ביקורת ComicON: ״מרשעת: חלק 2״ - הדרך לאכזבה רצופה באבנים צהובות
סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה חוזרות אל המסך הגדול עם המערכה השנייה של ״מרשעת״, במטרה לסגור את הסאגה הקולנועית של המכשפות החברות-אויבות בארץ עוץ. האם העיבוד לחלק הפחות אהוב במחזה יצליח לסחוף את הקהל ולשנות את הפלייליסטים שלהם פור גוד?
תקציר: עיבוד קולנועי למערכה השנייה של המחזמר המצליח מברודווי, ״Wicked״. זמן מה לאחר אירועי ההתמרדות של אלפבה (סינת׳יה אריבו) כנגד רצונותיו של הקוסם הגדול (ג׳ף גולדבלום), היא עדיין ממשיכה לדבוק בניסיון לחשוף את שקריו ולהציל את החיות שכלא וניצל. נסיונותיה של אלפבה להוכיח את הצדק יתפסו כהשתתת טרור באזרחי עוץ, בדיוק במקביל לקידומה של גלינדה (אריאנה גרנדה) לתפקיד הציבורי של המכשפה הטובה תחת תמיכתה הפוליטית של מאדאם מוריבל (מישל יאו). הניגודיות בין המיצגים הפומביים של שתי הדמויות תוביל אותן ליריבות שתסכן את החברות ביניהן ותפגע בנקודות הכי רגישות שלהן - ואף להגעתה הבלתי צפויה של ילדה עם כלבלב כל הדרך מקנזס.
כפי שכתבתי בביקורת המקורית שלי לסרט הראשון, יצא לי לראות את המחזמר הבימתי ״Wicked״ כמה שנים טובות לפני שעלתה הגרסה הקולנועית למסך. אי שם בשלהי 2022, בתיאטרון גרשין שבניו יורק, נחשפתי לראשונה לזווית הייחודית של העולם של ארץ עוץ. התפאורה הייתה מרשימה, עיצוב התלבושות והאיפור היו די מרשימים ובסופו של דבר גיליתי ש... לא אהבתי את המחזמר. לא הצלחתי להתחבר לשירים ברמה שארצה לשמוע אותם שוב, הסיפור לא ריגש אותי במיוחד ולא הצלחתי להבין על מה ולמה המהומה. שנים חלפו עד שיצא הסרט הראשון, אליו ניגשתי בזהירות אופטימית. בדרך כלל אני מצליח להתחבר הרבה יותר טוב למחזות זמר כשהם מופקים ברמה קולנועית, אם כי זכרתי שגם את השירים הפופולריים של המחזה לא מצאתי קליטים ועל כן לא בטוח שאהנה. אך למרבה ההפתעה, דווקא מצאתי את עצמי מאוד מתרשם מהתוצאה כפי שהוצגה על המסך בחלק הראשון. אומנם היו לי גם הסתייגויות לגבי האופן הויזואלי שבו הוצג, אבל מהר מאוד התחברתי למספר שירים בולטים שבו (האהוב עליי הוא כמובן Dancing Through Life), התלהבתי מהאספקטים הטכניים ואף עמדתי נחוש שלאריאנה גרנדה הגיעה הזכיה באוסקר לשחקנית המשנה על הופעתה שם. כך יצאנו לאינטרמישן של שנה, במהלכה דבקה בי רוח ה-Popular וזייפתי את הצעקה של Defying Gravity פעמים רבות. אחרי שבועות של הקרנות מצומצמות ברחבי העולם, סוף סוף המערכה השנייה עלתה בבתי הקולנוע בישראל. נרגשתי לשבת לראות אותו על המסך הגדול ביותר ביום הפתיחה, וגיליתי ש... אני מבין למה לא אהבתי את המחזה.
