פסטיבל TIFF יום 6: ״פרנקנשטיין״, ״מאמא״, ״מכונת המחץ״, ״ירח כחול״
- עידו שייביץ
- 15 בספט׳
- זמן קריאה 11 דקות
היום השישי של הפסטיבל גם הוא סיפק לנו חוויות קולנועיות מיוחדות, חלקן כאלו שחיכינו להם זמן רב ובלטו בהיותם חלק משמעותי ומסקרן מעונת הפרסים הקרובה. שחקנים שתהינו האם הם יוכלו להביא את הדרמה המתבקשת מהפרויקט שעומד מולם, או פנטזיה שמנסה להמציא מחדש סיפור ישן ומוכר.
בין שתי נפשות שלא בטוחות מי מבניהן היא המפלצת האמיתית, אמא הנואשת לעזור לביתה ומשפחתה, מתאגרף שמתקשה לעמוד בעומס הנפשי והפיזי של הצלחותיו ופזמונאי שרוצה לא לאבד את מעט אור הזרקורים שעוד נותר עליו - ההיצע הקולנועי של השנה דואג לגוון בכל כיוון אפשרי.
הנה הביקורות הראשוניות על הסרטים שראינו ביום השישי של פסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50! אם יש לכם שאלות נוספות בנוגע לסרטים, מוזמנים לשאול אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו או בערוץ הטלגרם שלנו, ונשמח לענות.
פרנקנשטיין / Frankenstein
במאי: גיירמו דל טורו
דרמה בדיונית המבוססת על סיפורה של מרי שלי. ויקטור פרנקנשטיין הוא דוקטור הנחוש להוכיח את יכולותיו להתעלות מעל חוקי הטבע ולהפר את בחירת האדם להיות בן-תמותה. הוא מנסה לבסס את המחקר שלו באמצעות ניסוי להפיח חיים ביצור שלם המורכב מחלקי גופות אחרות, אך התוצר שנגלה לפניו מחריד ומזעזע. בעוד שויקטור חושב שהיצירה שהביא לעולם היא תועבה, המפלצת שלו מנסה להבין מה המשמעות האמיתית של להיות אנושי.
היצירה החדשה של גיירמו דל טורו בנטפליקס מצליחה לתפוס באופן מרשים ביותר את האווירה המתבקשת מסיפור כמו פרנקנשטיין, ומשלבת אווירה שהיא בו בזמן תקופתית ומשיונת וכן פנטסטית באופלה. הסרט לוקח גם את הבחירה הנרטיבית לחלק את העלילה שלו לשניים, כאשר היא מביאה גם את נקודת מבטו של ויקטור וגם את נקודת מבטה של המפלצת עצמה. כך הסרט מצליח לחקור יותר לעומק את העקרונות והמסרים שהוא רוצה להעביר, בניהם מי המפלצת ומי התמים, מי האל חסר הרחמים ומי הנתין חסר הישע. היכולת של הסרט לשחק עם האלמנטים האלה באופן שמצליח גם להעביר ביקורת על תפיסת האדם בכל הקשור לקונספט התמותה ולאלוהות כל-יכולה, יוצרת עניין מיוחד אצל הצופה ואף תהיות אקסטנציאליות בנוגע לתכליתו הקיומית. בראשן, נמצאת השאלה האם הרעיון של חיים ומוות, הניתנים ממעל, מגיעים קונספטואלית ממקום של אהבה או של שנאה.
הדבר המרשים ביותר בסרט הזה הוא עיצוב ההפקה הבאמת מרשים שלו, וכן התלבושות ועיצוב השיער, שמצליחים לקחת את כל הדמויות וכל הסטים לעולם המדויק שבו הסיפור הזה יכול לפרוח ולהצליח בו. מגוון גדול ומרשים של סטים נרחבים, בין אם שממות קרח, אחוזות גדולות, מקומות אקדמאיים או חוות נידחות, מעוצבים כולם כאילו נלקחו מאיורים של ספר ישן, עם פלטת צבעים קודרת ביותר העובדת נהדר לכל אורכו של הסרט. עיצוב התלבושות והשיער על השחקנים השונים גם מאפשר להם להשתלב טוב בתקופה המוצגת על המסך, במיוחד אלו שמושקעות בדמותו של ויקטור פרנקנשטיין, המציגות בעיניי גם את השיגעון שלו וגם את חוסר הניסיון והצעירות הנפשית שיש בו.
