא את הכתבה לאחר הצפייה בפרק.
לביקורת מלאה ונטולת ספוילרים לסדרה כולה, לחצו כאן.
"Our feelings for you haven't changed, Carol. But after everything that's happened, we just need a little space." - "Us", Pluribus Episode 5
בארצות הברית חגגו אמש את חג ההודיה, ולשם כך החליטו ב-Apple TV לתת מתנה לצופים ולשחרר את הפרק החמישי של ״פלוריבוס״ מוקדם השבוע, ברביעי במקום בשישי. בין אם זה מתוך נדיבות שלהם או סוג של חשש לקראת השחרור המצופה של מחצית מהעונה החמישית של ״דברים מוזרים״, ההקדמה הזאת אומנם תופסת אותנו בהפתעה, אבל אנחנו כאן בעוד שבוע נוסף של ניתוח העלילה. את הפרק הקודם, שיצא ממש בשישי האחרון, סיימנו עם עוד תקרית שיצרה הלם כללי וזיעזעה את קרול נפשית. בניסיונותיה לפרוץ את מגבלות התודעה המשותפת והגבולות שהציבו בשיח עם קרול דרך סימום בחומר מאלחש, הובילה קרול לקריסתה המלאה של זושה ולדום לב באינדיבידואלית שהיא הגוף שלה. קרול הייתה אחוזת בהלה מהנזק שהיא קלטה שהיא גורמת לו, ובעיקר מוצפת כאב ופחד מהעובדה שהגישה הרעילה עלולה להוביל למותה של מי שהייתה חברת האמת היחידה שלה במצב ה-״אפוקליפטי״ הזה.
הפרק החמישי מביא את קרול למצב שאולי בתחילת הסדרה היא ראתה בו אידיאלי, אך למעשה הוא מצב שהיא חששה ממנו יותר מכל - בו היא ננטשת להיות לגמרי לבדה. אחרי הכעס והאלימות הרבים שהיא הפגינה כלפי ה-״אחרים״ ב-4 הפרקים הקודמים ואלו המשיכו לפעול לטובתה בסלחנות בכל פעם ופעם, היא ״זוכה״ לחוות את ההשלכות של הגישה התוקפנית שלה. זיהינו בפרקים הקודמים כמה חשובה לקרול האהדה הציבורית וכמה היא פוחדת מהתחושה של לא להרגיש שייכת ולהידחות. עם כמה שקרול תגיד ותציג בהבעותיה שהיא לא צריכה אף אחד בשביל להיות מאושרת, המעשים שלה יראו לנו טוב מאוד כמה היא כמהה שמישהו יקשיב למה שיש לה לומר ויגיב לכך בהסכמה. בטור של הניתוח היום אנחנו נתעמק אל תוך הפרק החמישי ותפניתו בעלילה הכוללת, וננסה להבין כמה המצוקה להישמע באוזן קשבת קיימת אצל כולנו מתחת לפני השטח, איך אנחנו מתקשרים גם כשאנחנו רחוקים אחד מהשני - והאם התמיכה מאחרים היא משהו שאנחנו זקוקים לו בשביל לתפקד מלכתחילה.
ריחוק חברתי
הפרק מתחיל ברקע של סורגים כחולות, כאשר מדובר בהתחלה שהיא דומה מאוד לאופן שבו נפתח פרק 3. כאשר אנחנו מקבלים פריים שהוא אך ורק כחול, אנחנו יכולים אפילו עוד לפני שהפרק התחיל להתחבר לתאוריית הצבעים שלנו שהוצגה לראשונה בניתוח של אותו הפרק. אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בנקודה עלילתית של פגיעות אישית והזדעזעות רגשית. אך האם בהכרח של קרול? אנחנו שומעים ברקע שילוב של שני קולות - צפצופים של מכונות הנשמה ולגימה של משקה. המצלמה לוקחת אחורה ואנחנו רואים את ה-״אחרים״, בגופים שונים בגילם ובאופיים, מסתובבים בשקט ברחבי בית החולים. מטופל אחד אפילו שותה מקרטון חלב - בדומה מאוד לזושה המטופלת בפרק הקודם. בפתיחה הזו, הצילום מספר לנו שבשלב הזה, ה-״אחרים״ הם אלו שנמצאים במצב פגיע ולא יציב רגשית. אחרי שהם חוו טראומה כואבת הזועקת בפני קרול לחדול מלנסות לחדור דרך החומות הנפשיים שלהם, הם כבר לא כל כך בטוחים שהם יכולים לסמוך עליה ולהסביר לה פנים כפי שעשו עד עכשיו. הדעה ה-״רווחת״ בתודעה המשותפת כבר לא מתעדפת זאת גבוה.
ה-״אחרים״ פועלים כרגיל וחולפים על פניה של קרול מבלי לשאול לשלומה או להציע לה סיוע. אנחנו רואים את קרול לראשונה בפרק כשהיא עומדת בצד, מוחצת בידה במתיחות רבה צעצוע לשחרור לחצים אך מנסה להציג על פניה רוגע ושתיקה. אנחנו רואים אותה בולעת רוק, היא עדיין מרגישה חנוקה. המתח החברתי בינה לבין ה-״אחרים״ מורגש באוויר. הם לא מדברים איתה והיא לא מדברת איתם. הם כל כך נפגעו ממנה שהם לא מביעים רצון לתקשר איתה, והיא מצידה לא בעלת אומץ או כבוד עצמי מספיק בשביל להודות בטעותה. הטלפון שמאחורי קרול מתחיל לצלצל והיא שמה לב שאף ״אחר״ לא ניגש לענות אליו. זה מוזר לקרול, מאחר ועד כה היא לא קיבלה בשום שלב שיחת טלפון מלבד כאלו מה-״אחרים״, ואילו אם אלו היו רוצים למסור לה מסר, הם היו אומרים זאת בפניה. היא הולכת להרים את הטלפון ומגלה שבצד השני שלו מחכה לא אחרת מאשר לקשמי.
לקשמי, הבחורה ההודית שקרול פגשה בפרק השני כחלק מקבוצת ה-״מנותקים״, גם אז לא חיבבה אותה ממש והייתה הקול הבוטה שהטיח דעתו במלוא הזעם בקרול. גם הפעם לקשמי צועקת על קרול דרך הטלפון, ומטיחה בה כעס על כך שגרמה לבן שלה לבכות - כפי שגרמה לכל ה-״אחרים״ לבכות בסוף הפרק הקודם. השימוש בטלפון על מנת להעביר את המסר אל קרול מדגיש נקודה מעניינת. הסיווג של קרול לשיחות טלפון מאז ה-״התחברות״ להיות כמעט אך ורק עם ה-״אחרים״ ובלבד כשהם שירותיים ונחמדים אליה. כאשר היא שומעת תלונות מופנות לכיוונה מהשיחה, היא כמובן מבינה שהיא לא מדברת עם התודעה המשותפת, אבל באיזה שהוא מקום היא דווקא כן. הקול של לקשמי, זה שהטיח בה זעם בעבר וגם עכשיו, הוא הכוח האנושי שיש ל-״אחרים״ להביע את כעסם והתנגדותם להתנהגות של קרול מבלי לשבור את העקרונות של עצמם. למרות שלקשמי היא לא ״מחוברת״ על פי ההגדרה היבשה, הביסוס שלנו מפרק 2 שמעיד על כך שהיא מאוד כנועה לתודעה המשותפת שם אותה כמייצגת בלתי-רשמית שלהם בשיחה הזאת. היא עדה לתחושות של ה-״אחרים״ והיא משקפת אותם לקרול, באופן עקיף אך די מדויק למה שהיה קורה לו היה מדובר בסיטואציה חברתית אנושית. תחשבו על זה כמו ריב בין שני חברים טובים וחבר משותף שמשמש כשליח שמעביר מסרים. קרול וה-״אחרים״ בריב של שתיקה, בעוד שלקשמי היא הצינור המחבר שמשקף את המחשבות שמגיעות מהצד של ה-״אחרים״.
הפנייה של לקשמי מביעה עצבים על כך שקרול יצרה את הפגיעה ההמונית הזאת, בטענה שהיא גורמת לכל מי שהיא מתקשרת איתו לבכות, כולל ״המלווה״ שלה. מונח מעניין שלא רק שקרול לא תומכת בו, אלא ההגדרה המדויקת שגם מר דיאבטה השתמש בו בשביל לתאר את זושה בסוף פרק 2. יכול להיות שזו הגדרה שיש לה רלוונטיות בראי ה-״אחרים״ וקרול פשוט לא טרחה לשאול עליה? לקשמי יוצאת בהתבטאויות שקרול היא לא בריאה בנפשה אם היא מתנהגת ככה - אמירה שקל לנו לקשר אותה ליציאות ״קארניות״ למיניהן - ולא מוכנה להקשיב להסבריה של קרול שגילתה כי קיימת אפשרות להחזיר את המצב לקדמותו. כמובן, לקשמי לא תמכה בהשבת המצב לקדמותו גם קודם לכן, אבל עכשיו יותר חשוב לה ש-״לא תגרום לבן שלה לבכות שוב״. זה מתחבר לנו לאפיון הדמות של לקשמי ושל שאר ה-״מנותקים״ כפי שראינו בפרק השני, הרואים בבני משפחותיהם ה-״מחוברים״ עדיין כאינדיבידואלים זהים לאנשי המשפחה שהיו קודם לכן. זה אומנם נראה לנו כאבסורד שאלו מסתכלים על ה-״אחרים״ כאנושיים, ואילו רק בפרק שעבר זכינו לראות את קרול המסוממת מעידה על כך שיש לה משיכה מינית לזושה. לקשמי מנתקת לקרול בפרצוף, וכך גם קרול מנתקת את הטלפון בחוזקה, שכן היא רגילה לענות לאגרסיות כלפיה באגרסיות זהות. אנחנו רואים אותה שוב חוזרת למחוץ את הבובה בפנים דואגות.