Cynthia Erivo in Wicked: For Good
המערכה השנייה של ״מרשעת״ ידועה גם לציבור אנשי מחזות הזמר כחלק היותר בעייתי ופגום שבעלילת המופע הבימתי. אם החצי הראשון שלה מספק לנו סיפור יריבות נעורים תוסס עם שירים פנטסטיים ונגיעות קוויריות, החצי השני נוטה יותר למלחמה פוליטית בין שתי מחנות וכביכול להעלאת הסיכונים של הדמויות השונות, תוך כדי הצורך לשלב ברקע שלו את הסיפור הקלאסי של דורותי וטוטו. הרבה מהחן והקלילות שליוו אותנו בהתחלה מתפוגגים בחלק הזה, כשהדמויות שהכרנו כחביבות ושטותיות הופכות לפולטיקאיות של ממש. במקום מסוים, למרות השימוש הפרקטי בקסם, המערכה השנייה מרגישה הרבה פחות ״קסומה״ במובן האווירה שהצופים מוכנסים אליה. במקום אופטימיות ודמיון, נכנסת המציאות הקודרת והקשה שגם מובילה לאכזבות. השינוי המהותי בטונים הוא אומנם חלק מהמטרה המקורית של המחזה, דבר אופייני לסרט שמתרחש זמן רב לאחר העלילה הקודמת לו - מקרה דומה לניסיונות השוואה בין ״הארי פוטר״ הראשון לאחרון. אך בעצם הפנייה החדה מאווירת התוכן אליה התרגלנו, קל מאוד גם לאבד את הקהל. אין בעיה לעשות סיפור פנטזיה רציני, אבל זה לא מה ששיווקתם לנו עד השלב הזה. ובעיניי, המחזה לא ממש מצליח לפצח את הרצינות הזאת. הכיף נגמר ב-Defying Gravity ובעיקר ניכר שמדובר במערכה שנועדה לסגור שאלות שנפתחו בעצלנות, לזרוק את הרפרנסים המתבקשים לסיפור שכולנו מכירים ולהריץ אותנו עד הסוף. אז כבר מלכתחילה, להפקה הקולנועית של ״מרשעת״ לא היה בהכרח בסיס טוב לעבוד איתו בסרט ההמשך.
Jonathan Bailey and Ariana Grande in Wicked: For Good
הפקת הסרט ניגשת לחומר כבר ממקום קצת אחר ושונה, והוא בעיקר נגזר מההחלטה של ההפקה לפצל את עלילת המחזמר לשני סרטים שונים. על פניו, בחירה מורכבת שכוללת בתוכה הרבה סיבות חיוביות ושליליות, אך זה המצב. כך, נאלצות התסריטאיות והבמאי להאריך מערכה שאורכה המקורי הוא שעה בלבד לכדי סרט של שעתיים ו-17 דקות. זה אומנם נשמע כמו הזדמנות טובה לתת יותר פירוט לאירועים של חומר המקור ולפתח את הדמויות שלנו באופן שנקודות המפתח של המערכה יעברו עם יותר אימפקט אצל הצופים. לצערי, הכתיבה התסריטית הנובעת מהפרויקט השני היא הבעיה הכי חמורה שלו והאשמה מספר אחת בכך שהחוויה שלי לא הייתה טובה כמו קודמה.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
בעוד שבמחזה האירועים די מתקדמים אחד אחרי השני בעקביות שכן אין להם יותר מידי מקום תזוזה, התחושה שאני קיבלתי בצפייה בסרט היא שהכותבות בידדו את אותן נקודות מפתח עלילתיות שיש להתייחס אליהן וראו בהן כפוקוס שיש להתמקד בו בכל פעם, במקום תחנות בדרך. כלומר, במקום שהעלילה תרגיש רציפה ותעבור בין הנקודות האלו כחלק מעלילה הרמונית, הרגשתי שהתסריט שם במרכז מעייניו נקודה אחת בכל פעם, ואז קופץ ביניהן באופן חד ומלא. לרגע אחד מתמקדים באלפבה המודאגת מבריחתן של החיות, אז מתמקדים בשכנוע של גלינדה עם הקוסם, לאחר מכן מתעסקים בנסרוז ובוק ואז זה הזמן של אלפבה ופיירו להתייחד, וכן הלאה. הסרט קופץ מנקודה לנקודה כאילו הוא צריך לסמן וי על רשימה שלמה של רגעים שהמעריצים מצפים להם. במקום מסוים, הגיוני מאוד שהוא כן מונחה מכך על ידי בעלי הזכויות.
