אזהרת טריגר: אזכורים קלים לאירועי ה-7 באוקטובר.

תקציר: יונה קמחי (שי אביבי), סופר ותיק שתקוע עם כתיבת ספרו החדש ואב גרוש, מחליט להסיע את בנו הצעיר לבסיס השירות הצבאי שלו על מנת לבלות איתו קצת זמן איכות. לאחר שהשניים נפרדים, מחליט יונה שלא לחזור הביתה, ובמקום זאת, להישאר להמתין לבנו תחת פינת עץ מוצלת בסמוך לבסיס. המתנתו הרבה לשמוע קול עונה מבנו תדאיג אותו לא מעט, אך מפגשים עם אנשים מגוונים בפינת העץ הזאת תציג לו נקודות מבט שונות על הורות, על רגשות, על שירות בצה״ל, על החיים בישראל ועל הצורך שלו להשתחרר מהחשש המופנם ולהיפתח יותר בפני העולם.

״ברנינג מן״ היה אחד הסרטים שבלטו מהרשימה של הסרטים הזכאים למועמדות לפרסי אופיר בשנה החולפת. בעיקר בזכות הקונספט היחסית מעניין שהוא טוען להעביר, המידע המאוד מינימלי שהתקציר מציע אליו וככלל רעיון שגורם לך לתהות האם וכיצד הוא מתקשר לפסטיבל הבינלאומי המוכר באותו השם. מעצם כך שהייתי בסתיו האחרון בצפון אמריקה, לא יצא לי לצפות בו בשלהי 2025 במהלך יום הקולנוע הישראלי או פסטיבל חיפה, על אף שכן יצא לי לשמוע שהוא גרף את הפרסים הראשונים בפסטיבל זה (ואף לא כבוד אחר שראוי לציון). מאחר ופסטיבל חיפה אומנם העניק בשנה שעברה את הפרס הזוכה לסרט שלא כל כך התחברתי אליו (״נדל״ן - סיפור אהבה״), הוא כן גם היה בית חם ומפתיע לסרט הישראלי הכי אהוב עליי בשנה החולפת, שהצליח להתברג גם לטופ 10 של 2025 כולה עבורי - ״מופע טוטאל״. על כן, יש לי קצת ביטחון קיים בצוות של פסטיבל חיפה, שהוא יודע לעשות בחירות טובות פה ושם ולחגוג קולנוע ישראלי ייחודי. לכן, החלטתי ללכת להקרנת טרום בכורה מיוחדת ולראות מה מסתתר מאחורי השבחים.

בעוד שהסרט אכן מעט שונה בנוף הישראלי, מאחר והוא לוקח בחירה אמיצה של להתרחש כמעט אך ורק במדבר צחיח ופחות או יותר להתברבר בו למשך כל זמן הריצה (קצת כמו ״פרק בקבוק״), אני לא מצאתי אותו עושה משהו יותר מידי מהפכני או יוצא דופן עם הפורמט הזה. הניסיון לעבד את הקונספט של ״מחכים לגודו״ אל תוך הסביבה הישראלית ובמיוחד זו של השירות בצה״ל בראי הורים הוא בסיס נחמד, אבל צריך לדעת איך לפצח את זה על מנת ליצור מזה יצירה שתגרום לצופים באמת להתרכז על המתרחש במסך במשך יותר משעה וחצי. אני לא מאשים בכך את שי אביבי, הוא עושה עבודה די טובה בלהראות נוכחות ולהיות מעניין גם באמצע הצחיחות. אני חושב שהבעיה קמה ונופלת על התסריט, המתבסס על כביכול סיטואציות שונות שקורות אחת אחרי השנייה, במקום להירקם אחת בשנייה. בנוסף לכך, אני לא יודע אם הדמויות שאביבי פוגש בדרך הן עד כדי כך מעניינות או פותחות את כיוון המחשבה. אני גם חייב לומר שחלק מהשורות שהן אומרות מרגישות כאילו הן נכתבו בכוח על מנת שניקח מהן כביכול מסר אינטרוספקטיבי, במקום שאנחנו נבין זאת בעצמנו באופן טבעי מההתרחשות. כאילו מכניסים לנו בצורה לא אורגנית אימרות מוסר.