הנה ירד לו הלילה על עוד יום בעיר הקנדית טורונטו. היום, ה-4 בספטמבר 2025, נפתח לו פסטיבל הסרטים עם מגוון רחב של הקרנות, אליהם רצו מיטב מעריצי הקולנוע והכתבים מכל רחבי העולם. אומנם העיר החליטה לברך את בואנו הבוקר באמצעות מבול גשם מוגזם שהקשה גם עלינו להגיע ממקום למקום, אך ככל שהיום התקדם, מזג האוויר התבהר והאיר לנו עיניים. הצלחנו להגיע לכל ההקרנות שתכננו, ואפילו הצלחנו להשחיל באמצע ביקור בשטיח אדום, לצידו של ראיין ריינולדס...? (עוד על כך בהמשך)

אז לפני שאני עוצם עיניים לקראת עוד יום עמוס בחוויות קולנועיות, הנה סיכום הביקורות הראשוניות שלנו על הסרטים המסקרנים שראינו ביום הראשון של פסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50. אם יש לכם שאלות נוספות בנוגע לסרטים, מוזמנים לשאול אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו או בערוץ הטלגרם שלנו, ונשמח לענות.

אילו היו לי רגליים, הייתי בועטת בך / If I Had Legs I'd Kick You

במאית: מארי ברונשטיין

דרמה אינטנסיבית באופן מפתיע, המתמקדת בחוויה של אמא הצריכה להתמודד עם מצב בו הכל קורס מסביבה בחיים שלה. היא חייה תחת קושי רב, בעיקר ממתח שהיא חווה בקושי לגדל פרקטית-לבדה את ביתה החולה, התלויה בצינור הזנה בשביל לחיות וצריכה לעלות במשקל בשביל להבריא, אך הילדה לא בדיוק מוכנה לעשות זאת. הסרט חוקר בעצם את הלחץ האישי הנע בין הצורך באוויר ושקט מכל בלאגן וקושי, הזעקה לעזרה כשאחרים מתקשים לשמוע ולהבין, וכן המחשבה שאולי היה עדיף שהילדה תמות או לא תיוולד בכלל.

אני חושב שהסרט מציג את הנושאים שלו בצורה מאוד אפקטיבית, בשימוש בכמה דרכים שונות לעשות זאת, ולא בכולם הדמות הראשית נמצאת במקום המתקשה. זה מאפשר לה ולנו לראות את אותן הסיטואציות מכמה זוויות שונות, מה שגם מרענן וגם מעמיד אותה בהתמודדות עם המילים שלה.

הסרט משתמש בטכניקת צילום מאוד ספציפית, כאשר לאורך הסרט אנחנו לא רואים בכלל את פניה של הילדה - רק שומעים אותה, ואילו רוב הצילום של הסרט מציג שוטי תקריב על הפנים של האמא. זה תומך מאוד בתחושת הלחץ והדרישה הרבה שהיא מתמודדת איתם, תוך כדי שאנחנו לא נקשרים רגשית לדמות הילדה כדי שנחוש את אותו המתח כאשר היא ״מעצבנת״.

המשחק של רוז ביירן מחזיק את כל הסרט הזה על כתפיו. היא מסוגלת להראות אמוציונליות וקושי, וגם ניסיון לשמור על קור רוח ויציבות נפשית כשרואים שממש לא פשוט לה. הייתי אומר שבלעדיה בגדול אין סרט - לא בגלל התרשמות עוצרת נשימה ממשחק מטורף (למרות שהוא ממש טוב), אלא כי כל התקדמות העלילה והעומק הנפשי שלה תלויים במה שהיא מצליחה להביא למסך. והיא מצליחה.

