פסטיבל TIFF יום 5: ״בלדה לשחקן קטן״, ״בוגרים״, ״צליל של נפילה״, ״ארנב אבק״
- עידו שייביץ
- 11 בספט׳
- זמן קריאה 12 דקות
עודכן: 15 בספט׳
יום חמישי מלא בסרטי קולנוע חדשים ומסקרנים עבר עלינו בפסטיבל, ובו זכינו להביט מקרוב על כל מיני סוגי דמויות שונים - החל ממהמר שלא יודע שובע ממשחקי קלפים, זוג צעירים שיעשו הכל להציל את אימם מלהיכנס לכלא, נערות מזמנים שונים עם כאב משותף ואפילו ילדה ומתנקש שילכו יד ביד להלחם - במפלצת שמתחת למיטה.
הנה הביקורות הראשוניות על ארבעת הסרטים שראיתי ביום החמישי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50! אם יש לכם שאלות נוספות בנוגע לסרטים, מוזמנים לשאול אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו או בערוץ הטלגרם שלנו, ונשמח לענות.
בלדה לשחקן קטן / Ballad of a Small Player
במאי: אדוארד ברגר
דרמת הימורים המתמקדת בדמותו של לורד דויל, מכור להימורים המבלה את זמנו במקאו שבסין, שם הוא מהמר ללא הרף באמונה שירוויח את כל הכסף שיש ברשותו - וגם כסף שאין ברשותו, כאשר הוא לוקח הלוואות מאנשים על מנת להמשיך ולנסות את מזלו. כאשר החובות שלו מגיעים לרדוף אותו, דויל מתחיל להרגיש שאין לו משמעות אחרת לחיים ומתחיל לפקפק ביכולת שלו לצאת מהמצב הזה. זאת עד שלדרכו נתקלת דאו מינג, נפש עדינה שרוצה לעזור כספית, אך גם היא עושה כמה הימורים לא כל כך מבטיחים בחייה. דויל יצטרך להבין איך הוא יוכל להביא את המכה האמיתית, מבלי ליפול נפשית עמוק יותר מאי פעם.
הסרט מנסה להביא אל המסך ניתוח של עיקרון החמדנות וההתמכרות, תוך כדי יצירת פרויקט שיוכל לשים את השחקן המוכשר קולין פארל במועמדות מרכזית לפרסים. לצערי, למרות שממש ציפיתי לסרט הזה ועל פניו מהבחינה השיווקית והויזואלית הוא נראה מבטיח, הוא לצערי מכיל בתוכו סיפור די שגרתי ובנאלי שלא מציע שום דבר חדש או מרענן בטרופ הזה או בעלילות מסוג שכזה. אין בו שום תפנית יוצאת דופן מבחינה עלילתית, ואין פה מחקר דמות מעמיק שמנסה להסביר לנו למה הוא עושה את מה שהוא עושה. זה סיפור של מהמר שלא יודע מתי לעצור וזה מתסכל אותו נפשית, לא דבר שלא יצא לכם לשמוע עליו קודם לכן. על כן, בסופה של ההקרנה, הקהל יוצא מהסרט בלי ערך מוסף עלילתי מיוחד, מה שהופך את הסרט להיות די נשכח מהר מאוד.
דבר אחד שהוא חיובי שיש לי לומר על הסרט הזה הוא שהוא אכן מוצג ויזואלית באופן מרשים, מרהיב ומסקרן. עיצוב ההפקה התמקד כאן בעיקר במשחק בין צבעי הניאון של מקאו כעיר הימורים מאוד דומה ללאס וגאס, לעומת נקודות אפלות של ״אשפתות״ המראה איך אנשים שהגזימו נפלו אל הפחת. בתוך הקזינואים, הצבעים מרגישים עדינים וחיוורים אך עדיין מגוונים להפליא, כאילו צופים בסדרה משנות השמונים. אני מאמין שבבחירה הזאת הייתה השאיפה ליצור אווירה מעט יוקרתית, מעט ״פוצית״. אפילו אולי מעט ״בריטית״ אם זה אומר לכם משהו.