Cynthia Erivo, Ariana Grande and Jeff Goldblum in Wicked: For Good
ברגעים שבהם התסריט לא מתעסק בהכרח בלהט הרגע של הנקודה שהוא צריך להעביר, מרגיש שהוא לא פעם ממלא את עצמו בפילר בשביל למשוך את הזמן. זו בעיה שלא פסחה גם על הסרט הראשון וניכרת יותר בצפיות חוזרות, אך כאן כאשר אין רגעים שממש קוסמים לי בחוויה - הן מוזיקלית והן יותר מידי ויזואלית - אותם רגעי פילר מרגישים הרבה יותר מוחשיים גם בצפייה הראשונה. גם אם אפשר לומר שחלק מאותן נקודות מחזקות את המוטיבים של הדמויות בהמשך, אני לא רואה בהן השפעה כל כך משמעותית שאפשר לומר שהסרט היה לא הגיוני בלעדיהן.
אני חושב שהיה אפשר לנצל את הזמן הזה הרבה יותר טוב, בעיקר על מנת לפתח את הספקות הפנימיים של הדמויות בשלבים מוקדמים ולהראות את הפגיעות שבהן בדרכים יותר עוצמתיות, כך שנקודות הרגש שלהם יפגעו בנו יותר טוב בהמשך. אני כן מאמין שהיה ניסיון בכך, בעיקר לדמות של גלינדה שחווה את כאב המרשעות על בשרה, אך לא מספיק בשביל לגרום לי להתרגש - שלא לדבר על אלפבה שלדעתי הייתה צריכה להראות יותר פגיעות מעצבים. אני מבין את הפואנטה בנאמבר כמו No Good Deed שהוא תוצאה של הכל, אבל בחלק הזה אלפבה היא הרבה יותר קשוחה ועצבנית בנוגע לכל מה שקורה, ואנחנו לא זוכים באמת לראות יותר מידי מהצד האנושי שלה כפי שראינו בסרט הראשון. קצת רגש בסגנון מה שהציגה בסיקוונס של ה-״עוצדאסט״ היה יכול לעזור לנו מאוד פה.
Cynthia Erivo and Jonathan Bailey in in Wicked: For Good
מבחינת הפיתוח הויזואלי, אני כן יכול לציין לחובתו של הסרט שהוא למד מהביקורות על הסרט הראשון ותיקן המון מבעיות התאורה והסטורציה שליוו אותו. הצבעים כאן נראים הרבה יותר חדים ועזים על המסך, כך שהעולם של עוץ באמת נראה כמו עולם פנטזיה שלם. גם עבודת עיצוב ההפקה ממשיכה להרשים ביותר עם הסטים שנבנו עבור הראשון ועוברים מעולה גם כאן, וכן כמה סטים חדשים שגם מראים השקעה רבה בתכנון שלהם באופן שלא היה ניתן לראות במחזה הבימתי.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
אני בכלל רוצה להרים במיוחד לעבודת עיצוב התלבושות וכן למחלקת האיפור ועיצוב השיער, שעשו עבודה פשוט מצוינת בהבאה לחיים של הדמויות בגרסתן הבוגרת והרצינית יותר. בעוד שהשמלות הראוותניות של גלינדה והמראה החדש של אלפבה שניהם בוהקים את הקסם של עוץ על המסך, וכן עיצוב הדמות של דורותי (כמה שהיא מופיעה על המסך) מהווה הומאז׳ יפהפה לעיצוב שלה בסרט משנת 1939, שיא העבודה של מחלקות אלו ניכר בבניית עיצוב דמותו של איש הפח. מדובר בעבודה יוצאת דופן, שגם בולטת במסגרת הקולנועית לטובה בצורה מפתיעה ממש. במקרה של הדחליל קצת פחות, אבל עדיין רמה גבוהה ללא ספק. רק חבל שהוא נראה קצת כמו ראיין ריינולדס בצילומים הקרובים שניתנו לו. האפקטים הממוחשבים גם הם מראים רמה של מקצועיות גבוהה בדומה לסרט הראשון, והחיות שמוצגות על המסך נראות אמינות מאוד כאינדיבידואלים שחיים בעולם הזה.זה בכלל לא קל לעצב אריה בלייב אקשן שיראה סבבה.
Ethan Slater in Wicked: For Good
עם זאת, למרות העבודה הבאמת משובחת וראויה ביותר לפרסים המגיעה ממאחורי הקלעים, התמונה המתקבלת על המסך עדיין מתקשה מאוד להלהיב ולהרשים במיוחד. אחרי שיצא לי לראות לא מעט פרויקטים בשנה האחרונה שהשתמשו במסגור ובתנועה יצירתית של המצלמה על מנת להעביר מסרים בצורה מרשימה ביותר (כמו ״חוטאים״, ״קרב רודף קרב״, ״הברית של אן לי״ או ״פלוריבוס״), הסרט הזה הוא לצערי לא ברמה שלהם. ג׳ון מ. צ׳ו לא מצליח להשתמש בעבודת הבימוי והמצלמה על מנת להוציא מהחומרים תמונה שתהמם את הצופה ותשחזר את הפליאה הויזואלית שהתקבלה מהפרויקט המקורי ב-1939.