אני רוצה לציין שני דברים טכניים בולטים בסרט הזה:

דבר ראשון הוא עריכת הסאונד, שהפתיעה אותי מאוד לחיוב. יש לא מעט רגעים בסרט בהם יש שימוש חכם בסאונד על מנת להעביר את האווירה או את הקצב שבה הדמות מתקדמת, וכן אפילו יש אלמנט מאוד מרכזי בסיפור הקשור לקצב שבה הדמות הראשית נושמת, שחוזר מספר פעמים לאורכו. אני שמח שהסרט הצליח לתקשר את זה בצורה אפקטיבית.

דבר שני הוא רמת האינטנסיביות וחוסר הנוחות שהסרט הזה מציב אותך בו. למרות שהוא לא סרט אימה בשום צורה או הגדרה, יש לו רגעים שהם אפלים, יש לו רגעים של מעט ג׳אמפסקר, ויש לו אפילו שוטים לא נעימים לצפייה בכל הקשור לדם ולפגיעה. לא ציפיתי שהסרט יגיע לשם, אבל הוא עושה את זה והוא מראה את זה על המסך - גם אם לרגעים קצרים. אז קחו את זה בחשבון אם אתם מתכננים לראות אותו.

אציין גם לחיובו של הסרט כי הוא הולך על קצות האצבעות לא להוציא את הדמות הראשית טיפשה או מרושעת באופן חד משמעי, אלא נותן לה לטבוע בתחושה הזאת באופן עצמי - למרות שהקהל עלול לחשוב שהדבר לא בהכרח שחור או לבן, ועוררות מחשבה זה כבר דבר טוב.

באשר לדברים שפחות אהבתי:

הרגיש לי שהסרט הזה מעט ארוך מידי ובשלב מסוים לקראת המערכה השלישית הופך להיות קצת רפפטיבי. המסר די מובן לאורכו, אך הסרט ממשיך להציג ולחזור עליו בסיטואציות שונות ובדינמיקות שונות. בשלב מסוים כבר הבנתי, ואני חושב שהיה אפשר קצת לקצר את החזרה על הדברים, בשביל שהסגירה תרגיש שהיא מגיעה בזמן נכון ובקצב המתאים.

לסרט יש כמה שוטים של אפקטים ממוחשבים לגמרי, סוג של ניסיון להכניס אותך לאווירה התהומית שהוא מנסה לשדר. בהתחלה עוד קיבלתי אותם בשמחה, הם העבירו את הרעיון באופן ויזואלי סבבה לחלוטין. אך כאשר הם חזרו שוב ושוב לאורך הסרט, הרגיש לי שזה קצת יותר מידי ניסיון להראות סטייל מעל למשמעות סיפורית, וחבל לי שכך. הסרט הזה לא היה צריך להיות ״פנטסטי״, הוא יכל להיות אנושי וזה היה עובד בצורה הרבה יותר טובה.

אני כן אציין שמי שמחפש לראות את קונאן או׳בריאן בתפקיד דרמטי הולך להיות מעט מאוכזב. התפקיד שלו יחסית קטן, ולא יותר מידי משמעותי להתרחשות המרכזית של העלילה. כלומר, הוא קשור, אבל לא באופן בולט מאוד. גם ההופעה שהוא נותן בחלקים שלו לא מרגישה משהו מיוחד, פשוט רגע של רצינות מהבן אדם.

לעומת זאת, ASAP ROCKY היה מאוד חביב ונהניתי לראות את הסצנות שלו על המסך, אך גם הוא מופיע יחסית מעט לאורכו של הסרט. הייתי שמח לראות יותר מהדינמיקה שלו עם הדמות הראשית, אבל מה שהיה היה חביב ביותר.

הוויבים של הסרט נתנו לי תחושה מוזרה כאילו הסרט לקח השראה גם מ-״יופי מסוכן״ בעניין השימוש בסאונד ובויז׳ואל מטריד על מנת להעביר נקודה רצינית ביותר, אך כאילו הוא לקח השראה באופן מפתיע גם מ-״חליסה״ הישראלי (עם נועה קולר), כי הם חולקים מסרים מאוד דומים בנוגע לאימהות ולקושי העצמי בניהול החיים כאמא לילד/ה - ואיך זה ממש יכול להוריד אותך. זה משעשע קצת ששני הסרטים חופפים בזה, למרות שאין מצב שהם שמעו אחד על השני.