גם תנועת המצלמה מנסה לחדש מידי פעם, כאשר יש מגוון של שוטים שבהם יש חשיבה מאוד גדולה בנושא הפריימינג של הסצנות השונות, למרות שלעיתים אפשר להרגיש שהצילום המקורי בוצע על מסך ירוק ונערך לאחר מכן. בנוסף, ובעיקר במערכה הראשונה, המצלמה נעה בצורה יצירתית ומנסה להכניס קצת אנרגיה למתרחש על המסך ולהכניס בצופה לחץ או ריגוש לקראת מה שהולך לבוא, וזה בהחלט מרענן מבחינת הצופה. בסיקוונסים מסוימים אף יש סנכרון ברמה גבוהה בין תנועת הדמויות, לתנועת אלמנטים ברקע ולתנועת המצלמה - דבר שממש לא קל להוציא לפועל. על אף שתנועת המצלמה לא ממשיכה להיות מגוונת כזאת בחלקים המאוחרים יותר של הסרט, השימוש בגווני הצבעים ובפריימינג גרנדיוזי מחזיקה עד לסופו. גם הסאונדטראק שמלווה את הסרט מצליח להכניס את הצופים לאווירה, עד כמה שאפשר.
לצערי, הסטייל הויזואלי של הסרט הוא כל הזהות הייחודית של הסרט, מאחר ומבחינה עלילתית כאמור אין לו שום דבר מיוחד להציע. הסיפור מתמקד בנפילתו וקריסתו של מהמר שמכור מידי למשחק קלפים מסוים (בעיקרון צריך שיצא לך הכי קרוב ל-9 במספרים בקלפים) כך שהוא מפסיד מהר מאוד את הכסף שלו ולא מצליח לעמוד בחובות שלו, אבל הוא עדיין נתפס על האמונה התלושה ש-״הפעם אני בטוח אצליח ואפילו אכפיל את הסכום״, לצד המחשבה הרודפת שלסיים את חייו זו אפשרות אך לא באמת פיתרון. הדרך שהדמות של קולין פארל עוברת בסרט לא מכילה שום מוסר השכל אמיתי (מלבד ״התמכרות רע״) או מציגה לו את הטעות של הדרכים שלו, אלא פשוט פותרת את הדברים כשנוח לה כי זה השלב בסרט שבו זה צריך לקרות.
אנחנו לא זוכים לקבל חקירה עמוקה מספיק של הקונספט של התמכרות או ניסיון להעביר עליו ביקורת בדרך אפקטיבית שתישאר עם הצופה. פחות או יותר מה שאנחנו רואים זו דמות שכושלת וניצלת נטו במזל - דבר שהסרט אמור לרצות שלא נסתמך עליו. מדובר בסיפור קלאסי ובסיסי של היגמלות מכל התמכרות שהיא מכל סוג, כמו סיגריות למשל. בשלב מסוים אפילו ניסיתי לתהות האם הסרקט אמור לשמש אנלוגיה לגבי התמכרות לסמים ועמידה בפיתוי ובלחץ של להמשיך ולצרוך אותם. כך או כך, מדובר בסיפור סטנדרטי לחלוטין של הכרה בטעות וניסיון לתקן, שאפילו האיומים הרבים שנמצאים מעל ראשו לא מרגשים אותו ולא משפיעים עליו יותר מידי, למרות כובד משקלם.
קולין פארל הוא שחקן בחסד שמסוגל להביא הופעות באמת איכותיות, ואין ספק שכאן הוא לפחות עושה את התפקיד שלו בצורה טובה יחסית, אם כי לא נפעמתי ממנו בצורה יוצאת דופן. למעשה, חלק מהסצנות בהן הוא אמור להראות קריסה נפשית או התייסרות מוגזמת לא הצליחו לעבור מצלמה בצורה אמינה כל כך בעיניי. עם זאת, אין ספק שהוא מסוגל לאזן בין כריזמטיות, חביבות וציניות לבין פחד ודאגה. עם זאת, בעיניי מאוד צרם הליהוק של טילדה סווינטון לתפקיד שקיבלה, שבעיניי הוא ליהוק שגוי בתכלית. התפקיד היה אמור ללכת לשחקנית הרבה יותר צעירה ומוחצנת, שהייתה יכולה למכור את האיום והחשש שהיא אמורה להשרות. אני חושב למשל שג׳וליה גארנר הייתה עושה את התפקיד הזה הרבה יותר טוב. בפועל, קיבלנו עם שניהם מעין גרסה מוזרה של ג׳יימס בונד בבר, וזו דינמיקה שפשוט לא עובדת.