קרול פונה אל האחרים ואומרת להם לדחות כל ניסיון של לקשמי להתקשר אליה שוב, כך שלא תוכל ליצור איתה קשר בשנית. סוג של המפגן השיטתי של קרול להסתגר מפני דברים שמאיימים עליה. אם כי הפעם, לא ניכר שה-״אחרים״ נלהבים להקשיב לבקשה שלה. האינדיבידואל שעובר מולה מסיט את המבט תוך כדי שהיא מדברת וממשיך בדרכו. זוהי עוד נקודה מוזרה שקרול מבחינה בה - משהו השתנה בהתנהגות של ה-״אחרים״ אליה. היא לוחצת על הבובה בידה בחוזקה, סימן שמעיד על עליה בדאגה ובשבריריות שלה, אם היא מנסה בחוסר רצון להניח אותה בצד. היא מתקדמת אל עבר חדר הטיפול של זושה, שם היא רואה אותה מחוברת לציוד הנשמה ועוברת בדיקה של רופאה ״אחרת״. קרול מנסה לפנות אליה ולהבין האם זושה תהיה בסדר, ומקבלת מאותה רופאה רק תשובה קרה - ״היא תהיה בסדר״ - לפני שזו מסתובבת ויוצאת מהחדר מבלי להישיר אליה מבט אפילו לרגע. ה-״אחרים״ אומנם מגיבים אליה בישירות, אך לא נותנים לה רמת כבוד ואכפתיות שהיא התרגלה לקחת כמובנת מאליה. באופן מסוים, ההתנהגות של ה-״אחרים״ מקבילה להתנהגות של קרול. כפי שקרול מרגישה פגיעות אך שומרת על פאסון, כך גם ה-״אחרים״ שאינם מסוגלים להביע חיצונית כעס או לפגוע שומרים על מעין אגרסיביות פאסיבית. הדלת מאחוריה של קרול, אותה פתחה ה-״אחרת״, מתחילה להיסגר באיטיות אך עדיין נותר בה צוהר מסוים. כאילו לקרול יש עדיין את המקום הקטן להודות על טעותה ולהתנצל. משהיא ממשיכה להביט לכיוונה של זושה בחוסר יכולת להביע תחושה, הדלת נטרקת. חלון ההזדמנויות להתנצל ולעבור הלאה עבר.
קרול לוקחת כרית מאחת הכורסאות בכניסת בית החולים, משעינה אותה בתוך גומחה בחדר ונשכבת לאורכה. היא מעט מודאגת מכל מה שקורה מסביבה, אך היא עייפה מדי להגיב לכך ונרדמת. החדר בו נמצאת קרול ואף החולצה שלה מאופיינים בגווני כחול כהים, ואילו בהמשך הסצנה אנחנו רואים את ה-״אחרים״ מביטים עליה מבעד לחלון בחוץ, שם הכל מואר בצהוב. מדובר ביחסי תיאוריית הצבעים בדיוק כפי שהוצגו לנו בתחילת הסיקוונס האחרון בפרק הקודם, המציב את קרול במקום שברירי ורגיש ואילו את ה-״אחרים״ במקום של חוזקה נפשית חיצונית והקשחה של עמדתם. אנחנו רואים את ה-״אחרים״ לאט לאט מתקדמים ומתחילים ללכת לכיוון מסוים אחיד, כאשר הם לוקחים איתם גם את המטופלים על אלונקות. בצורה מסודרת ובמרחקים שווים אנחנו רואים ״אותם״ מתקדמים החוצה, כולל את אחת האינדיבידואליות שראינו בתחילת הפרק הולכת ברחבי בית החולים, והם עושים דרכם אל רכבים, אמבולנסים ואוטובוסים המחכים להם בכניסה. אחד אחד הם עולים אליהם וממלאים אותם.
זמן רב חולף בעוד שקרול ישנה ואנחנו רואים איך האור המשקיף מבחוץ אל תוך בית החולים ממיר צבעו מלבן וקר ואל צבעים יותר צהובים וחמים ככל שהיום מתקדם. כאילו קרול ״מתאחה״ ככל שהיא ישנה. היא מתעוררת לאט לאט והולכת לבדוק מה שלום זושה, אך מגלה שהיא לא נמצאת במיטה שלה. היא מסתובבת ברחבי בית החולים, החשוך לחלוטין למעט קרני אור צהובות המשקיפות מבחוץ, ולא מצליחה למצוא אף אחד במתחם - לא רופאים ולא חולים. הבחירה הויזואלית הזאת יכולה להתפרש כניסיון להציג את גישתה של קרול במקרים שבהם היא מתיימרת להתבודד מאחרים. היא אולי מלאת ביטחון וחוזקה מבחוץ כפי שאנחנו מקשרים את הצבע הצהוב, אך מבפנים היא מרגישה ריקנות, המתקשרת לנו עם החושך. בהימצאותה של קרול בחלקים היותר חשוכים של השוטים מאשר תחת מקורות האור, אנחנו יכולים להבין את המסר שהריקנות הפנימית גוברת על המעטה החיצוני שלה כשהיא תוהה אם היא באמת נותרה בודדה.
קרול מרימה טלפון ומחייגת למוקד של ה-״אחרים״, כשהיא שואלת בקול רועד ומתוח לאן כולם נעלמו. ראינו בפרקים קודמים כיצד רעידות הם תגובה פיזית נפוצה אצל קרול כשהיא מבועתת ומפחדת באמת. לצערה, עונה לה בטלפון הקלטה קולית. אותה הקלטה אומרת לה שהיא יכולה עדיין לבקש בקשות ולהשאיר אותן במענה הקולי. ההקלטה מה-״אחרים״ טוענת שעל אף שהרגשות כלפיה לא השתנו (כלומר הם לא שונאים אותה), האירועים האחרונים שהתרחשו בפרקים 3 ו-4 גורמים להם לרצות לקחת ממנה קצת מרווח. במילים אחרות ובהקבלה לסיטואציה אנושית, ה-״אחרים״ מרגישים שהקשר שלהם לקרול ״גדול עליהם״ ומסב להם נזק, והם מעדיפים לקחת הפסקה ולהעריך את המצב מחדש. ״הם״ לא מעוניינים לדבר איתה ישירות כמעין אקט של הגנה - אפשר לומר שהם ״מסתגרים בתוך עצמם״ ממש כמו שקרול עשתה בעיקר בפרק 3 - אך לא שוללים לגמרי את היכולת לקבל ממנה מסרים בצורה עקיפה על מנת עדיין לשרת אותה, שכן זה חלק מהעקרונות הבסיסיים שלהם. כמו שראינו עם לקשמי בתחילת הפרק, במצב המתוח שנוצר ״ביניהם״ לבין קרול, הם מעדיפים לתקשר איתה בצורה עקיפה ולא ישירה.
קרול מנתקת את השיחה ויוצאת ברכב אל המקום הכי גבוה שהיא מכירה באלבקרקרי - גג מלון קראון פלאזה. היא נכנסת לחדר המדרגות החשוך עם פנס בידה - עוד סימן של הימצאותה של קרול בתוך ריקנות - ועולה בהן בקצב הפיזי לו היא מסוגלת עד לגג. היא מגיעה אליו מיוזעת ומותשת, כשהיא רואה כמויות אדירות של כלי רכב עושים דרכם החוצה מהעיר משני צידיה. הרקע של קרול על גג הבניין וכן השוט המסתובב המציג את הרכבים והכבישים ניכרים בתור היצירה הויזואלית הלא-טובה הראשונה (ואולי היחידה) שהסדרה הזאת מספקת. קרול ניכרת כשחקנית העומדת על סט עם רקע של מסך כחול, שכן היא לא משתלבת באופן טבעי עם התאורה של הסצנה, וכן הסיבוב של השוט הצופה על העיר כולה מרגיש רועד ומסחרר את הצופה. אני יודע שקרול אמורה להיות נסערת, אבל מבחינת היכולת שלי כצופה לתפוס את הדברים המוצגים על המסך, מדובר בשוט שלא כל כך נהניתי לחזות בו. הוא קצת הכאיב לי בעיניים אפילו.
אנחנו שומעים ברקע את נשימתה של קרול נחנקת ורועדת, כשהסיוט הכי גדול שלה מתרחש מול עיניה. בדיוק כפי שדחתה את ה-״מנותקים״ האחרים בסוף פרק 2, הפעם היא ממש דחתה כמעט באופן מלא את ה-״אחרים״. היא אומנם רצתה להיות לבד בהתחלה ושיעזבו אותה לנפשה, אבל באיזה שהוא מקום התרגלה למחיה הסימביוטית והתלותית ב-״אחרים״, כפי שהוצג לנו בפרק 3. קרול נותרת לבדה, ללא אף אחד ולו הבודד ביותר שיעמוד לצידה ויארח לה חברה או יספק לה תמיכה. הגישה התוקפנית והאלימה שלה, שהיא תוצר של טראומות וכאבים אישיים שלה אך עדיין כואבים לסביבתה, הובילו לכך שלא ירצו להיות בחברתה. למרות ההלם שעוטף אותה והרעידות שחוזרות אליה, קרול פונה לדרך ההתמודדות בה היא תמיד מגיבה בעתות כאלו - מקללת את כל מי שסולד ממנה ומחצינה גישה של חוסר אכפתיות צינית. עם זאת, אם יש קרול שצועקת באמצע העיר ואף אחד לא מסביבה בשביל לשמוע אותה, האם הצעקה שלה באמת משפיעה?
אל תשכחו לעשות סאב
לאחר הפתיח, אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים בשעת לילה מאוחרת. אנחנו מקבלים שוב את השעון שלנו, שמעיד שאנחנו כ-8 ימים ו-22.5 שעות לאחר ה-״התחברות״. זה מעיד שאנחנו כיום ו-13.5 שעות לאחר תחילת הפרק הקודם, ובהתחשב בכך שראינו לילה שעובר במהלך אירועי הפרק הקודם, אנחנו יכולים להבין מכך שכל אירועי הפרק הזה קורים שעות בודדות לאחר אירועי הסימום והקריסה של זושה - באותו היום. קרול נוסעת במכונית המשטרה שלקחה בפרק הקודם, המסמלת את הסמכותיות שהיא לוקחת על עצמה (על אף שכרגע אין לה על מי להיות סמכותית אלא על עצמה), ומגיעה אל רחבת ביתה. החשכה העוטפת את העיר כולה ממשיכה לסמל לנו כמה הריקנות של קרול מתחילה ״לסגור עליה״. אין דבר נוסף בעולם מלבד פינת עולמה הקטנה המוארת. היא נמצאת לבדה בתוך הריק. העובדה הזאת גם ממשיכה את העובדה שהוגדרה בפרק 3, לפיה מערכות החשמל הוגדרו על ידי ה-״אחרים״ להיכבות ברחבי העיר בשעות הלילה על מנת לחסוך בחשמל.
