ביקורת ComicON: ״מייקל״ (2026) - רפסודיה בוהמית בשינוי אדרת
- עידו שייביץ
- 2 days ago
- 16 min read
תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים!
תקציר: עלילת חייו של הזמר המכונה ״מלך הפופ״, מייקל ג׳קסון. מייקל (ג׳פאר ג׳קסון) הוא האח הקטן למשפחת ג׳קסון, בה חמשת הבנים מאומנים בנוקשות על ידי אביהם המתעלל ומנהלם הנוקשה, ג׳ו (קולמן דומינגו), להופעותיהם המוזיקליות בתור ההרכב ״ג׳קסון פייב״. אך כישרון השירה הניחן במייקל מובא לתשומת ליבם של מפיקים מוזיקליים אחרים, המעודדים אותו לצאת לקריירת סולו. מייקל נהנה מאור הזרקורים וההצלחה הכלכלית של קריירת המוזיקה העצמאית שלו, כששיריו הופכים ללהיטים ציבוריים בכל רחבי העולם. מייקל מנסה להתמיד בדרכו, בזמן שהוא מנסה להתנתק ככל הניתן משליטתו הרעילה של אביו - שמעוניין לנצל את הפופולריות שלו, על מנת להמשיך להרים את ההרכב המלא של בניו תחת אחיזת ידו.
לפני מספר שבועות, עוד בטרם המערכה האחרונה עם איראן, נכחתי בהקרנה של רשת פלאנט לסרט ההופעה של להקת Twenty One Pilots. למרות שאני מכיר מגוון משיריהם של הלהקה שהיו נוכחים בפלייליסט שלי ואף הייתי בהופעה חיה מסיבוב ההופעות הזה, אני לא יכול לומר שאני המעריץ מספר אחת שלהם. עם זאת, הנחתי שהחוויה הקולנועית שתתעד את ההופעה תצליח להציג את החוויה המוזיקלית באור חדש וכן להראות לי קצת מאחורי הקלעים של תהליך היצירה שלהם. למרבה אכזבתי, הרגעים מאחורי הקלעים היו מאוד דלים במידע ולא סיפקו את הצורך שלי. אך מאידך, קטעי השירה והביצוע המוזיקליים השתדלו להיות עוצמתיים ככל הניתן, ובהתאם התקבלו כך על ידי הקהל. המעריצים הרבים של הלהקה באולם התחילו לזרום עם המוזיקה בצורה הכי פחות מתורבתת שניתן להעלות על הדעת באולם קולנוע, כשעשו מה שמכנים ״קרחנה״ באולם ה-IMAX בראשון לציון, כאילו היו נוכחים באיצטדיון ההופעה עצמה. לא היה להם אכפת לקבל מבט נוסף על היוצרים האהובים עליהם, לא היה אכפת להם מה היה ניתן להפיק מתיעוד קולנועי יקר שכזה ולא באמת אכפת להם מהאופן הטכני שדרכו הוא מוצג. כל מה שהיה אכפת להם הוא היכולת לרקוד, לקפוץ ולהתלהב לצלילי השירים שהם אוהבים, בקרבת אנשים נוספים החולקים את המחשבה הזאת איתם. אז כן, לא כולם ניגשים לפרויקט שכזה בגישה של מבקר קולנוע, ואני כמובן מקל ראש מאחר ומדובר בסרט הופעה. אך הקלת הראש הזאת פחות מתקבלת, כאשר הצפייה בסרט ״מייקל״ - סרט המשווק את עצמו כביוגרפיה קולנועית לכל דבר - עושה בדיוק את אותן הטעויות. הוא מצפה שהקהל יתן לו את הקרדיט לא על כך שהוא מספר סיפור מעניין, אלא מאחר והוא משקף חווית הופעה מרגשת שתגרום לכם לרקוע ברגליים ולהתנועע במושבכם. ולצערי, היווכחתי עוד בהקרנה המוקדמת שזה כנראה יעבוד לו.
הנוף הקולנועי אינו זר לסרטי ביופיק (סרטים ביוגרפיים), שאנחנו רואים שנה אחר שנה מנסים הן להביא שחקנים למועמדות שחקן ראשי באוסקר והן לגרוף עוד קצת כסף ממותג מוזיקלי מוכר. רק בשנים האחרונות ראינו את ״ספרינגסטין: הדרך משום מקום״, ״אנונימי לגמרי״, ״בטר מן״, ״רוקטמן״, ״מאסטרו״, ״אלביס״ והיד עוד נטויה. מן הסתם, אי אפשר להתייחס למייקל ג׳קסון כ-״עוד אחד מהאמנים האלה״, שכן חותמו על היסטוריית המוזיקה במקומו מונח. אבל מעצם ריבוי הפרויקטים האלו, הז׳אנר די התגבש לתבנית שחוזרת על עצמה. אותו תהליך שמופיע שוב ושוב על המסך באופן חזרתי - אדם שהייתה לו התחלה קשוחה, אבל לבסוף הפך לשם דבר שכולם מכירים כנגד כל הסיכויים. בגלל התבניתיות הזאת, מעטים הסרטים שבאמת מצליחים לשבור ממנה ולהראות מעט ייחודיות בעשייה הקולנועית שמאחוריהם. אך שאר הסרטים מרגישים כמו נאצ׳וס שמחוממים מחדש בכל פעם, ואיך שהוא מפעם לפעם הם רק נהיים ״יבשים״ יותר - כלומר צפויים וחיוורים. הסרט הזה, למרבה הצער, נופל באמת על הצד היותר ״תפל״ של התופעה הזו.
