הכתבה מכילה ספוילרים לעונה השנייה של ״האחרונים מבינינו״

אי שם בתחילת המילניום, כשעוד הייתי תלמיד עם נוכחות של רוח רפאים, מצאתי את עצמי איכשהו בשיעור ספרות. במקרה לגמרי. באותו שיעור למדתי שאחד העקרונות החזקים בפרוזה הקלאסית הוא התנועה שדמות עוברת לאורך סיפור. זה עקרון בסיסי בספרות עלילתית: הדמות שמתחילה את הסיפור לעולם אינה זו שמסיימת אותו. השינוי יכול להיות מינורי אבל הוא חייב להיות מורגש. זו אקסיומה פרוזאית - ואחת הסיבות שהופכות את הסיפור המסופר בפרנצ'ייז המופת של The Last of Us למעולה (ולא, אין לי שום כוונה להשתמש בתרגום הסחי של "האחרונים בינינו").

מהמשחק למסך

במשחק הראשון פגשנו לראשונה את ג'ואל. בתחילת האקט הראשון, בערב האפוקליפסה, ג'ואל מאבד את בתו. עשרים שנה לאחר מכן, הוא הופך למבריח קר לב, מנוכר מהעבר שלו ומהסביבה. אדם שגם כלפי הדמות הקרובה אליו ביותר - טס ז"ל -לא מצליח להביע אהבה, אפילו לא ברגעיה האחרונים. גם כשהוא מקבל את אלי, הוא מתייחס אליה בתחילה כאל מטען. כשנדמה שנרקם ביניהם קשר לקראת סוף האקט הראשון, הוא מבהיר לה: היא לא הבת שלו, והוא לא האבא שלה (חסכתי מכם את הצרפתית…). בסוף המשחק הראשון, לעומת זאת, אחרי כברת דרך לא פשוטה, אנחנו פוגשים אדם שונה. הקשר שלו עם אלי הפך לעמוק. הוא מרשה לעצמו להיות פגיע ולאהוב -ובשם אותה אהבה, לרצוח בית חולים שלם בדם קר. מופת, כבר אמרתי?

מה רבה הייתה השמחה שלי כשפדרו פסקל גילם את הדמות בעונה הראשונה של הסדרה בצורה נהדרת. הערכתי את ההיצמדות לחומר המקור - ואפילו את הסטייה ממנו אהבתי (הפרק על פרנק וביל היה שלמות טלוויזיונית). אפילו בלה רמזי הסתמנה כליהוק מוצלח באופן יחסי. קיבלנו את אלי של המשחק הראשון דרך רמזי, למרות ועל אף השוני הפיזי. הפלא ופלא- האינטרנט לא געש ושצף. הכול היה בסדר, הפאנבויז לא צחצחו חרבות ולא חיפשו "בעיות" בעונה הראשונה (למרות שהיו בה לא מעט). אבל אז הגיעה העונה השנייה שפספה את אותו יסוד (הכי) חשוב בסיפור טוב: הדמות חייבת לזוז. זה מה שהפך את העונה הראשונה לטובה, ואת המשחק הראשון למאסטרפיס. ג'ואל של בוסטון הוא לא אותו ג'ואל של סולט לייק סיטי. התנועה הושלמה. הדמות עגולה. הללויה.