הוסף תגובה
“Cause i feel like I'm a pretty dependable person" - Floyd DTF St Louis”
למרות שברור לכולם שהפרס הנחשב ביותר בטקס פרסי האמי הוא פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר, בעיניי הקטגוריה המפתיעה ביותר של השנים האחרונות היא דווקא הסדרה המוגבלת הטובה ביותר. העובדה שמדובר בסדרות חדשות לגמרי, שלרוב מוגבלות לעונה אחת ויחידה בלבד (כשמן הן), מאפשרת ליוצרים השונים שלהם לספק חוויה מיוחדת ופחות שגרתית בנוף הטלוויזויוני של ימינו, שתופסת את הקהל לא פחות מסדרות הדרמה המובילות של אותה השנה. רק בשנים האחרונות קיבלנו בזירת הסדרות המוגבלות סדרות כמו ״התבגרות״, ״הפינגווין״ ו-״גמביט המלכה״, שתפסו את הקהל בצורה חזקה מאוד. הן הפכו מהר מאוד לשיחת היום, מרגע השידור שלהן ועד טקס האמי המיוחל.
הסקרנות הזו היא מה שהובילה אותי לצפות בסדרה המוגבלת החדשה, DTF St Louis מבית HBO. על הנייר, העלילה והפרמיס שלה טענו שהיא תעסוק במשולש אהבה שמתרחש בפרברים אמריקאיים, כמו אינסוף סדרות לפניה. אך העובדה שמדובר בסדרה מוגבלת מבית HBO, שמקבלת את חלון ההפצה היוקרתי של ראשון בערב שעון ארצות הברית, יחד עם קאסט שחקנים מוכשר ביותר וטריילר שהיה נראה מספיק מסקרן ומבשר טובות, גרמו לי להאמין שהסדרה הזו תהיה אחת מאותן הסדרות המוגבלות המפתיעות, שעוד ידברו עליהן הרבה אי שם בספטמבר באמי הקרוב. עכשיו, אחרי שצפיתי בארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה (מתוך 7), אני יכול לבשר שנראה שזה בהחלט הכיוון. לראשונה מאז 2022, אולי ל-HBO תהיה סוף סוף מתחרה אמיתית לנטפליקס על הפרס המיוחל.
כאמור ומבלי להכנס ליותר מידי ספוילרים, העלילה המרכזית של הסדרה מתעסקת במשולש אהבה בין דמויות בשנות ה-40 וה-50 לחייהם, החיות בפרברים האמריקאיים של סיינט לואיס, כאשר אותו קשר רומנטי מוביל בסופו של דבר להרצחו של אחד מהם. כדי שעלילה שכזו תוכל להחזיק מים ולשמור את הצופה מרוכז ומעוניין לכל אורכה (בטח כאשר היא משודרת בפורמט שבועי), שלוש הדמויות המרכזיות שמרכיבות את אותו המשולש צריכות לא רק להיות הלב הפועם של הסדרה כולה, אלא גם כתובות ומאופיינות בצורה מספיק מדויקת ומהודקת. לשמחתי, הסדרה עומדת במשימה הזו בגבורה רבה. כל אחת ואחת מאותן שלוש דמויות ראשיות (ולמען האמת, גם לא מעט מהדמויות משניות) הייתה כתובה בצורה נהדרת, שהפכה אותן להרבה יותר מורכבות ועמוקות מכפי שציפיתי, עד כדי כך שהן הפכו להיות אחת הסיבות המרכזיות שבגללן המשכתי לצפות בסדרה. מערכות היחסים שלהן הן בתוך משולש האהבה והן מחוצה לו היו כתובות ומבוצעות בצורה נפלאה, שהצליחה ליצור במקביל גם תחושה של שלם הגדול מסך חלקיו, כאשר כל קווי העלילה נשזרו זה בזה לכדי סיפור אחד יפה ומסקרן במיוחד, אבל גם תחושת הזדהות עם כל אחת ואחת מהדמויות השונות. לא משנה עד כמה המעשה שהן עשו על הנייר היה מעשה נוראי או אנוכי, עדיין הצלחנו להבין מאיפה הן באות ולמה הן עושות את זה. בסופו של דבר, ההבנה הזאת הצליחה ליצור סיפור אחר ומתוחכם יותר, שקצת שובר את התדמית של עלילת משולש אהבה סטנדרטי, והפך אותו למשהו שקצת יותר מזכיר מותחן פסיכולוגי ורומנטי.
