ביקורת ComicON: ״תמות, אהובי״ - תסריט ועריכה שאינם בשלים להיות הורים
הסרט החדש בכיכובם של ג׳ניפר לורנס ורוברט פטינסון מנסה לחקור, בצורה קצת שונה קולנועית, את הערך העצמי של אישה במערכת יחסים בשלב המעבר בין זוג טרי ולוהט לבין הורים עם מחויבויות כלפי ילדם - דבר שעלול להוריד אותה מעט מן הפסים. האם המועמדות של לורנס לפרס גלובוס הזהב הייתה מוצדקת, עד לרמה שהיא פספוס משמעותי של האוסקר?
לאחר שהסרט הזה דובר רבות מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן, על אחת כמה וכמה בעקבות הופעות המשחק המובילות שלו מטעם ג׳ניפר לורנס ורוברט פטינסון שקיבלו יחס רציני במידה-מה בשיח על עונת הפרסים הנוכחית (כולל מועמדותה של לורנס לפרס גלובוס הזהב), הסתקרנתי מאוד לראות מה באמת יש בו. באופן מפתיע, הסרט נעדר לגמרי מההיצע של פסטיבלי הסרטים הצפון-אמריקאיים הגדולים שהתרחשו בחודשים האחרונים, תחת הדיווחים שהסרט חזר לחדר העריכה מאז הפרימיירה על מנת לשפר את התוצר בעקבות התגובות. אחרי שקיבל שחרור קולנועי רשמי קצר בארה״ב והגעתו לישראל נדחתה עד אחרי הכרזת המועמדים לאוסקר, בצל הסיכוי הקטן שהוא יקבל מועמדות שתהיה שווה דחיפה שיווקית, הסרט סוף סוף הפך זמין. לכן, החלטתי לקחת את ההזדמנות ולבדוק בעצמי האם הדיבורים על פרסים היו מוצדקים או שלא.
הפרויקט של הבמאית לין רמזי, המבוסס על ספר ספרדי באותו השם של הסופרת אריאנה הרוויץ׳, שואף להתמקד בחוויה הנשית בזוגיות לאחר היריון ולידה. הוא חוקר את התסכול ואובדן הערך והיציבות הנפשית שמתרחשת כאשר הנפילה לאותן משבצות של ״עקרת בית״ ו-״מפרנס״ גורמות למחיקה כללית של אותם להטים וחשקים שהופכים אהבה מינית להיות דבר כל כך נצרך ונכסף בחוויה האנושית. הדמות של גרייס (ג׳ניפר לורנס) חשה תסכול וכאב רב שברצון שלה לקבל יחס מבן זוגה (רוברט פטינסון) באופן האינטימי והאישי ביותר שניתן, כפי שהיה בשנות היחסים הראשונות שלהם, אך פשוט מהר מאוד הופכת להיות מוגדרת כ-״משוגעת״, מה שרק מוריד אותה יותר ויותר מהפסים. היא רוצה להרגיש רצויה באותו אופן שהיא הייתה רגילה אליו. היא נהיית מתוסכלת מאוד כשהיא מבינה שלא רק שהיא אינה מקבלת זאת - אלא הדבר גם מעיד על מעין חוסר חשק של בעלה בה. החשד הגובר בה כי הוא למעשה בוגד בה מאחורי הגב, הופך אותו למעשה ל-״מת בשבילה״ ולסלידה מכל יחס גברי שהוא. הסרט מנסה ללכת על התפר הזה שבין הרצון להחזיק משק בית לבין להחזיק חיי נעורים תוססים, וזה כיוון שיכול לעבוד לא רע להציג אותו בעשייה קולנועית.