ניתן להקביל את התופעה הזאת מחשבתית לדעה הרווחת על סרטי קומיקס עם ״יתשת גיבורים״ (Superhero Fatigue), כאשר במקרה שלנו אנחנו חשים ״יתשת ביופיקים״, שבאה לידי ביטוי בצורה בולטת במיוחד בסרט הזה. הרי שבמרבית המקרים ובמיוחד כאן, ההפקה אינה מפיקה את הפרויקט על מנת להתעמק ולחקור דמות מפורסמת לפרטי פרטים, על מנת להציג אותה לקהל מזווית פגיעה ולא שגרתית. היא רוקחת בעדינות שיא את חיבור הנקודות שיעוררו הכי הרבה חיבור חיובי אצל הקהל - בעיקר קליפים, הופעות ושירים אייקוניים, שיקבלו את מרכז הבמה וכמה זמן שרק ירצו. הופעה אייקונית שבה משמיעים שיר היסטורי כמו ״Bad״ או צילומי הקליפ של ״Thriller״ אינם שונים באפקט ״רשרוש המפתחות מול עיני הצופה הפעוט״ מאשר דחיפת קמיאו של פרוספור אקס ב-״דוקטור סטריינג׳ 2״. בכל המקרים, המפיקים יודעים איך לעורר אצל הקהל את ההתניה המחשבתית של היכרות חיובית ונוסטלגית, בניסיון לשנות את דעת הקהל. גם ליוצרים וגם למבקרים ברור שאין ספק שהקהל מצפה לזה ואין ספק שהקהל יהנה מזה. אני בהחלט יכול להעיד שגם אני נפלתי ברגעי ״פאן סרוויס״ שכאלה בעבר. אך בעוד שהצופים מקבלים את מנת הדופמין הרגעית שלהם והם אולי יצאו ממנה בהתלהבות יתרה, אי אפשר לומר שזו גורמת לסרט להיות יצירה קולנועית בעלת ערך גדול יותר. זה כמו קוביית סוכר - זה אולי מתוק, אבל זה לא מזין. ואכן, גם במקרה של ג׳קסון כאן, המרחב לצלול עמוק לתוך המסע האישי שלו בין כל התהילה נדרס בין הגחמות. תצוגתו מסתכמת בדמות חד טונית באופיה, אם אני מסתמך אך ורק על מה שמוצג כאן. וניכר שהאולפנים בכלל לא טורחים לשנות זאת, מתוך האמונה שהצופים גם ככה יתעלמו ממרבית הסצנות אם יזכו להתבוסס בצלילים האהובים עליהם מרמקולים של אולם קולנוע.
הצפייה בסרט מעוררת באופן מאוד ישיר השוואות לאחד מסרטי הביופיק המוכרים ביותר, יש שיגידו לשמצה - ״רפסודיה בוהמית״. הסרט המגולל את סיפור המקור של להקת קווין, בדגש על פרדי מרקורי, הועמד למספר פרסי אוסקר כולל ״הסרט הטוב ביותר״, על אף שהוא מוכר ברבים כעיבוד די שטחי של הדמויות שלו. המצב אינו שונה גם במקרה הזה. בדומה ל-״רפסודיה״, גם כאן ניכרת מתיחות רבה בקרב העריכה והתסריט להצליח להלל כמה שיותר את הכוכב הראשי שהסיפור מתרכז סביבו, וכן להשמיע כמה שיותר שירים מהדיסקוגרפיה שלו. חס ושלום שיעברו מספר דקות מבלי שתשמעו מנגינה שאתם מכירים, גם אם היא מתנגנת ברקע של סצנה שלא מתעסקת כלל במוזיקה. חייבים לשמור אתכם מפוקסים, או יותר נכון, תחת הטראנס של הסיפוק המוזיקלי והמעריצי. אפילו אגדיל ואטען שבמקרה של ״מייקל״, המצב יותר קיצוני וחמור מבעבר. הסרט הזה כתוב כך שסצנות רבות בו מהללות ומשבחות את דמותו של ג׳קסון ללא הרף. חלקן מציגות אותו כפילנתרופ בעל לב רחב ונדיב בנוגע למספר בעיות חברתיות. חלקן אף מראות כמה אנשים מתלהבים מדמותו, כשהם ממטירים עליו דברי שבח באופן אוטומטי, גם באינטראקציה הראשונה שלהם. אני אומנם לא מתיימר להכיר לעומק את הפרטים על סיפורו של ג׳קסון, אך אני יכול לתאר לעצמי שגם בתקופות של שנות ה-70-80 הוא חווה כמה קשיים ובעיות מצד אנשים. אני מאמין שאלו גם השפיעו עליו ברמה האישית והנפשית. אין לי ספק שגם אם הייתה לו הצלחה, לא כל אדם ישר ראה בו כקדוש מעונה, בטח לא בתחילת דרכו. כאשר במשך שעתיים אנחנו שומעים אך ורק מילים טובות עליו, המעניקות לו אמונה ותמיכה עצומים בעיוורון מוחלט, זה מרגיש הרבה פחות אמין כשיקוף של המציאות. זה מרגיש כמו ניסיון טיפוח אגו ותדמית.