עם כמה ששיבחתי מאוד בעונת הפרסים הקודמת את הסרט של אדוארד ברגר, ״עד שיצא עשן לבן״, וזאת כאשר מבקרים רבים קראו לו פשוט מידי, הפרויקט הזה שברגר הוציא השנה פשוט לא מספק את הסחורה. אני לא יודע אם זה עניין של הבדלים בהפקות בין FilmNation ו-Netflix, אבל אין במתרחש בו ולו דבר שיגרום לו להיות פרויקט קולנועי זכיר בשנים הבאות, גם אם הוא נראה זוהר ומסתורי בחומר השיווקי. אני קצת מטיל ספק בסיכויים של הסרט להיות מועמד לפרסים באוסקר הקרוב, אולי למעט סינמטוגרפיה (וגם זה לא ודאי), ולקולין פארל מגיע תפקידים הרבה יותר טובים בתסריטים הרבה יותר טובים שיקחו אותו עד קדמת הבמה ולהחזקת הפסל הנחשק. אני מקווה לראות אותו זוהר ובולט ב-״מסע גדול אמיץ ויפה״ שיוצא בקרוב, כי הפקת הסטרימינג הזאת של נטפליקס מרגישה בדיוק כזו, על אף תקציבים שמחזיקים סרט קולנוע. בדומה מאוד ל-״סטיב״ (שגם אותו ראיתי בפסטיבל), נטפליקס משקיעים לאחרונה יותר בסטייל מאשר בתוכן ייחודי (למעט אולי ב-״רצח כתוב היטב״). אומנם רבים כנראה לא יזכרו את הסרט הזה לאורך זמן, אבל לפחות הצלם והמעצבים עשו אחלה של שואוקייס לתיק העבודות שלהם.
אני מדרג את הסרט הזה 7 מתוך 10! 🃏
בוגרים / Adulthood
במאי: אלכס ווינטר
קומדיית ״מתח״ העוקבת אחרי זוג אחים מבוגרים בסיטואציה משונה במיוחד. אחרי שאימם הסיעודית והאלמנה חווה שבץ ומפונה לבית חולים, הם מבקרים לבדם בבית הוריהם. הם מגלים רטיבות קשה במרתף, החושפת באופן מפתיע גופה שהסתתרה בין הקירות, השייכת לשכנה שנעלמה לפני 30 שנים. השניים משוכנעים שההורים שלהם רצחו והחביאו את גופת הזקנה וניסו להסתיר זאת במשך כל השנים. הם מנסים להיפטר מהגופה ולמנוע מאימם החולה לשאת בהשלכות פליליות - אך נאלצים להתמודד עם סחיטה מצד המטפלת הסיעודית שלה, שמודעת לכל העניין ומאיימת להתקשר למשטרה.
אני לא מצפה להרבה מלכתחילה מסרטי קומדיה עם עלילה חלושה וגנרית, בעיקר אם הם בכיכובו של ג׳וש גאד (״פיקסלים״, מישהו?). ובכל זאת, זה פשוט סרט חסר כל ערך קולנועי או בידורי. אני לא יכול להגיד שאני מאוכזב מזה, שכן לא בניתי על כך שיהיה יותר, אבל זה בהחלט הרגיש כמו בזבוז מוחלט של הזמן שלי. ניסיון בנאלי וגנרי לעשות קומדיה מטרופ שחוק של החבאת פשע והלחץ ממנו, בלי יותר מידי להציע מעבר. לא בטוח איך סרט כזה מגיע להיות מוקרן בפסטיבל סרטים שכזה, כאשר מדובר בסרט שבמקרה הטוב אנשים היו נתקלים בו בשיטוט עמוק בספריות הסטרימינג או בשידור לינארי. אני בספק שמישהו היה בוחר בו מרצון, ועל כן השיבוץ של ההקרנה שלו באולם ה-IMAX של הפסטיבל (למרות שאינו מותאם לפורמט) הייתה תמוהה.
