זכינו לראות בהקרנת כתבים מיוחדת את סרט הביכורים של הבמאי הבריטי הארי לייטון, בכיכובם של הארי מלינג ואלכסנדר סקארסגרד, ״פיליון״, שהתקיימה כחלק מפסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF) באוקטובר 2025. לאחר ההקרנה, השתתפו לייטון וסקארסגארד בסשן שאלות ותשובות עם הקהל. עכשיו כשהסרט מגיע למסכי הקולנוע בישראל ובעולם, בואו לשמוע מה חשבנו עליו!

תקציר: דרמה ארוטית. קולין (הארי מלינג, ״הארי פוטר ואבן החכמים״) הוא צעיר הומוסקסואל חסר ביטחון וניסיון, המתרשם באחד מלילות עבודתו מאופנוען גברי וחסון בשם ריי (אלכסנדר סקארסגרד, ״מלך הצפון״). כאשר ריי קורא לקולין להיפגש, קולין מגלה כי מערכת היחסים שריי בונה בניהם תלויה על יחסי ״שולט-נשלט״, בה היחס שהוא מקבל מריי משפיל ומזלזל במכוון. קולין זורם עם הדינמיקה הזוגית המינית הזאת ומוצא בה הנאה, אם כי הספק העצמי שלו וכן ההסתכלות שלו מהצד על קשרים דומים יגרמו לו לחשוב מה בדיוק מגבלות השליטה שהוא מרגיש בנוח איתן - והאם ריי נמצא איתו באותו הראש.

אני בטוח שאם קראתם את התקציר מעלה, זה נשמע לכם כמו עלילה של סרט כחול. אני לא חושב שאתם טועים לחשוב כך, ואכן בסרט יש לא מעט אקטים מיניים שמוצגים בעיני המצלמה. אבל האיכות האמיתית של הסרט לא נמדדת בכמה הפרויקט מציג יחסי כוחות ברורים ועלול להוות משיכה עבור אנשים עם קינקים מאוד ספציפיים, אלא דווקא בתור מסע פיתוח דמות אנושי ומורכב מאוד על חלק בחוויה האנושית שלרוב דווקא נחשב טאבו. המטרה של הסרט היא להראות לנו כיצד קולין, שצועד בפעם הראשונה אל תוך עולם ההתנסות המינית שלו בקשר שלחלוטין לא תואם במאה אחוז את האופן שהוא דמיין דינמיקה רומנטית, לומד להכיר את עצמו ומה שעושה לו טוב דרך ההתנסות המעשית. הסרט נותן עומק רב למסע המחשבתי והנפשי הזה, כאשר הגבולות בין מה שנוח ומה שלא מתחילים כאפורים ומתהווים לאורך הסרט, וכן גם ההכרה בעובדה שאף אחד לא יכול להגדיר בשבילך מה עושה לך טוב - גם אם הוא דואג לך מאוד. זו עלילה שאולי חלק יגדירו אותה כ-״Coming of age״ (״מסע התבגרות״), אבל היא מתרחשת בשלב יותר מאוחר מאשר נערות, אם כי לא פחות תמים וסקרן בחוויה האנושית הכוללת.

האיכות הניכרת של הסרט, שממש שובה את הצופים לאורך הדרך, קיימת בכתיבת התסריט של הפרויקט, שאומנם מעבד ספר קיים - אך משנה אותו כמעט לחלוטין מבחינת הקול המרכזי שעובר בו והזמנים המודרניים בהם הוא מתרחש. דמותו של קולין עוברת תהליך של התמסרות לתפקיד ה-״סאב״, אך נשארת מלאת רגשות גם ברגעים השקטים יותר ובמבטים המאוכזבים והמאופקים שלה. הכתיבה גם דוחפת את הדמות למהול באילוץ את האושר שלה בתוך הסבל, אלמנט שבא לידי ביטוי לא רק באקט עצמו, אלא בכל הדינמיקה של הדמויות ולאורך הסיפור כולו. הבחירה הזו מובילה לכך שאומנם כצופה קשה לך להתחבר לכך שבאמת מדובר באושר, אך המטרה שלך היא להבין שעליך לא לשפוט. כדרמה רומנטית, אנחנו אמורים לתהות במהלך הדרך האם ריי באמת ״אוהב״ את קולין או שמדובר נטו בסיפוק תאווה מינית. אך בו בזמן, התסריט מתעתע מהי בכלל ההגדרה של אהבה, והאם יש רק אחת כזו. למרות שאני לרוב לא מתרגש משימוש במיניות על המסך על מנת לנסות להראות חוצפה ותעוזה, פה יש לכך הצדקה עלילתית גדולה. יתרה מכך, הסרט מצליח לשמור על סקרנות הצופה בנוגע לדינמיקה בין הדמויות לכל אורכו, גם אם אינו מתחבר מחשבתית לאקטים בין גברים. הבמאי אף ציין כי בתכנון המקורי של הסרט היו הרבה יותר רגעים ושוטים שהיו יוצרים צחוק ותחושת קומדיה אצל הקהל, אבל הוא בחר להוריד חלק מהם על מנת לשמר את האווירה הרצויה מהפרויקט כולו. הוא רצה שהצופים יגיבו בהתאם במקרים של דרמטיות מתבקשת או על מנת לתת מקום לפיתוח שיקול השיפוט האישי על הדמויות. אני מאוד מעריך את זה.