אנחנו עוברים לשוטים של קרול מסגננת הודעה כשהיא כותבת את הטקסט שלה על מחברת. היא מנסחת ומוחקת מילים, המתקבצים על גבי שורות רבות, ובניהם בולטות עבורנו המילים ״אחד מאיתנו״. אנחנו בשלב זה עוד לא יודעים מה הכוונה של קרול בהודעה הזאת, אך אנחנו רואים שהיא יושבת לכתוב זאת בחדר העבודה שלה עם מנורה קטנה בתוך כל החושך. עצם ההרהור של קרול במילותיה והשינויים הרבים שהיא עושה יכול לשקף לנו שקרול אינה מוצלחת או בטוחה מאוד ברמת ההתנסחות הלשונית שלה, על אף שהיא סופרת במקצועה. קרול אז מתאפרת, שמה אודם ומסרקת את שערה. היא עוטה על עצמה מעיל, מסדרת את התאורה ומכניסה כרטיס זיכרון למצלמה. היא אפילו דואגת להחביא את כל בקבוקי האלכוהול שברקע בתוך הארון. קרול למעשה מכינה את עצמה על מנת להציג מעצמה לעולם. באופן מאוד דומה למיצג החיצוני המתוקתק שלה בפגישות המעריצים בחנויות הספרים, כפי שמופיע בפרק הראשון, קרול אומנם רוצה ליצור פנייה אקטיבית לגורמים חיצוניים מהמעגל הבטוח שלה - אך עושה את זה תחת מעטה זיוף והסתרה. היא דואגת לכך שהיא תראה מקצועית ומסודרת ככל האפשר, ולא עייפה, חוששת או חס וחלילה אנושית כפי שהיא באמת. כמו שהיא דואגת להציג חוסן בגישה שלה כמעין מסכה, כך גם האיפור הוא מסכה לרגשות האמיתיים שלה.
קרול ממקמת את עצמה מול המצלמה ועוברת פעם אחת נוספת על הטקסט שכתבה לעצמה. אנחנו רואים כי גם באמצע הקריאה לעצמה, רגשות הפחד תוקפים אותה לרגע קט. היא מנסה להתגבר ולעשות כאן צעד שאין לה לגמרי את הביטחון העצמי לעשות. היא מתיישבת, מרימה שלט ולוחצת להתחיל את ההקלטה. אנחנו מגלים כי קרול מצלמת מסר בוידאו ל-12 ה-״מנותקים״ האחרים, אליהם היא מתייחסת כשורדים. באמונתה של קרול, ה-״מנותקים״ הם האנשים היחידים שעוד בצד שלה, שכן אלו היחידים שעוד עלול להיות להם אכפת מהגילויים המרעישים שלה בנוגע לביטול ה-״התחברות״. מהר מאוד נשמע מדבריה של קרול שהיא כל כך התאמנה על הטקסט ושאפה לכך שהוא ישמע מקצועי וסמכותי בכוח, שהוא אפילו נשמע מעט רובוטי. בעיניי, הרבה מהפאסון והטונציה שקרול משתמשת בה בהסרטה הזאת ״מחקים״ בלא כוונתה את ההגשה של הבחור הממשלתי שדיבר אליה מהטלויזיה בסופו של הפרק הראשון. התדמית של סמכות רשמית בראשה בנויים כחיקוי של אנשים סמכותיים שראתה, כמו פוליטיקאים שמדברים לאומה (תחשבו על כל נאום ששמעתם שהתחיל ב-״אזרחי ישראל...״). קרול מצליחה להחזיק את הפאסון הזה כאשר היא מדברת אל ה-״מנותקים״ באמצעות המצלמה והסרטון, אך לא פרונטלית. היא לא מסוגלת לדבר אליהם ישירות, בין אם מאמצעים טכניים או כאומץ אישי, אז היא נעזרת בכלי תקשורת מקשר, שהוא המצלמה.
בהמשך הסרטון שלה, כאשר היא מדברת בצורה יותר חופשית ובמעט יותר הקלה על הנתונים שלמדה ואיך היא גילתה את הממצאים האלו, היא אומנם עדיין יוצרת תחושה של נאום פוליטיקאית - אך בו בזמן, מרגישה כמו דבר נוסף. הסרטון של קרול מרגיש מאוד כמו סרטון קונספירציה אינטרנטי. מכירים את הקונספט של מתנגדי חיסונים או קריפטו ברוז ועוד אנשים מהסוג הזה, שיושבים בחדר או במרתף ומקליטים סרטונים בהם הם מדברים למצלמה וחושפים את הדעות והאמונות שלהם בתור עובדות שהעולם צריך להתפכח אליהן? קרול למעשה מכינה סרטון שכזה, כאילו הוא מתוכנן לעלות ליוטיוב למען אלפי העוקבים שלה. היא מנסה לשכנע את העולם להתחבר לדעה ה-״חתרנית״ שלה, שיש להחזיר את העולם לקדמותו וכן שהדבר אפשרי. אומנם לא זר לנו הקונספט של לדבר למצלמה בעצמנו, אבל באמת שקרול, כמו יוטיוברים רבים, מקליטה את עצמה עם המסרים שלה בתקווה שמישהו יצפה בסרטון וילמד מכך משהו. בתקווה שמישהו יגיב. שיביע חיבה ותמיכה.
קרול ממשיכה לפרט את ממצאיה מהפרק הקודם, על כך שה-״אחרים״ פחות או יותר התוודו בפניה שיש דרך לבטל את כל מה שקרה, מתוך עצם העובדה שהם לא מסוגלים באופן פיזי לשקר כפי שגילתה. כאשר היא מגיעה לחלק שבו היא צריכה להציג את הפתרון, היא מודה שהיא עדיין לא הגיעה לכך. באותו רגע החופשיות והביטחון שליוו אותה לוקחים צעד אחורה, כשהיא גם מרגישה את החשש עולה לה מחדש. היא מתחילה מעט לגמגם, אך היא ממשיכה עם המסר ומשתפת בסרטון איך הגילוי גרם לכל ה-״אחרים״ לבכות ולעזוב את העיר. כשהיא מגיעה לנקודה שבה היא מתייחסת לכך שיש ״מנותקים״ שעלולים להעדיף את המצב הקיים, היא משתמשת במעין מניפולציה פוליטית באופן ישיר ואומרת להם שהם מוזמנים להנות מכך - אחרי הכל, חיים כבחירה חופשית - אך שיכירו בעובדה שיתכן ולא יוכלו להתחרט כשכבר יהיה מאוחר מידי. היא בעצם לא לוקחת להם את זכות הבחירה האינדיבידואלית, אבל מנסה כן להשתית בהם פחד בנוגע למה יקרה אם לא יעשו כדבריה. קצת מזכיר את הגישה שחוותה קרול תחת הסמכות של ה-״אחרים״, לא? קרול מנסה לשכנע את כל מי שיצפה בסרטון לשתף איתה פעולה, כי רק בעזרתם של כל ה-13 הם יוכלו להגיע אל המטרה שעלולה להציל את האנושות כולה, שלא יכולה להציל את עצמה... או שלא רוצה להציל את עצמה. נשמע כמו סיסמה טובה לקדם מסר אחדות קבוצתי ולגשר בין פלגים כדי להגיע ליעד המטיב לכולם. אילו רק היה דרך לקצר אותו לשתי מילים קליטות...
לקראת סיומה של ההקלטה, השבריריות של קרול ממשיכה לפרוץ. הנימה שלה עוברת מסמכותיות בטוחה בעצמה לכדי תחנונים. קרול למעשה מתחננת בפני צופי הסרטון שיחברו אליה, שכן בלעדיהם היא חסרת השפעה וסמכות אמיתית על מנת ליצור את השינוי. היא מבקשת מהם שיפנו אליה בכל שעה ביום ושהיא תמיד זמינה לשמוע מהם, מה שרק מדגיש בפנינו את הצורך הבוער שלה בתגובה חיצונית. ההגשה שלה במשפטים אלו נשמעים הרבה יותר כנים מהאופן שהיא פתחה את הסרטון, כי היא באמת מאמינה בחשיבות שלהם. קשה לה עם המחשבה שלא משנה כמה היא מדברת בגאווה, היא כרגע מדברת אל עדשה ולא בשיחה פרוטנלית עם אף אחד שבאמת מקשיב לה. היא ממהרת לסיים את ההקלטה כי היא לא מרגישה שהיא יכולה לשאת יותר בעומס הנפשי של ההחצנה של עצמה, ממילא קשה לה עם זה. היא מגיעה להבנה עם עצמה שזה סרטון מספיק טוב, כי חד משמעית אין לה את האומץ לעשות טייק נוסף.
קרול לוקחת את כרטיס הזיכרון וסוגרת אותו במעטפה הרבה יותר גדולה ממנו. היא מחייגת אל מוקד ה-״אחרים״, המשמיע לה בדיוק את אותה הודעה מוקלטת ששמעה קודם. קרול חסרת סבלנות ומנסה לומר שהיא כבר מבינה מה המסר של ההודעה, אך היא ממשיכה לרוץ. היא לא מעכלת את המסר והניסיון של ה-״אחרים״ לומר לה על מצבם, היא רק רוצה שיסיימו כבר לדבר. כשמגיע החלק שבו היא יכולה להקליט, היא אומרת שהיא הכינה סרטון שהיא יודעת שהם לא יאהבו, אבל בכל זאת רוצה שהם ישכפלו אותו וישלחו אותו לכל אחד מה-״מנותקים״. קרול באופן מלא מודעת לכך שהיא עושה משהו ״לא נחמד״ שלא ירצה את ה-״אחרים״ שכבר נפגעו ממנה, אבל עדיין מבקשת מהם לעשות אותו. היא מצפה שיחסי התלות שנרקמו בניהם בפרקים הקודמים ימשיכו לתפקד כרגיל, גם אם ה-״אחרים״ לא מעוניינים בקשר איתה. באמירה שמוסיפה שמן למדורה, היא נותנת להם מעין איום או פיתיון פסיכולוגי מרומז. היא אומרת להם שהיא תהיה מאושרת אם הם יעשו את זה והיא יודעת שזה בראש מעייניהם, ואילו אם הם לא יעשו את זה, היא תהיה מבואסת פיצוצים. זה מעין סוג של גזלייטינג, אפשר לומר. ״תעשו מה שאני אומרת או שאתם הבעיה״. היא אף מגיבה בזלזול על הצורך שלהם למרווח כפי שהציגו אותו, ואומרת שתניח את המעטפה על אבן ותעמוד ממרחק על מנת ״לכבד״ זאת. הם אולי לא יצטרכו לתקשר איתה, אבל המרחק הפיזי שיווצר בניהם נשמע לקרול כמו בדיחה. חבל מאוד שקרול לא רואה את ההקבלה כמראה למצב בו עמדה היא עצמה בפרק 3, בו היא ביקשה פרטיות והמשיכה לקבל מה-״אחרים״ דברים ״מרחוק״ שהושארו לה בדלת.