הרבה מהשוטים מרגישים בנויים בצורה די שגרתית, המצלמת את הדמויות בעיקר בשוט / רוורס שוט, או עוטפת סביבה די שטוחה בהרבה פרטים - אך לא באופן שיש בו מסר גדול מאוד. דווקא הרגעים שבהם זה הכי ניכר זה השירים של אלפבה - כאשר ״No Place Like Home״ מצולם בצורה די משמימה ורגועה בלי שום אנרגיות כלל. אפילו ״No Good Deed״, שאומנם כן מלא באנרגיה ובביטוא חיצוני עוצמתי של סינתיה, מתרחש ברובו בסביבת אפקטים כהה מידי שמרגישה מזויפת עם אלמנטים לא מספיק ברורים על המסך בכדי להחביא פגמים במודלים, באופן שלא רחוק מהבחירות הויזואליות שנעשו עבור עיבוד הלייב-אקשן של ״מלך האריות״ ב-2019. הסיקוונס היחיד שהצליח מעט לחדש ולרענן עם אלמנט חזותי יצירתי היה השיר של גלינדה, The Girl in the Bubble, שהביא מעין סגנון ייחודי. בעיניי, הבחירה בכך היא על מנת שאותו סיקוונס יקדם את השיר במועמדות לפרסים ויוקרן כ-״קליפ האוסקר״ של אריאנה במידה ותקבל מועמדות.
Cynthia Erivo in Wicked: For Good
כיאה למחזמר, הצלחתו הפופולרית בקרב הציבור הרחב תלויה בהיצע השירים שלו וברור שבהפקה בונים על הקהל לחרוש את הסאונדטראק ככל הניתן. לצערי, בניגוד לסרט הראשון, הסרט השני פחות הצליח לתפוס את האוזן שלי עם שירים שראיתי בהם קליטים. ניסיתי גם לשמוע אותם בנפרד לאחר הסרט, ובכל פעם צרמה לי באוזן איזו בעיה שגורמת לי לא ממש להנות מרובם. אז נכון, מדובר בשירים שרובם נגזרים מהמחזמר הבימתי ולא היה להם מה לעשות איתם יותר מידי, אבל הסרט אכן עושה שינויים פה ושם - לטובה ולרעה (למשל, אני דווקא מעריך את ההוספה של גלינדה ל-Wonderful למרות שאני לא התחברתי לביצוע החדש). השירים הטובים ביותר שיש לסרט להציע מבחינה מוזיקלית, על פי דעתי האישית כמובן, הם No Good Deed, The Girl in the Bubble וכמובן For Good. גם אם השירים האלו לא בהכרח בנויים כסיקוונס מוזיקלי מרשים במיוחד ויזואלית בסרט, אי אפשר להתעלם מהשירה הערבה לאוזן של השחקניות שבוקעת מהשירים האלו ופוגעת בדיוק בצלילים המצופים ממנה.
על אף זאת, אני מאמין שגם השירים האלו לא יכנסו לשמיעה חוזרת אצלי ואני כן צופה שחוסר ההתחברות לשירי החלק השני יהיה תופעה יותר נרחבת מרק אני. כמובן יהיו עדיין חלק גדול של מעריצים שישאפו לצמצם את אותם הפערים, אבל אני חושב שאותו פער בהיטמעות הציבורית של המוזיקה של הסרט החדש תפגע ברצון של צופים לראות את הסרט פעם נוספת בבתי הקולנוע. החוויה המוזיקלית היא לא זהה לזו שהתקבלה עם הסרט הראשון, כך שלא תתן לאנשים פחות אדוקים את הדחף לחזור לבתי הקולנוע במחיר מלא - על אחת כמה וכמה עם גרסאות סינג אלונג שסביר להניח שנקבל לקראת חנוכה.