Jennifer Lawrence and Robert Pattinson in "Die My Love"
בצפייה שלי בסרט, היה ניכר לי שהוא מתקרב מאוד מבחינת החזון היצירתי שלו וחוסר האונים שהוא מנסה לשקף דרך חוסר השפיות המשחקית כהלחמה מסוימת בין שני סרטים שיצאו למסכים בחודשים האחרונים ומועמדים לפרסי אוסקר - ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״ ומעין זווית ניגודית לגמרי על אותה התרחשות שמתקיימת ב-״חלומות רכבת״. לצערי, אני לא בטוח שהשילוב הזה בהכרח נותן תוצר שמתעלה על שני אלו הקודמים. בעוד שהמתיחות בסצנות מתעצמת מרגע לרגע ואנחנו רואים את תסכולה של דמות נשית ראשית נשברת מקרה אחר מקרה, אני לא חושב שהסרט הזה מצליח להביא אותי לרמת עצירת נשימה כמו שרוז ביירן הצליחה או דברים כמו ״יופי מסוכן״ הצליחו. ואילו מאידך, לקחת את הקונספט של משפחתיות ואושר בה, בשילוב תחושת הבדידות שב-״חלקת עולמך הקטנה״, ולהסתכל עליו מהכיוון השלילי שזה גורם לך להרגיש אפס ושום כלום ביחס לעולם - מרגיש הרבה פחות מעורר הזדהות לפחות מנקודת המבט שלי. לא רק שאינו מעודד, אינו באמת מנסה להציג כיצד ניתן להתגבר על הראייה הזאת. על כן, יש בכך איזה שהוא אופי מדכא, שגורם לך דווקא לסלוד מהדמות הראשית שמצופה ממך לעקוב אחריה. אני מבין שזה יותר מציאותי ככה, אבל הדמות אמורה להיות מעין גורם של אמפתיה והזדהות. עם הדמות של רוז ביירן ב-״אם היו לי רגליים״ מצאתי את עצמי מזדהה הרבה יותר, כי לפחות הסלידה שלה לכדי המציאות מתפתחת לאורך הסרט על פי נקודות שאני יכול להבין אותן. אפילו יש פה הקבלות עדינות למה שהדמות של קרול עוברת ב-״פלוריבוס״ מבחינת הצורך ביחס והפחד מבדידות, אם כי אני לא חושב שיש פה התעמקות בהן באופן שממש תאפשר השוואה בין השניים.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
מעבר לקושי העלילתי הזה, הסרט מורכב על פי מבנה שלעיתים מרגיש לא לינארי, אך כתוצאה מכך - גם לא תמיד קוהרנטי לגבי השתלשלות העניינים שהוא רוצה להעביר. יש לפחות 2 נקודות במהלך הסרט שבהם הייתה קפיצה די חדה בהתנהגות של הדמויות סתם כך. תהיתי אם אני אמור להבין מכך שהייתה קפיצה בזמן והאם היא אחורה או קדימה - אך מסתבר למעשה שלא הייתה קפיצת זמן בכלל. אני גם חושב שהתהליך שהדמויות עוברות לאורך העלילה לא מתעצם באופן לינארי בפני עצמו - הוא קופץ גבוה ואז מנמיך ואז שוב קופץ גבוה ושוב מנמיך, ככה שהחוויה שאני הולך איתה לאורך השעתיים של הסרט לא מרגישה כאילו נבנתה עקב לצד אגודל בבנייה לנקודת שיא. ואכן, כשהסרט מגיע לרגעיו האחרונים במה שהיה אמור להיות נקודת השיא שלו, הוא מבצע אותה באופן די מאולתר ומשום מקום, מה שגורם לה להרגיש בעיניי לא כל כך מורווחת בצדק. אני מבין את המסר שהוא אמור לשקף, אבל אני לא חושב שמדובר בהנחתה עוצמתית כפי שיוצרי הסרט כיוונו אליה. הייתי מצפה לראות את השיברון הזה מסתכם לגרנדיוזיות הזאת בתהליך קרשנדו שהיה משאיר אותי לכל הפחות מסופק. אני חושב שהקהל הצפוי לסרט הזה בבתי הקולנוע בארץ הולך לראות בו תוצר מאוד מבלבל, ולדעתי יהיה קשה לסרט הזה להחזיק את שמו מפה לאוזן כשיוקרן על המסכים. החיבור של הקשיים האלו וההתייחסות היחסית ״פרווה״ לעקרונות שלו, שהוצגו קולנועית השנה בצורה הרבה יותר מסקרנת ועוצמתית בכותרים אחרים, גורמים לי להבין כי הבעיה המרכזית של הסרט בעיניי היא הכתיבה התסריטית.