קרול יוצאת החוצה ומשאירה את המעטפה בקדמת המדרכה, כשאנחנו זוכים לראות שעל הכריכה שלה כתובה הכתובת המלאה שלה, מספר הטלפון שלה והכותרת ״להפצה מיידית״. כל הפרטים שידרשו על מנת לשלוח לאנשים האלו את המסר בדואר לו מערכת הדואר הייתה עובדת, אבל גם מדובר בפרטים שיאפשרו לשאר המנותקים ליצור איתה קשר גם מבלי להיות זקוקים לתלות ה-״אחרים״. קרול יושבת ליד מפתן דלתה וממתינה, כשהיא רואה שמתוך האפלה מגיח רחפן עם צבת. קרול מבינה שלמרות הבקשה שלה שיבואו לקחת את הסרטון, ״הם״ לא יגיעו בעצמם לעשות זאת והיא לא תזכה לראות את פניהם גם אם מרחוק. במקום זה, ה-״אחרים״ משתמשים במנגנון נוסף של תקשורת עם גורם אמצע מקשר (״מידל-מן״ בסלנג האנגלי), הפעם באמצעות הרחפן. גם אותו רחפן בפני עצמו כולל פנסים ומספק עוד נקודה של אור בסביבה החשוכה, כאילו הוא מייצג עוד יישות קטנה שקיימת בתוך העולם הריקני של קרול. הצבת תופסת את המעטפה והרחפן עף מעלה והרחק עם המעטפה באחזקתו. קרול אומנם מעט מופתעת מהשיטה שבה בחרו ה-״אחרים״ להשלים את המשימה, אך אין בכוחה אנרגיות יותר על מנת להגיב על כך.
מי מפחד מהחושך
לאחר שהרחפן ממשיך לדרכו, קרול מוציאה את האלכוהול מהארון חזרה אל השידה. עכשיו אחרי שסיימה את הפנייה לעולם, היא לא צריכה להסוות את עצמה. היא כביכול יכולה לחזור למי שהיא באמת במסגרת הבית שלה. היא באה למזוג לעצמה כוס לצד ארוחת הערב, אבל מחליטה לבסוף שלא. הרי אין לה שום תחושה כואבת להתמודד איתה ולהדחיק כשהיא לבד, נכון? המצב הנוכחי זה מה שהיא רצתה שיהיה. אפילו המשקה שבחרה, שנקרא Writer's Tears (״דמעות של סופרת״), מעיד על כך שהויתור שלה על השתייה הוא מעין הניסיון שלה לשכנע את עצמה שהיא באמת לא עצובה מהמצב. בהמשך, בפעם הראשונה מאז ה-״התחברות״ ומותה הטראגי של הלן, קרול עוטה על עצמה פיג׳מה והולכת לישון במיטה הזוגית שלהן. אנחנו רואים כי המיטה הזוגית מסודרת רק עם צד אחד של הכריות, מאחר וקרול לקחה את הכריות האחרות לשינה בסלון על הספה. זה בונה לנו תמונה יפה שמדגישה כמה המיטה הזו גדולה ורחבה מידי רק לאדם אחד, מה שמעיד על הבדידות שקרול חווה הן במותה של קרול והן בנטישתם הפתאומית של ה-״אחרים״. קרול נכנסת תחת השמיכות, מריחה אותן פעם נוספת כפי שהריחה את השמיכה שהוציאה בתחילת הפרק השני, מכבה את האור, נעטפת ונשכבת הצידה להביט על זוגתה. אך זוגתה אינה שם. הכרית ריקה. באמצע הלילה בתוך כל החושך, כשאפילו לא פינת אור קטנה נותרת על קרול, היא מרגישה את הבדידות פוגעת הכי חזק. הרעידות וקוצר הנשימה תוקפים אותה שוב, גם במקום שאמור להיות עבודה הכי מרגיע ובטוח. היא מנסה להסתובב אל הצד השני ולהדחיק את הדאגות שלה... עד שהיא שומעת רעש מוזר מבחוץ.
קרול מדליקה את האור והולכת לבדוק מה קרה. היא קצת מודאגת, גם בגלל החושך וגם בגלל שהיא לגמרי לבדה. מי מאיתנו לא היה קופץ למשמע רעש חזק באמצע הלילה? היא הולכת לצד האחורי של הבית ממנו מגיע הרעש, מרימה את התריסים ומגלה כי קבוצת זאבים התחילה לחטט בפחי הזבל שלה. מן הסתם, בגלל שה-״אחרים״ לא נמצאים - ואלו מהווים מספקי השירות הציבורי עבורה - הזבל שלה לא פונה. קרול לא מרוצה מהסיטואציה ומנסה להסתכל במחסן שלה על מנת למצוא משהו שיוכל לעזור לה להעיף את הזאבים משם. היא שולפת מחבט גולף, מדליקה את האור בחוץ ומתחילה לצעוק תוך כדי שהיא נוקשת על הדלת עם המחבט. היא מנסה לתפוס פיקוד בסיטואציה ולהראות את ה-״שרירים״ שלה בכך שהיא יכולה להעיף את הזאבים בלית פחד, אך מצד שני, היא לא מאפשרת לעצמה בכלל לצאת החוצה - שכן היא מפחדת שיתקפו אותה. קרול לא מסוגלת לשרוד את הקשר הישיר הזה, ושולחת את האיום וההפחדה האלו אל הזאבים דרך הדלת, שמבודדת בניהם. נשמע רעש שמעיד על כך שהסתלקו משם, וקרול מנסה באיטיות לפתוח את הדלת ולהציץ החוצה. בכך, כמו הדלת הנטרקת לאיטה בבית החולים בפתיחת הפרק שסימלה את הציפייה של ה-״אחרים״ להתנצלות, קרול פותחת מעין הזדמנות חטופה לתקשורת עם הצד השני מתוך אמונה שהוא יותאם למצוקתה - כלומר, שהזאבים יברחו. משהבינה שהם באמת ברחו, היא סוגרת במהרה את הדלת וחוזרת לביתה.
קרול מבינה שהחושך המוחלט בו היא נמצאת, קרי הריקנות, לא מתקבלים עליה יותר. היא לא יכולה לישון בשקט ובביטחון כשהיא לבד ובחוסר ידיעה שכזו. היא עוברת בין החדרים בבית ומדליקה כמה שיותר אורות, בניסיון להגדיל את הנוכחות שלה והידיעה שלה על הסביבה שלה. היא אף מתקשרת פעם נוספת למוקד ה-״אחרים״, ששוב נואם בפניה את ההקלטה המלאה. תוך כדי הקשבה לה, קרול דופקת על השולחן את מחבט הגולף בסאונד של נקישה, מה שמציג לנו מעין מסר ״עדין״ שקרול מעוניינת ״לדפוק על הדלת״ המפרידה ביניהם ולפתוח מקום לשיח. עם זאת, כשההודעה מסתיימת ונשמע הצליל, בקשתה של קרול קשוחה וישירה - היא רוצה שכל האורות בעיר יודלקו בחזרה, באופן מיידי. המסר המילולי נשמע כאילו קרול מעוניינת באורות בעיר כ-״מנורת לילה״ שתפיג את הפחד שלה, אך כפי שהסברנו מתחילת הפרק באנלוגיה לאור וחושך, המסר מאחורי דבריה מעיד על כך שקרול דווקא מעוניינת בעומק ליבה שכל ה-״אחרים״ יחזרו לסביבתה. למרות שבפרק 3 לא היה אכפת לה שיהיו אורות כבויים בלילה, כלומר אנשים שיניחו לה לנפשה, היא מרגישה את החיסרון שלהם הכי חזק דווקא עכשיו.
קרול שוכבת חזרה במיטתה, מנסה להירדם עם כל האורות דלוקים. היא מתקשה לעשות זאת, עד שהיא שולפת כיסוי עיניים שהיה בצד המיטה של הלן. אפשר לראות בזה מעין המשך למסר של הפרק הקודם, לפיו קרול התקשתה להתמודד עם העולם, אך צלחה זאת בזכות המיסוך והסינון שהלן הציגה בפניה. המצב הבודד של קרול מתעצם יותר כאשר מתחת לאותו כיסוי עיניים נמצא ספרה של אגתה כריסטי עם השם הרלוונטי במיוחד לסיטואציה - ״ולא נותר אף אחד״. בקצרה, עלילת הספר מספרת על תעלומה בה חבורת אנשים ללא קשר אחד לשני נהרגת אחד אחרי השני עד שנותרת אישה אחת לבדה. יתכן שבמיקומו של הספר, וינס גיליגאן ובמאית הפרק אריאל לבין מנסים לתת לנו מסר מקדים על כך שבקרוב, גם ה-״מנותקים״ האחרים יתמסרו ל-״אחרים״ עד שקרול תישאר באמת לגמרי לבדה. לאורך הלילה, אנחנו רואים את בקשתה הטלפונית של קרול מתממשת. הנקודות השונות בעיר מוארות שוב, ללא כל תגובה מצידם של ה-״אחרים״. הם שומעים את הבקשה ונענים לה, אך עדיין לא מסבירים לה פנים בשאלה האם המצב לרוחה. האורות אומנם מסמנים שהשפעתם של ה-״אחרים״ על המצב בכלל ועל קרול בפרט עדיין קיימת, גם אם הם לא פיזית נמצאים בעיר.
בשבילם זה אוכל, ובשבילך חלב
בבוקר, קרול אוספת בחזרה את כל הזבל שפיזרו הזאבים חזרה אל שקיות זבל. באיסוף הזה, אנחנו רואים שקרול משתמשת בכפפות הצהובות שניתנו לה על ידי ה-״אחרים״ בפרק השני (ששייכות במקור לשכן שלה) - כלומר, היא עוטה על עצמה שוב מעטה של ביטחון (צהוב), אבל עדיין מדובר בביטחון שניתן לה מעזרה של ה-״אחרים״ בה היא אוחזת. אנחנו רואים כי בין האשפה שהיא מלקטת, נמצאים גם מגש הכסף והמכסה שלו, בו הוגש לה אוכל באמצע פרק 3 ושאכן קרול השליכה את כולו ישירות לזבל. היא מוציאה את פח הזבל לקדמת המדרכה בדיוק כמו שהניחה את המעטפה אמש, ומחייגת שוב למוקד ה-״אחרים״. ההודעה המוקלטת נשמעת שוב במלואה, כאשר קרול מורידה את הכפפות ושוטפת את ידיה מבלי להקשיב לתוכן ההודעה. גם הפעם, בדיוק באותה גישה כמו בערב, היא אומרת בישירות שהיא צריכה שיאספו לה את הזבל - ומנתקת. בעוד שה-״אחרים״ מקשיבים לבקשותיה של קרול ובאים לקראתה בביצוע המשימות שהיא מבקשת מהם, קרול ממשיכה להתעלם ואף לפעול בזלזול מהבקשות הפשוטות של ה-״אחרים״ אליה.