סך הכל, דרמה טובה ומעניינת שמצליחה להעביר את תחושת חוסר האונים שהיא מנסה להשרות. פתיחה טובה לפסטיבל. בכל זאת, היה רצוי לתקשר כמה אינטנסיבי זה יהיה מבחינה קולנועית, ואולי טיפה לקצר מהאורך.

אני מדרג את הסרט הזה 8 נמוך מתוך 10! 🕳️

סיראט (דרך) / Sirât

במאי: אוליבר לקס

דרמת-מתח המתרחשת במדבר, המתמקדת בקבוצת חוגגי מסיבות רייב, אליהם מצטרפים אב ובן המחפשים את בת המשפחה, איתם לא יצרו קשר ב-5 החודשים האחרונים ומנסים לראות אם ימצאו אותה במסיבות. הקבוצה אומרת לאב ולבן כי קיימת מסיבה נוספת, ויוכלו להצטרף אליהם אם הם רוצים לחפש אותה שם.

דבר ראשון, אני אגיד אזהרת טריגר: הסרט כולל שוטים של אנשים חוגגים במסיבת טבע במדבר, ובחלקים הם גם נהדפים בידי אנשי צבא (אבל בלי שימוש בנשק). המראות האלו, למרות שלי לא היו קשים, יכולים להוות טריגרים לאנשים מסוימים בהקשרים של מסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. אז ראו הוזהרתם.

״סיראט״ הוא סרט מיוחד, יש שיגדירו אפילו מוזר. הוא בוודאות לא לכל אחד, והוא בנוי בצורה שגורמת לך בהתחלה לתהות מה התכלית שלו, אך לאט לאט להיות כל כך מושקע בחוויה, שאתה לא מפקפק בעניין הזה. חלק לא קטן מהסרט מציג שוטים של אנשים חוגגים ורוקדים לצלילי טראנסים וביטים, ואני אישית מאוד הצלחתי להתחבר לוויב של זה ולהנות מהקצב שמוצע - אבל לא לכולם יהיה בהכרח ברור למה זה רלוונטי ולמה זה לוקח כל כך הרבה מהזמן מסך. למעשה, המוזיקה מלווה את הסרט באופן משמעותי הרבה יותר מהדיאלוגים, וברובם זה דווקא עובד טוב כי זה בונה בצופה את תחושת הלחץ או תחושת ה-״ילדי פרא״ שהוא מנסה להכניס בך.

בגדול חלק מהמהות של העלילה היא להכיר בערכו של אדם כאדם, לא לשפוט ספר על פי הכריכה ולמצוא אחווה בין אנשים שונים עם איכויות שונות. יחד כל האנשים השונים, הרמקולים בגדלים ובצורות השונים, הם אלו שמרכיבים את הרייב. לכל אחד יש קול, גם אם הוא שבור. כולנו בני אדם שמנסים לשרוד בבלאגן הזה.

אני כן אציין שהסרט מכיל בתוכו רגעים שמשאירים אותך נדהם, בעיקר בהפתעה לכך שהם באמת עשו אותם בפועל. הבחור שישב לידי באולם קפץ בצורה ניכרת ובולטת בכל פעם שדבר כזה קרה - מצחיק, אבל מעיד על יכולתו של הסרט לחבר אותך אליו עד לרמה שהוא יזעזע אותך.

מעבר לכך, ומעבר לשימוש המעולה בסקור כפי שציינתי מעלה, אני רוצה לציין מאוד לחיוב את הצילום של הסרט הזה, שמכיל כמה שוטים באמת ממש ממש יפים, למרות הרקע היחסית שטחי ומוגבל של מדבר וחול.

