ביקורת ComicON: ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״ - אקורד שונה בתבנית הביופיק (ספיישל פסטיבל ניו יורק)
- עידו שייביץ
- 20 באוק׳
- זמן קריאה 6 דקות
זכינו לצפות בהקרנת הבכורה הניו-יורקית של הסרט החדש בכיכובו של ג׳רמי אלן וויט (״הדוב״), ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, במהלך פסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF)! הסרט קיבל מקום של כבוד בפסטיבל בתור בחירת ה-Spotlight Gala, ואנחנו צפינו בסרט בהקרנת כתבים מוקדמת בסוף ספטמבר 2025, שהתקיימה מספר שעות לפני הבכורה החגיגית עם השחקנים. בואו לשמוע מה חשבנו עליו!
תקציר: סרט ביופיק המגולל תקופה בחייו של הזמר המוכר, ברוס ספרינגסטין (ג׳רמי אלן וויט). על אף שהוא כבר צבר פופולריות ושם גדול לעצמו, ומשתחרר בצורה חופשית מאוד על הבמות עם המוזיקה שלו, הוא לא יכול לשכוח מהצלקות שנשארו לו ממערכת היחסים המורכבת שהייתה בבית ילדותו, בעיקר עם אביו שהיה שתיין ואלים. כשהמחשבות האלו חוזרות לרדוף אותו תוך כדי מחקר לכתיבת אלבום חדש, מחליט ספרינגסטין ליצור את האלבום הכי כואב ואמיתי שלו - ״נברסקה״, דרכו הוא מוציא את כל הכאב האישי שלו החוצה בגוף ראשון. הוא מחפש את הדרך לצעוק לעולם את שעל נפשו, בלי להתנצל, בלי לתת הסברים ובלי לשנות את הסגנון, גם אם זה יפגע בחייו יותר ויותר - וגם אם כל הנוגעים בהפקה המוזיקלית לא מאמינים שזה הצעד הנכון.
סרטים שעוקבים אחרי החיים של זמרים שנחשבים קלאסיים זה לא דבר חדש, בטח שלא לעונות הפרסים. אנחנו מקבלים אחד כזה בכל שנה כמעט באופן עקבי כבר כמה שנים, בין אם זה ״רפסודיה בוהמית״ או ״אנונימי לגמרי״, הרי שבדרך כלל זו נוסחה קלה להתברג במועמדויות בולטות. הסרט הזה לעומת זאת מחפש כן קצת לשנות את הנוסחה, ולמרות שהוא עדיין עוקב אחרי נוסחת ״שחקן X הוא זמר Y״, הוא לא מנסה לבנות את סיפור העלייה שלו לגדולות. הוא מתמקד דווקא בפלח זמנים מסוים מתוך הקריירה שלו, שאני יכול להבין למה יש בו עניין מספק על מנת לפתח אותו לפרויקט קולנועי. אני גם חושב שייצוג באופן כללי של קושי נפשי והתבטאות שלו כדרך המוזיקה זה דבר שאומנם מאוד ״בייטי״ לאוסקרים, אבל עובד כסיפור שיכול לעבוד על המסך הגדול. ואכן, הסרט הזה, לפרקים מסוימים, עובד די אחלה - שזה יותר ממה שציפיתי ממנו בהתחלה.
הבעיה המרכזית שלי עם הפרויקט הוא שלמרות שמדובר בסרט שאורכו קצת פחות משעתיים, הוא באמת מרגיש כמו סרט של 3 שעות - הן מרוב הסקופ שהוא מנסה לכסות, והן מהעובדה שהוא מרגיש צורך באופן חוזר לתת לנו שוטים דרמטיים למצלמה כדי שנהיה בוויב. יש לא מעט רגעים בסרט שאנחנו פשוט רואים את הדמות של ברוס פשוט בוהה על נוף מסוים בשקט, ואנחנו אמורים לתאר לעצמנו את התחושות שלו בהינתן הסיטואציה.