Jennifer Lawrence in "Die My Love"
מבחינת הרבה משאר האלמנטים של העשייה הקולנועית, הסרט הזה דווקא לא רע ואני יכול להעריך את מה שהוא ניסה לעשות. הצילום יפהפה ומצליח להציג נופים מאוד יפים, העוקבים אחרי פלטת הצבעים הקרה בגווני כחול בהיר עם לפעמים ירוק בולט ביניהם, לצד מסגורי שוטים מאוד מסודרים ואסתטיים. הבימוי של הדמויות השונות ניכר מאוד מדויק ומאוד שאפתני, וכן מצליח להתכתב עם הוויב הדרמטי, המעט אפל והמעורר חשש של הסרט - הרי שתנועת השוטים מרגישה מאוד מחושבת ובעלת חזון ביצועי מאחוריה. אפילו המשחק של שני השחקנים הראשיים, ג׳ניפר לורנס ורוברט פטינסון, הוא ממש מוצלח בעיניי ורואים בו את ההתמסרות לאופי הדמויות כפי שהחזון הבימויי מכוון אותם - כך שעצם העובדה שהם מתבקשים להשתחרר ולא להציב את עצמם בתוך גבולות, הם מצליחים דווקא להראות את הכישרונות המקצועיים ביותר שלהם ולהפתיע מעבר להרבה פרויקטים אחרים שדרכם אנחנו מכירים אותם (אולי פטינסון קצת יותר מפתיע ב-״באטמן״ אבל חוץ מזה, הוא די מרענן כאן).
באופן כללי, אני יכול להבין למה אופי סוגת הקולנוע של הסרט מאוד מתכתבת עם הז׳אנר ש-MUBI כמפיצה אמריקאית אוהבת לבחור ולהציג (הכי קרוב לזה שיש לנו בארץ זה ״קולנוע לב״, בכללי בית לסרטים שמרגישים אינדי). ואיך שהוא, על אף שיש פה גורמים שונים מקצועיים שיודעים את העבודה ומשקיעים את כל כולם בה, הפרויקט הזה עדיין לא מצליח לעבוד בתור סרט שמותיר רושם לאורך זמן או מלמד אותנו איזה מוסר השכל שנוגע בלב. אני באמת מאמין שהאשם העיקרי בזה הוא התסריט, שמתוך הבלאגן שהוא מציג (ויתכן שזה מגיע מעצם העובדה שהוא נכתב על ידי 3 אנשים שונים) לא נוצרת הסתכמות ישרה של תהליך ואפילו לא שיא משמעותי מבחינה רגשית עבור הצופה - כך שהוא צפוי יותר לצאת מאולם הקולנוע יותר בתחושת בלבול ולשכוח ממנו תוך יום, מאשר לקרוא לו אחד הסרטים המרשימים ביותר של השנה, למרות הטאלנטים הנוגעים בדבר.
Jennifer Lawrence and Robert Pattinson in "Die My Love"
ואם כבר היה שיח עליו בעונת הפרסים הקרובה, אני חושב שהיה לו מאוד קשה באמת להשתחל לשם ולקבל אזכור בקטגוריות בולטות בדיוק מהסיבה הזאת. מחוץ למעגל פרסי סרטי האינדי הבריטיים, הסרט ניכר שהוא בעיקר רוכב על מועמדות שחקנית ראשית עבור ג׳ניפר לורנס. גם גלובוס הזהב הסכים עם הטענה הזאת וזה הכבוד הגדול ביותר שהוא מחזיק בו כרגע, אם כי יש להזכיר שהגלובוס מפצל בין דרמה לקומדיה ועל כן יש הרבה יותר מקום למועמדויות, מה שלא קיים באוסקר. בעוד שכן התרשמתי מהמשחק של לופז בפרויקט, אני חושב שחוסר היכולת של הסרט באמת לתפוס עניין בפני הקהל הציבורי ככלל ואת קהל המצביעים בפרט, היא זו שפגעה משמעותית בסיכוייה לקבל הערכה מרכזית שכזו. גם אם אני לגמרי יכול להעיד שהסרט מכיל בתוכו כישרון שראוי גם למועמדות משנה עבור פטינסון, מועמדות צילום במידה מה ואפילו מועמדות בימוי שהצליחה להרשים אותי הרבה יותר מעבודתה של קלואי ז׳או ב-״המנט״ - התסריט מוריד את הסרט ופוגע מאוד ביכולת שלו לסחוב את כל האנשים האלו בעונת הפרסים הזאת אל מול ג׳אגרנאוטים אחרים שרומסים אותו.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
