פסטיבל TIFF יום 2: ״סטיב״, ״מתלמדים בחלל״

תמונת נושא

היום השלישי של הפסטיבל כבר החל וסרטים רבים וטובים נמצאים לפנינו, אך לפני שנגיע אליהם, אנחנו חייבים לכם ביקורות על הסרטים שראינו במהלך היום השני! היום הזה היה מעט יותר רגוע, וזאת בעקבות העובדה שניצלתי את היום בעיקר על מנת להשתתף בפעילות של ה-Criterion Closet. אומנם הדבר דרש עמידה זמן רב בתור, אבל לחלוטין מדובר בחוויה מומלצת לכל חובב קולנוע באשר הוא או היא.

Criterion Closet Polaroid at TIFF 50 (Image Credit: ComicON Israel)

The Criterion Closet at TIFF 50 (Image Credit: ComicON Israel)

לפני שאני הולך לחקור את הסרטים המסקרנים ביותר והמבוקשים ביותר מצד הקהל בפרימיירות העולמיות שלהם (עליהם כמובן נרחיב מחר), הנה הביקורות הראשוניות על שני הסרטים שראינו ביום השני של פסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50. אם יש לכם שאלות נוספות בנוגע לסרטים, מוזמנים לשאול אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו או בערוץ הטלגרם שלנו, ונשמח לענות.

סטיב / Steve

במאי: טים מילנטיס

Steve. Courtesy of TIFF

דרמה בכיכובו של קיליאן מרפי, הלא הוא סטיב, מורה ומדריך מוביל במוסד לימודי לילדים שנשרו מהמערכות הסדירות בעקבות בעיות התנהגותיות וחברתיות. בעוד שהוא מנסה להנחיל חינוך ותרבות בתלמידים הלא ממושמעים והאלימים ביותר, הוא גם מתקשה להתמודד בעצמו עם הבעיות הנפשיות שהוא סוחב בעצמו - ורוצה לפלוט את כל מה שאצור בו החוצה.

אני חושב שיש לתת לסרט כבוד גדול על הדברים המשמעותיים שהוא כן מצליח להשיג. בראש ובראשונה, הוא עושה שימוש מאוד מיוחד בתנועת המצלמה לאורכו. למעשה, למרות שרק חלק מהסרט מוצג כמעין כיסוי-חדשותי דוקומנטרי של המתרחש באותו מוסד חינוכי, חלקים רבים אחרים בסרט גם הם מוצגים כמעין מצלמת ריאליטי המוחזקת ביד - בסטייל מאוד דומה למה שרואים נגיד ב-״המשרד״ או ב-״הסטודיו״. אני לא יודע אם בהכרח זו הייתה הבחירה הנכונה עבור סיטואציה שלא הייתה אמורה לעבור כקומית (לא שיש פסול בשימוש בזה שלא לקומיות אבל זה כבר די מקושר לזה רעיונית), אבל זה נותן זווית ויזואלית אחרת ומעניינת לכל המתרחש.

בנוסף לכך, המצלמה משנה פרספקטיבות כמה וכמה פעמים בתוך שוטים, וזה מראה על מחשבה בתכנון של זווית הצילום כבר בשלב מוקדם של הסרט. בחלק מהמקרים זה עובד מעולה, בחלק המקרים זה קצת פחות עובד, אבל בכולם זה מראה על מחשבה מראש והשקעה, ואני מעריך את זה מצידם של היוצרים.

אני גם חושב שהופעות המשחק שניתנות על ידי השחקנים השונים הן איכותיות ביותר, משרתות את התפקידים שלהם נאמנה ומצליחים לעבור אמינים ככל הניתן. כמובן קיליאן מרפי נותן את ההופעה הטובה ביותר בסרט (בכל זאת שחקן מוכשר), אך גם טרייסי אולמן נותנת פה הופעה רצינית ומאופקת מספיק כיאה לדמות שהיא משחקת. מעבר לשניהם, השחקן הצעיר ג׳יי ליקורגו מצליח להביע את האמוציות וחוסר היציבות המצופים מהדמות שלו, ככה שבאמת אפשר להגיד לו שאפו על תפקידו - ככל שהוא נמצא בקדמת המסך.