כמובן, גם הטמעת המוזיקה מתבצעת בצורה יתרה ומוגזמת לטעמי, בדומה ל-״רפסודיה״. מן הסתם שסרט על זמר יכלול ביצועים של שיריו, אך רצוי לבחור את אלו המתאימים לסיפור ולהציג אותם בהדרגה. בסרט הזה, נעשה ההפך המוחלט. ישנו סקשן די משמעותי מהסרט שמציג רצף ארוך של הופעות, אחת אחרי השנייה. אני לא מתכוון למונטאז׳, אלא ממש חיבור של סצנות שונות של הופעות בשרשרת. אני מבין את הרצון לנצל את הזכויות לשימוש בשירים בצורה מקסימלית, אך ריבוי הביצועים וההופעות האלו גורמים לשירים להאפיל בזמן מסך על התוכן העלילתי של הסרט. רצף ההופעות המדובר אפילו מדגיש בעיניי כצופה לא-מעריץ-מושבע את גודל המשיכה ומריחת הזמן שבצעד הזה, ועל כן, יוצר אכזבה שחלק מהזמן הזה לא הוקדש על מנת להתמקד עוד יותר במייקל כדמות. אנחנו לא מקבלים מרווח נשימה שבו אנחנו נטמעים אל האירועים השונים מנקודת מבטו של מייקל, ואיננו זוכים להבין מה הוא מרגיש או חושב בכל אחד מרגעי השיא הללו שאנחנו זוכרים טוב מאוד. הציפייה היא שהצופים יסחפו באפיות של החוויה המוצגת להם, המאפשרת להם לחוות מעין הופעה חיה של מייקל ג׳קסון דרך המסך הגדול. שישכחו מזה שהם באו לראות את ההיסטוריה של האומן ואת מה שעומד מאחורי המחשבות שלו, אלא יהנו מהסקייל, השואו, הנצנצים והליכת הירח. אני לא אומר שיש פסול בלהנות מכך, כמובן, אבל לא לשם כך קיבלתם את ההזדמנות ליצור ביופיק. כשזו נקודת המיקוד שלכם, הסרט שלכם הופך פשוט להיות סרט הופעה, רק של חקיין במקום של הדבר האמיתי - חקיין איכותי ככל שיהיה. וכן, אני מודע לכך שגם ב-״רפסודיה בוהמית״ ישנו סיום ארוך של שחזור הופעת הלייב-אייד של קווין. אך לפחות שם דואגים לבנות את הדרך ולהראות לנו מהי החשיבות של ההופעה הזאת מבחינת הדמויות והרגע ההיסטורי שהיא מייצגת. כאן אנחנו אפילו לא מקבלים את זה, אלא רק אורות בוהקים, בנות צורחות ו-״עכשיו כולם רוקדים״.
אחת הציפיות הגדולות שהיו לי מהסרט הזה היא היכולת ללמוד מה היו המוטיבים של ג׳קסון מאחורי שיריו המפורסמים ביותר. אך גם בכך ציפיותי נענו באכזבה. הסרט אינו מתעמק כמעט בכלל באופנים שבהם הנסיבות והתחושות שהוא עובר כבן אדם מעובדים אל תוך המילים שהוא זועק לעולם בתשוקה רבה. אם הייתי רוצה ללמוד מה הניע אותו לכתוב את Thriller, או את Billy Jean, או אפילו את Bad - הסרט לא היה מספק לי את המידע הזה. הסרט הרי יודע שהשירים האלה קיימים ומתייחס לקיומם, אבל לא נותן מקום לנבור במשמעות מאחוריהם. הוא כן מציג את העשייה המוזיקלית מהפן הטכני, אך גם את זה הוא עושה פעמים בודדות בלבד. בסיקוונס אחד מודגש לנו איך הקצב משתלט עליו לרמה שאינו מסוגל להיות נינוח במהלך שירה, ובסיקוונס אחר אנחנו רואים אותו במסע תהייה עצמי כשהוא מרכיב את האלבום הראשון שלו, בתהייה כיצד לקרוא לו. אנחנו לא נחשפים לדמואים, לשינויים בהקלטות או להשראות שמובילות אותו לביטוי דרך המוזיקה. אפילו כשאנחנו מדלגים בין אירועי מפתח מוכרים מחייו, הסרט לא דואג לקשר אותם להשפעה ישירה על היצירה שלו או על הנפש שלו. אופן אלטרנטיבי שיכלו להשתמש בשיריו בעיבוד הזה היה להשתמש במילות השירים על מנת לבקר ולפרשן את אירועי חייו, דבר שראינו נעשה נהדר ב-״בטר מן״ ונעשה בצורה חביבה במיוחד גם ב-״שיר מריר מתוק״. לתת למילותיו שלו להעיד מי הוא באמת. אך גם את ההזדמנות הזאת הסרט בוחר שלא לקחת, כאילו יש לו מה להסתיר ולטייח. כאילו הוא אומר לצופים בהססנות מתוחה, ״אל תנסו להתעמק בדברים, פשוט תהנו מזה שאתם מכירים את השיר״. אולי על הקהל הממוצע זה יעבוד, אך עבורי, זו סיבה מהותית להרמת גבה.