אם כבר עסקינן באותו משולש אהבה שהוא כאמור מערכת היחסים המורכבת והמרכזית ביותר של הסדרה, חשוב לי לציין עד כמה הוא כתוב ומסופר בצורה מרהיבה במיוחד. במקום להיות מוצג כסיפור קלאסי שבו יש בוגדים רעים ונבגדים טובים ואנחנו חוזים בהשלכותיה של הבגידה הזו על מערכות היחסים של כל הנוגעים בדבר, היא מוצגת לנו בצורה מורכבת ומסועפת עם לא מעט טוויסטים, שקרים וגרסאות סותרות. הדבר יוצר אווירה מסתורית שמדגישה שאף אחד מהם לא באמת כל כך תמים כפי שהוא נראה, ההופכת את חווית הצפייה להרבה יותר יחודית ומעניינת וכזו שתחזיק את הצופים על הקצה במתח משבוע לשבוע. מעבר לכך, היצירתיות והטוויסטים סביב הקונספט הגנרי של משולש האהבה הזה יוצרים עוד שני אלמנטים חשובים, שמשדרגים את הסדרה פלאים. הראשון מבניהם הוא העובדה שההתפתלות בין הז'אנרים השונים יוצרת לנו מעין סיטואציה משונה של משחק מוחות ותלות בין שלושת האנשים. מה שמתחיל כסוג של בגידה פשוטה ותו לא הופך לאט לאט למערכת יחסים תלויה וביזארית בין כל הכוחות הפועלים, מה שמקנה לסדרה עוד פן פסיכולוגי חשוב ומיוחד במינו. למעשה, הפן הזה קצת הזכיר לי סוג של גרסה דומה (אך מאוד מאוד מאוד מאוד מרודדת) למשחקי הכוחות שמוצגים במהלך הסדרה ״פלוריבוס״. גם הפעם העלילה לא הייתה יותר מסתם סיפור רקע בלבד, והעניין האמיתי היה ביחסי הכוחות והתלות ששלושת הדמויות נתפסות בה אחת בשנייה. האלמנט השני הוא העובדה שמשולש האהבה הזה מכיל לא מעט סצנות סקס ומין מוזרות (שלא נאמר אפילו קינקיות) מאוד, שלא לכולם יהיה קל להכיל. העיסוק בסקס ובמין במערכת היחסים הביזארית הזו הוא לא דבר של מה בכך, והכותבים של הסדרה ניצלו את האלמנט הזה בכדי לדחוף את הביזאריות של הסדרה כולה אל הקיצון, והופך את הסדרה להרבה יותר מעניינת. גם בפן הזה, הסדרה יכלה להשאר יחסית סטנדרטית ולהציג סצנות סקס ומין רגילות. אבל עצם העובדה שהיא בחרה להקצין את עצמה גם כאן משתלב נהדר הן עם התחושה התלותית והמוזרה של משולש האהבה הזה והן עם ההגיון הפנימי של הדמויות השונות, ובכך הופך את הסדרה להרבה יותר מוזרה - במובן הכי חיובי של המילה.