ההומור של הסרט הזה פשוט לא מוצלח, ולא כתוב טוב באף שלב שלו. הוא מבסס את עצמו בעיקר על הגאגים הכי פשוטים שאפשר, אפילו יותר פשוטים וחלשים מאלו שהיו ב-״מזל משמיים״ (שכעת אני קצת מעריך יותר), שכוללים בעיקר צרחות או שימוש בסמים - ואף לא פעם אחת קרה שצחקתי במהלך הסרט. למרות שמדובר בשחקנים בעלי ניסיון קומי כמו גאד, אנתוני קאריגן ואלכס ווינטר (שגם ביים את הסרט, מסתבר), אף אחת מהופעות המשחק שלהם לא מצליחה להתבלט. זה באמת פרויקט שהם עשו בשביל התשלום בסוף. האמת, אפילו אני תוהה האם ווינטר - שבעבר עשה לא מעט טוב עם קיאנו ריבס - באמת מאמין שזה התוצר שהוא רצה ליצור. ושלא אתחיל בכלל לדבר על השחקנית בילי לורד, שההופעה שלה הרגישה כאילו יצאה מסדרת פשע טלוויזיונית יומית, וממש לא תפסה נוכחות על המסך הגדול. אני גם די משוכנע שראיתי אותה בעבר במשהו, אבל לא בטוח במה.
העלילה בסרט גם בשום שלב לא מצליחה להצית אלמנט של מתח אמיתי (לכן הגרשיים בהתחלה), ואני לא באמת מרגיש מחובר לדמויות בשביל לדאוג לגבי מה שעלול לקרות להם. אפילו האירוע הקטליסטי של הסרט מגיע ממש מוקדם בו, אפשר לומר 5 דקות אחרי שהוא התחיל, ולא באופן דרמטי או מפתיע במיוחד - למרות שממש מדובר בגילוי של גופה. עיקר הניסיון של הסרט לעניין הוא ניסיון לרכוב על האפיל ההומורטיסטי של אנשים מסחיטה ״״״מחוכמת״״״ (אך בפועל לא משכנעת לרגע באיום שלה), או אנשים שמתנהגים באופן מוזר וחריג לסיטואציות שמסביבן.
מדובר בסרט פילר חסר כל עניין או ערך, שעתיד להיות אריח בשירות סטרימינג יום אחד או ב-DVD בסל ״הכל בדולר״. הוא לא באמת שווה את הזמן שלכם, גם לא בבית ובטח שלא בקולנוע. אני לא מאמין שתמצאו בו הנאה בכלל. זה לא שהוא בלתי ניתן לצפייה, אבל הוא לחלוטין ירגיש כמו זמן שפשוט נזרק לפח. אין לי שמץ של מושג למה הוא קיבל מקום בפסטיבל, מלבד לנסות לתת כבוד לטאלנטים. אני אפילו לא תכננתי ללכת לראות אותו מראש, ונכנסתי להקרנה שלו רק כי היה לי זמן פנוי בעקבות שינויי לו״ז. העובדה שהפרימיירה הציבורית שלו היא בימיו האחרונים של הפסטיבל רק מנסה להדחיק את העובדה הזאת, וכמו הדמויות בסרט, הם לא עושים עבודה טובה בלהסתיר את הדבר המת הזה.
אני מדרג את הסרט הזה 4 מתוך 10. 💀
צליל של נפילה / Sound of Falling
במאי: מאשה שילינסקי
תיעוד גרמני דרמטי המתפרש על 4 דורות שונים, המציג ילדות ונערות בתקופות זמן שונות המתמודדות עם הקושי הנפשי והחברתי שעוטף אותן. כל אחת מהן מנסה להתמודד עם המחיר של להיות אישה בזמן שבו היא חיה, כאשר הכאב עובר מדור לדור - והתחושה היא שלפעמים המוות עדיף על חיים שכאלו, למרות שגם הוא לא נתון להחלטתן.
לא תכננתי לראות את הסרט הזה בפסטיבל, אבל שינויי תוכניות השאירו לי זמן פנוי ולצערי לא נותרו כרטיסים לדברים שרציתי יותר. החלטתי לקחת הימור מוחלט ולהיכנס להקרנה של הסרט הזה באקראיות מלאה, מאחר ושמעתי את השם שלו נזרק קודם בתור משהו ששווה לבדוק. לצערי, ולמרות ביקורות גבוהות יחסית של חלק מהמבקרים האחרים, נגלה בפניי סרט שפשוט אינו נגיש לצפייה על ידי האדם הממוצע. הסרט בנוי כמעין מיצג אומנותי של נשים בדורות שונים, אך יש לו בעיה מהותית והיא שהוא מנסה להיות אומנותי מידי.