גם עבודת האיפור והפרוטזות מעולה, במיוחד בכל הקשור לבניית דמותה של המפלצת, שמשמח ומרשים מאוד לראות שהיא בנויה באופן פרקטי. היצור המתהלך מאופר ובנוי בצורה לא שגרתית כאילו הוא מורכב מחלקים שונים המורכבים יחד, בדיוק כפי שהוא צריך להיות, וזה הופך אותו לגורם שנראה כל כך שונה מהרגיל, אך זה עובד גם לחוזקתו, כי הוא נראה ״חדש״ בכל הקשור לאיך שאנחנו מכירים יצורים חיים - וזו בדיוק ההרגשה שאתה מכוון אליה כשאתה רוצה להעביר מסר של ״פלא הבריאה״. אתה מביא לעולם משהו שלא נראה קודם, משהו ״בתולי״, שהוא ריק מכל מחשבה, דעה או זהות משלו בשלב הראשוני.
מבחינת העלילה, אני מאמין שהסרט מתחיל מעט איטי ממה שהייתי מצפה מהפרויקט הזה. כמובן, צריך לבסס פתיחה ואקספוזיציה כדי שהדברים יוכלו לנוע, ואם כי ניכר שהסרט מעט מתעכב על המניעים המקדימים של ויקטור והקשר שלו עם קרוביו במשך זמן מה, לפני שהאירוע הקטליסטי המרכזי מתרחש. כאשר אנחנו מתקדמים טיפה קדימה וזוכים לראות את נקודת מבטה של המפלצת, הסרט טיפה יותר מתחיל לנוע ואנחנו זוכים לראות אותה מעצבת את האישיות שלה לאט לאט - דבר ששומר על סקרנותו של הצופה, הן מפעולותיה והן מפרשנותיה של מעשי בני התמותה האחרים.
אז, לאחר כל אלו, אנחנו זוכים למערכה אחרונה של כ-30 דקות, המספקת לנו קליימקס וסיום באמת מוצלחים ומרשימים למדי, שגם מעבירים את המסר המרכזי של הסרט בצורה הרבה יותר מובחנת לקהל. האנלוגיות המוצגות מתחילות להסתדר במקומן והדרמה מגיעה לרמות גבוהות, ואלו מצליחות לחתום את החוויה הקולנועית בעוצמה המתבקשת.
המשחק של צוות השחקנים הוא מעולה וממש מקצועי לתפקידים שלהם. הכוכבים הגדולים של הסרט, אוסקר אייזיק וג׳ייקוב אלרודי, מצליחים להרשים ביותר עם ההיטמעות שלהם לתוך אפיון הדמויות שלהם ולהציג מנעד מוצלח ביותר בין תום ופגיעות לבין כעס ושליחות רסן. אני כן חושב שלשניהם יכולה להיות מועמדות לאוסקר על תפקידם, והיכולת שלהם להעביר את משחקם כאן באופן כל כך רגשי וטבעי בעולם הזה, היא הכוח המניע של הסרט והסיבה שהוא מצליח לעבוד. אני גם רוצה לציין לחיוב את הופעת המשחק של מיה גות׳, שאומנם לא מקבלת המון זמן מסך, אבל מצליחה להיות דרמטית ורומנטית היכן שצריך, ומשתלבת מעולה במקום שלה בעלילה.
אני כן אציין שבכל הקשור לאפקטים ממוחשבים, יש שוטים שעובדים יותר ויש שוטים שעובדים פחות, כשלפעמים התנועה של גורמים שלא צולמו פרקטית נראית יותר מידי חלקה וממוחשבת. אני מאמין שדל טורו כן שאף לצלם הרבה דברים בצורה פרקטית, שכן הרבה מהסטים נבנו בגודל אמיתי וכן הדמויות ברוב הסרט מציאותיות, וכן כי האפקטים בחלקים האלו נחסכו מתוך רצון של נטפליקס לחסוך בעלויות של הפקה יקרה מאוד גם ככה והמחשבה שהסרט יוצא למסך הקטן, ושם רוב האנשים יראו אותו. עם זאת, לי חשוב להבהיר שמדובר בסרט שלגמרי בנוי מבחינת אווירה ומבחינה ויזואלית להיות מוקרן על המסך הגדול. הסקופ של הלוקיישנים שבהם הוא מתרחש הוא עצום וראוי להערכה ויזואלית לפרטי פרטים, וכן ההיטמעות בחדר חשוך אל תוך העולם הזה תסב לקהל חווית צפייה הרבה יותר מקיפה ומיוחדת.
