תודה לוורנר ברוס דיסקברי ול-HBO Max על הגישה המוקדמת לארבעת הפרקים הראשונים של העונה!

הביקורת הינה ללא ספוילרים.

למרות שברור לכולם שהפרס הנחשב ביותר בטקס פרסי האמי הוא פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר, בעיניי הקטגוריה המפתיעה ביותר של השנים האחרונות היא דווקא הסדרה המוגבלת הטובה ביותר. העובדה שמדובר בסדרות חדשות לגמרי, שלרוב מוגבלות לעונה אחת ויחידה בלבד (כשמן הן), מאפשרת ליוצרים השונים שלהם לספק חוויה מיוחדת ופחות שגרתית בנוף הטלוויזויוני של ימינו, שתופסת את הקהל לא פחות מסדרות הדרמה המובילות של אותה השנה. רק בשנים האחרונות קיבלנו בזירת הסדרות המוגבלות סדרות כמו ״התבגרות״, ״הפינגווין״ ו-״גמביט המלכה״, שתפסו את הקהל בצורה חזקה מאוד. הן הפכו מהר מאוד לשיחת היום, מרגע השידור שלהן ועד טקס האמי המיוחל. 

הסקרנות הזו היא מה שהובילה אותי לצפות בסדרה המוגבלת החדשה, DTF St Louis מבית HBO. על הנייר, העלילה והפרמיס שלה טענו שהיא תעסוק במשולש אהבה שמתרחש בפרברים אמריקאיים, כמו אינסוף סדרות לפניה. אך העובדה שמדובר בסדרה מוגבלת מבית HBO, שמקבלת את חלון ההפצה היוקרתי של ראשון בערב שעון ארצות הברית, יחד עם קאסט שחקנים מוכשר ביותר וטריילר שהיה נראה מספיק מסקרן ומבשר טובות, גרמו לי להאמין שהסדרה הזו תהיה אחת מאותן הסדרות המוגבלות המפתיעות, שעוד ידברו עליהן הרבה אי שם בספטמבר באמי הקרוב. עכשיו, אחרי שצפיתי בארבעת הפרקים הראשונים של הסדרה (מתוך 7), אני יכול לבשר שנראה שזה בהחלט הכיוון. לראשונה מאז 2022, אולי ל-HBO תהיה סוף סוף מתחרה אמיתית לנטפליקס על הפרס המיוחל.

מנטה מסטיק שוקולד

כאמור ומבלי להכנס ליותר מידי ספוילרים, העלילה המרכזית של הסדרה מתעסקת במשולש אהבה בין דמויות בשנות ה-40 וה-50 לחייהם, החיות בפרברים האמריקאיים של סיינט לואיס, כאשר אותו קשר רומנטי מוביל בסופו של דבר להרצחו של אחד מהם. כדי שעלילה שכזו תוכל להחזיק מים ולשמור את הצופה מרוכז ומעוניין לכל אורכה (בטח כאשר היא משודרת בפורמט שבועי), שלוש הדמויות המרכזיות שמרכיבות את אותו המשולש צריכות לא רק להיות הלב הפועם של הסדרה כולה, אלא גם כתובות ומאופיינות בצורה מספיק מדויקת ומהודקת. לשמחתי, הסדרה עומדת במשימה הזו בגבורה רבה. כל אחת ואחת מאותן שלוש דמויות ראשיות (ולמען האמת, גם לא מעט מהדמויות משניות) הייתה כתובה בצורה נהדרת, שהפכה אותן להרבה יותר מורכבות ועמוקות מכפי שציפיתי, עד כדי כך שהן הפכו להיות אחת הסיבות המרכזיות שבגללן המשכתי לצפות בסדרה. מערכות היחסים שלהן הן בתוך משולש האהבה והן מחוצה לו היו כתובות ומבוצעות בצורה נפלאה, שהצליחה ליצור במקביל גם תחושה של שלם הגדול מסך חלקיו, כאשר כל קווי העלילה נשזרו זה בזה לכדי סיפור אחד יפה ומסקרן במיוחד, אבל גם תחושת הזדהות עם כל אחת ואחת מהדמויות השונות. לא משנה עד כמה המעשה שהן עשו על הנייר היה מעשה נוראי או אנוכי, עדיין הצלחנו להבין מאיפה הן באות ולמה הן עושות את זה. בסופו של דבר, ההבנה הזאת הצליחה ליצור סיפור אחר ומתוחכם יותר, שקצת שובר את התדמית של עלילת משולש אהבה סטנדרטי, והפך אותו למשהו שקצת יותר מזכיר מותחן פסיכולוגי ורומנטי.