על אף זאת, אני כן רוצה לשבח את עבודת הסקור של הסרט, שכן מלווה את המתרחש בצורה די קסומה שנותנת תחושה טובה במהלך הצפייה. דווקא בסקור אני קיבלתי בצורה הרבה יותר מתירנית את השימוש ברפריזות של מנגינות מהסרט הראשון, שכן הן חיזקו רגעים אינטימיים בין דמויות עם זכרונות לרגעים שעיצבו אותן בסרט הקודם. לעומת זאת, במסגרת השירים המלאים בסאונדטראק, הרגשתי שהייתה קצת הגזמה עם הרפריזות. קיבלתי את זה בשמחה ואפילו בהתרשמות כשהשיר הראשון של הסרט הסתמך על כך בעיקר ושילב לנו מנגינות שתקועות לנו בראש כבר שנה - דבר שבדרך כלל מחזות עושים כשיר סיום של מחצית ולא תחילה שלה. זה עזר לחבר אותנו למקום המנטלי שהיינו בו בצפייה בסרט הקודם. אך כאשר יותר ויותר רגעים במהלך הסרט מביאים את הדמויות לשיר אזכורים לשירים של המערכה הראשונה, זה בנה תחושה כאילו הסרט מודע לכשליו ומנסה לפתות אותי לאהוב אותו כשהוא מנסה לעורר ממבר-בריז של ״זוכר את השיר ההוא שאהבת?״. אני מבין שהקונטקסט שלהם לא פעם מגיע בצורה אחרת שמדגישה מסר אלטרנטיבי, אבל אני חושב שאלו היו מרשימים הרבה יותר לו היו חדשים לגמרי. הרי גם במסגרת הסיפור הכולל, מדובר בהקבלות שהן מאוד ״און-דה-נוז״.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
במסגרת הופעות המשחק, מן הסתם שאי אפשר להתעלם מההובלה הדומיננטית ביותר בסיפור שמגיעה מצידן של סינת׳יה אריבו ואריאנה גרנדה. הן הכוח המרכזי והמניע של הסרט. אני כן אגיד שבצפייה בסרט השני חוויתי חוויה הפוכה לגמרי מזו שנתקלתי בה בסרט הראשון. למרות ששתיהן משחקות בצורה טובה ועובדת, התרשמתי כאן מאוד מהופעתה של סינתיה אריבו לרמה עוצמתית ואיכותית ביותר, ואילו אריאנה גרנדה הציגה הופעה שהתקבלה בעיניי כטובה אבל לא יוצאת דופן. אחרי ששיבחתי אותה בפרויקט הקודם על הומור ייחודי בהגשות ובתנועות הפיזיות שהחזיקו בעיניי את מרבית החוויה של הסרט הראשון מהפן המשחקי, בסרט הזה הורגש לי שהצניעו צדדים באישיות הדמות שלה כך שהיא לא קיבלה מקום יותר מידי להתפרע ולבנות ייחודיות בדמותה. היא התקבעה למקום של דמות סמכותית אך כואבת את מקומה, לא מאוד רחוק מאפיון דמות דרמה קלאסית ונפוצה, ולמעט פרצי הומור קטנים ביותר קשה לה להפעים בפרויקט הזה. לעומתה, סינתיה אריבו מקבלת את ההזדמנות דווקא להוריד מעצמה את המגבלות ולהיות ״המכשפה המרשעת מן המערב״ שהיא אמורה להיות, והיא מביאה את זה לסרט הזה בגדול. האמוציות שלה משתלטות עליה ומביאות אותה לכדי כעס משתלח, כמו כן לרברבנות מסוימת שעוברת כדבר חביב מאוד. מצחיק שהדגש הזה משתנה לחלוטין בין סרטים שצולמו ביחד, במיוחד כאשר העלילה מתפקסת בכל אחד מהם דווקא בדמות שפחות התחברתי אליה.