ההפקה והביצוע המשחקי איכותיים מאוד, והיה אפשר לאזן טיפה יותר את הפרויקט מבחינה תסריטאית, אך אי אפשר לומר שלא יצאתי מסופק מהיכולת של דל טורו להפיח חיים בנושא המורכב הזה, ולסגור אותו בצורה שתשאיר עליי רושם - כמו כן תפתח בעיניי מחשבות פילוסופיות בעניין הקיום והחיים כרעיון וכבחירה.
אני מדרג את הסרט הזה 8 נמוך מתוך 10! 🧟
מאמא / Mama
במאית: אור סיני
דרמה ישראלית דוברת עברית ופולנית. מילה היא עוזרת בית העובדת עבור זוג עשיר בישראל, הנמצאת ברומן סודי עם מנקה הבריכה שלהם. בעקבות פציעה שחוותה בעבודה, נשלחת מילה לחופשה בכפייה על ידי בעלי הבית והיא חוזרת לבקר את משפחתה בעיר מולדתה שבפולין. כשהיא מגיעה לשם, היא מגלה שהרבה דברים השתנו מאז שהתרחקה שלא הייתה מודעת אליהם. יותר מכל - ביתה הצעירה עומדת להתחתן בקרוב, מאחר ונכנסה להיריון בלתי מתוכנן - במדינה בה הממשלה לא מאשרת הפלות באופן רשמי.
בחרתי ללכת לסרט הזה מתוך תמיכה וסולידריות בקולנוע הישראלי, שמקבל כבוד בפסטיבלים בינלאומיים, למרות שהוא פחות מתבלט בעיני הציבור בדרך כלל - אלא אם כן זה באופן שלילי. זו בהחלט חוויה ביזארית ומהנה לצפות סוף סוף בפסטיבל בסרט זר שאני מבין את המילים שלו, לשמוע מהרמקולים סלנג ישראלי יומיומי בדיוק כמו שאני מכיר ולראות בסופו את הלוגואים של תמיכתו של משרד התרבות והספורט. אבל לצערי, הסרט לא הצליח לספק לי את החוויה המעניינת והתרבותית-מקומית שבאתי לחפש. זה המצב גם כי חלק הארי שלו מתרחש בפולין, בשפה הפולנית, ולכן הסממנים הישראליים שלו מאוד נדחקים הצידה ומרגישים לא קיימים בעיניי, וגם כי העלילה שלו לא באמת מתפתחת בכיוון מעניין בשום שלב.
מרגיש לי כאילו הסרט ניסה ללכת בכמה כיוונים במקביל, אבל לא באמת הצליח להתקדם רגשית עם אף אחד מהם. האלמנט שלה כעוזרת בישראל אמור למכור לי את העובדה שהיא עובדת קשה בשביל להרוויח כסף כדי שיהיה לה כסף שתוכל לשלוח למשפחתה, אבל בכל הזמן שלה בפולין זה מרגיש כאילו זה לא אלמנט שבאמת משפיע עליה באופן ישיר. האלמנט של הרומן עם מנקה הבריכה מרגיש כמו הרצון שלה לבנות לעצמה זהות וחיים משלה גם מעבר לעבודה, משהו קצת ״חצוף וחריג״, אבל בעלילת ההריון של ביתה זה לא בדיוק משהו שמשחק תפקיד מרכזי. ואילו עניין החתונה וההריון של הבת מרגיש לי פשוט כמו כל עלילת אמא-נערה שראינו כבר מלא פעמים בקולנוע, אולי מנקודת המבט הכי רגילה שאפשר (אז אל תנסו להשוות את זה ל-״ג׳ונו״ כי זה לא).