קרול מתפנה לעיסוקיה האחרים, כשלפתע היא שומעת את הטלפון מצלצל. היא מאוד מופתעת, הרי שזו הפעם הראשונה שהיא מקבלת שיחת טלפון נכנסת מאז שהיא לבד. היא ממהרת לענות לטלפון ולפתוח בשיחה עם פנים דאגניות, אך מבינה מהר מאוד שגם השיחה הזו היא הקלטה ונרגעת. ככל שהיא לא מתייחסת אליהם בכבוד, גם ״הם״ לא מתייחסים אליה בכבוד, בדרך שלהם. במקום לדבר איתה ישירות ולמסור לה את ההודעה, ״הם״ עדיין משחקים איתה במשחקי אגו ומוסרים לה את המסר בעקיפין ולא בישירות רק באמצעות הודעה מוקלטת - בדיוק כמו הסרטונים של קרול עצמה. הפעם ה-״אחרים״ מוסרים לה שהם יכולים לפנות את הזבל, אך רק אם היא תעמוד בתנאים שלהם בנוגע למיקום ולמשקל שקיות הזבל. עד כה קרול הייתה רגילה שה-״אחרים״ מטפלים במתבקש מהם מבלי להטריח אותה, ואילו הפעם הם מגיעים עם דרישות מסודרות. בעוד שברובד הפשוט מדובר במגבלה טכנית עבור שינוע של הזבל על ידי רחפן, אפשר גם לפרש את זה כהקבלה למניפולציה ולגזלייטינג שקרול הפעילה עליהם בנוגע לשכפול והפצת הסרטון שלה. אותן דרישות הן אלו שיפרידו בין השלמת המשימה לפי רצונה בפועל או שלא. אם היא רוצה שהמשימה תיעשה (כמו ש-״הם״) רוצים שהיא תהיה מאושרת), היא (או ״הם״) יצטרכו בדיוק לפי הדרישות. אפילו בסיומן של הדרישות, הקו מנתק אוטומטית, כפי שקרול הייתה מנתקת מיד עם סיום דרישותיה.
קרול יוצאת החוצה ומוציאה את שקית הזבל מהפח, אם כי אין ביכולתה למדוד את משקלה של השקית ולוודא שהיא מתחת ל-8 ק״ג לפי הדרישה. קרול ממשיכה לזלזל בדברי ה-״אחרים״ ובמנטליות ״פאק איט״ פשוט מניחה את השקית כמו שהיא על המדרכה. מעגל הפגיעות המחזק את הריחוק ממשיך להסתובב. קרול עומדת שוב ממרחק וצופה בחוסר סבלנות, בעודה מבחינה שוב ברחפן עם צבת שמגיע לאסוף את השקית. הרחפן נתפס בשקית, אך מתקשה מאוד להרים אותה מפאת כובד משקלה. באותו השוט, אנחנו יכולים לשים לב שידה השמאלית של קרול עדיין אזוקה באחד מזוג האזיקים שחיברו בינה לבין זושה בפרק הקודם. הפרט הזה מעיד לנו על כך שלמרות שה-״אחרים״ ממש ניתקו את עצמם ממנה באמצעות פורץ שלשלאות בסוף פרק 4, קרול עדיין ״אזוקה״ לתלות הזאת בהם במידה מסוימת. קרול מבחינה ברחפן כשהוא מנסה בכל כוחו להרים את השקית - כלומר אמצעי הביניים מנסה לדאוג שהמסר אל הצד השני יעבור, על אף שהוא לא מכבד את הדרישות שנמסרו. הוא מנסה להמשיך, אך לא מצליח להתרומם מספיק ומסתבך בכך שהוא מלפף את החוט של הצבת שלו סביב מנורת רחוב, מה שמותיר את השקית תלויה באוויר. הרחפן, שמבין שהוא תקוע לגמרי, נכבה. ״לגורם המקשר״ אין יותר היכולת להעביר מסרים אם הם לא כוללים הקשבה והתקדמות. כובד המשקל של שקית הזבל התלויה גורם לכל התוכן שלה ליפול ולהתפזר על רצפת הרחוב. קרול ״נענשת״ בכך שהיא חוזרת לנקודת ההתחלה - את כל הזבל שאספה עליה לאסוף שוב. אנחנו אף רואים את מכסה המגש מוטל על הפוך בעוד שקרול מביטה עליו מרחוק. היא אינה יכולה לגמרי להיפטר מעזרת ה-״אחרים״, אך היא גם לא יכולה לצפות לעזרה מהם כל עוד תמשיך לזלזל בהם.
קרול אוספת את הזבל מחדש ומסיעה אותו בניידת המשטרה שלה אל פח זבל ציבורי קרוב. היא מעדיפה לנסות להיפטר ממנו בעצמה מאשר להתקשר ל-״אחרים״ ולהודות בטעותה. היא דוחסת לאט לאט את השקית פנימה, אם כי היא שמה לב שהיא לא יכולה להשליך אל הפחים את מגש הכסף והמכסה שלו, כי אלו לא נכנסים בחור שנמצא בראש הפח. זוהי עוד הדגשה ויזואלית לקרול ולצופים שלא יהיה לה כל כך פשוט להיפטר מתמיכתם של ה-״אחרים״ כמו שהיא חושבת, לא משנה כמה תנסה. בסופו של דבר, היא מנסה ״בכוח״ לזרוק אותם בכך שהיא מרימה את מכסה הפח - סוג של אקט דומה לשבירת המחסומים שהוצגה בפרק הקודם - ומגלה דבר מעניין. בפח המיחזור הכחול נמצאים אך ורק קרטונים קטנים אישיים של חלב. קרול מגרדת את ראשה, זה בהחלט מראה מוזר. היא ניגשת לפח מיחזור אחר, וגם בו - רק חלב. היא ניגשת לפח מיחזור כחול גדול עם מכסה צהוב, מרימה את המכסה ומגלה בתוך הפח שוב - רק כמויות רבות של קרטוני חלב. אותם קרטוני חלב שראינו את זושה בפרק הקודם, ואת החולים בתחילת הפרק הזה, שותים בהנאה. קרול מנסה לגשת אליהם בתוך הפח הגדול, עם שוט משעשע שמראה לנו שהנעליים של קרול הן ממותג ״וינס״, ובטעות נופלת פנימה אל תוך הפח בעצמה. מה יכולה להיות המשמעות של פח מיחזור כחול עם מכסה צהוב המלא בקרטוני חלב שה-״אחרים״ נהגו לצרוך, בשוט שבו אנחנו רואים גם את קרול עם חולצה כחולה ושיער בלונדיני? המממ...
קרול מבינה שה-״אחרים״ מאוד אוהבים חלב וזה יכול להוביל אותה לשלב הבא בתהליך שלה להבין אותם יותר. היא שמה לב כי המותג על הקרטונים הוא ״מחלבת דיוק סיטי״, והיא יוצאת מיד בניידת אל עבר אותה מחלבה. קרול נכנסת פנימה ומגלה שהיא לבד בין מכונות גדולות במפעל שומם שאינו מייצר. היא מתהלכת במקום ונתקלת בערמות גדולות של קרטונים מודפסים ומשוטחים של מותג החלב. היא מתקדמת בפס הייצור שלוקח את הקופסאות למילוי, ומבחינה כי שפורפרת המזיגה מטפטפת מעין נוזל כתום, דביק וצמיגי. זה לבטח לא חלב. כשהיא שומעת רעש מחלק אחר של המפעל, היא מתחילה לדאוג. היא ממשיכה להתקדם באיטיות, אם כי המבט שלה עדיין ממשיך להראות פחד ודאגה. היא מנסה קודם קל לצעוק דרך הקיר על מנת להיות בטוחה, בדומה לנקישות שעשתה דרך הדלת הסגורה להרחקת הזאבים, אך אין קול ואין עונה. בהמשך של דאגתה, היא ניגשת אל הדלת, פותחת אותה ורק מציצה פנימה. גם הפעם, קרול פיזית פותחת פער קטן בדלת על מנת לחקור מה עלול לקבל אותה בצד השני. רק שהפעם, קרול נכנסת כל כולה לפני שהיא מזהה את התשובה. החדר כולו חשוך ומעמיד את קרול באפלה ובבדידות שלה, ואילו נקודה אחת מוארת בו - ערמת שקים ובראשם עורבים. על אף שהם היצור החי היחיד שקרול עמדה מולו פיזית מזה יומיים, היא צועקת עליהם מצידו השני של החדר ומסלקת אותם. היא רגילה לבחור להעיף ״מטרדים״ מרחוק. העורבים עפים מהחלון, שמודגש לנו כמקור אור. הם מצטרפים לכל אלו שנמנעים מקרול. היא ניגשת אל השקים שעליהם העורבים עמדו ושמה לב כי נשפך מהם חומר גבישי על הרצפה, דמוי סוכר או מלח. היא מנסה לבחון את החומר, אם כי היא לא לגמרי מבינה באיזה חומר מדובר. האור המוקרן מהחלון עליה מעיד על כך שהיא הצליחה להפיג את הריקנות שלה באמצעות משהו אחר - בסקרנות ובהתלהבות.
מישהו שומע אותי?
קרול מחליטה לגרור שק אחד של החומר הגבישי לביתה, שולפת בדיקות חומציות מהאיחסון בג׳קוזי שלה ורצה מהר לצלם עוד סרטון קונספירציה שיחשוף את כל הגילויים החדשים בפני קהל הצופים האדוקים שלה... שלא יצרו איתה קשר עד כה מהסרטון הקודם שלה. היא כל כך נלהבת לספק את המידע ל-״קהל״, שהפעם היא לא מתארגנת ומתגנדרת לצורכי רשמיות. כמו כן, כשהיא מצלמת כעת, הסביבה שלה מוארת - היא לא חשה את הריקנות גם בביתה. היא מציגה בפני המצלמה את הגילויים בנוגע לחלב ומראה כי הקרטונים לא מלאים בחלב בטעמים, אלא בנוזל מוזר בצבע צהוב שמיוצר במחלבה - כזה שבמקרה או לא דומה מאוד לוויסקי שהיא שתתה בעצמה בפרקים קודמים וכמעט בפרק הזה. כשהיא מגיעה באופן טבעי בשיח להזכיר שהם נטשו אותה להיות לבדה, היא אומרת שממש לא אכפת לה מזה. הפעם היא אומרת את זה בצורה הרבה יותר טבעית ופחות שברירית, שכן האמירה הזאת מגיעה מקרול שממוקדת במטרה שלה לפתור את המצב כך שהיא מאלחשת כל תחושה שהייתה לה. כפי שבפרק הקודם הרצון שלה להתקדם אל עבר הפתרון גרם לה לפגוע ב-״אחרים״ מבלי להפעיל שיקול דעת או רגש, כך גם עכשיו היא נחושה במטרתה מבלי להפעיל שיקול דעת ואף מגיבה אקטיבית בדחייה כתגובה לדחייה כפי שעשתה מוקדם יותר בפרק הזה.