תסריט הסרט מרגיש מאוד פשטני, יוצא ידי חובה וחסר תחכום ועניין מיוחד בחומר שאותו הוא מעבד. הוא יוצר תחושה שמי שכתבו אותו ומי שאישרו את הפקתו לא טרחו להתאמץ למצות סיפור מעניין מחומר המקור, שאני לא צריך להגיד לכם כמה הוא עשיר בפרטים ומסקרן. חוסר התאמצות בכתיבה הוא תואר שמשויך בדרך כלל לסרטים של אולפני האנימציה אילומיניישן, ולדעתי, הטענה הזו נכונה כאן מאותן הסיבות - הם יודעים שהקהל יצעד ברגליו לראות סרט מייקל ג׳קסון, לא משנה מה הוא יכלול. אם בכל מקרה הרווח יהיה גדול, למה להשקיע מאמץ וכסף נוספים? בעיות התסריט ניכרות בכמה אספקטים. הראשון הוא חוסר ההתעמקות בעובי הקורה של חייו של מייקל, במיוחד בהזדמנות המיוחדת להענקת פרספקטיבה ייחודית דרך אומנות הקולנוע. מלבד הצגה די בסיסית של גישתו הקשוחה של אביו ברגעים נקודתיים, אנחנו לא מבלים זמן בעל משמעות בעיבוד קשיים נפשיים או מורכבויות שנשא עימו בצל התהילה. המהמורות שבדרכו הן לא יותר מתילי חול קטנטנים, שהוא מצליח להתגבר עליהם בסצנה העוקבת. עלייתו לגדולות מתרחשת בין רגע, כשהמעריצים נופלים לרגליו בנקישת אצבע ללא כל מאמץ מקדים. וכאמור, אנחנו לא זוכים לחקור את החוטים המקשרים בין חייו ליצירותיו. בשביל שאני אוכל להזדהות או להתעניין בגיבור, אני צריך לדעת שהוא אנושי. שיש לו פגמים כמו לכולם, אבל הוא לומד להתגבר עליהם. כשהגיבור שלנו ללא רבב ומקבל את כל שעל מבוקשו, הוא עובר כדמות הרבה פחות מעניינת או מציאותית, וכן מרחיק אותי רגשית מלהזדהות איתו. המטרה של סרט ביוגרפי על אדם אמיתי היא להרחיב אודותיו דווקא במקומות הלא צפויים, לא להיות ״מצעד עשרת הרגעים הגדולים ביותר״ שלו. עם כמה שהוא דמות נערצת, הוא בסופו של דבר בן אדם, לא אליל. אינו ״בלתי מנוצח״, אינו ״כל יכול״. למרות שהסרט כן זורק אזכורים ליוצרים אחרים מידי פעם (חלקם אף קיבלו סרטים בעבר), הוא מצמצם את נקודת המבט שלו, מבחינת התעשייה והקהל, למחשבה ש-״אין אחר מלבדו״. וכל ניסיון להציגו ככזה חוטאת רבות לדינמיקה שבין הצופה לדמות.
בעיית התסריט השנייה היא שלא מעט מהשיחות שמייקל מקיים עם אנשים מסביבו, בין אם מדובר במנהלים של ארגונים רשמיים או בני המשפחה שלו, כתובות מהיסוד בסגנון של נאומי מוטיבציה, סטייל טוני רובינס. כל דמות הפוגשת את מייקל, אפילו אם בפעם הראשונה, פוצחת בנאומים חוצי להבות, מעוררי השראה ומלאים בהאדרה אישית. בכל פעם מחדש, זה טקסט שנע בין ״אתה יותר טוב מכל בן אנוש שאי פעם דרך או ידרוך על הפלנטה הזאת״ לבין ״אני מאמין בעצמי כי אני זה אני והאמת בתוכי״. ממש כמו אתגר ״נסו לא לקבל מכך השראה״. אחרי שראינו הרבה מאוד סרטי ביופיק שמבחינתם הכוכב המוזיקלי שבמרכזם הוא האדם הכי חשוב עלי אדמות, הנאומים האלה כבר הופכים להיות שחוקים. זה בסדר אם זה נכלל כביסוס דינמיקה אוהבת עם קרובת משפחה, כמו אמא או סבתא. זה כבר פחות עובד כשזה מגיע ממאבטח אישי או ממנהל חברת תקליטים. הצעד הזה הוא כל כך קלישאה של ״יתשת הביופקים״, שאפילו השחקן מייק מאיירס מופיע כאן בהופעת אורח, לאחר שהשתתף בתפקיד אורח כמעט זהה ב-״רפסודיה בוהמית״. ובשני המקרים, משמש מאיירס כדמות שכל תכליתה הממשית בסיפור היא להראות כמה כוח מינוף יש לדמות הראשית. למעשה, אין בסרט אדם אחד שמביע את כעסו וביזתו אל מייקל, מלבד אביו. לא האחים שלו, לא התקשורת ולא אף אחד מאנשי הציבור. למרבה האירוניה, סרט על אדם שרצה לטשטש את ההפרדה שבין שחור ללבן מפשט את יחסי הכוחות שלו בדיוק להגדרות אלו.