לסרט אומנם יש כמה שוטים ויזואליים יפים שאני כן מעריך, אבל בשאר הזמן הוא באמת לא משהו מיוחד מהבחינה הטכנית. השחקנית הראשית יבגניה דודינה בעיניי גם לא מביאה למסך רגש ברמה ניכרת או מורגשת, ככה שקשה לי להזדהות איתה כמובילה של הסיפור. אני כן חושב שהשחקנית הצעריה, קת׳זינה טוביק, כן מצליחה להביא את הפגיעות והאמוציות המתבקשות מנערה נסערת שצריכה להתמודד עם סיטואציה שכזו, ככה שאין לי בעיה מהותית עם המשחק שלה. אבל עדיין, לא משהו שהתרשמתי ממנו ברמה מטורפת.
למרות שממש רציתי להרים לישראל ולתוכן שיוצא מפה, שכן השנה יש סרטים ישראליים שהם ממש טובים (כמו ״מופע טוטאל״, ״כן״ ו-״חמצן״), הבחירה הזאת לפסטיבל מרגישה לי תמוהה ובמקרה דומה כמו ל-״צליל של נפילה״, תומכת בסטריאוטיפ שפסטיבלים מתעדפים סרטים זרים יחסית משעממים בטענה שהם אומנות (למרות ש-״מאמא״ הרבה יותר נגיש לקהל וכן מכיל עלילה שמתקדמת). אני לא חושב שזה רק בהשוואה לתקציבים או לכוכבים אמריקאיים שמובילים סרטים באמת מוצלחים כאן בטורונטו, אני חושב שגם אם הייתי צופה בו בפסטיבל ירושלים הוא היה נתפס בעיניי כחלש ולא שווה התייחסות יתרה. לא פלא שלא התבלט באופיר בשום צורה. לא בטוח מה פסטיבל קאן מצאו בו גם. הייתי מעדיף לראות פה פעם נוספת את ״כן״.
אני מדרג את הסרט הזה 5 מתוך 10 👩
מכונת המחץ / The Smashing Machine
במאי: בני ספדי
דרמת ביופיק המספרת את סיפורו של מארק קר, המתאגרף שהיה מחלוצי ענף הספורט המשלב את ה-UFC ואומנויות לחימה נוספות. קר השתתף במגוון רב של קרבות בליגה המתקיימת ביפן, ותמיד ראה את עצמו ככישרון וככוח בלתי מנוצח. אך כאשר הביטחון העצמי שלו עומד במבחן, קר נשבר, והדבר מתחיל להשפיע על מצב הרוח שלו, לפגוע במערכת היחסים שלו עם זוגתו דון, ולהעמיק את ההתמכרות שלו למשככי כאבים.
סרט הדרמה של בני ספדי מפתיע בהישיגיו ועומד כפרויקט סולידי ומעניין בצורה די איכותית ומרשימה. הוא מצליח לאזן בצורה מוצלחת מאוד בין הקשיים השונים שקר חווה, בין אם מדובר בקרבות בהם הוא מצליח יותר או פחות (בהתאם לשינויי חוקים ורגולציות), הקושי שלו להתמודד עם הכאב הפיזי עד לרמת התמכרות למשככי כאבים ועד לעומס נפשי ורגשי שגורם לו להתנהג באגרסיביות קיצונית גם לקרובים ביותר אליו. השבירה הנפשית במסעו של מארק קר היא נקודת משבר שהרבה צופים יכולים להתמודד איתה, והיא מוצגת בצורה מאוד אותנטית ואמיתית המונעת בידי הלחץ וכובד התואר.
אני יודע שזה הדבר שאתם הכי מחכים לשמוע, אז אני שמח לומר לכם שכן - הופעת המשחק הדרמטית של דווין ״דה רוק״ ג׳ונסון עובדת פה ממש ממש טוב. המטרה הזאת מושגת באמצעות שני אלמנטים מרכזיים משמעותיים. הראשון הוא היכולת של דה רוק באמת להטמיע את עצמו בראש של הדמות שהוא משחק, לא רק בגלל העבר שלו ומסת הגוף שלו, אלא לגמרי להפוך להיות הבחור שמנסה להיות שם ברמה עולמית וגם אדם ברמה האינטימית בו זמנית. הוא לא פונה להבעות פנים קיצוניות, פאנצ׳ים או ניסיון לצאת ״מגניב״, אלא נותן לדרמה העלילתית לסחוף אותו. השני הוא עבודת האיפור והפרוטזות על גופו של דה רוק שהופכים אותו כמה שיותר קרוב לקר, כך שהוא לא נראה בכלל דומה חזותית לדה רוק ולו לרגע קצר. כך למעשה דה רוק נבלע בתוך דמותו של קר, עד למצב שלפעמים קשה בכלל להאמין שזה הוא מאחורי הדמות. אני בהחלט מאמין שיש לו סיכוי למועמדות לפרסים על המשחק כאן.