השחקנים שבלטו בעיניי בסרט הזה הם הילד ברונו נונייז ארחונה, שמשחק ממש טוב יחסית לשחקן ילד, וג׳ייד אוקיד כבחורה צעירה ומאוד מרדנית. הם עשו את התפקיד שלהם בצורה מאוד חביבה, למרות שבקלות יכלה ליפול לצד הסטריאוטיפי.

הדאגה הבולטת שיש לי ביציאה מהסרט הזה היא שנקודת השיא שמביאה תחושת הימום מגיעה ממש בחמש דקות האחרונות של הסרט, והוא נסגר בנקודה שלא ממש עוטפת את העלילה בסיום מספק. למעשה זה מרגיש שהסרט נגמר בחצי מהריצה שלו. אני חושב שהיה ראוי לכתוב עוד חצי סיפור מעבר למה שראינו, כי סגירה והתרה לדמויות הראשיות אנחנו לא מקבלים, וזה עלול לגרום לאנשים להתאכזב.

בסופו של דבר, מדובר בחוויה איכותית מהפן המוזיקלי, שמכניסה אותך לקצב בפן המהנה ולאחר מכן משתמשת בו בשביל להפתיע אותך הכי קרוב שאפשר. זה בהחלט לא סרט שהקהל הרחב ימצא מעורר התחברות, זה בהחלט סרט פסטיבלים, ואני יכול לראות סיכוי טוב שהוא יועמד לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר אם יוגש - הוא בהחלט הפקה מיוחדת מהפן הטכני.

מומלץ מאוד לצפייה באולם קולנוע עם מערכת סאונד, אבל אני בספק שהוא יקבל הפצה רשמית בארץ.

אני מדרג את הסרט הזה 7.5 מתוך 10! 🔊

הסוכן החשאי / The Secret Agent

במאי: קלבר מנדוסה-פילחו

דרמה פורטוגזית המתרחשת בברזיל בשנות ה-70, העוקבת אחרי מרסלו וניסיונו לחיות כפליט בעיר רסיפה, תחת זהות בדויה - אך אחריו תרים מתנקשים שמנסים לסגור איתו חשבונות ולהוציא אותו להורג. בדרך מרסלו ינסה להשתלב בעבודה במשרד הנפקת תעודות זהות, שם ינסה לחפש בנרות אחר תעודה רשמית אחת לפחות המעידה על קיומה של אימו.

היה לי המון עניין בסרט אחרי הפרסים שלו בפסטיבל קאן והמילים הטובות שהוא קיבל משם, והוא נראה לי כמו פרמיס ופרויקט שיכולים להיות מסקרנים. לצערי, החוויה שלי עם הסרט אומנם התחילה במקום טוב ומאוד אופטימי, שכן הסרט היה נראה קצת יותר ״בסטייל משלו״ וכך ציפיתי שיתבלט בעיניי, אך הוא התגלה להיות לאורכו סרט מאוד עמוס, מבולגן וחסר קוהרנטיות.

הבעיה העיקרית שלי נובעת מהעלילה שהסרט מנסה לגלול בעיני הצופים, על גבי אורך מוגזם למדי של שעתיים וחצי. הסרט מקדיש לא מעט ממנו בשביל להציג לנו מספר הרבה יותר מידי גדול של דמויות והחלקים השונים שלהם בדינמיקה הכוללת, שהצופה הממוצע פשוט ילך לאיבוד בכל המתרחש. ניכר כי היוצרים של הסרט לא בהכרח חשבו מה אפשר לעשות בשביל שהסרט יהיה נגיש לקהלים שונים ובכללי לעולם כולו, אלא הלכו על סרט שירגיש מאוד ברזילאי למביני עניין, וזה בעיה רצינית בעיניי. בשלב מסוים פשוט לא הצלחתי לעקוב כמעט מי בעד מי, מי נגד מי, ולאן הסיפור שלנו בכלל מתקדם. הרגשתי שמרוב עצים לא רואים את היער.

