ביקורת ComicON: ״זוטרופוליס 2״ - הצלחה המתעלה על כל ניחוש
- עידו שייביץ
- 29 בנוב׳
- זמן קריאה 12 דקות
תודה לפורום פילם ודיסני ישראל על ההזמנה להקרנת הבכורה של הסרט!
תקציר: כשבוע לאחר אירועי הסרט הראשון, ג׳ודי הופס (ג׳ניפר גודווין) וניק ווילד (ג׳ייסון בייטמן) עובדים בתור שוטרים-שותפים מן המניין במשטרת זוטרופוליס. חוסר היכולת שלהם להסכים על דרך הפעולה שלהם במרדפים אחר פושעים שהם לא הוקצו אליהם בכלל, מוביל את מפקח המשטרה להכריח אותם ללכת לייעוץ שותפי או לאבד את תפקידם. אלא שגילוי מפתיע ומסקרן של עור נחש מושל בדיוק בזמן לחגיגות 100 השנים של מערכת האקלים של העיר, גורם להם לצאת למשימה סודית עצמאית מתוך החשד לפשע שעלול לקרות - זאת מאחר וזוחלים לא נצפו בעיר כבר שנים רבות.
הסרט המקורי של ״זוטרופוליס״ (או ״זוטופיה״, כפי שהוא מוכר בארה״ב ושמו משתנה בהתאם לסימני מסחר) נחשב לאחת ההצלחות הגדולות ביותר של וולט דיסני אנימיישן סטודיוס בעשור האחרון. הוא מצטרף לחיקם של ״מואנה״ ו-״אנקאנטו״ בתור בין הפרויקטים הבודדים בתקופה הזאת של האולפן שזכו לביקורת חיובית ואף נלהבת מהציבור, והוא גם האחד שבאופן משמעותי עשה הכי הרבה כסף מהשלושה, עם מעל מיליארד דולר בקופות הבינלאומיות. על הנייר, המאפיינים הבסיסיים שלו היו ניכרים כלא מחדשים יותר מידי. עלילת אנימציה עם חיות מואנשות, שראינו כאלו זה מכבר גם מדיסני עצמה עשורים לפני כן, המתעסקת בדחיפה לעשות כל מה שאתה רק חולם ולשבור תקרות זכוכית. ובכל זאת, למרבה הפתעתם של הצופים, נגלה בעיניהם סרט שהוא לא רק מצחיק, אלא מלא בדמויות מעוררות הזדהות ובעלילה עם מסר הרבה יותר גדול ובוגר משנראה תחילה. הוא הצליח לבנות עולם עשיר ומלא המתוכנן עד הפרטים הקטנים, וכן להנגיש לקהל צעיר יותר מסרים מורכבים של יחסים מפלים על רקע גזעני, שלצערי אכן רלוונטי לעולם שאנחנו חיים בו. הפרויקט סיפק פיצוח עלילתי איכותי ביותר להעברת המסר באופן שמדבר גם אל הילדים וגם אל המבוגרים באותו גובה עיניים, מבלי להטיף לכיוון אחד כזה או אחר. זו הייתה הצלחה שנתפסה בעיניי כהישג ברמת תור הזהב של פיקסאר בתחילת שנות ה-2000, ואחת הסיבות ש-״רטטוי״ נחשב כאחד הסרטים האהובים עליי ביותר אי פעם.