קרול מפרטת למצלמה שה-״אחרים״ יוצרים את הנוזל באמצעות ערבוב של האבקה הגבישית המוזרה יחד עם מים, וזה הדבר היחיד שהם צורכים כמזון. היא גוערת בצופים ללכת ולהסתכל סביבם, ולראות שבטח גם באיזורים שלהם ה-״אחרים״ מייצרים את אותו נוזל, יתכן שבפחיות ובטח במפעלי בקבוק. (הממ, חומר בצבע ענברי שמיוצר במפעלי בקבוק ומשמש כמזון עבור זן מוזר וחוצני שמשתלט על האנושות ונחקר על ידי הדמויות הראשיות? איפה שמעתי על דבר כזה קודם?). קרול עדיין תחת האמונה שכשהיא מדברת למצלמה, עדיין מישהו מקשיב לה בצד השני. האמירות שלה ממשיכות להישמע כמו קריאות קונספירציה ל-״התעוררות״. עם זאת, כשהיא מנסה להציב שאלות שהיא לא יודעת את התשובה עליהן, היא מעט מהססת כשנופלת עליה ההבנה שהיא לא יכולה לקבל באופן הזה תשובה חוזרת. היא מנסה לחזור לעובדות שנותנות לה ביטחון, ומציינת שהריח של הנוזל לא דומה לשום דבר, שהמרקם שלו מוזר ומעט דליל יותר משמן זית ושהיא לא בטוחה מה גורם לנוזל לקבל את הצבע הזה (צבע צהבהב שמתחבר לנו יפה מאוד עם תיאוריית הצבעים שלנו בנוגע להחצנת ביטחון, מה שכל ה-״אחרים״ מציגים בשגרה מלבד זושה תחת השפעת הסם). היא גם טורחת לציין שהיא בדקה את רמת החומציות של החומר והיא 7.1 - כלומר הוא בטווח ה-״ניטרלי״ ואינו נוטה לכיוון בסיס או חומצה, כמו סלרי או מים, ואינו מכיל כלור. קרול אומנם לא יודעת מה לעשות עם המידע הזה, אבל ניכר לנו שהיא מצליחה להרגיש ביטחון מקסימלי כשהיא זוכה לספק עובדות יבשות שהיא בטוחה בהן במאה אחוז. כאשר הפוקוס המתבקש עובר לצורך שלה להביע מסקנות ודעה משל עצמה, שם היא חוטפת רגליים קרות, מתחילה להשתתק ולהישאר ללא מילים. עם כמה שקרול מרגישה בנוח עם ההחצנה של עצמה אל מול המצלמה, היא עדיין מעורערת בצורך לקחת על עצמה סמכות ואוטונומיות, בעיקר כשזה אומר שהיא צריכה לקבל החלטות חד משמעיות ולפלס לעצמה את הדרך. היא כל כך רגילה לבנות את התדמית האישיותית שלה על תגובות אחרים, ובעיקר בהישענות יתר על תמיכתה של הלן, שהיא אינה מוכנה לסיטואציה בה היא נותרת לגמרי בפני עצמה.
משנגמרו לקרול הדברים לומר, היא חשה את השקט שמסביב כשהיא לא מדברת וממש אומרת אל המצלמה: ״מישהו מקשיב אי שם?״. היא מתחילה להרגיש נסערת וכן להתעצבן ישירות למצלמה, בעיקר על כך שאין לה מושג אם בכלל מישהו מקבל את ההקלטות האלה אם היא לא מקבלת מהם מסרים בחזרה. מרוב המתח שמציף אותה, היא מחליטה לעצור את ההקלטה. היא חושבת לרגע ומבינה שהאגרסיביות שלה בסוף הסרטון לא יעזרו לה בניסיון לקרב עוד ״מנותקים״ אליה. למרות שכבר הקליטה סרטון שלם שהיה טוב מלבד הסוף שלו, קרול מחליטה למחוק את כולו ולצלם מחדש. אפשר לראות בכך סוג של שיפוטיות של קרול על עצמה, שמשקפת את האופן שבו אנשים אחרים רואים את קרול. גם אם היא תהיה האדם הכי נחמד ומעניין בעולם, ברגע אחד של התפרצות וחוסר יציבות העולם ישפוט אותה באופן מוחלט ויסלוד ממנה לנצח. בדיוק כמו ההטחות של לקשמי בסוף הפרק השני, גם כאן קרול ״קשה על עצמה״ על הבעת עצבים ולו הקלה ביותר, מאחר והיא מאמינה שזו תוביל לשיפוט שאין ממנו דרך חזרה. כשקרול מתחילה את ההקלטה מחדש, היא חוזרת לטון היותר רשמי וסמכותי. היא חוזרת להישמע רובוטית ומתוכננת. היא חוזרת להציג על פניה מצג שווא ומזויף שיעורר יותר תחושה של ביטחון וסמכות אצל המאזינים לה, או לפחות כך היא מאמינה.
כשקרול יוצאת החוצה להניח את המעטה ליד המדרכה, שוב חושך כמעט מוחלט בחוץ. קרול מרגישה בשנית את הריקנות של תחושת הלבד שלה. היא הולכת לשבת מרחוק כשהיא יודעת מה הולך לקרות, ואכן, מגיע רחפן חדש לאסוף את החבילה, כשהרחפן הקודם עדיין תקוע על העמוד. כלומר, במקום ששני הצדדים בריחוק הזה ינסו לפתור את הבעיה שיצרו עם ״החבר המשותף״ שלהם, הם מזלזלים בו משאירים אותו לסבול לבדו (= יוצרים ריחוק גם ממנו) ובמקום זה דואגים לדרך תקשורת עקיפה אחרת. קרול רואה שהמעטפה נאספת ומרגע זה כבר לא אכפת לה מהתהליך, והיא נכנסת הביתה עוד לפני שהרחפן מספיק להתרחק. אלא שבדיוק כשהרחפן עף משם, הזאבים חוזרים לביתה של קרול ונכנסים לגינה הקדמית שלה. אנחנו רואים את קרול מוזגת לעצמה מהוויסקי שהתנגדה לשתות קודם, שכן עכשיו היא באמת מרגישה את הכאב והשבירה בכך שאף אחד לא מגיב להודעות שלה ואף אחד לא מקשיב לה. אנחנו גם רואים את קרול מבחינה בעצמה באזיק שעדיין נמצא על ידה, שכמו שאמרנו קודם, מבסס את העובדה שגם עם הריחוק הפיזי הזה - היא עדיין כבולה לתלות של ה-״אחרים״.
היא שומעת שוב רעש מבחוץ ויודעת שהזאבים חזרו לעשות בלאגן. היא מכינה את עצמה להכות שוב באמצעות מחבט הגולף, אבל היא לא מוכנה למה שהיא עומדת לראות - הזאבים מתחילים לחפור ולנבור בקבר של הלן. במצב הזה, קרול מבינה שהיא לא יכולה להישאר עוד מאחורי קיר ודלת, והיא חייבת לפעול אקטיבית. היא יוצאת החוצה במהירות ומנסה לצעוק עליהם לעוף משם, אך הזאבים לא מפחדים ממנה ואפילו חושפים אליה שיניים. כשיש לנו את המידע הזה, ניתן לפרש את השימוש בזאבים בפרק מעבר לחיות הפיזיות המוצגות לנו על המסך, ולהשתמש בו כדימוי לנבירה בנבכי הזיכרון והרגש של קרול. מוקדם יותר בפרק, לאחר שנשארה לגמרי לבדה, הזאבים הוציאו מן הפח את מגש הכסף שעליו קיבלה אוכל מה-״אחרים״. כלומר, הבדידות של קרול גרמה לה להיזכר במעשים הטובים והאכפתיים שה-״אחרים״ עשו בשבילה ולא העריכה כשהיו שם. קרול אומנם נזכרה בהם, אך ניסתה להיפטר מהם באופן אקטיבי והתקשתה בכך, ואפילו ניסתה להכריח את ה-״אחרים״ לקחת את ה-״מחשבות״ האלה חזרה אליהם כי היא לא מעוניינת בהם. עכשיו, כשהזאבים נוברים בקבר של הלן, אנחנו מבינים שהבדידות והריקנות שקרול מרגישה אחרי ההקלטות האחרונות מתעצמות לרמה שהגעגועים שלה אל הלן מתחילים להתעצם, אותה ההלן שבמהלך הזוגיות שלהם התייחסה אליה בעיקר בציניות. אותן רגשות כלפיה מציפים אותה עד כי כך שהיא באופן אקטיבית כועסת על הזאבים, או למעשה על עצמה, שהם בגלל נוגעים בזכרונות האלה - לא מאוד רחוק מהכעס שהביעה כלפי ה-״אחרים״ כשהשתמשו בזכרונותיה של הלן כנגד רצונה בפרק 3. בשני המקרים, המסר שמועבר לנו הוא ש-״את מבינה שאת אוהבת רק אחרי שכבר שחררת״.