במקרה של הבעיה השלישית בתסריט, קשה להעריך כמה ממנה היא פגם מכוון. אסביר: במהלך הסרט, ישנם כמה וכמה מקרים שבהם מוזכרים אלמנטים שידועים בהקשר לסיפורו של ג׳קסון. למשל, זיקתו הרבה לסיפורו של פיטר פן (ובכללי ליותר מידי דברים של דיסני) או העובדה שהייתה לו שימפנזה כחיית מחמד. למרות שהסרט דואג להעלות אותם כחלק מחייו, הוא לא עושה דבר מלבד אותה הצגה של פרט מידע. אותם רגעים מרגישים פשוט כמו רפרנסים, אזכורים נוספים על מנת שהקהל יוכל להצביע על המסך כמו המימ של דיקפריו, מבלי איזו שהיא תכלית סיפורית להכללתם. לא רק שאנחנו לא מקבלים ביסוס מספק לנקודות הללו בשביל להבין איך מייקל הגיע אליהן מבחינה לוגית/נפשית, אנחנו גם לא מקבלים התרה מאוחרת שתסביר למה הם חלקים חיוניים מחייו שצריכים להופיע בסרט בכלל. לדוגמה, הקישור לחוות נוורלנד לא נעשה בכלל במסגרת הסרט. עכשיו, דווח בתקשורת כי המערכה השלישית המקורית של הסרט תוכננה לעסוק באישומים שהוגשו כנגדו בגין הטרדה מינית של ילדים בשנות ה-90. אך לאחר שהתגלה כי הסכם טיעון עם אחד המתלוננים לא אפשר לעיזבון של ג׳קסון להזכיר את שמו כלל, נאלצו לצלם מערכה שלישית חדשה, וזו האחת שמופיעה בסרט. על כן, יתכן שהתסריט המקורי תכנן לסגור את ההצגות הראשוניות האלו, אך השינויים ברגע האחרון מנעו מהמבנה המקורי להתקיים כסדרו. זה אומנם לא מוחל את התוצר הסופי מעצם הביקורת על הפגם הזה, שכן מרבית הצופים לא מכירים את הידיעה הזאת, אבל זו כן חמת ספק כלשהי שצריכה להילקח בחשבון. אני כן אציין שאולפני ליונסגייט בחרו לנסות למנף את הסיטואציה הזאת, ולכן הם מסיימים את הסרט בנקודת ״שיא״ די פתאומית, המבטיחה בצורה מעומעמת כי הסיפור יורחב בסרט המשך שיתמקד בנקודות אלו. מעבר לדימיון האירוני המשעשע כאמור ל-״יתשת גיבורים״ (״מייקל יחזור בדומסדיי״), ההבטחות באוויר לגבי הנחתה של נקודות בעתיד לא ידוע נראות יותר כמו ניסיון נואש לכיבוי שרפות. במקום לדאוג לשכתב ולסגור את תסריט הסרט בצורה הגיונית, הם שמו עליו ״פלסטר״ של תירוץ וזרקו את הסרט למסכים.
גם מבחינת התצוגה החזותית של הסרט ניכרים התפשרויות, בעיקר על עבודתם של אנשי המקצוע טרם העשייה. בסצנות רבות בסרט, לרבות השחזורים של ההופעות החיות, ניכר שלא היה ממש חזון מקדים לאיך האירועים האלה עומדים להיראות. כל אחת מהסצנות האלה מצולמת מעשרות זוויות שונות, חלקן מיותרות ולא הכרחיות, וחלקן גם לא ממש אסתטיות למסך. שוטים רבים מציגים מיקוד חטוף על רגליו של מייקל גם כשאינו עושה תנועה מיוחדת, או דוחפים את עדשת המצלמה לתוך פניהן של הדמויות. קרה לא פעם שראשה של דמות מילא את כל גובה המסך, וכשמדובר באולם ה-IMAX, זה יוצר אי נוחות מיידית. ישנם אף לפעמים משיכות מהירות של הזום של המצלמה בתוך השוט עצמו, דבר שאנחנו לא אמורים לראות ביצירה שאינה חובבנית. במקרים אחרים, כשיש דיונים רגועים, שמתי לב שאנחנו נשארים לעיתים על שוט של זווית רחבה לזמן ממושך מידי - כשאין בכך באמת תכלית. אלו תקלות כל כך מוחשיות וברורות בבניית פריימינג ותנועה של פרזנטציה קולנועית, שאני מטיל ספק גדול על העובדה שההפקה עמלה על סטוריבורדים במהלך הפרה-פרודקשן ולא פשוט ניגשה לצלם. יש אפילו רגע בסרט שבו מייקל אומר למפיק כלשהו ״לא לשנות את מיקוד המצלמה שלו, כי כאשר מצלמים את כל גופו במהלך הריקוד, הצופה יכול לחוש את התנועה״. די מגוחך לומר שהסרט לא עומד אפילו בטענה שלו עצמו. חוסר המקצועיות הזו נודדת גם לכיוון העריכה. הסרט הזה חוטא גם כאן בעוד חטא של ״רפסודיה בוהמית״, בכך שהוא חותך בצורה מהירה, רבה וחסרת מוטיבציה בין זוויות הצילום שלו. זה מרגיש שלעורך בער במיוחד להשתמש בכל אחת מזוויות הצילום שעמדו לרשותו, או שחשב שהאנרגיה לא תעבור מסך אם לא ידאג לשנות את הפרספקטיבה בכל שנייה. אחר דבר, אני בטוח שלא יפתיע אתכם לגלות שהעורך של הסרט הזה הוא בדיוק אותו עורך של ״רפסודיה״, ג׳ון אוטומן - שלא עבד על אף פרויקט אחר בין הסרטים הללו.