אם ״סורי בייבי״, סרט בעל תסריט מעולה, בימוי מוצלח ביותר ומשחק נהדר מתקשה להתבלט יותר בגלל שהוא לא מגיע עם תמיכה של אולפן ענק או של טאלנט מפורסם, אני לא חושב שסיכוייו של ״תמות אהובי״ גדולים מאוד. אני אפילו יכול במובן מסוים להקביל זאת לתקרית שקרתה השנה עם הסרט ״פרח כלנית״. הסרט הביא לנו הופעת משחק ממש ממש ממש טובה של דניאל דיי לואיס (יש שיגידו טובה יותר משל כמה מועמדים מובילים), אך כולל תסריט על הפנים ועל כן לא נשקל בכלל על ידי אף גילדת קולנוע שהיא. לצערנו, כיום בזירת הפרסים לא מספיק להיות מוכשר בפני עצמך בפרויקט - אתה צריך שגם החלקים האחרים יתקתקו בשביל שיסתכלו עליך. בינתיים ניכר שגם הסרט עצמו עתיד לחוש תחושת נטישה תוך זמן לא רב בכלל, ואני מאמין שגם בהקרנותיו הקרובות בארץ, הוא לא ייצפה על ידי רבים - מעבר לשבוע הוולנטיין, במהלכו אנשים עלולים לבחור בו על בסיס שמות שחקני דרמות הנעורים המוכרות על הפוסטר המרכזי בלבד.
ציון שלנו:
טוב👍🏼
הטוב
+אם ״ סורי בייבי ״, סרט בעל תסריט מעולה, בימוי מוצלח ביותר ומשחק נהדר מתקשה להתבלט יותר בגלל שהוא לא מגיע עם תמיכה של אולפן ענק או של טאלנט מפורסם, אני לא חושב שסיכוייו של ״תמות אהובי״ גדולים מאוד
+הסרט הביא לנו הופעת משחק ממש ממש ממש טובה של דניאל דיי לואיס (יש שיגידו טובה יותר משל כמה מועמדים מובילים), אך כולל תסריט על הפנים ועל כן לא נשקל בכלל על ידי אף גילדת קולנוע שהיא
פסק הדין
בינתיים ניכר שגם הסרט עצמו עתיד לחוש תחושת נטישה תוך זמן לא רב בכלל, ואני מאמין שגם בהקרנותיו הקרובות בארץ, הוא לא ייצפה על ידי רבים - מעבר לשבוע הוולנטיין, במהלכו אנשים עלולים לבחור בו על בסיס שמות שחקני דרמות הנעורים המוכרות על הפוסטר המרכזי בלבד
ווף ווף ווף.
🎥״תמות, אהובי״ זמין בבתי הקולנוע בישראל החל מה-5 בפברואר.
7מתוך 10
עוד בקטגוריה
סרטים
ביקורת ComicON: ״צעצוע של סיפור 5״ - בקשת החברות התקבלה
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
18 ביוני 2026
עידו שייביץ
סרטים
ביקורת ComicON: ״קופה ראשית: הסרט״ - זן נדיר של קולנוע ישראלי
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
16 ביוני 2026
עומר בר-חי
סרטים
ביקורת ComicON: ״התגלית״ - מפגשים מהסוג הממוסחר
סרט המתח החדש של סטיבן ספילברג, בכיכובם של אמילי בלאנט וג׳וש אוקונור, שואף לעלות שאלה מסקרנת: אם העולם היה נחשף להוכחות חד משמעיות על קיומם של חייזרים, איך זה היה משפיע עלינו, על האמונות שלנו ועל היחס שלנו אחד לשני. האם פרויקט שמחזיר את ספילברג לז׳אנר המדע הבדיוני, בו יצר קלאסיקות רבות בעבר, מצליח להוכיח שהבמאי האייקוני עדיין מסוגל להמם, להפתיע ולהניע את הרגש של הקהל המודרני?
עידו שייביץ
