הביקורת מתייחסת לסדרת הטלויזיה של Viceland ולא לסדרת האינטרנט מאותם היוצרים באותו השם.

כפי שיצא לי להזכיר לא פעם בביקורות שלי בחודשים האחרונים, בחודש ספטמבר 2025 טסתי לפסטיבל הסרטים בטורונטו. במהלכו, זכיתי לצפות במגוון סרטים חדשים ומעניינים, חלקם שהגיעו מאז להפצה ישראלית וחלקם שלא עתידים לצאת פה בכלל. אחד הסרטים בעלי העניין הגדול ביותר מבין באי הפסטיבל היה ״נירוונה הלהקה הסדרה הסרט״, סרט המבוסס על סדרת קומדיה קנדית, שזכה לשבחים יוצאי דופן לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל SXSW בתחילת אותה שנה. אהבתי לקומדיות משובחות, העובדה שהוא נבחר לפתוח את תוכנית ה-Midnight Madness והסקרנות הרבה בדבר כמות יוצאת דופן של דירוגים מושלמים ברשת, הובילו אותי להלחם בשן ועין על מושב בהקרנת הבכורה המקומית שלו בפסטיבל. למזלי, הצלחתי להשיג כרטיס פחות או יותר ברגע האחרון. האירוע היה אחד מהחוויות הקולנועיות הכיפיות ביותר שהיו לי במהלך הפסטיבל, והסרט בצדק התברג במקום ה-2 בדירוג הפסטיבל שלי ובמקום ה-4 בדירוג 2025 הכללי שלי. את ההתרשמות הראשונית שלי מהסרט גם שיתפתי כאן כחלק מסיקור היום הראשון של הפסטיבל. הזכייה שלו בפרס חביב הקהל בקטגוריית ה-Midnight Madness בפסטיבל והדירוג הממוצע 4.4 בלטרבוקסד מוצדקים שניהם.

בחודשים שעברו, בהם אנשים רבים ברחבי העולם ציפו ליציאת הסרט באופן רשמי, רצה שאלה אחת חוזרת, שגם הגיעה אליי לפרטי מכמה קוראים ישראליים - האם צריך לצפות בסדרה בשביל להבין את הסרט? למרות שהתשובה היא ״לא״ וזו בהחלט הייתה חוויתי האישית, הפוטנציאל הקומי של פורמט התוכן כפי שנחשפתי אליו בזכות הסרט, הפשוט להסביר והקשה לביצוע, סיקרן אותי מאוד לגלות מה הוא טומן בחובו. אם נהניתי כל כך מהסרט, כנראה שהסדרה שמקדימה לו איכותית גם היא ומצליחה לבצע את אותם השטיקים שוב ושוב. עם זאת, מאחר והשגרה מוציאה עלינו כל הזמן תכנים חדשים ויש לשמור על הקצב, החלטתי לשמור את הסדרה ליום גשום. ובכן, כפי שאתם יודעים, הגיעו למדינתו ימים יחסית ״גשומים״, והייתי צריך לצפות במשהו שיספק לי מעט מפלט מהמתח וההקפצות הרציפות. לקחתי את הזדמנות הפז הזו בשתי ידיים והחלטתי לצפות בכל פרקי ״נירוונה הלהקה הסדרה״, על מנת לגלות מה היווה בסיס ליצירה הקנדית המוצלחת, לראות איך היא משתווה באיכותה לסרט ולהצליח לבוא עם הרבה יותר רקע לצפייה חוזרת, כאשר הסרט עתיד לעלות בבתי הקולנוע בישראל ב-9 באפריל בהפצת יונייטד קינג. מסתבר שהסדרה הזאת היא התוכן האסקפיסטי, השטותי והקליל המושלם שהקהל הגיקי העולמי לא זכה ברובו להכיר.

הסדרה מתמקדת בזוג חברי ילדות, מאט ג׳ונסון וג׳יי מק׳קרול (המשחקים גרסאות פיקטיביות של עצמם), הגרים בשותפות בטורונטו, קנדה. השניים חולקים אהבה ניכרת לקולנוע ולגיימינג קלאסיים, כאשר דירתם עטופה בפוסטרים של כריכות ה-Criterion Collection, הם אוספים וצופים במדיה ביתית רק דרך קלטות וידאו ומסך CRT ומכורים למשחקי קונסולת ה-Nintendo 64. אך חשוב מכל, השניים פועלים כצמד מוזיקלי המכונה ״נירוונה הלהקה״, בחוסר ידיעה או התייחסות מוחלטת לקיומה של הלהקה האמיתית ״נירוונה״. ללהקה שלהם אין שירים מקוריים כתובים, אין מופע מתוכנן, הם לא יודעים לשיר ואין להם נגנים מלבד ג׳יי, שמנגן על הפסנתר. אך למרות זאת, בראשם נמצאת מטרה אחת נכספת - להצליח לסגור לעצמם הופעה בבר-מסעדה המקומי והאמיתי, הנקרא ״הריבולי״. לא מדובר במקום יוקרתי או קשה להשגה באמת, מדובר בבר די שגרתי ומרכזי (שאף יצא לי לחלוף על פניו במהלך הטיול), אך השניים מאמינים שלא יצליחו לשריין את מקומם אם לא ישיגו אותו בתחבולה. מפרק לפרק, השניים ימצאו את עצמם בנסיבות מוזרות ומשונות, כשהם מנסים להוציא לפועל תוכניות מורכבות ביותר, באמונה שאלו סוף סוף יכריחו את ״הריבולי״ לתת להם להופיע. עד כאן, זו עלולה להישמע כמו סדרת סיטקום סטנדרטית. קומדיית מצבים סטייל ״טיפשים ללא הפסקה״, בה הכל משתבש בסופו של דבר. אבל כאן בדיוק נכנס הסגנון הייחודי, שהופך את הסדרה הזאת למשהו ייחודי לגמרי. מגוון רחב של סצנות במהלך הפרקים מצולמות מרחוק במצלמה נסתרת כמעין ״דוקומנטרי״, כאשר השחקנים משחקים את העלילות שלהם במקומות אמיתיים, ציבוריים ויומיומיים, עם נותני שירות ועוברי אורח תמימים לגמרי, אשר מבחינתם הדמויות הם אנשים רגילים שמתנהגים בכנות מלאה. הם מידי פעם יוצרים קשר עם אנשים ברחוב, נכנסים לבקש את עזרתם של מוכרים ובעלי עסקים שונים ומעמידים זרים מוחלטים בחוסר נוחות באמצע הקונפליקטים האישיים והמתוכננים שלהם.