למרות שמדובר בסרט שמתעסק לא מעט במוזיקה, אני לא יכול להעיד שהבחנתי באיזה שהוא הישג מיוחד בדבר עריכה ועיצוב סאונד. הרגעים שאינם ביצועים מלאים לשירים כוללים מעט מאוד התעסקות בהקלטות ובחומרים מושמעים, כך שבודדות ההזדמנויות בכלל להפגין ייחודיות מהאספקט הזה. אני כן אודה שהביצועים החדשים של ג׳פאר לשירים המקוריים של מייקל נשמעים ממש לא רע, באופן שלגמרי מאפשר להתבדות כאילו מדובר בשירתו המוכרת של מייקל מההקלטות המקוריות. הם אומנם עושים את העבודה ומשכנעים כגרסאות אמינות מספיק לסינגלים בתוך עולם הסרט, אך אני לא יכול לומר עליהם שאלו דרשו עבודת עריכה יוצאת דופן. אני משער שהמנגינות האינסטרומנטליות היו נגישות, ולהלביש מעליהן הקלטות לא הייתה עבודה בעלת מורכבות חריגה. עצם העובדה שהשירים אינם חדשים והעיבודים שלהם אינם שונים בתכלית מהמקור (בשונה מהביצועים הקיימים בחלק מהביופיקים האחרים) מגבילה את כמות הקרדיט שאני יכול לתת להפקת הסרט על תהליך יצירתם. בעוד שהשקעתו של ג׳פאר בנושא כן מובחנת, ניכר שהסרט בוחר לעשות את העבודה הבסיסית גם מהבחינה המוזיקלית, מתוך ההנחה שהשירים מספיק מוכרים בשביל שיעבדו כפי שהם ואין צורך לשנותם. הייתי מצפה מפרויקט שמדמה את עצמו לסרט הופעה להביא איזה שהוא טייק מוזיקלי חדש, אולי קצת חווית ״הופעה חיה״ סטייל ״אלבום סיבוב הופעות״ (דבר שעבד ממש לא רע ב-״ספרינגסטין״), אבל זו יותר מידי השקעה לסרט שרוצה ״לשחק אותה בטוח״ בקופות.
חוסר המאמץ הטכני מורגש גם, במידה מה, בעבודת האפקטים הויזואליים. יחסית לסרט שלא דורש בהכרח יותר מידי אפקטים, הנוכחות שלהם הורגשה במספר השוטים שכן נעשה שימוש בהם. לאורך הסרט, ניתן לראות כמה וכמה ״צילומי רחפן״ שאמורים להציג לנו מבט ממעוף הציפור על שכונות מגורים, סביבות בניינים או אפילו קהל ההופעות של מייקל, אך כל אלו נראים מלאכותיים וקודרים בהבדלה ניכרת מהסצנות האמיתיות שצולמו על הסטים. שימוש אחר לאפקטים בא לידי ביטוי כאשר הסרט מציג שלמייקל היו כמות רבה של חיות מחמד בלתי שגרתיות, כאלה שלרוב אינן חיות במגורים פרטיים, כמו למשל ג׳ירפות. המודלים של אותן החיות הרגישו גם הם מנותקים מהסביבה המציאותית, שכל שוט שמעוניין להציב אותם לצד שחקנים אמיתיים מדגיש את ההבדל בתנועתם וגורם לתפוגת הקסם של הטריק הקולנועי בשנייה.
אך ישנן מחלקות טכניות בהפקה הזאת שדווקא עשו עבודה טובה, הראויה לציון. מחלקת האיפור ועיצוב השיער עשתה עבודה מרשימה למדי, כאשר לא רק הציגה דיוק במרבית הפרטים, אלא גם הצליחה ליישם איפור של מראות בלתי שגרתיים ויוצאי דופן. בעיקר איפור פניו של ג׳ו ג׳קסון גרמו לשחקן קולמן דומינגו להיטמע לגמרי ולא להיות מובחן כלל, וכן שחזור מראה הזומבי של מייקל בסרט הקליפ הקצר של ״Thriller״ נראה נהדר. עיצוב השיער מתאים את עצמו מאוד לתקופות השונות, הן אצל הדמויות הראשיות שלנו והן אצל דמויות הרקע. ההתקדמות לאורך השנים ניכרת דרך העיצוב של כלל הדמויות המקיפות את האירועים, אך ניתן לראות דגש מיוחד בתסרוקות השיער של מייקל עצמו, שמתכתבות בדיוק רב עם המראות שזוהו עימו בשנות פעילותיו בפועל. נכון, אומנם הפאה על ראשו של השחקן מיילס טלר נראית מעט מגוחכת, אבל עיגול הפינה הזאת לא גורמת לי לבטל לגמרי את עשייתה המוצלחת של המחלקה בשאר המקרים.
התלבושות גם הן מבצעות התאמה איכותית לתקופות, הן אצל אנשי הרקע והן אצל מייקל עצמו. סביר לומר שגם אלו שאינם ממעריצי המושבעים של מייקל היו משייכים את בחירות הלבוש האייקוניות האלו אליו, כך שעבודת השחזור נאמנה למקור. אני גם מעריך את ההשקעה בתלבושות לדמויות היותר משניות, כגון דמויות האחים של מייקל, וכן לסצנות קצרות של הופעותיהם בתור ה-״ג׳קסון פייב״. גם עבור זמן מסך מינימלי, רואים שלאותם אמני תלבושות היה חשוב מאוד ליצור תחושת אותנטיות תקופתית.