למרות ההתלהבות הציבורית הגדולה מהדמויות של המותג והרצון שלהם לחוות עוד סיפורים מהם, כפי שהעולם הענק של הסרט מקנה מרחב של אינספור אפשרויות ליצור עלילה נוספת, דיסני לקחו את הזמן עם הפרויקט הזה ומביאים לנו אותו כעת רק אחרי 9 שנים - זמן יותר רב מאשר שלקח להם ליצור סרט המשך ל-״לשבור את הקרח״ או ל-״ראלף ההורס״ (6 שנים). במסגרת החומרים ששוחררו לשיווק הסרט, הן אלו שזכינו לראות כחלק מכנס D23 בקיץ 2024 והן הטריילרים שיצאו לרשת, אני חייב לומר שחשתי המון ספקות בנוגע לפרויקט הזה. רוב מה שזכינו לראות לפני הסרט נע בין הנטייה של הפרויקט להומור בהקבלות לעולם החיות, הופעות אורח רבות של סלבס גם אם לשורת קול אחת בלבד, ותחנוניו של גארי הנחש לכך שהנחשים הם לא האנשים הרעים בסיפור ושופטים אותם לרעה. כצופה באותם קידומים, הייתה לי המחשבה שסרט ההמשך יפול בכך שהוא ינסה לחזור בדיוק על אותם צעדים של הסרט הראשון, להעביר בדיוק את אותו המסר מבלי לחדש יותר מידי ואף ירדד את ההומור שלו כדי לבדר את הילדים. אחרי שקיבלנו בשנה שעברה את ״מואנה 2״, אני לא חושב שאפשר להאשים אותי במחשבה הזאת. למרות שהתחילו להצטבר ביקורות חיוביות מהקהל בחו״ל שזכה לראות אותו בהקרנות מוקדמות, הגעתי להקרנה המוקדמת שלנו בציפיות די מתונות לגבי מה שאנחנו הולכים לקבל הפעם. בסופו של הסרט, הרגשתי כאילו מעולם לא הייתי שמח יותר לטעות. מצאתי את עצמי פשוט מאושר בצפייה בקרדיטים עם הדמויות לצלילי השיר החדש של שאקירה, מנסה לספוג כמה שיותר זמן מהתחושה הזו.
הסרט החדש מפתיע ביותר ביכולת הבאמת פלאית שלו לשמור על רמת האיכות של הראשון לאורך פרויקט מלא נוסף שעדיין מרגיש מרענן, מבדר וגם מרגש. הנחישות המתבררת בדיעבד של דיסני לא לחשוף יותר מידי מעלילת הסרט בחומר השיווקי משתלמת בענק, כשאיכויותיו של הסרט פוגעות הכי חזק בצופה כשהוא לא מצפה להן במהלך הצפייה המלאה עצמה. דווקא בחלקים שבהם ניכר שהעיקר יכול להיות אלמנטים של הרפתקה או גילוי ממצאים בדרך לפתרון תעלומה, הבמאי והיוצר ג׳ראד בוש (כיום מנכ״ל וולט דיסני אנימיישן סטודיוס) יודע להכניס בדיוק את הרצינות והכנות האנושיים שהופכים את הדמויות ואת המסע שהן עוברות לכל כך מעוררי הזדהות. שלל הדמויות ובמיוחד ג׳ודי וניק לא מנוצלים רק בתור דמויות מרצ׳נדייז פשוטות, אלא מביעות רגשות אמינים וקשיים אישיים בדיוק כפי שאתה מצפה מהן, בזכות פיצוח תסריטאי משובח ביותר. אפשר אפילו לומר שבסרט ההמשך הזה, הסרט לא רק משקיע המון בפיתוח העולם החיצוני שלו (שהיה ממילא רחב קודם לכן), אלא גם בפיתוח העולם הפנימי האישי של כל אחת מהדמויות. על כך אין לי דבר אחר לעשות מאשר להוריד בפני הצוות היוצר את הכובע. הם הצליחו לשבור את קללת סרטי ההמשך של וולט דיסני אנימיישן סטודיוס, בצורה הכי מספקת שאפשר.
הצלחותיו של התסריט ניכרות לא רק באופן שבו הוא מפיח חיים אנושיים בדמויות החיות שלו, אלא משום כך שגם במהלך הצפייה בסרט, ניכר שקיימות המון פינות שהסרט היה יכול ליפול בהן. הן מהכיוון העלילתי הכללי שבו הוא מתקדם והן מאירועים ספציפיים שהוא בוחר לכלול, התמודדות לא נכונה איתם על ידי צוות פחות מוכשר הייתה יכולה להכשיל את הפרויקט כולו. למרות זאת, הצוות של הפרויקט מצליח ביד אומן לעשות את הבחירות הדקות והמדויקות בשביל למצות את כל הכיוונים האלה באופן שיתרום למטרה ולא יפיל אותה. אפילו די בשורה או שניים הכרחיים של דיאלוג והגשתו בצורה מסוימת, סידור פריימינג מדויק או אפילו חשיבה חכמה לגבי ניצול של אלמנט מהסרט הראשון, על מנת לגרום לסצנות משמעותיות וחשובות בסרט להרגיש הרבה יותר מסתם נקודה גנרית בגרף התקדמות העלילה של סרט ילדים סתמי או העתקה בוטה מהסרט הראשון. כל אלו מרכיבים יצירה שממש ניתן לחוש שחשבו טוב טוב על כל שלב קטן בדרך שלה, על מנת לגרום לה להיארג לכדי מקשה אחת המתעלה על סך חלקיה.