כן הייתי רוצה לציין לחיוב גם את הופעת המשחק של אמילי בלאנט, שמצליחה להביא פגיעות ורגש אל תוך דמות בת הזוג דון, שמביעה את מורת רוחה למרות האדם הגדול שעומד מולה, וכן מסוגלת להראות את הפחד המשתק והמצמרר לדמעות שהוא מסב לה ברגעים מסוימים מרוב חוסר אכפתיות. היה טוב יותר אם היינו מקבלים קצת יותר ממנה בסרט הזה ורואים קצת יותר מהקשר שהשניים בנו לאורך זמן, כדי שהשבירה בניהם תהיה הרבה יותר אפקטיבית מהפן הרגשי עבור הצופים, אך גם מה שקיבלנו יצא תוצר לא רע בכלל, ויתכן שגם היא תישקל למועמדות לתפקיד משנה על הסרט הזה.
הסרט הזה מוצג באסתטיקה ייחודית בה הסרט מוצג כאילו הוא מצולם לחלוטין ממצלמה מוסתרת בלוקיישנים השונים, שיש לה מעט תנודות כאילו הייתה מוחזקת ביד. השימוש בטכניקת הצילום הזה, לצד גלעון של התמונה באופן קל, נותן לחומרים להרגיש כאילו הם תיעוד אמיתי של צילומים ארכיוניים ודוקומנטריים מחייו של קר, בדיוק כפי שהם התרחשו במציאות. במהלך פאנל מקדים עם דה רוק, אמילי בלאנט ובני ספדי, סיפרו הקאסט כי הסטים נבנו באופן מיוחד כך שיהיה אפשר למקם את המצלמות מאחורי פינות ובמקומות מוסתרים, כך שגם השוטים יראו כאילו הם נלקחים בחטף וגם שהשחקנים יפעלו כאילו הם לא מודעים לקיומה של המצלמה בסצנה וישתמשו במרחב כולו. אמילי בלאנט אף הדגישה שיש סצנות שלמות שצילמו בהם היא לא ראתה בכלל את המצלמות, ואני חושב שזה מאוד סייע לתחושת האותנטיות של הסצנות. הן הצליחו להיות מוצגות מכמה זוויות ובשילוב משחק עם היטמעות מלאה לדמויות, ובכך נתנו לנו מבט אל תוך התרחשות מבלי שנהווה הפרעה או דרישה לדרמטיות יתר קולנועית מאותו רגע בגרסתו ״הגולמית והטהורה״. כמובן שכל זה לא היה אפשרי ללא עבודת הבימוי המוצלחת מאוד של ספדי, שמדייקת את ההתנהגויות הנכונות לזווית הסיפורית הזאת.
בעוד שאני חושב שמדובר בסיפור קולנועי המוצג בצורה יצירתית, עובדת ולוכדת עין, אני כן חושב שהסרט לא מצליח לרגש לרמות שהוא כיוון אליהן, לפחות במקור. על אף מספר סצנות עם אמוציות גבוהות, הוא לא גרם לי לבכות או להתרגש עבור הכוכב הראשי. הוא כן הצליח לגרום לי להיות מופתע לעיתים מרגעים פתאומיים, אבל מעבר לכך בעיקר התרשמתי מהטכניקה, יותר מהתוכן. עם זאת, חשוב לי להבהיר שאני לא אדם שמתחבר בדרך כלל לסרטי ביופיק ספורטיביים, ואילו כאן, למרות העובדה שאני במרתון סרטים פסיכי במהלך הפסטיבל הזה וזה בהחלט מקשה על יכולותיי להתרכז - הצלחתי לשמור על עניין רציף לכל אורך השעתיים של הסרט. אז זה לגמרי משהו שצריך לזקוף לזכותו.