Cynthia Erivo and Ariana Grande in Wicked: For Good
בהמשך לכך, הופעות המשנה מרגישות לי שהן גם קצת ירדו רמה באיכות שלהן בגלל התסריט שבנוי בצורה בעייתית ולא נותן לחלק מההופעות להיבנות ולהתפתח. עם כמה שאהבתי את ג׳ונתן ביילי בסרט המקורי בתור פיירו, מרגיש לי שבסרט הזה הקשיחו את הדמות שלו יותר מידי ועל כן כל החיבה ההומוריסטית שהוא צבר בסרט הראשון כמעט ולא נוכחת בסרט הזה. מעבר לעיניים יפות ומעט תחושות רגש שעוד בו כלפי אלפבה וגלינדה, הוא מאוד קר וקשוח. הוא מקבל זמן מסך די מצומצם, וגם מה שהוא מקבל לא ממש נותן לו להביע מנעד רגשות גדול. ברוב הסצנות שלו הוא פשוט עושה את הפעולות שהוא נדרש ולא מתקבלת תחושה שהוא ״זורם בצורה חיה עם המתרחש״ כמו שהייתה בעבר. בניגוד אליו, השחקן אית׳ן סלייטר שכמעט ולא קיבל זמן מסך בסרט הקודם, מחליט דווקא כן לנצל את המקסימום עם זמן המסך שהוא כן מקבל בסרט הזה ולהראות רצינות ונחישות בכל רגע שהוא מופיע בו. אני לא יכול להגיד שיש לו המון נוכחות גם בסרט הזה, אך עם זאת, רגעי המשחק והשירה שלו הם באמת איכותיים. חבל לי שלא נתנו לו יותר להציג מעצמו בכל ההפקה הכפולה הזאת, בעיקר כי אני מאוד מעריך את העבודה שלו ב-״בובספוג המחזמר״ ויודע שהוא היה מסוגל לעשות את כל ההופעה הזאת על גבי סרט שלם (או לפחות יותר משתי סצנות).
Cynthia Erivo and Jonathan Bailey in Wicked: For Good
מעל לאלו, השחקנים ג׳ף גולדבלום ומישל יאו מרגישים לי מעט מבוזבזים בסרט הזה. שניהם שחקנים קלאסיים שיש להם כשרונות משחק ניכרים, אך הבימוי שניתן לשניהם לא מצליח למצות את אותן הכישרונות. נשים בצד את העובדה שהשירה של שניהם לא ערבה לאוזן כל כך, אני חושב שהתצוגות משחק שלהם לא מציגות מספיק רגש - או מנעד רגשות ככלל - על מנת שיהפכו להיות דמויות שמרגישות לי מספיק חשובות בעלילה (למרות שהן כן אמורות להיות). שניהם דווקא היו עם טיפה יותר חשיבות בסרט הקודם, אם כי גם אז הייתה לי קצת בעיה עם אופי המשחק שלהם. הוא מרגיש שונה מהאופן שבו הדמויות האלו מאופיינות במחזמר הבימתי, והפער הזה ניכר מיתר השחקנים.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
אך הכי נוראית בעיניי היא השחקנית מריסה בודה, המשחקת את נסרוז, אחותה של אלפבה, שבעיניי נתנה הופעת משחק פשוט לא טובה. עם רגשות שמרגישים לי לא אותנטיים, הבעות פנים מגוחכות באופן מצחיק, ניסיון להיות אובר תיאטרלית בצורה לא רחוקה ממלכת הלבבות בסרטי ״אליס בארץ הפלאות״ של טים ברטון וביצועי שירה ממש לא טובים מספיק וצורמים ביותר לשמיעה, היא לחלוטין הכבשה השחורה של הסרט הזה והליהוק הכי שגוי לכל המערכה הזאת.
Marissa Bode in Wicked: For Good
אני בטוח שיש מעריצים שקוראים את הביקורת הזאת וחושבים שאני ״עוד מבקר הייטר ששונא כיף״. אז לא. כפי שיצא לי להבהיר מעל, מאוד רציתי להנות מהסרט הזה. נסחפתי בקסם של הסרט הראשון והייתי עם מוכנות רבה שאני עומד לבכות גם בסרט הזה - גם אם אני לא אחשוב שהוא מתעלה על הראשון. זה לא מהנה עבורי לבוא ולומר שהסרט הזה לא עומד בציפיות שלי. אני לגמרי מתבאס על זה שישבתי במשך מעל שעתיים במבט נינוח וחסר הבעה, והתקשיתי לחוות תחושה מרגשת כפי שהסרט לגמרי רצה שארגיש. חבל לי שהברק שנלכד בהצלחה המוזיקלית של הסרט הראשון לא הצליח להשתחזר גם עכשיו. אני מת על מחזות זמר, על אחת כמה וכמה בבתי הקולנוע. לצערי זה לא הצליח לספק את הסחורה כפי שבניתי וציפיתי ממנו. אני אפילו לא יכול להגיד שזה סרט שאני אהיה כל כך נלהב לראות אותו בפני עצמו בעתיד. לא רק כי הוא המשך של הסיפור מהאמצע שלו, אלא גם כי אני מתקשה למצוא בו אלמנט סיפורי או מוזיקלי לאחוז בו כהנאה. מרבית ההתרשמויות שלי מגיעות מהצד ש-״מתחת לקו״, כלומר באלמנטים הטכניים, ובהם אין מה לומר מלבד שנעשתה עבודה מקצועית ביותר. אבל אני לא קונה בלוריי או עושה ריוואטצ׳ים על בסיס כמה עיצוב ההפקה מושקע בלבד, ואני מאמין שאני לא היחיד.