כפי שהזכרתי קודם לכן, את הדמויות השונות ומערכות היחסים בניהן עוטפת סוג של תעלומת רצח מסתורית, כאשר פלויד (אחת מהדמויות הקשורות במשולש האהבה הזה) נרצחת ביום בהיר אחד. הסדרה בקלות יכלה להפוך את הרצח לעיקר העלילה ובכך לאבד לא מעט מהיחודיות שלה. אבל הכותבים והיוצרים השונים השכילו ובחרו להשתמש בה כסוג של עלילת משנה בלבד וכסיפור רקע שעוטף ומזניק את הסיפור אל עבר הלב האמיתי שלו, הנמצא כאמור באותן דמויות ומערכות יחסים שונות ומשונות. הבחירה הזו עובדת לא רק כי היא לא משתלטת על אותו משולש אהבה משונה וביזארי ועל המהות האמיתית של הסדרה, ולא רק כי היא מוסיפה עוד נדבך חשוב והכרחי לאווירת המסתורין והמתח שהסדרה מנסה ומצליחה ליצור, אלא בעיקר כי האלמנט העלילתי הזה הופך לכלי חשוב ומדויק לניווט בין קווי העלילה והז׳אנרים השונים. החקירה הזו משמשת כמו סוג של תחנה מרכזית עבור הסדרה, כאשר בכל פעם שהסדרה מנסה לעבור נושא, ז׳אנר או להציג ולחקור את משולש האהבה המשונה הזה מזווית אחרת, היא חוזרת אליו. בכך, היא הופכת את המעבר בין אותם אלמנטים עלילתיים (שלפעמים מאוד קיצוניים בניגודיות שלהם) להרבה יותר קלים לעיכול עבור הצופה, מה שבסופו של דבר הופך את חווית הצפייה למהנה יותר וטובה יותר.
יחד עם זאת, על אף שלג׳אגלינג הבלתי פוסק הזה בין הז'אנרים וקווי העלילה יש לא מעט יתרונות, יש לו חיסרון אחד בולט במיוחד. כדי להצליח לבצע את כל זה בצורה נאמנה ותוך כדי לשמור על מסתורין, לא רק באשר לפתרון תעלומת הרצח אלא גם באשר לטיב ומהות הקשר בין שלל הדמויות השונות, הסיפור מסופר בצורה לא לינארית בכלל, שלא לומר מפוזרת לחלוטין על ציר הזמן. יש לא מעט קפיצות על הציר שהופכות את הסיפור ללא מאוד ברור או מובן עד הסוף ואפילו קצת מבלבל, שקצת הקשו עלי לעקוב אחרי רצף האירועים בחלק מהזמן. שלא תטעו, אני מבין לחלוטין מדוע הסיפור מסופר בצורה כל כך מפוזרת ולא אחידה (אחרי הכל, זה מאוד תורם לאווירה של המתח והחוסר ודאות שהסדרה מנסה ליצור). אבל לצערי, עם כמה שהדבר הזה נחוץ, הוא גם משמש כסוג של עקב אכילס עבור הסדרה. הוא יוצר רצף ארועים לא ברור ואף תמוה מידי פעם, ונכון לכרגע, גם מספק כל מיני סיטואציות והסברים שלא ממש קיבלו הקשר או התייחסות נוספת. יתכן מאוד שאם הייתי כותב את הביקורת אחרי צפייה בעונה כולה הייתי חושב אחרת, אבל נכון לכרגע, זה פשוט מרגיש לי קצת יותר מידי מפוזר ומבולגן.