הנושא שנבחר להתמקד עליו בסרט הזה הייתה מוצלחת במיוחד. דווקא מהמקום שבו חשבתי שהסרט לא יצליח לתפוס ייחודיות משלו ויחזור על צעדיו של קודמו, הוא מצליח להתפתל קדימה ולהציג קונספט מעניין ושונה מאוד שבאופן חד משמעי מתממשק לרוח הנושאים בהם דובר בסרט הקודם. אם הראשון התעסק בעיקר באמונות תפלות כלפי השונים מאיתנו ואיך זה מרחיק מאיתנו ברמה האישית, הסרט השני יותר מתעסק ברעיון של הרצון האקטיבי שלנו לגשר בין הפערים שלנו - גם אם זה נראה קשה ויוצר חיכוך לא פעם - על מנת שכולנו נוכל לעבוד ביחד וליצור עולם טוב יותר. הקשר של ג׳ודי וניק, שמודגש מהבחינה המילולית לא פעם כקשר חברי-שותפי, מתקשר באופן מובחן לאלגוריה שהם אמורים לשקף של זוג נשוי המגיעים כל אחד מרקעים אתניים שונים. גם אם הם מציינים לעצמם את ״חגיגות השבוע״ שלהם באינטונציה של יום נישואין, הקושי שלהם לשדר על אותו גל מעלה בהם בדיוק את הספקות של ״האם באמת מישהו כמוך יכול לעבוד עם מישהו כמוני״. הדבר מוצג בעיניי בצורה נהדרת, כאשר המסר מתקבל אצל הצופה מבלי לגרור את הדמויות למערכת יחסים זוגית מובהקת ולהרגיש שהוא יותר מידי ״און-דה-נוז״.
מעבר לכך, הסרט מדבר בצורה די ישירה על עלילות של שחיתות פוליטית והדרה על פי מאפיינים אתניים המובילים לכל הרעיון של מהגרים, נושא שבהחלט יכול להרגיש רלוונטי לכל מקום שצופה בו באופן אחר. אצלנו בישראל יהיה קל מאוד לאנשים לראות בנקודות העלילה האלו הקבלות לסיפורי העלייה של המשפחות שלהם לארץ או באופן מסויים, הבריחה של סבים וסבתות שלהם מזוועות מלחמת העולם השנייה. איך שהוא וולט דיסני אנימיישן סטודיוס הצליחו להתעמת עם הנושא הזה בצורה הרבה יותר אותנטית מאשר פיקסאר, שכן הסרט הזה מצליח להטמיע אותו בצורה הרבה יותר מעוררת הזדהות מאשר כשהוצג ב-״אלמנטלי״. אפילו אפשר לטעון שקצת מדובר בביקורת פוליטית דומה מאוד לזו המוצגת על ידי הדמויות השונות (ובעיקרה זו של שון פן) ב-״קרב רודף קרב״. ההצלחה של הסרט בו בזמן לחדש בעיקרם של נושאי הסיפור החדש ועדיין לשמור אותם קשורים תמאטית לכל הרעיון מאחורי מה שהמותג של ״זוטרופוליס״ מייצג, מעידה פעם נוספת על השקעה רבה בשלבי התכנון הראשוני של הסיפור עוד ברמת הטריטמנט המקורי לפני התסריט.