קרול מבינה שהיציאה המהירה שלה מהבית להתמודד עם הסיטואציה הייתה טעות ומתחילה לפחד ממש, כשהיא רצה חזרה אל תוך הדירה. היא יוצאת מהדלת הקדמית של הבית אל ניידת המשטרה, דבר שמעיד לנו כי היא מאוד רוצה לקחת פיקוד על הסיטואציה ולטפל בה בעצמה. עם זאת, היא מנסה לשלוף מתוך הניידת רובה שתפוס במתקן בתוכה בכל הכוח, אך הוא לא משתחרר. אנחנו יכולים לראות בכך שתי משמעויות פוטנציאליות - הראשונה היא שלאחר שהובהר בפרק 3 כי ה-״אחרים״ יספקו לקרול נשק במידה ותצטרך אותו, כעת כשהם לא שם, היא לא יכולה לגשת אליו בקלות גם אם היא מפעילה כוח. כלומר, אם היא תנסה בכוח לגרום להם ״להישבר״ ו-״להיכנע״ בשעה שהיא זקוקה להם כמצוקה, זה לא מה שיגרום להם לעמוד לצידה. ״למה לעזאזל אתה לא משתחרר?״, קרול צועקת, כשאפשר לראות את זה כ ל-״למה אתה לא מוותר כבר?״. המשמעות השנייה היא שקרול רגילה להשתמש באגרסיביות כמנגנון מיסוך מהעולם בכל פעם שהיא מתמודדת עם איום כלפיה. בסיטואציה הזאת, קרול מרגישה הרבה יותר פחד על עצמה ודאגה על הלן בסכנה הזאת, מאשר שהיא מסוגלת להוציא ברוטאליות פיזית כלפי הזאבים. כשהיא מנסה לשלוף את הרובה, היא בעצם מנסה לגרום לעצמה להיכנס למצב מחשבתי של זעם על מנת לא להרגיש את הפחד שמציף אותה. היא מקללת כשהיא לא מצליחה להכניס את עצמה לכיוון המחשבתי הזה ולהתגונן נפשית מהסיטואציה.
משקרול מבינה שלא תוכל להשתמש ברובה ולהתגונן מאחורי נשק, היא מגיעה למסקנה שהיא תהיה חייבת לטפל בסיטואציה בכוחות עצמה. היא לוקחת את הניידת, מפעילה סירנה ונוסעת בכיוון שתחילה אולי נראה לנו כמו בריחה - אבל היא בעצם מגיעה מהכיוון השני, דורסת דרכה אל מעבר לגדר שלה ומכסה את הקבר של הלן באמצעות הניידת כולה. בעצם המהלך הזה, קרול לא רק פורצת את החומות האישיים והנפשיים שהגדירה לעצמה בכל הקשור לסמכות ושליטה, אלא גם מגינה פרקטית ״בגופה״ על הקבר של הלן. כעת כשגישת ה-״שליט״ עוטפת אותה, היא מרחיקה את הזאבים ולמעשה מדחיקה כל גורם שעלול לגרום לה להיזכר ברגשות ובגעגועים שלה להלן. גם כאשר אנחנו רואים את קרול נסערת ורועדת כשבר כלי בתוך הניידת, כלומר איך שהיא מרגישה בתוך תוכה, המעטפת החיצונית שלה איתנה ובולטת בקולות סירנה ובאורות צ׳קלקה. היא מנסה לנשום ולהירגע, כאשר היא נשארת לישון בתוך הרכב כל הלילה - כשהוא עדיין דלוק ומאיר סירנות במשך כל הזמן הזה. מפתיע שהמצבר החזיק כל כך הרבה זמן דולק.
לנשום ולהרפות
בבוקר, קרול מתעוררת לאיטה ומסתכלת על הנשק שלא הצליחה לשחרר ערב לפני כן. עם זאת, זווית העין שלה שמה לב לפרט שמפתיע אותה - מאחורי הנשק יש כפתור פשוט שהיה משחרר אותו לידה. היא יכלה פשוט ללחוץ עליו בעדינות ולקבל אותו. כלומר, על מנת למלא את מבוקשה ולקבל את עזרתם של ה-״אחרים״, היא לא צריכה להפעיל כוח ואגרסיביות. היא צריכה בסך הכל לפנות בעדינות ובדרך הנכונה, והמצב היה יכול להיפתר. היא מכבה את הרכב ואז מבחינה גם כי בצרור המפתחות שמתניעים את הרכב, קיים מפתח לפתיחת האזיקים. מכך משתמע שקרול יכלה לנתק את עצמה מהתלות ההכרחית שלה - הן מה-״אחרים״ והן מהמחשבה על הלן - אם רק הייתה עוצרת לרגע על מנת להירגע ולהתאפס. קרול מבינה שעם כמה שהיא הייתה רוצה, העמידה בחוץ עם מעטה הסמכות שהוא הניידת לא יכול להיות פתרון קבוע להגנה על הלן. היא לא יכולה לגונן עליה כל החיים שלה, עכשיו כשהיא מתחת לאדמה. במובן מסוים, אנחנו מסתכמים להבנה שעם כמה שהלן גוננה על קרול מפני העולם כפי שהבנו לעומק בפרק 4, קרול גוננה לא פחות על הגופה ועל זכרונה של הלן בפרק 3 ובפרק הזה. היא חייבת להשתחרר מהכבילה שלה אליה, העובדת לשני הכיוונים - ההשפעה של הלן עליה וההשפעה שלה על הלן - ולהצליח להמשיך הלאה.
קרול לוקחת את הרכב ונוסעת למגרש של חומרי בניין, לאסוף כמה יחידות של לוחות בטון. היא עושה זאת בעצמה לגמרי, ללא עזרה של אף אחד ״אחר״, כשעל ידיה שוב נמצאות הכפפות הצהובות שלה. היא מצליחה בזכות עשייתה העצמית ובקצב שלה להחצין שוב את הביטחון שלה, הפעם בצורה הרבה יותר בריאה. אנחנו גם מקבלים שוט המתמקד בצד הרכב, שמראה לנו למרות שהוא צבוע שחור (בדיוק כמו העורב ממקודם), הוא וקרול נמצאים תחת השמש ומוארים לגמרי. גם אם יש לה איזו שהיא תחושת ריקנות, היא מרגישה הרבה יותר שלמה ויציבה כרגע. אנחנו רואים אותה נוסעת חזרה הביתה עם הלוחות בתא המטען שנותר חצי פתוח, המציג את כובד המשקל הנפשי שקרול סוחבת איתה. השוט מתחיל בכך שהרכב קופץ במהלך הנסיעה באופן שחורק על הכביש ויוצר ניצוצות - כלומר מעיד על החיכוכים הנפשיים וסף ההתפרצות שקרול חוותה בפרק בכל פעם שהייתה צריכה להתמודד ישירות עם אותן הזכרונות. אך ככל שהשוט ממשיך, הרכב מצליח לנסוע בצורה יציבה ולא להתחכך עם הכביש - מה שמתחבר לנו להשלמה הנפשית של קרול עם המצב.
היא מגיעה הביתה ומתחילה לסדר את הלוחות בצורה מסודרת על הקבר של הלן. באופן סימבולי, קרול ממש מקבעת וחותמת את קבירתה של הלן, הן פיזית והן נפשית. היא מקבלת על עצמה את ההבנה שזה המצב ושאין לה מה ״לחפור יותר בפצעים״ של האובדן שלה. עד עכשיו, החוצץ היחיד בינה לבין הלן הייתה אדמה, שכמו הדלתות שראינו בפרק, יכולה בקלות להיפתח. כעת, כאשר גם חוצצים לוחות בטון, קרול מנותקת סופית מהלן באמצעות גורם מפריד שהיא לא יכולה לחצות. היא עובדת לאורך כל שעות היום, כשהשמש מקרינה עליה ומדגישה לנו את הביטחון של קרול במעשים שלה. היא מניחה עוד אבן ועוד אבן, אפילו מעבר לגבולות האדמה אל תוך האיזור המדשאי, על מנת לוודא שאף אחד - אפילו לא היא בעצמה - לא יוכל לגשת אל הלן. כאשר מגיע סוף היום והיא מסיימת את התהליך, אנחנו מקבלים שוט מהמם וסימבולי ביותר בו השמש עדיין בוהקת במלוא כוחה, ואילו קרול מוצגת כולה בשחור כאילו היא עדיין חשה מעט תחושה של ריקנות ודאגה במצב הזה. אך קרול ממשיכה לצעוד בראי השמש ואף סוגרת את דלתות הרכב. גם אם הגעגוע קיים בה, היא לא נרתעת מהביטחון שיש לה שהיא עושה את הצעד הנכון.
בשוט הבא, אנחנו רואים את קרול צובעת לוחית אדומה בציור של פרחים. היא למעשה מכינה מצבה עבור הלן, כזו שתזכיר את קיומה ומורשתה גם כאשר היא קבורה מתחת לאדמה. כפי שכולם רגילים לדאוג לכך שהמצבות של יקירהם ישקפו ולו בכמה מילים את חייהם, קרול מחליטה לצייר על המצבה של הלן פרחים בצורה מאוד דומה לאלו שהניחה על קברה במקור. פרחים כאלו שלא יוכלו להירמס. אנחנו רואים במהלך העבודה שלה כי קרול משתמשת בצבע צהוב, ואילו על הבד שבו היא משתמשת לייבוש המכחול, ניתן לראות כתמים בצבע סגול. כזכור, הצבע סגול היה הצבע של הזוהר הצפוני שממנו הלן התלהבה בסצנת מלון הקרח בתחילת פרק 3. ציינו אז כי גווני הסגול הגובלים בכחלחליות מסמלים את הרגישות בנפשה של הלן, בעוד שהצהוב מסמל את הקשיחות והחוסן שקרול מחצינה. בשימוש בשני הצבעים בעיצוב המצבה, קרול למעשה מייצגת את השילוב המושלם של מערכת היחסים שלהן. יצירה פורחת המשלבת את גישות האופי שלה ושל בת זוגתה המנוחה.
קרול מניחה את המצבה על גבי משטח הבטון שיצרה ומביטה עליה בעצב רב. היא דומעת ומתקשה לנשום, שכן האובדן הזה מאוד כואב לה באופן מובן בהחלט, אך היא גם מהר מאוד מטה את הראש הצידה (כפי שעשה מוקדם יותר בפרק הקודם ובפרק הזה) ומבינה שאין לה ברירה. זה מה שהיא הייתה צריכה לעשות. זו הדרך הבוגרת להתמודד עם המצב. זה אומנם לא מונע ממנה לכאוב, אבל היא תצטרך לספוג את הכאב הזה ולא לברוח או להסתתר מפניו. היא מסתובבת וממשיכה לכיוון ביתה בעצב, כשאנחנו זוכים לראות לראשונה את המצבה הסופית - אסופת פרחים כחלחלים והכיתוב ״הלן״. גם אם לאדם הממוצע העיצוב הזה לא בהכרח יגיד הרבה מעבר לכך שקבורה כאן אישה בשם הלן, המשמעות מאחורי הפרחים וצבעיהם אומרים הרבה לקרול בכל פעם שתסתכל עליהם. אנחנו שומעים את קרול סוגרת את הדלת - הפתח שהיה אינו עוד.