לצערי, למרות כל ההישגים הבאמת מיוחדים האלו שמציבים את הסרט מבחינה חזותית וטכנית מעל להרבה דברים שיוצאים בדרך כלל ״ישירות לנטפליקס״, התסריט פה לא מצליח ממש לחבר את הקהל אל הדמויות ברמה האמוציונלית. הוא מנצל את זמנו להציג לנו מגוון רחב של דמויות, אך הוא לא באמת נכנס לרזולוציות אישיות עמוקות על מנת שנרגיש את מה שהם מרגישים ועל כן נכאב בכאבם. להבנתי, הסרט גם מבוסס על ספר שבכלל מתמקד באחד הילדים שנמצא בסיפור, ואילו התסריט של הסרט לוקח את אותו הסיפור ומספר אותו מנקודת המבט של המורה. אני יכול להבין למה יש פה ניסיון להביא טוויסט לכל רעיון ה-״מורה לחיים״ שהוא כבר קלישאה בקולנוע, אבל לא באמת ראינו שום דבר מהחיים האישיים של המורה - או של הילד - אלא אנחנו פשוט רואים אותם סובלים. כתוצאה מכך, התהפוכות הרגשיות שהם עוברים לא עוברות מחוץ למסך. סרטים כמו ״נשארים לחג״ או אפילו ״סינג סינג״ עשו את הטרופ הזה הרבה יותר טוב, וחבל שפה, כשרצו לשים דגש על כך שגם מורים יכולים לעבור קושי נפשי קיצוני בהתמודדות עם ילדים, לא עושים זאת כראוי.

עוד אני רוצה לציין שהעריכה של הסרט הזה הייתה לי מאוד תמוהה, בעיקר עם דברים שנקטעים מאוד מהר או סצנות שקצת נמשכות יותר מידי. אומנם הסרט הוא שעה וחצי וזה אורך סבבה לסיפור הזה, אבל היה רצוי לערוך את הדברים ככה שהדברים יזרמו בצורה יותר חלקה. אני כן רוצה לציין לחיוב את עבודת האפקטים הממוחשבים, שכאשר שומשה, עבדה בצורה טובה מאוד ויזואלית. לא בהכרח בעלת משמעות עמוקה במיוחד, אבל כן הצליחה להראות אמינה ולא מגוחכת.

למרות שמדובר בהפקה שניסתה להיות הרבה יותר מהמקור שהיא מבוססת עליה, וניכר שהאנשים הטכניים עשו כל שביכולתם לשפר אותה, התסריט המעובד מחדש הרס סיפור, שיכל להיות הרבה יותר מעניין לו היה נבנה ומוצג נכון.

אני מדרג את הסרט הזה 7 מתוך 10! 👨‍🏫

ההקרנה בה צפינו הייתה הפרימיירה העולמית של הסרט, בה התארחו הקאסט, הבמאי והמפיק - בניהם השחקן זוכה האוסקר קיליאן מרפי בכבודו ובעצמו.

Cillian Murphy and the Steve team at TIFF (Credit: ComicON Israel)

מתלמדים בחלל / Space Cadet

במאי: קיד קואלה

Space Cadet. Courtesy of TIFF

סרט אנימציה אילם וחמוד לכל המשפחה, המספר את סיפורה של סלסט, נערה הזוכה בסיום לימודי החלל האקדמאיים שלה לצאת למשימת חלל לחקור כוכבים וצורות חיים לא מוכרות. סלסט, שאיבדה את אימה ״במסע לחקר החלל״, חיה רוב חייה יחד עם רובוט מיושן ממתכת. כאשר היא יוצאת למסע, היא משאירה את הרובוט מאחור. המרחק המדאיג בין הרובוט לסלסט יגרום לכל אחד מהם לנסות למצוא זהות משל עצמו, אך הזכרונות אחד עם השני לא יפסיקו לצוף בראשם… או במערכת ההפעלה שלהם.