אם אנחנו צוללים אל תוך הגישה של הדמויות ונקודות המבט שלהן המופיעות לאורך הסרט, אנחנו מגלים עוד הישג חשוב מאוד של התסריט. על אף שעלילת הסרט בנויה על כך שהדינמיקה בין ג׳ודי וניק תהיה סותרת ותעורר אי הסכמות וריבים, כאשר אלו יציגו גישות שונות להתמודדות עם הסיטואציה, התסריט לא נוטה לגרום לנו לחשוב שהדעה של אחד יותר חשובה מדעתו של האחר. לכל הצעה יש סיבות הגיוניות לטובתה ולרעתה, כך שאף אחד מהם לא ממוסגר בתור ״הרע״ - אלמנט קריטי כשאתה מגיע מעולם שנועד להימנע מדעות סטריאוטיפיות כלפי אנשים רק בגלל מי שהם. עבור הדעות שכל אחד מהם זורק למורת רוחו של השני, אנחנו זוכים לראות גם את הרגעים בהם אלו עושות את ההבדל החיובי עבור המאמץ המשותף, וגם את הרגעים בהם אלו עושות את ההבדל השלילי שמקשה ומכביד עליהם. באמצעות אותם רגעים, גם הדמויות וגם הקהל עצמו מבין שלג׳ודי ולניק יש המון מה ללמוד אחד מהשני. הם מסתכמים להבנה שהם צריכים להקשיב ולהכיל את כל מה שיש לאחר לומר, ורק כאשר באמת ישלבו יד ביד ויתייחסו בכבוד לדעת האחר, הם יוכלו להצליח ללא פגע. זו אומנם נשמעת כמו קלישאת ״ביחד ננצח״, אבל היא נפרשת לאורך העלילה באמצעות מספר נקודות מפתח שגורמות לקהל לחוש אותה ולהבין אותה בעצמם יותר מאשר להטיף אותה. בסופו של יום, אף דמות אינה מושלמת ואנחנו יכולים ללמוד הרבה מנקודות מבט שונות על העולם, וזה מסר נהדר להעביר הן לילדים והן למבוגרים שיחשפו לסרט הזה.
פיתוח הסיפור לכדי תסריט מצליח לשמור על איזון נהדר בין האופי הרגשי המאפיין כל אחת מהסצנות. גם ההומור השטותי, גם המתח והאקשן המבלבלים וגם לרגש ולעדינות הפגיעים יש זמן מוגדר ומרווח מספיק, הנותן מקום לצופים להנות ממנו ולעכל אותו בקצב שלהם. המעבר בין אותן תחושות של הסרט מרגיש טבעי, אף פעם לא נחתך בצורה חדה ובשום שלב שיכולתי לתפוש לא מרגיש כאילו מזלזלים בו בשביל להכניס בדיחה טפשית ורדודה. באופן אישי, נהניתי מאוד מההומור והבדיחות השונות שהסרט מגיש. גם אם לא כל משחקי המילים על חיות או משחקי מילים בכוח על ״זו״ (Zoo) עובדים בצורה מושלמת (למרות שיש כאלו שממש כן), הוא כן מצליח להצחיק את הצופים באופנים לא לגמרי צפויים. גם ריבוי הופעות האורח של הסרט של שחקנים מפורסמים, בניגוד למה שחששתי ממנו שיהיה לצורך קידום שיווקי בלבד כמו שעושים עם דיבובים עבריים של סרטי ג׳אנק-ימציה בארץ, מנוהלות בצורה מסודרת וטובה שלא מורידה מרמתו של הפרויקט. השחקנים שבאים לתת קמיאוז קוליים מרגישים טבעיים, נטמעים בסיפור ולא עושים מהם סיפור גדול או מדגישים משחקי מילים על שמם באופן קרינג׳י - חלקם אפילו לא זיהיתי בקולם בצפייה. אפילו בוב אייגר, מנכ״ל תאגיד דיסני, מקבל כאן קמיאו בקולו ולא הייתי יודע על כך אם לא הייתי שולף את שמו בכתוביות הסיום.