לדוגמה, התקציר הרשמי של הסרט מציין את חשיבותו של בנו של מרסלו עבורו והסיבה המרכזית שהוא הולך לאן שהוא הולך. בפועל, הילד מופיע לחלקים מאוד קצרים בעלילה ומוזכר דקות ספורות בה. רוב זמן המסך של מרסלו לא מתעסק בילד. עוד מוטיב שניכר שניסה להיות חוזר הוא היחס המשפיל והמזלזל שיש בציבור כלפי הרוגים בתאונות מצערות שיכלו להימנע או בסגירות חשבונות בלתי ידועות, אבל הוא לא ממש מדגיש את הנקודה הזאת במשך רוב ריצת העלילה, ככה שהתחושה של המסר הזה לא ממש עובדת.

אני כן רוצה לזקוף לזכותו של הסרט את הצילום הנהדר והמקסים שלו, פלטת הצבעים שהיא פשוט ממתק לעיניים ומעבירה את תחושת הסבנטיז באופן קליל, חביב ומושך מבט. אני גם רוצה לשבח את הסקור שלו, מוזיקה שבונה אווירה מאוד מתאימה לתקופה שבה הסרט מתרחש.

אף אציין את לחיוב את השחקן הראשי ואגנר מורה, ששומר על היותו חביב ומסקרן לאורך כל הסרט, אם הוא מזכיר לעיתים את יהודה ברקן בצעירותו ועושה תחושה של ״חייך אכלת אותה״. גם השחקנית המבוגרת טניה מריה היא נקודת אור בולטת ומשעשעת בסרט הזה, מרגישה ממש כמו הדמות של הסבתא המרוקאית מ-״זגורי אימפריה״ אז למה לא.

על אף שכל אלו הם נקודות אור, לצערי הן לא מצליחות לכפר על חוויה שמרגישה שהיא פשוט בלתי נגמרת ובלתי מתכנסת לכדי רצף עלילתי אחיד. אומנם יש סוף והוא מגיע אליו אחרי כל הדרך, אך גם אותו הסוף בעיניי מעט ארוך מידי בשביל לסגור את הנקודה בצורה מספיק אפקטיבית להישאר עם הצופים.

אני רוצה להוסיף שבחלק מסוים מאוחר בסרט, יש סיקוונס שכולל שימוש באפקטים ממוחשבים על מנת להנפיש - ואני לא צוחק - רגל כרותה שמתחילה לבעוט באנשים שמתעלסים בציבור. כן, אני לא ממש בטוח מאיפה זה מגיע לסרט, גם לי זה היה מאוד מוזר. יכול להיות שהיה בזה איזה מסר ואני פספסתי, אבל באמת שזה היה נראה כמו בחירה מאוד ביזארית לכלול בסיפור הכביכול מקורקע הזה.

קשה לי לראות את הסרט הזה מוצא פינה חמה אצל הצופה הממוצע או אצל חובבי סרטים שפתוחים לסרטים בינלאומיים, אלא אם כן הם ממש מכירים פורטוגזית או את התרבות הברזילאית באותה תקופה לעומק. הסרט ״אני עדיין כאן״ מתקשר רגע היסטורי ברזילאי בצורה הרבה יותר טובה לקהל הבינלאומי, ומצליח להפיח רגשות בצורה הרבה יותר עצימה. בסרט הזה, החברים של מרסלו לא מצליחים להחזיק את הצופה במשך שעתיים וחצי - ואני צופה שגם מי שיתחיל אותו בבית יעצור לבסוף באמצע. וחבל, כי כישרון יצירתי ומשחקי יש. רק ראוי ליידע את התסריטאי והעורך שמותר להם להוריד דברים ולא לכלול את הכל.

