הביקורת אינה מכילה ספוילרים לפרק הראשון בעונה השנייה של ״פיסמייקר״

הביקורת נכתבה בשיתוף עם ליאם סולומון מנהל העמוד DC4U

הביקורות הקודמות: פרק 1

אם קראתם את הביקורת שלנו על הפרק הקודם בסדרה (ואם לא - מה אתם עושים פה???) אתם כבר יודעים, שהביקורת המרכזית שלנו הייתה על הקצב שלו, ובעיקר על כך שהוא שימש כמעט כולו כאקספוזיציה אחת גדולה במיוחד לסיפור. האקספוזיציה הזו, שהיתה נחוצה ובוצעה בצורה מרתקת ומדויקת, גרמה לפרק הקודם להיות דרמטי ואפל בהרבה מהסגנון המזוהה עם העונה הראשונה. היא דחקה הצידה כמעט לחלוטין את ההומור והטירוף, שבלעדיהם הסדרה הזו לא הייתה הופכת למה שהיא. אבל בחרנו לקבל את זה, כי האקספוזיציה נעשתה בחוכמה, הציבה את הדמויות במקום הנכון על הלוח, ובעיקר כי היינו בטוחים שמדובר בצעד חד-פעמי, שמכין את הקרקע לקראת חזרה לתמהיל המיוחד של עומק רגשי מהול בהומור פרוע וחסר גבולות. לכן, כשעבר לו עוד שבוע, וצפינו בפרק החדש, ציפינו לפרק שמחזיר עטרה ליושנה, ציפינו לקבל חזרה את הסגנון הישן, המוכר והאהוב של ״פיסמייקר״, אבל לצערנו זה לא בדיוק מה שקרה. בעוד שמצד אחד, הפרק אכן מצליח להחזיר חלק מהטירוף ומהבדיחות המוגזמות של העונה הראשונה בחציו השני של הפרק, מהצד השני חלקו הראשון מושקע כמעט באקסקלוסיביות בהמשך האקספוזיציה, שיוצרת תחושה מעט ארוכה ומתישה.

אני נולדתי לשלום שרק יגיע

אל תטעו, אנחנו חלילה לא טוענים שאין חשיבות לאקספוזיציה הזו, וברור לנו שהיא מכילה לא מעט פיתוח דמויות חיוני, וקווי עלילה שעומדים להמשיך ולשרת אותנו בהמשך ששת השבועות הנותרים של העונה. אבל העובדה שבמשך השבועיים הראשונים (ועד כה היחידים) של הסדרה, קיבלנו כמעט אך ורק עיסוק באקספוזיציה ובניית העולם והדמויות, יוצרת תחושה של קצב פתיחה והתנעה איטי יחסית. קצב שהפוך ב-180 מהתדמית המהירה, הקצבית והמטורפת שאפיינה את הסדרה עד כה. אבל לא די בכך, כי בעקבות אותו עיסוק חשוב ככל שיהיה באקספוזציה, והתחושה הכבדה שהוא משרה על הסיפור, נוצרת התדמית שהסיפור תקוע במקום ולא מתקדם לשום מקום, דבר משונה מאוד בהתחשב בעובדה שבלי שמנו לב כבר רבע עונה מאחורינו. היינו מצפים, שבשלב הזה הסיפור כבר יתקדם מעבר להצגה הבסיסית של הסיפור והדמויות, ושכבר נתחיל לקבל נתחים ראשונים ועיקריים מהעלילה האמיתית של העונה. למעשה, ב-HBO וב-DC יכלו לפתור את הבעיה הזו די בקלות, אילו היו משחררים את שני הפרקים הראשונים יחדיו. אילו שני הפרקים הראשונים היו עולים יחד, הקהל אמנם עדיין היה מקבל את אותה אקספוזציה ארוכה, אבל היא הייתה מוצגת כמקשה אחת, המשולבת במספיק קטעי אקשן ובדיחות, כדי שזה ירד הרבה יותר חלק בגרון, ובלי שנרגיש שאקט הפתיחה של העונה השנייה נגרר יותר מדי.