זה מתחיל מכך שהסרט כמעט ולא כולל שורות דיבור. הרבה מאוד מהמתרחש בו קורה בלי דיבורים בכלל, או עם קריינות רקע מעטה מאוד, כאמור בגרמנית. רוב הדיאלוגים הם משפטים מאוד תיאורטיים שאמורה להיות להם משמעות עמוקה, אבל בסופו של דבר כשזה הדיאלוג היחיד שאתה מקבל, זה נמאס. במקום לכתוב עלילות שמושכות את הצופה בדרמות מורכבות ומעניינות, רוב המתרחש קורה מול עינינו ועיני הדמויות, בשתיקה שהיא אולי ״רועמת״, אבל היא לא מסייעת לאדם בפסטיבל סרטים שנמצא בסרט ה-16 שלו בסוף יום ארוך. זה מקשה מאוד על הצופה לשמור על עניין וריכוז, ועוד יותר מכך, מצפה ממנו לפרש לעומק מראות שהם לא בהכרח הכי קלים לפירוש.
מעבר לכך, גם התסריט והעריכה של הסרט הזה מאוד משונים באופן מכוון, שלדעתי ממש מנתק את הצופה מהחוויה וגורם לה להרגיש מאוסה. אין הפרדה מובהקת - ויזואלית או תסריטאית - בין הדורות השונים המוצגים בו. הסרט פשוט יחתוך בניהם בצורה אקראית מתי שנוח לו, ועל הצופה לעקוב איפה הוא נמצא ומי הגיבורים של אותה הסצנה, זאת כאשר מרבית הדמויות דומות מאוד אחת לשנייה (במכוון, אבל זה מבלבל - במיוחד כשאין דיאלוג שמבסס בפנינו מי זה מי). סצנות לעיתים גם יגררו רגליים וימשכו הרבה יותר מהנדרש, ולא באמת יסתכמו לנקודה מעניינת, או שיסגרו בנקודה שהיה אפשר לחסוך מאיתנו את הייאוש וההמתנה ופשוט להציג אותה.
אם סצנות ללא דיאלוג לא היו מספיקות בשביל לייאש את הצופה, הסרט הוא גם ברובו המוחלט חסר פסקול! כלומר, הסאונד היחיד שמחזיק חלק ניכר מהסרט הוא רעשי פולי, כלומר אינטראקציות הדמויות עם אלמנטים בסביבה. אני מצפה מסרט שרוצה להיות אומנותי ולהעביר מסר תקופתי ללא מילים, שלפחות יהיה לו מוזיקה שתכניס את הצופה לאווירה ותפיח בו רגש בפן הזה. ראיתי מספיק סרטים אילמים בחיי, כולל ״מתלמדים בחלל״ ממש בפסטיבל הזה, והסקור היה החלק הכי טוב שלהם. הסרט הזה שוכח שהוא צריך לכלול סקור. יש סצנות בודדות שבהם יש מנגינה יחסית פשוטה שמשתלבת, אבל בשאר הזמן היא פשוט לא קיימת. אז גם אם אתה משתעמם, אין משהו שירעיד אותך לערנות מצד הרמקולים באולם.
הסיפורים של הילדות והנערות השונות לא באמת מתפתחים לקונפליקטים יותר מידי מורכבים, ואין פה חקר מורכב מאוד של עקרונות או מחשבות. יש פה פשוט סיטואציות שקורות והן חלק מהם, בצד או במרכז. התגובה של רובן היא מאוד שקטה, ואולי זו הפואנטה, אבל זה לא מייצר מספיק עניין כדי שלי כצופה יהיה עניין. הדבר היחיד שגרם לי להרים גבה בכל זמן הריצה של שעתיים וחצי היה רגע מוזר של איברי מין על המסך. זו בהחלט הייתה בחירה ביזארית, אם כי בסך הדברים אני יכול להבין אותה. אך לא הרגשתי שהדמויות המוצגות באמת זוכות להבליט את האישיות שלהם יותר מידי - מעבר לכמה משפטי מוטיבציה בקריינות ש-״אמור להיות להם משמעות נוספת״. גם לא ממש הבנתי כל פעם שאלו עצרו על מנת להסתכל למצלמה. יכול להיות שזה היה ניסיון לומר משהו, אבל בעיניי זה פשוט היה קצת קריפי.