אני מדרג את הסרט הזה 6.5 מתוך 10! 📼

נירוונה: הלהקה: הסדרה: הסרט / Nirvanna The Band The Show The Movie

במאי: מאט ג׳ונסון

בדיוק כמו הציפיות וההבטחות, מדובר בקומדיה קלילה וטיפשית של שני חברים-יוצרים-שחקנים שעושים את מה שהם אוהבים לעשות. העלילה ממשיכה את אותו קו קומדיית-מצבים של הסדרה המקורית, בה ג׳יי ומאט רוקחים תוכניות שונות לפעלולים ציבוריים במטרה לסגור הופעה בבר ה-״ריבולי״ בטורונטו. עם זאת, הסרט לוקח את הפרמיס הזה, את העולם הזה, את הדמויות האלה לרמה חדשה לגמרי, הן מבחינת הסקופ שהם עובדים איתו, והן מבחינת הקיצוניות של הפעלולים הציבוריים שהם עושים.

ראשית, אני מאוד אוהב את האופן שבו הם הצליחו להוציא כאן לפועל את פורמט ״המצלמה הנסתרת״ ובכך להוציא לפועל דברים שבחיים לא הייתם מתארים לעצמכם שאפשר להוציא לפועל ולקבל על זה אישור. הם באמת הפכו את הנקודה אולי הכי מסוכנת בטורונטו למגרש המשחקים שלהם, ועשו מזה מטעמים. פשוט מדהים לראות שהם באמת עומדים במילתם ועושים את מה שהם מתכננים, כי חמת הספק מחזיקה אותך עד הרגע האחרון שבו אתה נמצא בשוק. ולא, אין פה תקציב לאפקטים או לעריכות ודברים כאלה. הם עושים דברים שצריך לראות בשביל להאמין שהם אשכרה קרו. אני אפילו מאתגר אתכם לנסות להבין מה הם עושים בתמונה היחידה ששוחררה לנו לפרסום, המצורפת מעל.

מעבר לכך, כמיטב המסורת של הסדרה המקורית, הסרט מביע כבוד והערכה לתרבות הפופ, במקרה הזה ספציפית לסרט ״בחזרה לעתיד״, מאחר והוא מתעסק בעיקרו בחזרה של הצמד לשנת 2008 ושינוי העבר שלהם. מעבר לשימוש ממשי בקטעים מהסרט של ״בחזרה לעתיד״ ובציטוטים ממנו, מצליחים בהפקה הזאת לשחזר מגוון רחב של שוטים בהשראתו ואפילו אביזרים כאילו נלקחו ממש ממנו, כך שזה נראה ממש כמו מכתב אהבה לפרויקט הזה. אני מאוד נהניתי מכמה שהסרט הזה מדבר באמת למעריצי הסרטים האלו בפרט ולגיקים בכלל.

עוד נקודה חשובה שיש לומר על הסרט הוא שהוא מודע לכך שאין לו הרבה תקציב, והוא משתמש בזה לטובתו. אומנם יש מעט עריכה בפנים, אבל הסרט דווקא משתמש בתקציב שיש לו בשביל להפתיע ולהצחיק, ועל הדרך להיות מאוד אנושי ומחמם לב, ככה שאפקט הוואו הקולנועי מגיע משבירת הציפיות של הקהל, יותר מאשר ספקטקל ויזואלי. סטייל המוקומנטרי שמלווה את הסרט, באופן יחסית דומה למה שקיים בסרטים כמו ״בוראט״, מוסיף לקומיות, לאקראיות ולחוויה. זה מראה טורונטו הרבה יותר אותנטית, וכשאנשים מגיבים בטבעיות לדברים באופן מצחיק - זה מצחיק הרבה יותר מבדיחה מתוסרטת. למעשה, ממש בקהל של ההקרנה היה אחד האנשים שמופיע בסרט כעובד באחד החנויות שהם נכנסים אליה, שצולם במקור ללא ידיעתו. העלו אותו לקהל והוא ממש צחק ואמר שהצליחו לעבוד עליו - למרות שהוא היה בטוח שהם משוגעים.