מה מצאתי ולא ידעתי
בתוך הבית, קרול מעיפה מקצה השולחן את השלט שמפעיל את המצלמה ומניחה במקומו כוס וויסקי מלאה. היא לא מעוניינת לדבר עכשיו לציבור, היא החצינה את עצמה מספיק להיום וכרגע היא צריכה זמן איחוי לעצמה עם קצת אלכוהול. אך ברגע שהיא מתיישבת על הספה, היא בטעות גורמת לשק האבקה הגבישית שהביאה ליפול על הרצפה ולהישפך. לקרול אין כוחות להתמודד עם זה, והיא ממשיכה לשבת ולשתות בניסיון להתייצב מרגשותיה. אלא שאז, היא מבחינה שעל השקית שאספה מהמפעל הנטוש יש ברקוד מסתורי. זה מעיד על כך שיתכן וזה מוצג שניתן לרכוש. ואיפה ניתן לסרוק מוצרים שניתן לרכוש? כמובן, בסופרמרקט הקבוע של קרול, שראינו בפרק 3! קרול נוסעת לשם במהרה וצועדת פנימה עם השק הריק מאבקה. היא מנסה לסרוק את הברקוד בקופה, אך לצערה מקבלת שגיאה שהקלט המודפס לא תקין. היא כמעט מוותרת בכניעה שהכיוון הזה לא יקדם אותה, אבל אז נזכרת שה-״אחרים״ מילאו את הסופרמרקט בכל סוגי האספקה שיש להם על מנת שלקרול תהיה חווית קנייה עצמאית. לכן, אם השק שומש במקור לחומר אחר, סביר מאוד שתמצא שק דומה בחנות. על הדרך באופן משעשע, אנחנו רואים ברקע של קרול מסך שמציג את הכיתוב ״תשלום ללא מגע זמין״ - מסר שמתחבר לכל התקשורת הבלתי-ישירה של קרול ושל ה-״אחרים״ במהלך הפרק הזה.
קרול מסתובבת בין המעברים בסופר בחיפוש אחר אריזה דומה, עד שהיא מוצאת אריזת אוכל יבש לכלבים שנראית בדיוק אותו דבר כמו השק שלה, רק עם הדפס. השימוש של האחרים בשקים של אוכל לכלבים נותן לנו מעין הבנה שהמזון היחיד שהם צורכים לעצמם - בדיוק כמו ״דוגלי״ למיניהם - מהונדס על מנת להתאים לצרכי הקיום שלהם באופן מלא ולספק אותם כשהם צורכים רק אותו. אם אתם זוכרים, גם בתחילת הפרק הקודם ראינו את מנוסוס אוכל אוכל לכלבים, אם כי אז זה היה אוכל רטוב שהגיע בפחיות. אז תפסנו את הבחירה של מנוסוס לאכול אותו בתור הבחירה ״להתכלב״ ולמצות את מה שנמצא לרשותו בעדיפות עליונה וגבוהה מאוד על פני יציאה החוצה ותקשורת עם ה-״אחרים״. האם יכול להיות שגם המזון שה-״אחרים״ צורכים הוא לא הבחירה שתהיה הכי מועדפת עליהם (הרי שראינו את חלקם אוכלים אוכל רגיל בסעודה בפרק 2), אבל הם בוחרים לצרוך אותו מתוך העדפה ״להתכלב״ על פני בחירה באופציה גרועה הרבה יותר? ויתרה מכך, האם הסרת ההדפס מהשקית מעידה על הדחקה של אותה ״התכלבות״?
קרול מסובבת את השק ומנסה לבדוק את הברקוד, ומגלה כי הברקוד על אריזת האוכל לכלבים היא אחרת מזו המודפסת על השק שקיבלה. למרות זאת, היא מנסה להמשיך לחפש על גבי ההדפס מי מייצר את המזון הזה ומוצאת שהוא מיוצר במפעל ״אגרי-ג׳ט״ שגם הוא מקומי באלבקרקרי. היא נוסעת ישירות אל המפעל, מחנה את הניידת ויוצאת ממנה לאיטה. באופן מאוד דומה לטיפוס במדרגות המלון שעשתה בחושך בתחילת הפרק, גם עכשיו היא לוקחת איתה פנס שיעזור לה להאיר את דרכה במקום הלא מוכר והחשוד הזה. גם אם המקום הזה אמור לאיים עליה כמפחיד ולא נודע, עכשיו כשהיא יותר יציבה, יש לה מקור אור ״בתוך עצמה״ שיעזור לה לנווט בו. קרול משתחלת פנימה דרך מסוף פריקה וטעינה ומנסה להדליק את האור במפעל כולו. לצערה, האור לא עובד. אין כאן עוד ״אחרים״ שיסייעו לה במצב הזה. אם היא תרצה להבין מה קורה כאן, היא תצטרך לעשות את זה לגמרי בעצמה עם האור שלה.
היא מתקדמת במסדרות ורואה מדים מסודרים כולל מעילים ומגפיים, וכן דלת ברזל ענקית. היא מתקשה תחילה לפתוח אותה באמצעות יד אחד כשהפנס ביד השנייה, אך כשהיא משתמשת בשני ידיים, הדלת נפתחת במהרה. מדובר בפעם נוספת שאנחנו נתקלים במוטיב החוזר של הדלת בפרק הזה, כאשר קרול הצליחה להוביל לפתיחתה ברגע שהשקיעה מעט מחשבה במה ידרש בשביל לפתוח אותה במקום לעבוד מתוך נוחות. היא למעשה מבינה את הצורך שידאג לגרום לדרך הגישה הזאת להיות פתוחה, דבר שלא עשתה בקשר עם ה-״אחרים״ עד כה בפרק. אנחנו מגלים שהמקום מוקפא לגמרי כשאדים של קור יוצאים ממנו. קרול נכנסת פנימה ומאירה על המקום בפנס שלה, שבהשתקפות שלו על המצלמה מציג גוון כחול של רגישות. קרול לחלוטין מרגישה קצת מתוחה ממה שהיא רואה, ואף נתקפת צמרמורת לרגע. בחיתוך לזווית המצלמה האחרת, אנחנו רואים כי בפניה של קרול נחשף מחסן קירור ענק, המאחסן בצורה מסודרת את כל המצרכים שעמדו לרשותם של האחרים. כפי שתיארו ה-״אחרים״ בשיחתם איתה בפרק 3, הם בהחלט שומרים את המשאבים שלהם בצורה מרוכזת על מנת להקל על השינוע שלהם לכל צורך שידרש. וכפי שדימינו בניתוח אז, זה בהחלט נראה כמו מחסן Fulfilment של אמאזון.
קרול עוברת בין ערמות גדולות של ירקות ופירות על גבי מדפים גדולים, רובם מסודרים באריזות מוכנות למשלוח. ככל שהיא מתקדמת במחסן, אנחנו רואים שיש עצמים יותר גדולים המכוסים בשכבות נוספות של שקיות וניילונים. קרול לא בדיוק מבינה מה היא רואה כאן, אבל זה בהחלט חשוד בעיניה. היא מתקרבת לאט לאט עם הפנס שלה על מנת לחשוף בדיוק במה מדובר ולהוציא את האמת לאור. תחילה היא מופתעת, אחר כך מבולבלת. כשלאט לאט נופלת עליה ההבנה במה מדובר, היא מתחילה לרעוד. היא לוקחת צעד אחורה. הפחד והמתח עוטפים אותה. שם, בתור החדר הקר ביותר, קרול עומדת כשנשימתה נעתקת וגופה קופא במקומו.
כאן אנחנו מסיימים את הפרק החמישי, כאשר יוצרי הסדרה משאירים אותנו פעם נוספת על קליף-האנגר, כזה שמעיד על גילוי משמעותי ומוניומנטלי במסעה של קרול להפיל את ה-״אחרים״. ראינו את קרול לומדת להתגבר על הרגשות הכואבים מעברה ולהשלים עם המצב הנוכחי שבו היא חיה בעקבותיו תצטרך לדאוג לעצמה, אבל אין זה משנה את העובדה שבעולם הזה, היא עדיין אחת יחידה ובודדה בקרב מול קבוצה גדולה של אנשים שחושבת אחרת. חווינו את הניסיון של קרול לפנות עם ממצאיה לשאר ה-״מנותקים״, באקט שדרש ממנה לזייף ביטחון וחיצוניות ולהסתמך על מה שהיא יודעת כעובדה בתקווה שמישהו יבוא ויקבע החלטות כתוצאה מכך בשמה, אומנם היא לא זכתה לקבל שום תגובה חוזרת מהם או אפילו אינדיקציה שהם קיבלו וצפו בהודעות שלה. חזינו איך התקשורת של קרול עם אלמנטים בעולם ככלל, וה-״אחרים״ המרוחקים בפרט, מתבססת על תקשורת דרך אלמנט מקשר או חוצץ על מנת לא להיות חשופה לגמרי או להודות בתפוסה. והבנו שמאחורי קרטוני החלב שה-״אחרים״ שותים בכמויות מסתתרת תעלומה גדולה ומסקרנת, שיתכן ומעידה על ״התכלבות״ מצידם של האחרים למען מניעה של מקרה גרוע יותר - מה שמעלה את השאלה האם חסך עצמי לטובת האחר הוא גורם מהותי בחברה מתפקדת, ויתרה מכך, הופך את מנוסוס להיות דמות לא כל כך שונה מהם. האם קרול תצליח להתמודד נפשית עם הגילוי המסעיר שהשאיר אותה חסרת מילים? והאם הגילוי הזה הוא הדבר שיגרום לשאר המנותקים סוף סוף להקשיב למילותיה?
אנחנו נתראה עוד קצת יותר משבוע הפעם, כי החל מהשבוע הבא הפרקים חוזרים לימי שישי ואנחנו נותרים לתהות לגבי התשובה לשאלת הפרק קצת יותר זמן, עד שהפרק השישי של העונה יעלה ב-5 בדצמבר ל-Apple TV. בניתוח נתעמק בנקודות של האם מטרה נעלה בהכרח מקדשת את האמצעים, והאם בדידות היא תחושה שמרגישים רק כשאתה באמת לבד.
הכתבה הזו והניתוח שמוצג בה נכתבו במלואם על ידי בני אדם.
לא נעשה כלל שימוש ב-AI בגיבוש הרעיונות, הכתיבה והניסוח של אף משפט מכתבה זו.
״פלוריבוס״ זמינה כעת לצפייה בשירות הסטרימינג Apple TV, כאשר פרק חדש ישוחרר אחת לשבוע בימי שישי.
תגובות