אני כן אציין לחיובו של הסרט שיש לו עיצוב תלבושות תקופתי שעובד אחלה ומחזיק את הסצנות הותיקות והמודרניות באופן ויזואלי שונה אחד מהשני, וכן השמירה של הסרט על פורמט 4:3 לכל אורכו בצילום עם מעט גרעון עליו, בשביל בכל זאת לנסות ליצור הקבלה בין תיעודי התקופות. היה פה איזה ניסיון למקד את עצמם סביב סטייל מסוים, ובזה לפחות אי אפשר לומר שלא רואים את הניסיון.
בסופו של דבר, הסרט הזה מרגיש לי כמו בדיוק הסרט הסטריאוטיפי שהאדם הממוצע היה מגדיר ״סרט פסטיבלים״. סרט זר, באיכות ירודה במתכוון, שמדבר על נושא חברתי די אמורפי באמצעות סטייל תוך כדי התנשאות על כמה הוא מבין את הנושא הזה ואיכותי, אבל בפועל הוא מציג שוטים בלתי נגמרים, זמן רב ללא דיאלוגים ופשוט נמרח ונמרח ונמרח - תחת התחושה שהוא ״מסמך של הזמנים״.
אם הייתי צריך להקביל את החוויה לפרויקט אחר שעושה דבר דומה, זה היה ל-״איזור העניין״ מלפני שנתיים. אומנם הסרט כאן הרבה פחות סטטי, יש פה תנועה למצלמה כשצריך וגיוון בסקופ הסטים (לא יותר מידי אבל יותר מב-״איזור העניין״), אך גם כאן ניכר שליוצר היה יותר רצון להציג סטייטמנט מאשר לספר סיפור מעניין - ובכך גרם לי להיות לגמרי מנותק לאורך כל הצפייה בו. אני נשבע לכם שיש גם סרטים כיפיים בפסטיבלים! זה לא אחד מהם.
אני מדרג את הסרט הזה 5 מתוך 10 🌾🍡
ארנב אבק / Dust Bunny
במאי: בריאן פולר
בחירת Midnight Madness של הפסטיבל. סרט אקשן קומי המספר את סיפורה של אורורה, ילדה המפוחדת מאוד מהעובדה שיש מפלצת ענקית המתחבאת מתחת למיטתה בשנתה. כאשר לילה אחד ההורים שלה נעלמים באופן מפתיע, היא משוכנעת שהמפלצת אכלה אותם. כעת, היא נחושה לשכור את שירותיו של השכן המתנקש שלה, על מנת שיוכל להרוג את המפלצת המפחידה - שיכולה להיות קיימת רק בדמיון… נכון?
הפרמיס הזה אמור להישמע מאוד פשוט, אבל האמת שהפרויקט הזה באופן מפתיע מצליח לקחת אותו למקומות די יצירתיים ומגוונים, שלא לומר על גבול המשוגעים. הקונספט של התהייה האם החששות של הילדה אמיתיים או לא מלווה את הסרט באופן שיוצר מצד אחד הומור מגוחך, ומצד שני מעלה את המתח שאולי המצב עלול להידרדר ממש בקרוב - על אף הספקנות. ואיך שהוא, זה ממש עובד כחוויה כוללת ואחידה.
הסרט נושא עימו אווירה אפלה עם סיכונים שעומדים בדרך, אך הוא גם שומר על אווירה יותר ״כיפית״ ולא נופל למחוזות האימה - כך שהוא נגיש מאוד לקהלים שונים. ואני מאמין שזה פחות או יותר הרעיון של הפרויקט. מדובר בסרט שאני מאמין שיהיה מאוד כיף לראות בצורה אקראית עם חברים ביציאה לקולנוע. בכל הקשור להגדרה הידועה ״סרט פופקורן״, הסרט הזה די מצליח לפצח את הנוסחה. העלילה לא מנסה להיות משהו משנה עולמות או בעל מסר מאוד מאוד עמוק, אלא בעיקר להסב לצופים שלו הנאה. זה דבר שאפשר להעריך בעולם הקולנוע, על אחת כמה וכמה כשהוא מגיע ממקום מקורי וייחודי. הסיפור הוא ביזארי והדמויות מודעות לכך שהשיחות בניהם מתעסקות בדברים שיהיה ביזארי לדון עליהם בכלל. זה כמובן מציב את הסרט במקום יחסית נמוך יותר מסרטים שמסוגלים לעשות גם וגם וגם, אבל קהלים צריכים גם סרטים שהם ״רייד כיפי בלונה פארק״ (אבל כאלו שעשויים טוב).