עוד שתי נקודות לסיום: הראשונה - ההקרנה שבה צפיתי בסרט התרחשה באולם ה-IMAX של הפסטיבל, ואכן הסרט מילא את המסך הגדול לכל אורכו. אני לא חושב שהסרט אמור לצאת לבתי הקולנוע ב-IMAX, ועל כן יש מצב שצפינו בעותק נדיר של הסרט שזמין מאחורי הקלעים ולא בהכרח יראה אור בהפצה רחבה. אני יודע שהסרט נערך לכך שיהיה אפשר להקרין אותו ב-IMAX, על אף שלא צולם במקור במצלמות IMAX לכל אורכו. השנייה - במהלך ההקרנה של הסרט הזה התרחשה הפעם הראשונה שהרגשתי כאב ראש בפסטיבל והייתי צריך לקחת כדור אדוויל מהתיק. באופן משעשע, ממש דקה אחר כך, מציעים בסרט למארק לקחת כדור של אדוויל בשביל להתמודד עם כאב. לא ידעתי שיש פה בפסטיבל חוויות 4DX!
אני מדרג את הסרט הזה 8 מתוך 10, סולידי כמו סלע 🥊
ירח כחול / Blue Moon
במאי: ריצ׳רד לינקלטר
דרמה המתרחשת כולה ב-1943, בערב הבכורה של המחזמר ״אוקלוהומה!״. זהו המחזה הראשון שעולה מאת צמד היוצרים שלימים יהפכו אייקוניים, רוג׳רס והמרשטיין, והפעם הראשונה שרוג׳רס משתף פעולה עם יוצר אחר מלבד הפזמונאי לורנץ הארט. הארט מגיע מוקדם לבר בו אמורה להתקיים מסיבת האפטר-פארטי ושופך את ייגונו בפני הברמן ושאר חברי הצוות, משכר את עצמו עד בלי די ומרים לעצמו את הציפיות לקראת מפגש התייחדות עם סטודנטית צעירה שמחפשת להצליח בתחום המוזיקלי.
הסרט הזה באמת נראה חמוד מאוד בהתחלה, בעיקר בגלל אופי מחזות הזמר שאני נמשך אליו, והתקופתיות העיצובית שממש עוזרת לו. אך ככל שמתחיל הסרט, מתגלה לאט לאט שמדובר פחות או יותר במעין מופע-יחיד של אית׳ן הוק בתור לורנץ הארט, שמנווט את הספינה הזאת במחשבות ודיבורים אין-קץ על רגשותיו, שאיפותיו וחרטותיו - עם מעט מאוד תגובות מצד הסובבים אותו (לפחות בשעה הראשונה). הדבר כמובן נעשה בצורה מכוונת והסרט מתייחס לכך באופן ישיר, ואני כן חייב לומר שהופעתו של אית׳ן הוק עובדת בצורה ממש טובה. הוא מוכר את התחושה של מחזאי בשנות ה-40, הוא מצליח לדבר בצורה אלגנטית מבלי לאבד פוקוס לרגע ואפילו עיצוב השיער והתלבושת שלו תרמו מאוד לאפיון הדמות שלו. הסרט גם משקיע בצורך של דמותו להיות מאוד נמוכה, והוא בהחלט עומד בגובה של לפחות ראש מרוב האנשים שהוא מדבר איתם. מדובר באחת מהופעות המשחק היותר מרשימות שראיתי לאורך הפסטיבל, למרות שהיא לא דרשה משהו יותר מידי קיצוני. מדובר פשוט בהיטמעות איכותית לתוך אופי אחר.
הבעיה המתגלה לאורך הסרט הוא שהדיבורים האלו ממשיכים וממשיכים, נכנסים לפינות וסיפורי צד ויוצאים מהן, ובסופו של כל זמן הריצה אין סיום גרנדיוזי או מיוחד שהסיטואציה הזאת מתכנסת אליה. לאורך הסרט אנחנו רואים את הארט מנסה להכחיש את העובדה שעברו ממנו הלאה ולשכנע אנשים שיש לו עוד מה להציע, ושהוא ישמח להמשיך לעבוד / להיות נאהב. אך הוא לא מצליח לקבל את זה ומתחת לפני השטח ומאחורי המילים, ניכר שהצד השני בכל השיחות האלו לא ממש מעוניין בכך באותה ההתלהבות, כי יש בעיניהם אנשים אחרים יותר חשובים ומעניינים.
