זכינו לראות בהקרנת כתבים מוקדמת ומיוחדת את הסרט החדש והמסקרן של היוצרת מרי ברונשטיין, ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״, בכיכובם של רוז ביירן, קונאן או׳בריין ואייסאפ רוקי, כחלק מפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורנטו ה-50 (TIFF) בתחילת ספטמבר. בנוסף לכך, תודה לקולנוע לב שהזמינו אותנו לצפות בסרט פעם נוספת בהקרנת הבכורה הישראלית. עכשיו כשהסרט עולה לבתי הקולנוע בישראל, בואו לקרוא מה חשבנו עליו אחרי הצפיות!

תקציר: לינדה (רוז ביירן) מתפקדת בפועל כמו אם חד-הורית כאשר היא נדרשת להחזיק על כתפיה את הטיפול בביתה העקשנית בעלת המחלה הגורמת לה לירידה קיצונית במשקל, וכן עבודת יום בתור מטפלת פסיכולוגית, כאשר בעלה נוסע לנסיעת עסקים ארוכה. המצב מחמיר כאשר נזילה קיצונית גורמת לתקרת חדר בביתה לקרוס, מה שמאלץ אותה ואת ביתה לעבור לגור זמנית במוטל דרכים. הלחץ שמופעל מסביב על לינדה מהצוותים הרפואיים לדאוג שהילדה תעלה במשקל, משיחות מבעלה לדאוג לתיקון הגג וממטופלים שונים שמחפשים בה עוגן רגשי וחיבור למציאות, חונקים את לינדה מסביב, שמרגישה מצוקה גדולה וצורך לאוויר ולעזרה - ומעליה אשמה גדולה שנאגרת הן מהרצון הנפשי להיפטר מהדברים שמכבידים עליה, והן מהמחשבה שהיא לא עושה מספיק על מנת להחזיק הכל ביחד.

נכנסתי לסרט מבלי לדעת עליו יותר מידי בהתחלה, שכן גם הטריילר שלו לא מספק יותר מידי פרטים אל תוך החוויה הממשית שהוא מעוניין להעביר אותך, וגיליתי לפניי דרמה אינטנסיבית באופן מפתיע, המתמקדת בחוויה של אמא הצריכה להתמודד עם מצב בו הכל קורס מסביבה בחיים שלה. הסרט חוקר בעצם את הלחץ האישי הנע בין הצורך באוויר ושקט מכל בלאגן וקושי, הזעקה לעזרה כשאחרים מתקשים לשמוע ולהבין (ובתוכו חוסר הקבלה שעומס ומצוקה הם ״כל מה שיש״ בחיים), וכן המחשבה מלאת-האשמה אך האינטואטיבית לגמרי לנפש שבירה, שיש ״לנתק לגמרי״ את הגורם המכביד.

אני חושב שהסרט מציג את הנושאים שלו בצורה מאוד אפקטיבית, בשימוש בכמה דרכים שונות לעשות זאת ומכמה דוגמאות שונות שנערמות אחת על גבי השנייה, ולא בכולן דווקא הדמות הראשית נמצאת במקום המתקשה. זה מאפשר גם ללינדה וגם לנו כצופים לראות את אותן הסיטואציות מכמה זוויות שונות, לבחון את הנושא כתופעה שאחרים מתמודדים איתה בצורה שונה - או לתהות שמא מדובר בתופעה שגרתית ולכן האשמה העצמית לא צריכה להיות כל כך חריפה - מה שגם מרענן בתסריט הסרט, וגם מעמיד את לינדה בסיטואציה בה היא צריכה להעביר ביקורת על המחשבות או להגיב לפעולות שהיא הרגישה בנפשה שהיא מזדהה איתן.

הסרט מציג בחירת צילום מאוד ספציפית, כאשר לאורך הסרט אנחנו לא רואים בכלל את פניה של הילדה - רק שומעים אותה, ואילו רוב הצילום של הסרט מציג שוטי תקריב על הפנים של לינדה. זו בחירה סינמטוגרפית שגם תומכת מאוד בתחושת הלחץ והדרישה הרבה שהיא מתמודדת איתם, תוך כדי שאנחנו לא נקשרים רגשית לדמות הילדה - לא מחמידות פוטנציאלית ולא מתוך רחמים על הקושי הבריאותי שהיא סוחבת - כדי שנחוש את אותו המתח כאשר היא ״מעצבנת״. בעוד שכל אחד שצופה בסרט עלול להרגיש שהילדה עולה לו על העצבים, חוסר התצוגה הויזואלית שלה והצגה שלה בעיקר בסאונד מוסיף למסר שעול תלונתיה של הילדה מהדהד בראשה של לינדה - ובכך מטמיע את הצופים בחוויה דומה מאוד.