לאחר שהסרט הזה דובר רבות מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן, על אחת כמה וכמה בעקבות הופעות המשחק המובילות שלו מטעם ג׳ניפר לורנס ורוברט פטינסון שקיבלו יחס רציני במידה-מה בשיח על עונת הפרסים הנוכחית (כולל מועמדותה של לורנס לפרס גלובוס הזהב), הסתקרנתי מאוד לראות מה באמת יש בו. באופן מפתיע, הסרט נעדר לגמרי מההיצע של פסטיבלי הסרטים הצפון-אמריקאיים הגדולים שהתרחשו בחודשים האחרונים, תחת הדיווחים שהסרט חזר לחדר העריכה מאז הפרימיירה על מנת לשפר את התוצר בעקבות התגובות. אחרי שקיבל שחרור קולנועי רשמי קצר בארה״ב והגעתו לישראל נדחתה עד אחרי הכרזת המועמדים לאוסקר, בצל הסיכוי הקטן שהוא יקבל מועמדות שתהיה שווה דחיפה שיווקית, הסרט סוף סוף הפך זמין. לכן, החלטתי לקחת את ההזדמנות ולבדוק בעצמי האם הדיבורים על פרסים היו מוצדקים או שלא.

הפרויקט של הבמאית לין רמזי, המבוסס על ספר ספרדי באותו השם של הסופרת אריאנה הרוויץ׳, שואף להתמקד בחוויה הנשית בזוגיות לאחר היריון ולידה. הוא חוקר את התסכול ואובדן הערך והיציבות הנפשית שמתרחשת כאשר הנפילה לאותן משבצות של ״עקרת בית״ ו-״מפרנס״ גורמות למחיקה כללית של אותם להטים וחשקים שהופכים אהבה מינית להיות דבר כל כך נצרך ונכסף בחוויה האנושית. הדמות של גרייס (ג׳ניפר לורנס) חשה תסכול וכאב רב שברצון שלה לקבל יחס מבן זוגה (רוברט פטינסון) באופן האינטימי והאישי ביותר שניתן, כפי שהיה בשנות היחסים הראשונות שלהם, אך פשוט מהר מאוד הופכת להיות מוגדרת כ-״משוגעת״, מה שרק מוריד אותה יותר ויותר מהפסים. היא רוצה להרגיש רצויה באותו אופן שהיא הייתה רגילה אליו. היא נהיית מתוסכלת מאוד כשהיא מבינה שלא רק שהיא אינה מקבלת זאת - אלא הדבר גם מעיד על מעין חוסר חשק של בעלה בה. החשד הגובר בה כי הוא למעשה בוגד בה מאחורי הגב, הופך אותו למעשה ל-״מת בשבילה״ ולסלידה מכל יחס גברי שהוא. הסרט מנסה ללכת על התפר הזה שבין הרצון להחזיק משק בית לבין להחזיק חיי נעורים תוססים, וזה כיוון שיכול לעבוד לא רע להציג אותו בעשייה קולנועית.

בצפייה שלי בסרט, היה ניכר לי שהוא מתקרב מאוד מבחינת החזון היצירתי שלו וחוסר האונים שהוא מנסה לשקף דרך חוסר השפיות המשחקית כהלחמה מסוימת בין שני סרטים שיצאו למסכים בחודשים האחרונים ומועמדים לפרסי אוסקר - ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״ ומעין זווית ניגודית לגמרי על אותה התרחשות שמתקיימת ב-״חלומות רכבת״. לצערי, אני לא בטוח שהשילוב הזה בהכרח נותן תוצר שמתעלה על שני אלו הקודמים. בעוד שהמתיחות בסצנות מתעצמת מרגע לרגע ואנחנו רואים את תסכולה של דמות נשית ראשית נשברת מקרה אחר מקרה, אני לא חושב שהסרט הזה מצליח להביא אותי לרמת עצירת נשימה כמו שרוז ביירן הצליחה או דברים כמו ״יופי מסוכן״ הצליחו. ואילו מאידך, לקחת את הקונספט של משפחתיות ואושר בה, בשילוב תחושת הבדידות שב-״חלקת עולמך הקטנה״, ולהסתכל עליו מהכיוון השלילי שזה גורם לך להרגיש אפס ושום כלום ביחס לעולם - מרגיש הרבה פחות מעורר הזדהות לפחות מנקודת המבט שלי. לא רק שאינו מעודד, אינו באמת מנסה להציג כיצד ניתן להתגבר על הראייה הזאת. על כן, יש בכך איזה שהוא אופי מדכא, שגורם לך דווקא לסלוד מהדמות הראשית שמצופה ממך לעקוב אחריה. אני מבין שזה יותר מציאותי ככה, אבל הדמות אמורה להיות מעין גורם של אמפתיה והזדהות. עם הדמות של רוז ביירן ב-״אם היו לי רגליים״ מצאתי את עצמי מזדהה הרבה יותר, כי לפחות הסלידה שלה לכדי המציאות מתפתחת לאורך הסרט על פי נקודות שאני יכול להבין אותן. אפילו יש פה הקבלות עדינות למה שהדמות של קרול עוברת ב-״פלוריבוס״ מבחינת הצורך ביחס והפחד מבדידות, אם כי אני לא חושב שיש פה התעמקות בהן באופן שממש תאפשר השוואה בין השניים.

מעבר לקושי העלילתי הזה, הסרט מורכב על פי מבנה שלעיתים מרגיש לא לינארי, אך כתוצאה מכך - גם לא תמיד קוהרנטי לגבי השתלשלות העניינים שהוא רוצה להעביר. יש לפחות 2 נקודות במהלך הסרט שבהם הייתה קפיצה די חדה בהתנהגות של הדמויות סתם כך. תהיתי אם אני אמור להבין מכך שהייתה קפיצה בזמן והאם היא אחורה או קדימה - אך מסתבר למעשה שלא הייתה קפיצת זמן בכלל. אני גם חושב שהתהליך שהדמויות עוברות לאורך העלילה לא מתעצם באופן לינארי בפני עצמו - הוא קופץ גבוה ואז מנמיך ואז שוב קופץ גבוה ושוב מנמיך, ככה שהחוויה שאני הולך איתה לאורך השעתיים של הסרט לא מרגישה כאילו נבנתה עקב לצד אגודל בבנייה לנקודת שיא. ואכן, כשהסרט מגיע לרגעיו האחרונים במה שהיה אמור להיות נקודת השיא שלו, הוא מבצע אותה באופן די מאולתר ומשום מקום, מה שגורם לה להרגיש בעיניי לא כל כך מורווחת בצדק. אני מבין את המסר שהוא אמור לשקף, אבל אני לא חושב שמדובר בהנחתה עוצמתית כפי שיוצרי הסרט כיוונו אליה. הייתי מצפה לראות את השיברון הזה מסתכם לגרנדיוזיות הזאת בתהליך קרשנדו שהיה משאיר אותי לכל הפחות מסופק. אני חושב שהקהל הצפוי לסרט הזה בבתי הקולנוע בארץ הולך לראות בו תוצר מאוד מבלבל, ולדעתי יהיה קשה לסרט הזה להחזיק את שמו מפה לאוזן כשיוקרן על המסכים. החיבור של הקשיים האלו וההתייחסות היחסית ״פרווה״ לעקרונות שלו, שהוצגו קולנועית השנה בצורה הרבה יותר מסקרנת ועוצמתית בכותרים אחרים, גורמים לי להבין כי הבעיה המרכזית של הסרט בעיניי היא הכתיבה התסריטית.