ומעל לכל אלו, עבודה שלרוב לא מקבלת יחס והפעם מגיע לה מאוד, היא עבודת הכוריאוגרפיה. אותם אמני ריקוד, שככל הנראה עבדו עם ג׳פאר והרקדנים ימים כלילות, הצליחו לדייק בצורה מושלמת את תנועותיו של ״מלך הפופ״. אלו הם צעדי ריקוד שהיו מורכבים לאדם הממוצע לבצע, או אפילו לדעת מאיפה להתחיל, במידה והוא רוצה לחקות אותו. מבחינתי, מדובר בהישג לגמרי לא מובן מאליו, שמציג אכפתיות לדיוק תצוגתו של מייקל לפחות מהפן של איכויותיו כפרפורמר.
הסטאר האמיתי של הפרויקט הזה הוא ג׳פאר ג׳קסון, אחיינו של מייקל, שבהחלט משקיע מעצמו מאמץ יוצא דופן - מעל ומעבר למצופה - על מנת לשחזר את האופי של דודו המפורסם בכבוד המלא והראוי לו, ממש עד לפרטים ולמניירות הקטנים ביותר. כמו אמן שלא מוכן להתפשר על פחות מתצוגה מושלמת, ניתן לראות את תלאות ההזעה וההתשה שעובר ג׳פאר בדרכו להעביר את סיפור החיים הזה דרכו, כך שהופעתו משכנעת אותי שמדובר בעשייה שבאמת חשובה לו עמוקות. בעוד שהוא די מצליח בכך, הוא כן שומר על אנרגיה די ביישנית וצנועה במהלך מרבית הסרט. רק לקראת המערכה השלישית, כשהכוכבנות של הדמות נמצאת בשיאה, הוא זוכה לפרוץ באנרגיית כוכבים בוהקת ותזזיתית שמאפשרת לו לזרוח ולשרוף את הבמה. השאיפה שלו לאותנטיות ולכבוד למשפחתו מורגשת בסך הצפייה בסרט, גם אם היא לפעמים מעט מדוללת ברגעים מסוימים בעקבות בימוי וכתיבה שלא בהכרח נותנים לו להחצין אותה עוד יותר מכך. אני בהחלט מאמין שיש בו את הכישרון המשחקי להוביל את הסרט הזה, למרות שמעולם לא הופיע בסרט קולנוע קודם לכן. אני גם מאמין שהדבר לחלוטין היה ניכר אף עוד יותר לו היה ניתן לו חומר כתוב שמאפשר לו לבטא זאת עוד, בעיקר בגיוון רגשותיו על גבי מנעד לאורך זמן המסך.
לאכזבתי, אני לא יכול להגיד אותו הדבר על משחקו של קולמן דומינגו בתור ג׳ו ג׳קסון. למרות שאני לגמרי מאמין שמדובר בשחקן איכותי בחסד ובניתי על כך שהוא יהיה נקודת האור עבורי בסרט הזה, תוך כדי האמונה שהוא ישיג ממנו עוד מועמדות אוסקר, ההופעה שלו כאן מתגלה להיות סבירה ולא יותר מכך. אני בהחלט מאמין כי במקרה הזה, מדובר באמת בכתיבת התסריט הלוקה ובעבודת הבימוי הבלתי מקצועית, שלא הצליחו למצות את כשרונו של דומינגו באופן אפקטיבי מספיק. דומינגו הציג בעבר הממש לא רחוק הופעות משחק בולטות ומשובחות, למשל ב-״סינג סינג״, ואף הצליח להתבלט כאספקט איכותי גם בסרטים פחות מוצלחים, כמו ״הנרדף״ או ״איש תלוי בחוט״. מכך, הפספוס הזה נתפס בעיניי כתקלה מהותית בכישרון של אנשי המפתח של ההפקה הזאת. ניתן להבחין גם לאורך הסרט כי דומינגו מתקשה לגוון בהבעות פניו תחת האיפור שהוקצה לו, וכי קיימים שוטים רבים שבהם הוא כלל אינו ממצמץ. יתכן מאוד כי הוא לא הרגיש באמת משוחרר בצילומי הסרט ולא יכל להביא את עצמו לתפקיד באופן מלא. למרות הציפיות, אני לא חושב שזו שעתו היפה ביותר בקולנוע ולא הייתי מהמר על כך שהופעתו תיזכר בצורה בולטת בהמשך השנה.
