הביקורת אינה מכילה ספוילרים לסרט ״פרויקט הייל מרי״.

מי שעוקב אחרינו בשנים האחרונות יודע שבדרך כלל מי שכותב ביקורות על קולנוע זה ידידי ושותפי עידו ולא אני. אל תטעו, זה לא חס וחלילה אומר שאני לא צופה בסרטים בקולנוע ואני אכן מרבה לבקר בו, ככל הנראה יותר מהאדם הממוצע. אבל מטבע הדברים, ריבוי התכנים שאנחנו מסקרים וחלוקת העובדה הפנימית של המערכת מובילים לכך שאני כמעט ולא כותב על קולנוע. אז איך בכל זאת יצא שאני זה שנבחר (או יותר נכון, בחר את עצמו) לכתוב את הביקורת שלנו על ״פרויקט הייל מרי״, שנחשב לאחד מהסרטים המצופים ביותר של השנה? יש לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא בעיקר טכנית, וקשורה לעובדה שבחודש וחצי האחרון לא הייתי בקולנוע בכלל. זה כמובן לא שונה מהמצב של רוב הישראלים, שאפילו בזמני שגרה הולכים לקולנוע רק פעם בחודשיים שלושה. אבל עבורי, מדובר בתקופה ארוכה במיוחד, שגרמה לי קצת להתגעגע אל המסך הגדול וחיזקה את הזיקה והרצון לשבור את השגרה, ולכתוב (גם) על המדיום הזה. 

אבל בתכל׳ס, הסיבה הראשונה הייתה רק דחיפה אחת אחרונה. הרי כי הסיבה השנייה והאמיתית שאני כותב על הסרט הזה היא שאני מאוד, אבל מאוד אוהב את הספר ״פרויקט הייל מרי״. אין לי מספיק מילים בכדי לתאר עד כמה החוויה שלי בקריאת הספר הזה הייתה מיוחדת במינה. את כל 515 העמודים שלו קראתי אותו תוך פחות משבוע (כאשר את כל 150-200 העמודים סיימתי בלילה אחד), שבמהלכן צחקתי, התרגשתי ונהנתי כמו שלא נהנתי מאף ספר באותה התקופה ובשנים האחרונות בכלל. אני אפילו אגדיל ואטען שמדובר באחד הספרים האהובים עליי ביותר אי פעם. חווית הקריאה העוצמתית הזו, שהגיעה פחות או יותר יחד עם במקביל לגילוי שלי על כך שהספר עומד להיות מעובד לסרט בכיכובו של ראיין גוסלינג, צילומו של גרייג פרייז'ר (״חולית״, ״הבאטמן״) ובימוים של פיל לורד וכריסטופר מילר (״סרט לגו״, סרטי ״ממד העכביש״) עוררה אצלי התרגשות עצומה, שגרמה לי להתחיל לספור את השניות עד שאצפה בסרט. תוסיפו על כך גם את הפאנל הגדול והמרשים של הסרט בקומיקון סן דייגו האחרון שסיפק עבורי הצצה ראשונה ומאוד מבטיחה לעיבוד הקולנועי של הספר, ותוכלו להבין שהגעתי לסרט הזה עם ציפיות לא מהעולם הזה (סטגדיש). לכן, אתם בוודאי יכולים לדמיין עד כמה שמחתי לגלות שהסרט לא רק עומד בציפיות האלו, אלא גם מתעלה עליהן ומספק את אחת מחוויות הצפייה הטובות ביותר שחוויתי בשנים האחרונות.

לב מאבן

לרוב אני נוטה לשמור את הנקודה החזקה והבולטת ביותר של היצירה אותה אני מבקר לאמצע הביקורת. אבל הפעם, אני רוצה לפתוח איתה. כי אי אפשר לדבר על הסרט הזה מבלי לציין שמדובר בסרט המרגש ביותר שראיתי בשנים האחרונות, ובאחד הסרטים הבודדים בהם ממש הזלתי דמעות בקולנוע. מהפריים הראשון שלו ועד האחרון, הסרט מעביר את הצופים השונים מסע רגשי עוצמתי, מטלטל ומורכב, שפורט על כל אחד מנימי הנפש. הוא מספק לא מעט רגעי שיא רגשיים מרהיבים ומיוחדים, שישאירו אתכם בפה פעור ובעיניים בוהקות. הרגעים האלו לא רק מפוזרים באופן יחסית מרווח ומאוזן על גבי העלילה ובכך משתלבים טוב בקצב הסרט (מה שמספק רגעי מפתח חשובים לכל אורכו), אלא אנחנו גם חווים אותם דרך פיתוח הדמויות המבריק של ריינולד גרייס ורוקי. התהליך של מערכת היחסים ביניהם הופכת למעשה ללב הפועם של העלילה. נכון, לסרט היה חומר מקור מצויין להתבסס עליו (ועוד על כך בהמשך). אבל גם בהתחשב בעובדה הזו, להצליח לגרום לנו רגשות כל כך טהורים ועזים לשתי דמויות שעד לפני שעתיים וחצי לא הכרנו - זו משימה לא פשוטה בכלל. בכל זאת, הסרט עומד בה בגבורה, בעזרת תכנון מוקפד, עדין ומדויק של המסע האישי והמשותף של השניים. הבנייה הזו מקנה לפן הרגשי והדרמטי של הסרט כנות ואמינות שלא מוצאים בכל יום, מה שמקנה הצלחה די חריגה ומרהיבה לסרט בפן הזה. למעשה, מערכת היחסים של גרייס ורוקי והניסיון המשותף שלהם להציל את כוכבי הלכת שלהם הוא לא רק קו העלילה המרכזי של הסרט, אלא גם קו העלילה ה(כמעט) יחיד שלו. הדבר הופך את משימת ההצגה והעיבוד שלו למורכבת עוד יותר, שכן הוא ורק הוא צריך להחזיק את הקהל במשך מעל שעתיים וחצי. על אף זאת, בעזרת בנייה סיפורית נכונה, התהליך שלהם מצליח לרתק ולעניין בכל הסרט כולו (גם בנקודות הרגועות יותר שלו). הוא הופך עד מהרה לאחת ממערכות היחסים האיכותיות ביותר עם הדמויות המורכבות והמעניינות ביותר של השנים האחרונות בקולנוע ומחוצה לו, עד כדי כך שעם סיום הסרט, הדבר הראשון שתרצו לעשות הוא לרוץ ולחבק את שניהם. השילוב של הפיתוח המוצלח הזה עם רגעי מפתח מרגשים מטבעם עובד בצורה מצוינת, ודי מהר מתייצב בתור המנוע הרגשי והחשוב ביותר של הסרט. הוא משנה את התוצר מעוד סתם סרט מדע בדיוני בחלל, לסרט שיחרט לכם במוח ובנשמה לתקופה ארוכה במיוחד.