הסרט כמובן לא שוכח שהוא סרט קומדיה, ומלבד השוק וואליו, גם דואג להרים לעצמו רגעים קומים טובים בין שורות הדיאלוגים. זה אומר בין היתר בדיחות על דברים שונים שהיו פופולריים בשנת 2008, או פלאשבקים שהסרט חוזר ומשנה את המתרחש בהם על מנת להצחיק את הקהל שזוכר שלא כך האירועים קרו. הסרט גם מהווה מעין תעודת זהות קולנועית לקנדה ולטורונטו, שכן הוא מראה מגוון מקומות שנמצאים ברחבי העיר ואף מציג לקהל רפרנסים שהם קצת דיפ קאט לתרבות הקנדית.

מעל לכל זה, הסרט מכיל בתוכו מסר עם לב גדול והוא החשיבות בקרבה של חברים טובים. הסרט מעביר את הנושא הזה בצורה לא מטיפה ולא מנותקת מהדמויות הקיימות שהוא מתבסס עליו. הוא מצליח לשלב את הרעיון הזה בצורה מאוד שורשית לתסריט שלו, באופן שמתאים לדמויות ודווקא מעודד את הסרט ללכת למקומות של ״מה אם?״ הפורצים את הגבולות שהיו במסגרת סדרת הטלויזיה, דבר שרצוי לקבל בסרט קולנוע.

אוסיף על כל זה כי סיפרו לנו לאחר הסרט כי כמעט כל הפוטג׳ שמוצג בסרט מ-2008 אכן צולם בשנת 2008. מדובר פשוט בחומרים שנשארו על רצפת חדר העריכה של סדרת האינטרנט המקורית של ״נירוונה הלהקה״, אשר סביבן נכתבו סצנות לסרט. בעיניי מדובר בהשקעה מעל ומעבר למצוא את החומרים האלו שיעבדו, והתוצאה שיצאה מצליחה להצחיק כאילו כל זה צולם עכשיו עם איפור. מפתיע כמה שזה מצליח להשתלב טוב.

אני יודע שבארץ אנשים לא מכירים את הסדרה הזאת כל כך, אבל אי אפשר שלא להתאהב בפרויקט הזה. מדובר בתוכן שהתחיל מסרטונים קלילים ושטותיים באינטרנט עם פרמיס פשוט שניתן לשכפל בקומיות המון פעמים, והפך למותג שקנדה ככלל, וטורונטו בפרט, נושאת בגאון בתור אחד התכנים המבדרים ביותר שיצאו מהעיר הזאת. אם הייתי צריך להקביל את זה למשהו שישראלים יכירו, הייתי אומר שזו סיטואציה מאוד דומה למה שיש לנו עם ״סרט אפס״. מותג אינטרנטי שעובד לתוכן מלא עם תקציב זעום, אבל עם הרבה אהבה לתוכן שלו. אז כן, ״נירוונה הלהקה״ היא לא תצעק עליך או תקלל באופן מוגזם, אבל היא תוכיח לך שעם חבר לצידך, אתה יכול לעשות כל מה שרק תחלום עליו. גם להגשים את ייעודך בהופעה ב-״ריבולי״. יום אחד.

בשורה התחתונה, סרט גיקים קליל, פרוע והומוריסטי שלבטח יהיה חווית צפייה מהנה לכל מי שמעוניין בכך.

מומלצת צפייה בסדרה לפני כן בשביל להבין את הפורמט והדמויות, אבל לאחר כמה פרקים אפשר לצלול פנימה.

תודה לכם, מאט וג׳יי, על הקרנת Midnight Madness בלתי נשכחת.

אני מדרג את הסרט הזה 9 מתוך 10, בחיוך רחב! ⚡🍾

ואלו הם כל הסרטים שראיתי היום! ניפגש גם מחר עם ביקורות ראשוניות לעוד סרטים חדשים ומסקרנים מעונת הפרסים הקרובה!