תודה לטוליפ אנטרטיינמנט על ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט!

תקציר הסרט: מיקי בארנס (רוברט פטינסון) הוא בחור החותם על העסקה במשימת חלל להתיישבות חדשה בכוכב נידח, בתפקיד ״מתכלה״ - אדם אשר מיועד לבצע משימות ולעבור ניסויים מסכני חיים ללא הגנה, כאשר במידה והוא מת כתוצאה מהם, יודפס עותק חדש שלו עם כל זכרונותיו. תחת משטרו המאיים של הפוליטיקאי קנת מרשל (מארק רופאלו), מיקי יתרגל וישחק מעבודתו - עד שיגלה כי הודפס עותק נוסף שלו עוד בטרם מת פעם נוספת. הדבר יערער את נקודת מבטו, ואף עתיד לסכן את הישרדותו - בתפקיד, ובחיים בכלל.

בתחילת 2020 (שמדהים לחשוב שעברו מכך כבר 5 שנים), בדיוק בתקופה שבה התחלתי לצבור יותר מודעות עצמית לגבי אהבתי לתחום הקולנוע והתחלתי לחקור ז׳אנרים חדשים בהיצע הקולנועי הרחב הקיים, קרתה היסטוריה בטקס האוסקר. הסרט הקוריאני עטור השבחים ״פרזיטים״ בדיוק זכה בפרס הסרט הטוב ביותר, והיה לסרט הזר היחיד אי-פעם שהגיע להישג זה. למרות שלא צפיתי בהרבה סרטים בשפות זרות לפני כן, החלטתי לבחון אותו אז בהקרנה רגילה ודי מצומצמת שהוצעה לו בסינמה סיטי גלילות. להפתעתי, התגלתה בפני יצירת מופת קולנועית אמיתית, מסוג שבקושי יצא לי לחוות קודם לכן. רמת היצירתיות בשימוש במדיום הייתה כל כך ייחודית בעיניי, ומאז שמו של הבמאי בונג ג׳ון-הו נחרט בראשי כאיכות גבוהה ביותר. ולכן, כאשר החל כל השיח על סרטו הבא, שהוגדר כסרט מדע בדיוני בהפקה אמריקאית ובכיכובו של רוברט פטינסון, חשתי התלהבות והתרגשות גדולה לצפות בו על המסך הגדול. וסוף סוף, לאחר מספר דחיות והזזות בתאריך השחרור, זכינו סוף סוף לצפות בו באולם ה-IMAX.

אני שמח לומר שההמתנה לגמרי השתלמה. כשצופים בסרט הזה, מרגישים באופן מיידי את התשוקה של ג׳ון-הו לתחום הקולנוע. אפילו בהתחשב בסביבה הדי-מצומצמת שהסרט מתרחש בה, הוא הצליח לבסס בצורה גאונית את כל הלוקיישנים, האלמנטים של עולם הסיפור והדינמיקות בין הדמויות, בדרכים מושכות, מהנות ומעוררות עניין. כל זאת בזמן שהסרט מציג שוטים ויזואליים מרשימים ומתוכננים בחוכמה יתרה, לצד עבודת צילום יצירתית ביותר, עם מקסום מרהיב של פורמט ה-IMAX לכל אורכו - שהוא לחלוטין פורמט הצפייה המועדף עבורו אם תבחרו לצפות בו בבתי הקולנוע. הפרויקט מציג רמות גבוהות של שימת לב לפרטים ותיאום בין חלקים שונים על מנת להביא את הקונספט שעליו הוא בנוי לכדי מציאות, ואף פעם לא גורם לך לפקפק בקיומם של שני מיקים באותו השוט או אותה הסצנה - לא מהחיבור הנוצר ויזואלית ולא בתקשורת המילולית בניהם.