גם באשר לרפרנסים לסרט המקורי כפי שהשיווק גם כלל לא מעט, הבמאים והתסריטאים הבינו טוב מאוד איך לנצל את הצורך הזה בצורה שקולה והגיונית. גם אם ניכר שהסרט קיבל את ההוראה מההנהלה הגבוהה של דיסני לכלול דמויות שנחשבו פופולריות ביותר בסרט הראשון על מנת שיוכלו למכור שוב מרצ׳נדייז שלהם ולרכב בציבור על החיבור החיבתי אליהם, התסריט דואג שאלו יופיעו לרגעים יחסית קצרים ומתונים וישתלבו בעלילה בצורה הומוגנית. כשאנחנו רואים מחדש את פלאש העצלן ואת מיסטר ביג ״הסנדק״, או מדברים על ראשי העיר שנכנסו לכלא בסרט הקודם, זה באופן המשרת נהדר את העלילה ואת ההתקדמות שלה. למרות שהם בהחלט יכלו לסחוט יותר את הבדיחות שלהם אם הם היו רוצים להוציא בכוח צחקוק מילדים קטנים (ראו ערך ״מואנה 2״), הם ידעו בדיוק מה אופן וסדר גודל ההופעה החוזרת שלהם צריך להיות בשביל שגם יתרמו לסיפור וגם יהיו פנים מוכרות שגורמות לתחושה טובה. בכך, הם נמנעים מכך שאלו ירודדו לחזרה מעייפת על גאגים שחוקים ולהיותם סתם רפרנס לצורך הרפרנס.
בגזרת האנימציה של הסרט, לא חשתי בהכרח שיפורים משמעותיים למודלים בהשוואה לסרט הראשון. כמובן שככל הנראה, כמו בכל סרט המשך, המידול שלהם נעשה לגמרי מחדש, אך לא באמת ניכרת קפיצה ויזואלית מובחנת לעין כמו למשל בין סרטי ״צעצוע של סיפור״. זה לא בהכרח דבר רע, שכן האנימציה של הסרט המקורי עדיין מחזיקה היום בצורה מרשימה וגם בסרט השני היא מהנה מאוד לצפייה. אני אפילו הייתי אומר שמדובר בעיצוב הדמויות והסביבה היותר מעניינים ויזואלית מתוך ההיצע של וולט דיסני אנימיישן סטודיוס בשנים האחרונים, וזאת מהסיבה הפשוטה שהאנימטורים התבקשו ליצור דמויות ואלמנטים שיתאימו למודלים בלתי שגרתיים של חיות מואנשות.
בעוד שפרויקטים אחרים של דיסני לעיתים מתקבעים על אופן מאוד מסוים לאיך למדל בתלת מימד בני אדם שמרגיש מעט חזרתי, בהתעסקות עם חיות - וככלל כאלו בגדלים וזנים שונים - קיים הרבה יותר מקום ליצירתיות ולשוני. זה הרבה איכויות שמרבית מקורן נמצא בסרט הראשון, אך גם הדמויות החדשות המוצגות מעוצבות על פי אותן קווים. דמויות כמו פוברט או גארי הנחש מצליחות להמשיך בדיוק את אותו הראש ובכך להפוך דמויות של חיות ליותר מעניינות ויזואלית מהרגיל. אני גם אשמח לציין שאני מאוד מעריך את העובדה שהסרט הולך וחוקר סביבות שהציג באופן מאוד חטוף ורגעי בעולם הענק שלו במהלך הסרט הראשון, כך שאנחנו זוכים לקבל מבט באנימציה לחלקים שכמעט ולא ייחסנו להם חשיבות בהתחלה, אבל תמיד היו שם. דרך מעולה להגדיל עוד יותר עולם שגדול ממילא, במיוחד בבחירה לחקור פנימה ולא החוצה.
