אז כן, Black Mirror חזרה. ובענק.

אחרי שתי עונות שדי אכזבו את הקהל – אולי בגלל שהן ניסו להתרחק מה-DNA של הסדרה או פשוט איבדו קצת את האופי היחודי והמרתק של הסדרה – העונה השביעית עושה קאמבק שמרגיש מדויק, חד ומעורר מחשבה, וכמעט כל פרק בו הוא בול פגיעה. נתנו לנו בדיוק את מה שהיינו צריכים, משחקנים מצוינים ועד עלילות חכמות, מגוונות ומרגשות. 

הקאסט המרשים כולל את: פול ג’יאמטי (“מיליארדים”) שמביא עומק רגשי לפרק השלישי, אמה קורין (“הכתר”) בתפקיד מרגש ומעורר מחשבה, אקוופינה (“שאנג צ׳י ואגדת עשר הטבעות”) שמוסיפה נופך ייחודי לפרק בו היא משתתפת, פיטר קפלדי (“דוקטור הו”) שמביא את הכריזמה המוכרת שלו, רשידה ג’ונס (“מחלקת גנים ונוף”) שמופיעה לראשונה על המסך בפרק משלה (לאחר שכתבה את פרק הפתיחה של העונה השלישית, “Nosedive”), כריסטין מילוטי שחוזרת לדמותה מהפרק “USS Callister” בעונה הרביעית וכמובן עוד שחקנים רבים וטובים. הקאסט הזה, יחד עם כתיבה מבריקה, בימוי מדויק ותעוזה רעיונית – מחזירים את Black Mirror לסוגת התוכן שהכי אהבנו לראות אותה מציגה: לא רק מדע בדיוני, אלא מראה אמיתית ומדממת של עצמנו. יחד עם זאת, עדיין מדובר בסדרת אנתולוגיה מה שאומר שקצת קשה לבקר אותה כעונה שלמה. לכן החלטתי לכתוב שש ביקורות קצרות על כל אחד, מהפרקים בעונה, כדי שתוכלו להבין מה חשבתי על כל אחד מהם בנפרד, לפני שאתן את הציון הסופי של העונה (שמשוכלל על פי כל הפרקים).

נתחיל מהפרק הראשון שהיה לדעתי הטוב ביותר בעונה, ואולי אפילו אחד הפרקים הכי טובים של ״מראה שחורה״ בכלל. הפרק עצמו כיצירה מתוסרטת הוא מעולה, עם חיבור מעגלי שבו כל אלמנט חוזר ומזכיר את עצמו, מה שמעניק לו עומק ורמת הרכבה עלילתית מדהימה. בנוסף, מדובר בסאטירה חדה, מדויקת ונוקבת שמצליחה לגעת בכמה מהעצבים הכי חשופים של התרבות שלנו היום: סטרימינג שלא יודע שובע, חברות תרופות שמנצלות כל חולשה אנושית לטובת רווח ורשתות חברתיות שמטשטשות את הגבולות בין בידור, כאב וניצול. הפרק מראה איך אנשים מוכנים למכור כל חלק מעצמם בשביל עוד צפיות, לייקים או כסף, ואיך בדיוק על החולשה הזאת קופצות חברות סטרימינג וחברות תרופות, שמנצלות את הצורך האנושי הזה להיראות, להרגיש, או פשוט לשרוד. זה לא סתם פרק ביקורתי, זה פרק שמסתכל עלינו כמו מראה שלא מחמיאה. לא מטשטשת. לא עושה פילטרים. כל הביקורות שאנחנו אוספים בראש על איך העולם שלנו נראה נשמעות בפרק הזה דרך דיאלוגים חכמים, סצנות מטרידות ותחושת חוסר נוחות שמלווה את הצופה לכל אורכו – ועדיין, הוא עובר חלק, חד, עם קצב מעולה, ובלי להתנצל לרגע. זה הפרק שמזכיר לנו למה התאהבנו ב-״מראה שחורה״ מלכתחילה: היכולת שלה להכאיב לך בדיוק איפה שאתה הכי צריך להתעורר.

הפרק השני נותן לנו מדע בדיוני קלאסי: יקומים מקבילים, טוויסטים מגניבים ותחושת מסתורין שמחזירה את הקסם של העונות המוקדמות. בניגוד לפרק הראשון העמוק והחד, בפרק השני העונה יש אווירה קלילה יותר. הוא משאיר אותנו עם מחשבה מרעננת: מה היה קורה אילו לי היה הכוח לשנות הכל במשפט אחד קצר, ומה ההשלכות של כוח כזה על אדם פרטי, ועל החברה ככלל.  אבל בדיוק כשאנחנו מתחילים להתרווח, נטפליקס שולפת את הקלף האמיתי – מסתבר שיש שתי גרסאות שונות של אותו פרק (ואולי אפילו יותר), שכל אחת מהן מספרת את הסיפור עם פרט מידע קטן ושונה. התחושה היא לא רק של יקום מקביל בתוך הסדרה – אלא גם מחוצה לה. סוג של גזלייטינג פוסט-מודרני, או אולי פשוט אפקט מנדלה נטפליקס סטייל.

בפרק השלישי יש רומנטיקה עם טוויסט טכנולוגי – AI שנכנס ללב, תרתי משמע. זה פרק שמרגיש מאוד עכשווי ומתעסק באהבה ובקשר רגשי מול מכונות. הוא חוקר את הגבולות בין מציאות לפנטזיה בעידן שבו טכנולוגיה ורגשות מתערבבים. הוא מעורר שאלות על הבדידות שבאה עם החיבור לעולם הדיגיטלי, תוך כדי שהוא מספק סיפור מעניין ומיוחד, שהצליח לרגש אותי מאוד. יחד עם זאת את רוב הפרקים האחרים בסדרה אהבתי יותר ממנו, שכן הוא הפרק הכי פחות מיוחד או שונה בנוף שלך העונה.