בהתחשב בכך שהסרט הוא אחד מהקמפיינים הציבוריים הגדולים ביותר לסרט קולנוע ״רציני״ שמתוכננים לשנה הנוכחית, מה הסיכוי שלו להתברג במועמדויות השונות בעונת הפרסים הבאה? ובכן, מרבית הבעיות שציינתי לעיל גורמות לי לנטוש לגמרי את האמונה שהוא עתיד להיות מועמד לפרס ״הסרט הטוב ביותר״. על אף שהוא עוד עלול למצוא את עצמו שם על בסיס ממלא המקום, כמו ״פורמולה 1״ השנה, אני לא חושב שזו תהיה בחירה של כבוד ועשייה קולנועית איכותית - אלא יותר העדפה מיתוגית (קצת כמו שהאקדמיה נוטה להעמיד את האולפנים של דיסני לאנימציה בכל שנה). גם באשר לבימוי, לצילום ולעריכה, הסרט מציג ליקויים רבים באספקטים האלו, שאינם ראוים לציון לשבח ואיני סבור שיהיו בין מובילי השנה. אני בהחלט רואה את הסרט מצליח להשיג לפחות מועמדות אחת ״מתחת לקו״, שהיא בעיקר בקטגוריות של התלבושות או האיפור ועיצוב השיער, שהיו מיוחדים ומדויקים. זאת בניגוד לאפקטים, לסאונד ולעיצוב ההפקה, שלא הראו איכות, ייחודיות או חידוש. אני גם לא הייתי מוציא מכלל אפשרות את המועמדות לשחקן ראשי עבור ג׳פאר ג׳קסון, אם כי אני עדיין חלוק במחשבה האם הופעתו תספיק לכך. כשיש 5 מועמדים בכל שנה וביתר 2026 ישנם מגוון סרטים מעניינים שעוד לא ראינו, ג׳פאר נמצא כרגע על התפר בעיניי. הוא עלול למצוא את עצמו בחוץ, פשוט מעצם התחרות. לעומתו, קולמן דומינגו, ניה לונג ומיילס טלר אינם מספקים הופעות איכותיות או זכירות מספיק על מנת שיכללו מלכתחילה בדיוני הפרסים. על כן, אני מאמין שהסרט יכול למצוא את עצמו מועמד לכ-3-4 פרסים, אך גם אלו אינן מועמדויות שמובטחות לו.
״מייקל״ טוען שהוא מיצג קולנועי הצולל אל תוך נבכי נפשו ומקורותיו של מייקל ג׳קסון, אך הוא בוחר באופן מודע לשכתב את הנרטיב במקום זאת. הוא לא מתעמק באלמנטים המרכיבים את היצירות המוזיקליות שלו, באופן שבו הרגש שלו בא לידי ביטוי ביצירה או בקשיים שהיו לו בדרך מאמן צעיר לכוכב. במקום זאת, הוא בוחר למצב את דמותו כטלית שכולה תכלת, שייעודה מראשית דרכה היה להתעלות מעל כל בן אנוש ושדרכו לשם הייתה כמעט בלבד נוצצת. הוא חוזר לחטוא פעם נוספת בפגמי היצירה הקולנועית של סרטי הביוגרפיה המוזיקליים הקודמים לו, כאשר הוא רץ בין להיטים מוכרים וגולש בקלילות מעל קטעים שיכלו להרחיב על חוויתו כבן אדם. זו אינה בחירה שנעשית בתמימות דעים, שכן היוצרים והאולפנים מצפים שהקהל יצא ממנו בין כה וכה מסופק, לאחר האזנה לשירים שנחרטו בלב הנוסטלגיה שלהם במופע אור-קולי שמוצג על המסך. הדבר גורם לפרויקט לא להצליח לתפקד כחקר ביוגרפי של האדם שבמרכזו, אלא לשמש כסרט הופעה רב ספקטקלים ודל מעלילה - ובכך לרוקן אותו מכל ערך מסקרן, מחדש או מעורר הזדהות עם אותו כוכב מוערץ. חלק מן המחלקות הטכניות מצליחות להביא עשייה מרשימה לפרויקט, שכן התלבושות, האיפור, עיצוב השיער והכוריאוגרפיה מתכתבים נהדר עם תקופות הזמנים בהן הסרט מתרחש. עיצוב ההפקה אומנם אינו מפעים, אך ניכר שהושקע בו תקציב. הופעתו של ג׳פאר ג׳קסון מציגה תשוקה רבה לנושא ולדיוק מכבד בייצוגו של מייקל, שזה בהחלט דבר מוערך. אך הבימוי החובבני, התסריט הפשטני והמרוסן, הצילום חסר ההשראה והעריכה האובססיבית הופכים את הסרט לעוד תוצר תבניתי של מפעל הביופקים השחוק והמיושן. הם מוכיחים שתגובת המבקרים לא לימדה את האולפנים דבר לאורך העשור האחרון, אשר מבחינתם אין מה לשנות כאשר אלו עדיין מוכרים כרטיסים. תקוותי לזכות ללמוד מהסרט הזה דברים חדשים על ג׳קסון נפלה לאכזבה מלאה בנצנצים, חיוכים ונאומי מוטיבציה. אין לי ספק שהוא הולך להצליח בקופות, ועם זאת, נותר לי רק לקוות שיום אחד הניצול הציני של הז׳אנר הזה will just Beat It.
אני מדרג את הסרט הזה - 7 מתוך 10! 🎩🕺🏾
אם היה לי שקל על כל ביופיק מוזיקלי שיש בו קוף ב-CGI, היו לי שני שקלים, אבל ״בטר מן״ הרבה יותר טוב והייתי שמח לראות יותר סרטים כמוהו.
מה דעתכם? האם גם אתם חושבים אותו דבר על הסרט החדש, ״מייקל״? או שאתם הצלחתם להנות ממנו יותר ולגלות בו יותר פרטים חדשים על כוכב הפופ? ספרו לנו בתגובות!
״מייקל״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל, וכן ב-IMAX, ScreenX ו-4DX.
Comments