אבל בתכל׳ס, גולת הכותרת הגדולה והמרשימה ביותר של הסדרה בעיניי היא קאסט השחקנים המוכשר לה, שמספק תצוגת משחק פשוט נפלאה. את שלוש הדמויות הראשיות של הסדרה שחולקות את אותו משולש אהבה מאוד ביזארי ומשונה מגלמים השחקנים ג'ייסון בייטמן (קלארק), דייוויד הארבור (פלויד) ולינדה קרדליני (קרול). יחדיו, הם מצליחים לקחת את הסיפור, הדמויות ומערכות היחסים המוזרות של הסדרה, ולהציג אותם על המסך בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. הם ממש מצליחים למכור את הקשר התלותי שנוצר בין שלושתם בצורה יוצאת מן הכלל, והכימיה בין שלושתם היא אחת הסיבות העיקריות לכך שהסדרה הזו עובדת כל כך טוב. יחד עם זאת, על אף שאין ספק שהסצנות הטובות ביותר של המשחק מערבות לפחות שניים מהם על המסך (אם לא את שלושתם יחדיו), חשוב לי לציין שהם מספקים תצוגת משחק לא רעה בכלל גם כאשר הם מופיעים לבד או עם דמויות משנה אחרות. חלק מזה נובע כמובן מן העובדה שגם שאר שחקני המשנה שמופיעים בסדרה משחקים בצורה לא רעה בכלל (אם כי לא כזו שמשתווה ברמתה לשלושת השחקים הראשיים). אבל הרבה מזה נובע גם מן העובדה שהם מצליחים לתפוס את המהות והרציונל שעומדים מאחורי כל אחד ואחת מן הדמויות השונות לעומק. נראה שבייטמן, הארבור וקרדליני ממש הבינו (ואולי אפילו הזדהו) עם הדמויות שאותן הם מגלמים (מה שממש קריטי בסדרה שכל כולה מתבססת על דמויות ומערכות יחסים ביניהן). הם מיצו בהבנה עמוקה איך יהיה הכי נכון ומדויק להציג אותן על המסך, מה ששדרג את חווית הצפייה כולה.
מעבר לכך ובאופן מפתיע מאוד, עוד פן שבלט לי במהלך הצפייה בסדרה היה הבימוי והויזואליות שלה. סטיבן קונרד, שביים את הסדרה כולה (וגם כתב ויצר אותה), הצליח לספק במהלך ארעבת הפרקים הראשונים לא מעט שוטים וסצנות שצולמו בצורה לא מאוד סטנדרטית, שהצליחה לתפוס לי את העין במהלך הצפייה. הסצנות האלו היו אמנם עוברות ועובדות באותה הצורה גם אם הן היו מצולמות בצורה שגרתית, ובניגוד לסדרות כמו ״פלוריבוס״ אותה הזכרתי קודם לכן, לצילום אין משמעות אדירה לסיפוריות, לעלילה ולמסר של הסדרה. אך למרות זאת, לחלוטין היה מדובר בשדרוג מרענן ומפתיע, שהראה לי שהושקעה בסדרה הרבה יותר מחשבה ממה משתיארתי. בנוסף, הסצנות ״הרגילות״ והפחות בולטות היו גם הן מוגשות ומוצגות בצורה ויזואלית לא רעה בכלל. בין אם זה שימוש בסביבות יותר מיוחדות לצורכי הצילום, זווית צילום ספציפיות או סתם בניית פריים נכונה ומזמינה, הסדרה הזו מוצגת לכל אורכה בצורה ויזואלית פנטסטית שלגמרי משפרת את החוויה.
נכון לכתיבת שורות אלו, הסדרה DTF St Louis היא הסדרה שהכי הפתיעה אותי השנה. השילוב של שימוש בחקירת רצח כמניע עלילתי לטובת סדרה המתמקדת בדמויות מורכבות ומרתקות, שנמצאות במערכות יחסים מהביזאריות והמשונות ביותר שהוצגו בטלוויזיה בשנים האחרונות, יחד עם משולש אהבה בעל תלות קשה ביותר המזגזג בין המותחן הפסיכולוגי לבין כמיהה לרומנטיקה ואהבה, יוצר סיפור מפותל ומעניין שלגמרי כיף לצפות בו. תוסיפו על כך גם תצוגת משחק פנטסטית של קאסט שחקנים גדול ומוכשר, ובימוי שמצליח להיות טוב הרבה יותר ממה שהוא אמור להיות, ותקבלו סדרה שגם אם היא מעט מבולגנת ומסועפת, היא בהחלט שווה את הזמן שלכם. יתכן עד מאוד שהיא שווה גם את המועמדות הפוטנציאלית לפרס הסדרה המוגבלת הטובה ביותר באמי הקרוב.
ציון שלנו:
טוב מאוד
הטוב
פסק הדין
עכשיו כל מה שנותר לראות זה איזו סדרה מוגבלת יש לנטפליקס בשרוול השנה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
