תודה ליונייטד קינג ולקהילת הקולנוע הישראלית על ההזמנה להקרנת העיתונאים!

תקציר: אדם הזוי מהעתיד (סאם רוקוול) מגיע ערב אחד לדיינר אמריקאי, לבוש כולו בחליפה מלאת חוטים. הוא קורא אל עבר הסועדים בדרישה - הוא זקוק לכמה מתנדבים שיסייעו לו להציל את העולם מעתיד רע במיוחד שעומד לבוא. לאחר שהוא בוחר בצורה מושכלת כמה אנשים שיצטרפו למסעו, מתבהרת המשימה המרכזית: עליו לדאוג להגיע לחדרו של ילד מפתח אחד ולהתקין עליו חומות אבטחה מתקדמים, לפני שישלים הילד את פיתוחה של מערכת בינה מלאכותית חזקה ביותר ובעלת מודעות עצמית. לאורך הדרך, יתבהר לאט לאט כי המתנדבים הנבחרים אינם כל כך זרים להשפעות המפחידות של העולם הטכנולוגי המתהווה על חייהם האישיים.

זה לא סוד שבשנים האחרונות ומיום ליום, הבינה המלאכותית עושה את צעדיה אט אט להשתלט על אספקטים רבים של החיים שלנו. בין אם זה לענות לנו על שאלות שתהינו לגביהן, לעזור לנו עם לימודים אקדמאיים, לפתח פרויקטי קוד מאפס רק מתוך רעיון או הכי גרוע, להיות נושא ראשי של הפסטיגל. אני בטוח שאתם גם רואים לא מעט דיונים בעד ונגד לכך ברשתות החברתיות, ואפילו לי יצא לדון על כך כחלק מהניתוח שלי לפלוריבוס או הביקורת של ״הנאשם״. במובן מסוים, הדיון הנוכחי בנושא הזה הפך להיות פחות או יותר הקלישאות שהדור לפנינו יישם כאשר הוא ראה את כניסת המחשבים למרחב הביתי - של אמירות שזה ״מרקיב את המוח״ והולך להוביל לפגיעה בכושר היכולת של הדור הצעיר. בשונה מסרטים אחרים המתמקדים בלהלאות אתכם בקונפליקטים אתיים ציבוריים שגם ככה אתם נחשפים אליהם בשגרה, הסרט הזה לוקח דווקא כיוון מעט שונה. הוא זוכר שהוא מיועד להיות חוויה מעט אסקפיסטית והוא יודע שאתם יודעים מה האג׳נדה שהוא בא לקדם. הוא לא מצפה שתתנו לו נקודות זכות רק בגלל שהוא מציג את הבינה המלאכותית באופן שלילי. למרבה הפתעתי, התברר כי הוא דואג להסתיר בחובו אמירות הרבה יותר גדולות מזה.

סרטו החדש של גור ורבינסקי (״שודדי הקאריביים״ 1-3), הראשון מזה עשור, פחות מתמקד במהלך חוויתו המוצגת בהטפה לעולם על כמה שהוא הולך בכיוון הלא נכון, על אף מה שעלול להשתמע מהתקציר שלו. במקום זאת, מטרתו היא לגרום לנו כקהל להרגיש חוסר נוחות עם העולם הנוכחי וגישתו הטכנולוגית, כפי שכבר התחלנו לקבל אותה כסטטוס קוו. הוא נמנע מלהתמקד על המחר, ובוחר להתמקד על מה שקורה בינינו היום - דברים שהאדם הממוצע היה אומר שהם כבר בסיס אורח החיים האנושי בעשור השלישי של המאה ה-21. למעשה, למרות השיוך הגדול שלו לעיסוק בבינה מלאכותית, היא אינו אלא אספקט מסוים בין הנקודות הסיפוריות המדגישות כי ההשתלטות הטכנולוגית הייתה פה הרבה לפניה, בדרכים שיתכן שכבר הדחקנו. בין אם מדובר בבני נוער המשתעבדים לגלילה אינסופית בפיד אנכי של סרטונים מושכי עין ולוכדי תשומת לב, תוך כדי שמוחדרים להם למוח מסרים שיווקיים ופוליטיים מתחת לרדאר, ובין אם מדובר בניסיון בניית עולם וירטואלי אוטופי שיכול להוות פיתרון נפשי לאנשים שמאסו בגורלם המר בחוויה האנושית אליה נולדו (״מטאוורס״). אין לי ספק שכל מי שקורא את הביקורת הזאת מחזיק בלפחות אפליקציה חברתית אחת על הסמארטפון שלהם ובזמני ביניים מבלה בה זמן ניכר בגלילה ללא קץ. היום זו הנורמה, כמובן, אך זו בדיוק הנקודה המרכזית - להראות לנו שכבר הפכנו מאולחשים והתרגלנו לקבל מחשבתית קדמה טכנולוגית שיותר שולטת בנו, מאשר שאנחנו שולטים בה. הותנינו פסיכולוגית לחפש את הסיפוק הזה, ולו המעט ממנו, שהיא התמכרות לא שונה בחומרתה ובעוצמתה מסוכר או מניקוטין.

הפרויקט מוצג לקהל בשני רבדים - הסיפור המרכזי והראשי על האדם שמנסה את מזלו להציל את העולם בסיוע של חבורת אקראיים, ומידי פעם בעיקר בחציו הראשון, עצירות להבלחות של סיפורי רקע של אותם אקראיים. אותם קטעים הם סיפורים קצרים, המוכלים בתוך עצמם, המתעסקים בחוויות אישיות של הדמויות בהן הקדמה הטכנולוגית שינתה את כל מה שהכירו בנוגע למציאות שלהם. למרות שסיפורים אלו מלאים בהומור שחור שבאמת מהנה לצפייה, הם עלולים להיראות על פניהם כמו פרקים קלאסיים של ״מראה שחורה״. בעיניי, מדובר בחלקים הטובים ביותר בסרט בפער, שנהניתי בכל פעם שפנו לכיוונם וקצת התאכזבתי בכל פעם שחזרו מהם. כל אחד מהם נותן מבט מסקרן ואף סאטירי-ריאליסטי על אספקט טכנולוגי מוזר אחר, שבהסתכלות ראשונית עלול לגרום לקהל לראות אותו כמדע בדיוני הזוי ומנותק מהם. אך לא קשה לראות תוך זמן קצר איך כל אחד מהסיפורים האלו מתכתב עם הטכנולוגיות הקיימות בימינו אנו. אפילו עלילה המתעסקת בהיקשרות רגשית לשחזור ממוחשב של אדם שנהרג היא כבר לא פיקציה מסרט. בכך, הרגעים האלו שוברים את תחושת הביטחון ההומוריסטית של הקהל בהם ובמעט עיבוד מחשבתי גורמים להם באמת להבין עד כמה אובדן האנושיות היא מסלול שכבר התחלנו ללכת בו מזמן, אפילו אף הצופה עצמו. אלו הם הרגעים בהם האמירה הביקורתית של היוצר על החברה מורגשת בצורה הכי עוצמתית ומעודדת את הצופה להסתכל על הרגליו מזווית אחרת. אין ספק שאלו הם רגעים שממש הערכתי, שבו בזמן נותנים לסרט ערך יותר מסתם חוויה כיפית, וכן גורמים למסר שלו לעבור בצורה חכמה במיוחד שאינה מטיפה ואינה בנאלית.