עוד אלמנט שמוסיף לתחושת האורך הוא חוסר האיזון ברמת העניין לצופה באורך שלו. במהלך מה שאני מאמין שהוא השעה הראשונה (פלוס מינוס) של הסרט, הוא מתקדם בצורה מאוד איטית ואפילו קצת חסרת כיוון. אנחנו מקבלים ביסוס לילדותו של ספרינגסטין, אנחנו מקבלים הופעות שלו מול במות רועשות של מעריצים ואנחנו אפילו מקבלים הצצה דלה יחסית לקשר שלו עם האמרגן שלו ולתחילתה של מערכת היחסים עם בת הזוג שלו. במהלך הסקשן הזה, אכן יש התקדמות ביצירה של האלבום, אבל מעט מאוד מוסבר לקהל בעניין המוטיבציה שמניעה אותו, והוא פשוט כותב ושר את השירים. הוא רוצה מאוד להקליט את השירים האלה בבית שלו במקום פרטי, וזה מה שהוא עושה. זאת אומרת, אירועים מתרחשים וזה סך הכל הגיוני, אבל זה לא מרגיש כאילו משהו לוכד באמת את תשומת הלב שלי בכל הרגע הזה. השלב הראשון שבו הרגשתי ״לוקד אין״ היה כשהתחילו לדבר על ההפקה המוזיקלית המקצועית של השירים האלו.
בעיה נוספת שמגיעה לפן העלילתי הוא שאני חושב שיש בעיה עם איך שהצלקת של הילדות שלו מוצגת על המסך. גם אם נשים בצד את העובדה שהשחקן הילד שמופיע בפלאשבקים לעבר משחק ממש לא טוב בעיניי, אני חושב שהסרט לא מציג בצורה מאוד ברורה מה אני אמור לחשוב על המתרחש, וזאת כי הוא לעיתים סותר את עצמו. מצד אחד, אנחנו רואים שההורים שלו מתווכחים בקולניות ואנחנו רואים שהאבא מידי פעם מראה איום של אלימות. מצד שני, ניכר שהילד זורם עם אבא שלו כשהוא לוקח אותו לבילויים ואפילו כשהוא מנסה לאמן אותו - גם אם הוא לא עושה את זה בהתלהבות, אין שום תחושה של התנגדות ולפעמים אפילו קלילות יתר. מצד שלישי, בהווה, ברוס נראה שהוא ביחסים די טובים עם ההורים שלו, מאחר והוא פוגש אותם ומדבר איתם כאילו שום דבר לא קרה (הם כנראה עדיין זוג? אני חושב? זה לא מובהר). ומצד רביעי, אחד האירועים המשמעותיים שזכורים לו הוא הפעם שהוא חבט בגב אביו עם אלת בייסבול ולא היו לכך השלכות. וכאילו, כל זה אמור להיות הבסיס הנפשי לכאב שהוא מוציא בשירים. אבל… באיזה כאב בדיוק מדובר? יש כאב? יש סלחנות? לבן אדם הזה בכלל יש רגשות? שאלות שאני שואל את עצמי גם אחרי סיום הצפייה.
אספקט דווקא שאני יכול לציין לחיוב הוא הצילום של הסרט, שעושה עבודה טובה פלוס בכל הקשור לתצוגה החזותית של הפרויקט. אני לא חושב שהיה בהכרח עבודת סינמטוגרפיה פנומנלית (אפילו הייתה הזדמנות שזיהיתי, שבוזבזה מאוד, להפוך נסיעה על כביש לתקליט מסתובב), אבל ניכר שמי שהיה אחראי למצלמה ולעריכת הקומפוזיציות בסוף ידע מה הוא עושה. היו לא מעט שוטים שהסתדרו ביישור חכם, או בזווית שעובדת ונראית טוב, וכל שאר השוטים לפחות הוצגו בצורה מתקבלת על הדעת עבור סרט דרמה מהסוג הזה. אפילו היה שוט אחד שהיה יצירתי למדי - לא בהכרח בזווית אלא בשילוב האלמנטים התיאורטיים לתמונה ויזואלית. בנוסף, לא יצא לי לפקפק במהלך הצפייה באמינות של סט או פרופ, אז זה הישג בפינה הזאת.
באשר לחלק המוזיקלי, אני חייב להגיד שאני לא מכיר יותר מידי את המוזיקה של ספרינגסטין ולכן אני לא יודע אם ההקלטות היו שלו או של ג׳רמי, אבל כן הייתה עבודה ניכרת בעריכת הסאונד במהלך הסרט. היה צריך להבחין בין טראק נקי, לטראק עם אקו, לטראק עם הד או דיסטורשן, והם עשו זאת. ההבדלים היו דקים אך מובחנים, וזה היה חשוב לעלילה, כך שההצלחה בביצוע המשימה ראויה לציון.