ציפיתי שהעלילה תיסגר עם איזו שהיא הודאה, עצמית או ציבורית, לגבי הקושי והאכזבה שהוא מרגיש מהאירועים האלו. איזו שהיא תקרית דרמה גדולה ומרכזית שתפרוץ את כל מה שנאגר לאורך הערב. לצערי, הדבר כזה לא קורה, ולכן נוצרת התחושה לעיתים לאורכו שהברבורים הבלתי נפסקים לא באמת מתכנסים לנקודת ערך - אולי מלבד להרגיש מעט רע עבורו. באמת שהתאהבתי בדמות של אית׳ן הוק וממש נהניתי מצפייה בה, וחבל לי שלא היה אפשר לעשות איתה משהו יותר קולנועי ומרשים שיתן לה נקודת אור משמעותית שאוכל לשבח ולחגוג.
שחקני המשנה, כגון בובי קאנוויל, אנדרו סקוט ומרגרט קוואלי, גם הם חביבים מאוד ומבינים את הסיטואציה, אם כי הם יותר תוספות לחוויה מאשר שחקנים מאוד אינטגרליים בה (שוב, עניין מכוון, הסרט מתייחס לזה בתוך עצמו). מרגרט קוואלי באופן ספציפי מופיעה קצת פחות ממה שחשבתי, אם כי יש סיקוונס שיש לה זמן מסך ממושך. אנדרו סקוט מרגיש לי כאילו הוא פחות או יותר שיחק את עצמו, או לפחות גרסה צנועה של עצמו, שאין בזה דבר רע - אבל לא הרגשתי שמדובר בדמות ״אחרת״ כמו שהוק הצליח להביא. הוא הרגיש לי פחות או יותר אותו אדם שראיתי ב-״התעורר, איש מת״, לפחות מהבחינה החזותית.
אני מאוד אוהב היסטוריה של מחזות זמר, ודרמות קצת-משועשעות תקופתיות שכאלו יכולות להיות דבר ממש נחמד. אבל אני חושב שאם כבר לקחתם את הסיטואציה ואת האנשים, היה נחמד להביא פה קונספט יותר חדשני ומעניין לשולחן. לקחת את זה לדרמה שהיא הרבה יותר מסעירה את הדמויות ואת הצופים, או לחלופין, לקחת את זה לכיוון המוזיקלי שמעריצי האנשים האלו שואפים לקבל. מה שקיבלנו בפועל מרגיש כמו פרק בקבוק של סדרת טלוויזיה - אומנם אחד שמופק טוב, אבל עדיין סיטואציה שמתחילה ונגמרת בלוקיישן אחד ולא תמיד מצליחה לשמור על עצמה רעננה. זה נותן תחושה שבסרט ניסו להסריט רעיון עם אלמנט מחזאי, אבל כחוויה קולנועית זה קצת פחות מספק את הקהל.
אני חושב שאותו רעיון היה יכול לעבוד מעולה כמחזה על הבמות, אפילו לא צריך אנסמבל כזה גדול בשביל זה, ואנשים היו הרבה יותר סקרנים לראות את זה מתפתח. אך גם בסופו של מחזה, כבכל סיפור, שווה לספק נקודת שיא כדי שהזמן המושקע בו ישתלם, והקהל יוכל לעמוד ולמחוא כפיים.
אני מדרג את הסרט הזה 6.5 מתוך 10 💐
ואלו הם כל הסרטים שראינו ביום השישי של הפסטיבל! מזמינים אתכם לעקוב אחרינו לקראת פרסום הביקורות של היום השביעי, שכוללות סרט בינלאומי אחד שקיבל שבחים בעולם, סרט בינלאומי אחר שמרגיש כמו פרויקט של רועי כפרי, וסרט סטרימינג ש... אולי תרצו להחליק שמאלה עליו.
תגובות