הדיבוב של הדמויות גם הוא שמר על האיכות של הסרט הראשון ואפילו הצליח להוציא הגשות אותנטיות ביותר מכלל המדבבים. לאחרונה דווח שהבמאי דאג להקליט שורה מסוימת בסרט ב-8 דרכים שונות על מנת להבין איזו הגשה תהיה הכי מתאימה לרגע, ואין ספק שזה בהחלט מורגש בצפייה בסרט עצמו. ג׳ניפר גודווין וג׳ייסון בייטמן דאגו מאוד להתעמק ולדייק בשורות שהקליטו עבור ג׳ודי וניק, כך שאפשר מאוד לחוש את הרגשות בקול שלהם בכל שלב בדרך, וכן להבין שמאוד אכפת להם מהדמויות שהם משחקים. קי הווי קוון מצליח לספק דרך ההגשות השונות שלו דמות שמרגישה כאילו היא בעלת יותר רגשות מהמודל שמוצג על המסך, דבר שדורש הכוונה והשקעה גדולים, שכן הדיבוב שלו ב-״קונג פו פנדה 4״ לא מספק את אותה התחושה כלל. פטריק וורבטון, שאינו חדש לדיבוב ואפילו בדיסני, עושה כיף חיים עם הדמות שניתנה לו של ראש העיר החדש ומרגישים את ההומור בקול שלו כאילו אני חווה שוב בפעם הראשונה את קרונק מ-״הקיסר נפל על הראש״. אפילו הדיבוב של אנדי סמברג תאם מאוד את הדמות שלו, עד לרמה שלא זיהיתי אותו משמיעה בכלל. אני כן אגיד שהרגשתי מעט פחות הנאה עם הדמויות של פורצ׳ן פיימסטר ושל דני טרחו, שמשהו בגישה שלהן הרגישה מעט פחות תואמת. אצל פורצ׳ן זה היה יותר הצווחנות, בעוד שאצל טרחו זה היה יותר חספוס וחוסר מיקוד. אפשר בהחלט לומר שאלו בעיות שגם נגזרות מאופי הדמויות עצמן, אבל הדיבוב שלהם פחות זרם לי. עם זאת, על פי רוב, עבודת משחק הקול של הקאסט לרוחבו עבדה נהדר.
הסאונד והמוזיקה שמלווים את הסרט גם הם ברמה מאוד איכותית, ואני רוצה לשבח מאוד את הסקור המקורי שיצר המלחין האהוב עלינו, מייקל ג׳יאקינו. זה ניכר שהוא משלב בין צלילים הלוקחים השראה מסרטי אקשן ישנים וסצנות מרדף, בדומה מאוד לסקור המקורי שלו לסרטי ״משפחת סופר על״, לבין מקצבי R&B שיעטפו את התחושה האורבנית של העיר. פעם נוספת, מצליח ג׳יאקינו ללוות את האווירה של הסצנות המתרחשות על המסך בצורה עוצמתית וחוויתית עם מנגינות המטמיעות בצופה את האינטנסיביות הנדרשת.
גם השיר המקורי של הסרט שיוגש גם לפרסי האוסקר, הלא הוא ״Zoo״ של שאקירה, משתלב בסרט במקום סבבה לגמרי וכמובן מלווה את כתוביות הסיום, בדומה מאוד ל-״Try Everything״ מהסרט המקורי. השיר מתכתב מאוד עם הסגנון המוזיקלי של שאקירה (שקצת לא שמענו ממנה יותר מידי בשנים האחרונות), תוך כדי שהוא עדיין מצליח להרים את הקהל וליצור אווירה שמחה, הן של עולם החיות והן של המסר העלילתי - לא משנה אם העולם מורכב או מאיים מידי, כשיש לנו אחד את השני אפשר יותר להשתחרר ולהרגיש בנוח. בופ רציני שבעיניי ירוויח בכבוד את מקומו במועמדויות לשיר המקורי באוסקר השנה, ואני מאמין שהרבה מהצופים ירגישו כמוני כשיגיעו לחזות בסיומו של הסרט.
אם כבר דיברנו על פרסים, האם לסרט הזה יש סיכוי בקטגוריית סרט האנימציה של השנה? אני לגמרי מאמין שהסרט הזה צריך להיות בין המועמדים של הקטגוריה, ולא רק בגלל שהוא מגיע מ-״דיסני״. למעשה, סרטי המשך של וולט דיסני אנימיישן סטודיוס בהיסטוריה התקשו בכך, שכן ״לשבור את הקרח 2״ ו-״מואנה 2״ לא קיבלו אפילו מועמדות, ו-״ראלף שובר את האינטרנט״ אומנם הועמד אבל לא זכה למרות תקוותיהם של החברה. במקרה הזה, איכותו של הסרט גבוהה מספיק על מנת לקבל את הכבוד הזה, אפילו מעל ״אליאו״ של פיקסאר שגם שוחרר ב-2025. בנוגע להאם הוא הולך לזכות, זו כבר שאלה מורכבת יותר שקשה לענות עליה בשלב הזה של עונת הפרסים. אם יועמד, הוא יצטרך להתמודד אל מול ההייפ הפסיכי והמפתיע ביותר שקיבל ״ציידות השדים של הקיי-פופ״, וכן אל מול סרט האנימציה הקטן והצרפתי ״אמילי הקטנה או התו המסמל גשם״ שגם הוא איכותי ומרגש מאוד. בשנתיים האחרונות האוסקר העדיפו לתת את הפרס לסרטי האנימציה הזרים שבין המועמדויות גם אם היו פחות בשיח הציבורי, אז אי אפשר בהכרח לומר שפופולריות היא סימן לזכיה מובטחת. אם יש משהו ש-״זוטרופוליס״ הראשון לימד אותנו, הוא שהקטנים יכולים להיות הרבה יותר חזקים מהגדולים.