בנוגע להופעות המשחק, אני חושב שג׳רמי אלן וויט, שנמצא בפרונט של הפרויקט הזה, עושה עבודה סך הכל סבבה, אם כי מעבר לניסיון לתת נימת קול זהה לספרינגסטין בעצמו (דומה למה ששאלמה עשה ב-״אנונימי לגמרי״), אני לא חושב שהוא יותר מידי הביא את עצמו לקצה או נתן הופעת משחק פורצת דרך. במהלך רוב הסרט הוא נמצא עם הבעה מאופקת ועם ראש מוטה הצידה, וגם אם מישהו יטען שיש לזה פואנטה עלילתית, זה לא משהו שאני רואה בו מאמץ ניכר. ומאידך, כשהוא כן מתאמץ באופן בולט וניכר, בעיקר במהלך הופעות המוזיקה שלו, אני חושב שהוא עושה פרצופים קצת מוגזמים ומוזרים למצלמה. לא מהסוג שנראה כאילו אתה מתאמץ לסחוט הופעה מרגשת, פשוט מתיחות קצת פרועות של הפה והעיניים לרמה מעט מגוחכת. עם כמה שהוא משרת את הסרט נאמנה והוא תואם את רמת הדרמה של הפרויקט (שהיא ברמת ״לא כבד לא קליל״), אני לא חושב שהופעת המשחק שלו ראויה למועמדות לאוסקר, והרבה יותר התרשמתי מדה רוק ב-״מכונת המחץ״ למשל.
הופעות המשנה הבולטות של הסרט הן של ג׳רמי סטרונג בתפקיד האמרגן שלו, שעם כמה שהוא שחקן בחסד ומטמיע את עצמו לדמות שניתנת לו, אני חושב שגם הדמות הזאת מקבלת קצת ריסון יתר. הוא לא זוכה להביע רגעי משחק עוצמתיים, בעיקר בעקבות תסריט שלא נותן לו לשים מחסומים עבור ספרינגסטין (וזו בעיה). אבל גם עם הסצנות שניתנו לו, הוא לוכד את עין הצופה בכל פעם שהוא מופיע על המסך ונהניתי לראות אותו שב לתפקיד משני (מישהו כבר צריך לתת לו דמות ראשית בסרט שוב).
בנוסף אליו, נמצא בפרויקט השחקן סטיבן גרהאם, שמשחק את אביו של ספרינגסטין, וגם הוא ממלא את החלק שלו בסיפור בצורה הקשוחה והמחוספסת הדרושה, אם כי התסריט לא באמת נותן לו חופשיות להראות מה יש לו להציע בתוך המסגרת הזאת. אה כן, ופול וולטר האוזר כאן. הוא ביותר מידי סרטים השנה (בטח יצא לכם לראות אותו ב-״האקדח מת מצחוק״ או ב-״ארבעת המופלאים: צעדים ראשונים״). התפקיד שלו לא סופר משמעותי, אבל הוא נוכח וחביב.
בסופו של דבר, כן זה אומנם עוד סרט של עוד שחקן משחק זמר במטרה לקבל פרס, אבל כן חשוב לי לומר שאני מעריך את הגיוון המועט מהנוסחאתיות שחוזרת על עצמה. לצערי, הפרויקט הזה מצד אחד ממקד את עצמו יותר מידי על הדרמה ולא על המוזיקה - למרות שהיא כן מלווה אבל אי אפשר לקרוא לזה סרט מוזיקלי של ממש - ומצד שני לא כותב את הדרמה בצורה הכי מפורטת על מנת שנוכל ממש לחוש את הכאב של ספרינגסטין ולהביע אמפתיה שתחולל צמרמורת בכל פעם שנשמע את נקודת מבטו דרך המוזיקה ״הטהורה״ שהוא יוצר.
למרות השוני, אני לא יכול להגיד שהוא המציא את הנוסחא מחדש (מה לעשות, לא כל סרט הוא ״בטר מן״), אבל אני כן יכול להגיד שהוא לא יהווה לכם סבל אם תלכו לראות אותו. אני כן חושב שהוא פרויקט עם פוטנציאל, המממש רק חלק ממנו. אני חושב שעם עוד קצת שכתובי תסריט ופירוט, על חשבון חלקים ״מתים״, זה היה יכול להיות פרויקט הרבה יותר מעניין - דבר שהוא קצת אירוני כשמדברים על הרצון להציג משהו ״אישי״ גם אם הוא לא ״פופולרי״. אם הוא היה באמת מתעסק באישי, אז, אולי, גם מועמדויות לאוסקר היו יותר מוצדקות. כרגע, אני לא רואה לסרט הזה שום מקום מהותי בין הקטגוריות - למעט אולי עריכת סאונד.
אני מדרג את הסרט הזה 7 מתוך 10 🎸
״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״ יעלה בבתי הקולנוע בישראל ב-23 באוקטובר.
תגובות