ככה אני הייתי במהלך הצפייה בסרט הראשון (Ariana Grande in Wicked: For Good)
בכל הקשור למועמדויות בעונת הפרסים הקרובה, המצב של הסרט לא מזהיר במיוחד - הן מדעתי והן מדעת המבקרים האחרים שסיכמו אותו לציון נמוך יותר מקודמו בצורה ניכרת. דעתי המקצועית האישית חולקת את המחשבה בשיח הציבורי שבניגוד לסרט הראשון, הסרט החדש לא ממש מבטיח את מקומו בצורה חד משמעית בקטגוריית הסרט הטוב ביותר של השנה בשלב זה. זה לא אומר שהוא לא יצליח להיכנס פנימה, הרי שיוניברסל ישקיעו כל שקל בקמפיין ה-FYC שלהם על מנת לגרום למצביעים לראות אותו ולתמוך בו. פשוט הייתי אומר שעל בסיס התוצר שקיבלנו, אני לא יכול להגיד שהוא משובח בצורה יוצאת דופן שחייבת לקבל הכרה גבוהה שכזו. בעיניי, הוא נמצא בערך באותה רמת ״סיכון״ על כניסה לקטגוריה כמו ״פרנקנשטיין״, שכן לשני הסרטים יש מתחרים יותר טובים מהם. אם רק אחד מהם יכנס - ״מרשעת: חלק 2״ עלול להיות זה שישאר בחוץ.
Rectangle · 300x250 · פרסומת
אני כן מאמין שהסרט הולך לקבל מועמדויות בשלל הקטגוריות הטכניות, בין היתר עיצוב הפקה, עיצוב תלבושות, איפור ועיצוב שיער ואפקטים ויזואליים, כאשר בשלושת הראשונים אני מאמין שיש לו סיכוי מאוד ריאלי לקחת את הפרסים האלו ולהשאיר ל-״פרנקנשטיין״ אבק (באפקטים, לצערנו, לאף סרט אין סיכוי אל מול ״אוואטר: אש ואפר״, גם אם עדיין לא ראינו אותו). אל לנו לשכוח שההפקה זכתה בשניים מהפרסים האלו בשנה שעברה ואנחנו באמת רואים יכולות מטורפות באספקטים האלו גם בפרויקט הזה. אני מאמין שגם הסרט יקבל הכרה במועמדות לסקור מקורי, שכן הסקור שלו מיוחד מאוד, וכן לפחות מועמדות שיר מקורי אחת על The Girl in the Bubble. מועמדות כפולה בעלת פוטנציאל אך לא מובטחת כלל, במיוחד כשמול No Place Like Home עומדים שירים טובים הרבה יותר מ-״פורמולה 1״, ״חוטאים״ ו-״הברית של אן לי״ (וכמובן מועמדות מובטחת ל-Golden מ-״ציידות השדים של הקייפופ״).
Ariana Grande in Wicked: For Good
בפרסי המשחק, אני כן מאמין שההופעות של סינת׳יה אריבו ואריאנה גרנדה יספקו לכל אחת מהן מועמדות גם השנה, שכן ההופעה של כל אחת מהן מספיק טובה על מנת להיכנס לקטגוריה המתאימה לה, בכל תרחיש מועמדויות פוטנציאלי שיגיע מסרטים כמו ״קרב רודף קרב״ ו-״ערך סנטימנטלי״. במקרה של אריאנה גרנדה, היא כרגע כן עדיין מביאה את הופעת המשחק הטובה ביותר לשחקנית משנה שראיתי השנה עד כה, אם כי אני פחות מאמין בלב שלם שהפרס לגמרי שייך לה השנה. במקרה שבו האקדמיה לא תרגיש דחף לפצות על הסנאב של השנה שעברה (שאני מאמין לגמרי שנחטף ממנה בצורה פושעת), היא כן עלולה להפסיד את הפרס לאחת מהשחקניות האחרות. במקרה של סינתיה אריבו, אני בהחלט מאמין שהיא הביאה הופעה טובה שמצדיקה מועמדות הרבה יותר מבשנה שעברה, אך לצערי זו אינה מספקת בשביל להתעלות על הופעות מרשימות במיוחד מהשנה החולפת, כמו של רוז ביירן, אווה ויקטור או אמנדה סייפרד. על כן, קיים הסיכוי שגם השנה שתי השחקניות יצאו מהטקס הזה ללא פרס, ואני לגמרי אהיה בסדר עם זה. אני במקום האקדמיה הייתי מכין את הגדרות מראש לפני שהמעריצים יפשטו על הדולבי ת׳יאטר במקרה שכזה.