לעזאזל, דווקא סרטי האנימציה האילמים הם אלו שתמיד פוגעים הכי קשה. איך שהוא פרויקטים שאין להם מילים לרוב מצליחים להעביר את הרגשות בצורה הכי אפקטיבית שיש, כנראה כי הם מציגים אותם בצורה הכי אוניברסלית שאפשר. כשהסרט מנסה להתמקד בכך, הוא ממש מצליח להניע רגשות בצופים באמצעות הזכרונות התמימים והמתוקים השונים של הדמויות, ככה שאתה יכול באמת לחוש בפנים את הצער, האושר או חוסר האונים של הדמויות, גם מבלי לומר זאת בצורה מפורשת באף שלב (כן אציין שיש כמה פעמים שיש פתקים/שלטים עם טקסטים באנגלית, אבל לא קולות דיבור). במהלך הרבע שעה האחרונה של הסרט, הוא מצליח ממש להכביד על הלב של הקהל ולהתרגש ממה שמתרחש, שאני לא חושב שנשארה עין אחת יבשה באולם. אני יודע שאני דמעתי ממש ממש, ומזמן לא דמעתי בסרט בקולנוע (הרבה ניסו ולא הצליחו).

נכון, הקונספט נשמע דומה מאוד ל-״חלום של רובוט״, אך הדמיון במקום מסוים קיים יותר דווקא ל-״רוז הרובוטית״. כך או כך, לא מדובר באותה עלילה אחד לאחד, ופה למעשה אנחנו רואים את הכאב, הקושי ואפילו הסכנה שבמרחק גדול מהאהובים עלינו. הסיפור פה יותר מציג את הקשר בין סבא לנכדה, מאשר בין חברים או דמות אימהית. גם אציין שהמרחק בין שתי הדמויות מקבל זמן יחסית משמעותי לכל אחד מהם בנפרד, מה שמאפשר להראות לנו גם רגעים של נחמה וגם רגעים של דאגה.

הסיטואציות לרוב גם מאוד פשוטות, כך שכל אחד בכל גיל יכול להבין בקלות את האנלוגיות שהסצנות השונות עם הרובוט אמורות להעביר. למרות שהסרט מציג סיפור של חלל וככל הנראה אמור להתפרש בתור התרחקות לצרכי לימודים או קריירה, האנלוגיה בעיניי יכולה בקלות מאוד להתפרש לגיוס לצבא, דבר שמרחיק אדם ממשפחתו וגם מדאיג כי הוא יכול להיות מסוכן (או אולי נשארו בי זכרונות מ-״חמצן״ הישראלי, שביקורת עליו תעלה בהמשך).

את כל חווית הסרט הזאת מלווה פסקול שירים עם מילים ולחנים אילמים מקסימים ממש, שממש יוצרים אווירה קסומה של עדינות ושל גרנדיוזיות החלל המסקרן. השירים מתכתבים עם המסרים של הסיפור בצורה מאוד עדינה ולא יותר מידי on the nose, ואילו צלילי הקסילופון שמושמעים לאורכו של הסרט ממלאים ברגש את הצופה תו אחר תו. המוזיקה היא לחלוטין אחד החלקים הבולטים בחוזקם בפרויקט הזה.

עם זאת, לסרט יש שלוש בעיות מרכזיות שהפריעו לי מעט בצפייה בו -

הסרט בנוי מלכתחילה באנימציה די פשוטה ולא יותר מידי מיוחדת. כמובן שמדובר במעין סטייל, גם מודלים תלת מימדיים שנראים כמו בובות קטנות וגם תנועה בקצב פריימים משתנה, אבל הסגנון שנבחר לא מרגיש יותר מידי ייחודי או יוצא דופן, והדמויות די עוקבות אחרי מבנה קבוע. למעשה, אפשר לטעון שהרובוט דומה מאוד לעיצוב של הלוגו של אנדרואיד מפעם. האנשים ברובם ממודלים בצורה מאוד דומה אחד לשני, וקשה לי לקרוא לעיצוב הזה זהות מקורית של הסרט. היה רצוי להשקיע קצת יותר בלמצוא את השפה הייחודית של הפרויקט הזה.

