תקציר: עיבוד קולנועי למערכה השנייה של המחזמר המצליח מברודווי, ״Wicked״. זמן מה לאחר אירועי ההתמרדות של אלפבה (סינת׳יה אריבו) כנגד רצונותיו של הקוסם הגדול (ג׳ף גולדבלום), היא עדיין ממשיכה לדבוק בניסיון לחשוף את שקריו ולהציל את החיות שכלא וניצל. נסיונותיה של אלפבה להוכיח את הצדק יתפסו כהשתתת טרור באזרחי עוץ, בדיוק במקביל לקידומה של גלינדה (אריאנה גרנדה) לתפקיד הציבורי של המכשפה הטובה תחת תמיכתה הפוליטית של מאדאם מוריבל (מישל יאו). הניגודיות בין המיצגים הפומביים של שתי הדמויות תוביל אותן ליריבות שתסכן את החברות ביניהן ותפגע בנקודות הכי רגישות שלהן - ואף להגעתה הבלתי צפויה של ילדה עם כלבלב כל הדרך מקנזס.

כפי שכתבתי בביקורת המקורית שלי לסרט הראשון, יצא לי לראות את המחזמר הבימתי ״Wicked״ כמה שנים טובות לפני שעלתה הגרסה הקולנועית למסך. אי שם בשלהי 2022, בתיאטרון גרשין שבניו יורק, נחשפתי לראשונה לזווית הייחודית של העולם של ארץ עוץ. התפאורה הייתה מרשימה, עיצוב התלבושות והאיפור היו די מרשימים ובסופו של דבר גיליתי ש... לא אהבתי את המחזמר. לא הצלחתי להתחבר לשירים ברמה שארצה לשמוע אותם שוב, הסיפור לא ריגש אותי במיוחד ולא הצלחתי להבין על מה ולמה המהומה. שנים חלפו עד שיצא הסרט הראשון, אליו ניגשתי בזהירות אופטימית. בדרך כלל אני מצליח להתחבר הרבה יותר טוב למחזות זמר כשהם מופקים ברמה קולנועית, אם כי זכרתי שגם את השירים הפופולריים של המחזה לא מצאתי קליטים ועל כן לא בטוח שאהנה. אך למרבה ההפתעה, דווקא מצאתי את עצמי מאוד מתרשם מהתוצאה כפי שהוצגה על המסך בחלק הראשון. אומנם היו לי גם הסתייגויות לגבי האופן הויזואלי שבו הוצג, אבל מהר מאוד התחברתי למספר שירים בולטים שבו (האהוב עליי הוא כמובן Dancing Through Life), התלהבתי מהאספקטים הטכניים ואף עמדתי נחוש שלאריאנה גרנדה הגיעה הזכיה באוסקר לשחקנית המשנה על הופעתה שם. כך יצאנו לאינטרמישן של שנה, במהלכה דבקה בי רוח ה-Popular וזייפתי את הצעקה של Defying Gravity פעמים רבות. אחרי שבועות של הקרנות מצומצמות ברחבי העולם, סוף סוף המערכה השנייה עלתה בבתי הקולנוע בישראל. נרגשתי לשבת לראות אותו על המסך הגדול ביותר ביום הפתיחה, וגיליתי ש... אני מבין למה לא אהבתי את המחזה.

המערכה השנייה של ״מרשעת״ ידועה גם לציבור אנשי מחזות הזמר כחלק היותר בעייתי ופגום שבעלילת המופע הבימתי. אם החצי הראשון שלה מספק לנו סיפור יריבות נעורים תוסס עם שירים פנטסטיים ונגיעות קוויריות, החצי השני נוטה יותר למלחמה פוליטית בין שתי מחנות וכביכול להעלאת הסיכונים של הדמויות השונות, תוך כדי הצורך לשלב ברקע שלו את הסיפור הקלאסי של דורותי וטוטו. הרבה מהחן והקלילות שליוו אותנו בהתחלה מתפוגגים בחלק הזה, כשהדמויות שהכרנו כחביבות ושטותיות הופכות לפולטיקאיות של ממש. במקום מסוים, למרות השימוש הפרקטי בקסם, המערכה השנייה מרגישה הרבה פחות ״קסומה״ במובן האווירה שהצופים מוכנסים אליה. במקום אופטימיות ודמיון, נכנסת המציאות הקודרת והקשה שגם מובילה לאכזבות. השינוי המהותי בטונים הוא אומנם חלק מהמטרה המקורית של המחזה, דבר אופייני לסרט שמתרחש זמן רב לאחר העלילה הקודמת לו - מקרה דומה לניסיונות השוואה בין ״הארי פוטר״ הראשון לאחרון. אך בעצם הפנייה החדה מאווירת התוכן אליה התרגלנו, קל מאוד גם לאבד את הקהל. אין בעיה לעשות סיפור פנטזיה רציני, אבל זה לא מה ששיווקתם לנו עד השלב הזה. ובעיניי, המחזה לא ממש מצליח לפצח את הרצינות הזאת. הכיף נגמר ב-Defying Gravity ובעיקר ניכר שמדובר במערכה שנועדה לסגור שאלות שנפתחו בעצלנות, לזרוק את הרפרנסים המתבקשים לסיפור שכולנו מכירים ולהריץ אותנו עד הסוף. אז כבר מלכתחילה, להפקה הקולנועית של ״מרשעת״ לא היה בהכרח בסיס טוב לעבוד איתו בסרט ההמשך.

הפקת הסרט ניגשת לחומר כבר ממקום קצת אחר ושונה, והוא בעיקר נגזר מההחלטה של ההפקה לפצל את עלילת המחזמר לשני סרטים שונים. על פניו, בחירה מורכבת שכוללת בתוכה הרבה סיבות חיוביות ושליליות, אך זה המצב. כך, נאלצות התסריטאיות והבמאי להאריך מערכה שאורכה המקורי הוא שעה בלבד לכדי סרט של שעתיים ו-17 דקות. זה אומנם נשמע כמו הזדמנות טובה לתת יותר פירוט לאירועים של חומר המקור ולפתח את הדמויות שלנו באופן שנקודות המפתח של המערכה יעברו עם יותר אימפקט אצל הצופים. לצערי, הכתיבה התסריטית הנובעת מהפרויקט השני היא הבעיה הכי חמורה שלו והאשמה מספר אחת בכך שהחוויה שלי לא הייתה טובה כמו קודמה.