הדבר הכי בולט בסרט הזה שצריך לקבל את כל השבחים עליו הוא עיצוב ההפקה כולו, הן בעיצוב הסטים הפרקטיים והצבעים שעוטפים את הלוקיישנים השונים, והן באפקטים הממוחשבים - שבסרט הזה יש דווקא לא מעט. בהתחלה השימוש הכבד באפקטים עלול להיראות כמו ניסיון לצאת בזול עם עלילה קצת יותר פנטסטית, אך מהר מאוד מבינים שזו בחירה ויזואלית מכוונת לשלב בין האנשים האמיתיים לסביבות שהן קצת מעבר לעולם האנושי והבנאלי שאנחנו מכירים. לרגעים בודדים, אפשר להרגיש את הרמה השונה של איכות עבודת האפקטים, אבל זו לא פוגעת באווירה שהסרט בונה.
במהלך הצפייה, הרגשתי מאוד שהעיצוב מנסה לערבב ביחד השראות מצבעי הפסטל והרקעים המופשטים בפרויקטים של ווס אנדרסון, וכן העולמות המוזרים והאפלים עם היצורים שבכוונה נראים מלאכותיים כמו סטופ-מושן מסרטיו של טים ברטון. מי ידע שהשילוב של שניהם לתוך סרט אקשן יתכתב בצורה מסקרנת שכזו. זה מציב אותנו במקום שאולי עוקב אחרי חוקי הפיזיקה, אבל מרגיש שהוא יותר המחשה ויזואלית ממשית של חלום בלהות (וזה דבר חיובי). בנוסף, הרגשתי שהוא חולק אלמנטים מסוימים עם הסרט הישראלי ״אבוללה״, למרות שזה כנראה עניין מקרי בלבד, אך עדיין משעשע.
המשחק מצד קאסט השחקנים סך הכל עובד בצורה טובה והם מצליחים להתכתב עם העולם בצורה טבעית. הכי בולטים הם כמובן מאדס מיקלסן והילדה סופי סלואון, שמובילים את ההרפתקה הזאת בדינמיקה המשעשעת המתפתחת בניהם. סופי מצליחה לשכנע בעקשנות שלה שהיא באמת מאמינה בפחדים שמובילים אותה, וכן שהיא יכולה להראות רצינות תוך כדי מעטה ילדות כך שהבגרות ההתנהגותית שלה תראה מצחיקה. לצידה, מאדס מיקלסן שומר ברוב הזמן על תחושה עייפה או ספקנית, אבל גם זורם עם הנרטיב של הילדה על מנת לבדוק האם הוא באמת יכול לפתור את הבעיה, או לפחות להגיע לשורש הפשע שהוא מאמין שבאמת קרה.
זהו סרט שאני מאמין שאנשים מאוד יהנו ללכת אליו והוא יהווה ערב טוב בקולנוע, או אפילו בבית - אפילו יותר כאשר הוא נחווה עם עוד אנשים (וקהל ה-Midnight Madness היה מעולה לזה). אל תבואו עם ציפיות עכשיו לעלילה מורכבת או למסר עמוק שאנחנו אמורים לקחת מהחוויה הזאת, אלא לחוויה בעולם קצת שונה ומוזר, קצת משעשע וקצת אפל. הסרט לוקח את הטרופ המוכר והשחוק הזה ומעצים אותו פי 100 - ובאווירה פנטסטית ו-״חלומית״, מצליח לרכב על הקו שבין שטות לפחד. כל זאת, בזמן שהוא דואג בשום שלב לא לגעת ברצפה.
אני מדרג את הסרט הזה 7.5 גבוה מתוך 10! 🐇
ההקרנה של הסרט גם הייתה הבכורה העולמית שלו, ובה נכחו הבמאי בריאן פולר והשחקנית האייקונית סיגורני וויבר (השחקן מאדס מיקלסן נבצר מלהגיע). השניים לבשו חליפות בצבעי צהוב ואדום, ושיתפו קצת על חווית פיתוח הפרויקט מאחורי הקלעים. קצת קשה להיכנס לפרטים מבחינת ספוילרים, אך השניים עשו את המיטב לענות לשאלות המנחה, וגם לשאלות הקהל.
ואלו הם כל הסרטים שראיתי ביום החמישי של הפסטיבל! בקרוב מאוד יעלה גם הסיכום של היום השישי, בו סוף סוף זכינו לראות את הפרויקט שמביא למסך את האדם, המפלצת ותסביך האלוהות.
תגובות