הסרט גם קצת נגרר במהלך המערכה השנייה שלו, כאשר הוא שם דגש גדול מידי לגבי חקר ובלאגנים שקורים בחלל בכוכבים אחרים, למקום שהרגיש לי כאילו הסרט שוכח שצריכה להיות לו פואנטה רגשית לפתח וללמד אותנו משהו על קשר אנושי דרך רובוטים ופנטזיה, והחליט פשוט להיות הרפתקת חלל לזמן מה. בשלב הזה, הרגיש לי שהסרט איבד מעט מהקסם שלו. למזלנו, הוא חוזר לתפוס אותו חזרה כרבע שעה לאחר מכן. אני חושב שהחלק הזה לא בהכרח היה הכרחי לעלילה, או שהיה רצוי לחשוב איך משלבים אותו בפן הרגשי קצת יותר. אולי יותר קטעים עם הרובוט יכלו למלא את החלל הרגשי בחלק הזה של הסרט.

והדבר השלישי הוא שהסרט כמה וכמה פעמים מעלה רגעים של הומור פשוט עבור ילדים. גאגים קטנים של סלפסטיק או שטות שהדמויות עושות שהן לא ממש בעלות היגיון, אבל ברור שהמטרה שלהן היא לגרום לילדים קטנים לצחקק ולהנות מהחוויה ״בכוח״ בזכותם. אני לא מעריץ בדרך כלל של השיטה הזאת להשיג את חיבת הילדים, וזה נראה לי כמו הורדה ברמת האיכות של הפרויקט - למרות שזה ממש לא היה נדרש. סביר מאוד להניח שמדובר בתוספות שהגיעו מאולפן מפיק בתור דרישה או כתוצאה מהקרנות מבחן, לא באמת מתוך הכרח של הסיפור. יש מספיק סרטים שלא נופלים לזה, וגם זה לא היה צריך.

בסך הכל, מדובר בסרט אנימציה ששואף לרגש אתכם - ולגמרי מצליח לעשות זאת, לפחות בסופו של דבר.

הוא חמוד מאוד והוא יעשה לכם הרגשה חמימה על הלב (ולעיתים גם כואבת ומלאת געגועים), אם כי הוא לא פרויקט אנימציה מהשורה הראשונה ברמה של ״חלום של רובוט״ או ״רוז הרובוטית״. בכל זאת, בתור פרויקט פאשן עצמאי (בעיקר כאשר הוא מבוים ונוצר בעיקר על ידי DJ בשם ״קיד קואלה״), הוא לגמרי פורט על מיתרי הרגש, ואני חב לו הכרת איכות אם הוא הצליח לגרום לי לחוש זאת.

נ.ב. גם הקרדיטים קצת יצירתיים, כאשר בכל פעם שמציגים קטגוריה של קרדיטים, הדמויות מוצגות על המסך בהתאם לפן הטכני המדובר. זה דרך נחמדה ללמד ילדים ממה מורכבים סרטים.

צפו בזה ברגע שזה יגיע למדיה הביתית ויהיה לכם זמן פנוי למלא, יש מצב שתמצאו אותו חביב במיוחד. מומלץ במיוחד למשפחות עם ילדים בכל הגילאים.

אני מדרג את הסרט הזה 7.5 מתוך 10, ומנגב את הדמעות. 🤖🚀

Space Cadet. Courtesy of TIFF

ואלו כל הסרטים שראיתי ביום השני של הפסטיבל! נתראה מחר עם ביקורות ראשוניות חדשות ל-4 סרטים חדשים לגמרי, שלחלקם אתם מאוד מאוד מצפים, וחלקם יפתיעו אתכם בדיוק כפי שהם הפתיעו אותי.