Cynthia Erivo and Ariana Grande in Wicked: For Good
״מרשעת: חלק 2״ היה אמור להיות הסיום הגדול והמרגש של הדמויות שזכינו להכיר ולאהוב בשנה שעברה, אך לצערי הוא לא מצליח לעמוד במשימה הזאת. גם אם פיתוח העולם של ארץ עוץ מבחינת עיצוב ההפקה מצליחה להגיע לגבהים מטורפים ברמת ההשקעה הניכרת והקסם שהוא מקרין, הכתיבה התסריטית המעבדת את מערכת המחזה השנייה לסרט כפול באורכו ובחירות הבימוי והעריכה שמתפשרות על מה שעובר מסך ולא שואפת להפתיע או להפגין ייחודיות - הופכות את הפרויקט הזה להרבה פחות מרשים מבחינה קולנועית מקודמו וכסרט בפני עצמו בכלל. למרות שכמעט כל הנוגעים בדבר ובעיקר השחקניות והשחקנים מלפני המצלמה השקיעו את כל הלב שלהם בהיטמעות אל תוך העולם השלם הזה, שמטרתו כמו בעבר לחמם את לבבות הקהל ולגרום להם להזדהות עם הדמויות האלו באופן שישנה אותם For Good, הדבר המובהק ביותר שאני יכול לומר על פרויקט ההמשך הזה הוא שהוא לא הצליח לשנות אותי - או את חומר המקור הלקוי שלו - For the better.
ציון שלנו:
טוב👍🏼
הטוב
+״מרשעת: חלק 2״ היה אמור להיות הסיום הגדול והמרגש של הדמויות שזכינו להכיר ולאהוב בשנה שעברה, אך לצערי הוא לא מצליח לעמוד במשימה הזאת
פסק הדין
״מרשעת: חלק 2״ היה אמור להיות הסיום הגדול והמרגש של הדמויות שזכינו להכיר ולאהוב בשנה שעברה, אך לצערי הוא לא מצליח לעמוד במשימה הזאת
7.5
מה דעתכם?האם אהבתם יותר את סרט ה-״מרשעת״ הראשון או השני? והאם יש שיר מהסרט החדש שהכנסתם לשמיעה חוזרת בפלייליסט שלכם?
🎥״מרשעת: חלק 2״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל, באנגלית ובדיבוב לעברית, וכן ב-IMAX וב-4DX.
Ariana Grande in Wicked: For Good
מתוך 10
עוד בקטגוריה
סרטים
ביקורת ComicON: ״צעצוע של סיפור 5״ - בקשת החברות התקבלה
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
18 ביוני 2026
עידו שייביץ
סרטים
ביקורת ComicON: ״קופה ראשית: הסרט״ - זן נדיר של קולנוע ישראלי
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
16 ביוני 2026
עומר בר-חי
סרטים
ביקורת ComicON: ״התגלית״ - מפגשים מהסוג הממוסחר
סרט המתח החדש של סטיבן ספילברג, בכיכובם של אמילי בלאנט וג׳וש אוקונור, שואף לעלות שאלה מסקרנת: אם העולם היה נחשף להוכחות חד משמעיות על קיומם של חייזרים, איך זה היה משפיע עלינו, על האמונות שלנו ועל היחס שלנו אחד לשני. האם פרויקט שמחזיר את ספילברג לז׳אנר המדע הבדיוני, בו יצר קלאסיקות רבות בעבר, מצליח להוכיח שהבמאי האייקוני עדיין מסוגל להמם, להפתיע ולהניע את הרגש של הקהל המודרני?
עידו שייביץ