הצלחתו הבאמת מפתיעה של הסרט הן באופן אפקטיבי רגשית והן ביכולת הבידור של קטנים וגדולים באחד, מציבה אותו בתור פרויקט שהוא באמת סמל לאיכות ולמשמעות האמיתית של מותג ״דיסני״ כפי שגדלנו להכיר אותו בצעירותנו. גם הסרט השני מוכיח בעשייה זו שהוא לא רק ראוי לתואר ״סרט אנימציה של אולפני דיסני״ לצד קלאסיקות על-זמניות שכולנו אוהבים, והוא לא רק ראוי לעמוד בתור סרט המשך מצוין המצליח מעל כל הסיכויים להשתוות באיכותו לסרט מקורי פורץ דרך בתקופתו, אלא הוא ראוי להיקרא בתור אחד מפרויקטי האנימציה שהכי מכבדים את הקהל שלהם בעשור האחרון. ההשקעה הרבה והבלתי מתפשרת על התסריט שומרת על איזון מופתי בכל החזיתות הדרושות על מנת לבסס את מקומו כפרויקט משמעותי ברפרטואר המודרני של וולט דיסני אנימיישן סטודיוס, המספקת לנו פעם נוספת איכות פיקסארית בימי שיאיה, ומי האמין שזה היה אפשרי. אבל כנראה שעבור ארנבת נחושה ושועל חכם שלא יוותרו בפני אף מכשול בדרך, אין דבר שאינו אפשרי.
״זוטרופוליס 2״ הוא כל מה שסרט שנושא עימו את הכותרת ״סרט של וולט דיסני״ היה צריך להיות. הוא מסתכל על העובדה שהוא סרט המשך לא בתור מכשול, אלא בתור הזדמנות להתפתח ולהתעלות על כל מה שקודמו שגשג בו. ההשקעה הרבה מכדי תפישה על הפיצוח הסיפורי והתסריטי שלו מצליחה ליצור איזון מושלם בין רגשות שונים, הומור איכותי ואף שטותי לעיתים, תחושת ביטחון מוכרת וחידוש לכיוונים לא צפויים. עם כבוד עצום הן לדמויות המרכיבות את הסיפור והן לקהל הרב שצופה בו, בין אם מדובר בילדים קטנים או במעריצי דיסני מבוגרים, הוא משקף נושאים חברתיים שחשוב מאוד לדבר עליהם ולשים אותם בקדמת הבמה, ועושה זאת בצורה בוגרת ואפקטיבית ביותר. בעולם כה רחב וצבעוני, מלא באפשרויות וכיוונים להתקדם ולחקור אותם, המלא די מילולית בחיות - נמצא הלב האנושי עד מאוד שחיפשנו כל השנים האלו מתוצריהם של דיסני, שהוסתר בלא ידיעתם תחת שכבות עבות של שלג.
אני מדרג את הסרט הזה - 9 מתוך 10! 🐍🐰🦊
מדובר באחד הסרטים הטובים ביותר שראינו כל השנה.
מה דעתכם? האם אהבתם את הסרט החדש של זוטרופוליס? והאם אתם חושבים שהוא טוב יותר, טוב פחות או משתווה לסרט הראשון? ספרו לנו בתגובות!
״זוטרופוליס 2״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל, וכן ב-IMAX, ScreenX ו-4DX.
תגובות