ביקורת קומיקאון: Ghost of Yotei - נקמה עושים באהבה או שלא עושים בכלל

רז משאט
Sep 25, 2025
9 min read

"I'm sorry it came to this, little wolf" - לורד סייטו

תודה רבה לפלייסטיישן ישראל על העותק לביקורת! הביקורת אינה מכילה ספוילרים למשחק Ghost of Yotei

הסיבה שיש לי פלייסטיישן בבית היא קודם כל ולפני הכל המשחקים האקסלוסיבים של פלייסטיישן סטודיוס. משחקי הסינגל פלייר AAA שיוצאים מבית האולפנים האלו, לרוב לא נמנים רק בין משחקי המחשב הטובים ביותר, אלא גם בין מוצרי התרבות הטובים ביותר, ומצליחים לספק חוויה מיוחדת במינה שלא קיימת כמעט בשום מקום אחר במדיום הגיימינג. משחקים כמו Spider-Man של אולפני אינסומניאק, וסדרת משחקי The Last of Us המופתית מבית אולפני נוטי דוג הם רק חלק קטן ממשחקי הצד הראשון של פלייסטיישן, שבעזרת משחקיות ממכרת וכיפית וסיפור מפעים ומרגש סיפקו עבורי (ועבור לא מעט שחקנים אחרים) חוויות גיימינג מיוחדות במינן, שהפכו לאט לאט את פלייסטיישן לפלטפורמה הטובה ביותר עבור שחקני סינגל פלייר גדולים. בעבר פלייסטיישן היו מוציאים משחק בסדר גודל כזה פעם בחצי שנה, אלא שלאחרונה משהו השתנה ונהייתה בצורת ארוכה של משחקי סינגל פלייר גדולים ואיכותיים מבית אולפני הבית של סוני. למעשה, מאז אוקטובר 2023 עם השקתו של המשחק Spider-Man 2, לא קיבלנו משחק סינגל פלייר AAA גדול מאף אחד מהאולפנים השונים שמרכיבים את פלייסטיישן סטודיוס (סורי Astro Bot, אתה לא נחשב). אבל עכשיו (כמעט שנתיים לאחר מכן), אולפני Sucker Punch שברו בצורת זו ומשיקים את המשחק הגדול והחדש הראשון שלהם ל-PS5, הלא הוא Ghost of Yotei.

https://www.youtube.com/watch?v=PVBLJYjSAhg

טריילר המשחק Ghost of Yotei

המשחק Ghost of Yotei, הוא לא רק המשחק הגדול הראשון של סוני מזה שנתיים, אלא גם המשחק הראשון של אולפני Sucker Punch מאז שהאולפנים שחררו את המשחק הקודם בסדרת המשחקים, Ghost of Tsushima, לפני מעט יותר מ-5 שנים. בהתאם לכך, היו לי ציפיות די גבוהות מהמשחק. אמנם ידעתי מראש שהמשחק הוא לא סיקוול ישיר לאירועי GOT (ובדיעבד אף אפשר לטעון שאין שום קשר עלילתי ולו הקטן ביותר בין המשחקים), אבל אחרי תוצר ברמה כל כך גבוהה וחמש שנות פיתוח נוספות, ציפיתי לקבל תוצר שלא נופל ברמתו מקודמו ואולי אף מתעלה עליו. 20 שעות של דם יזע ונקמה אח״כ, גיליתי לשמחתי, שאכן מדובר בתוצר משודרג ועילאי יותר כמעט בכל מובן אפשרי, חוץ מאלמנט אחד וקריטי במיוחד…

נקמה פשוטה

אלמנט זה הוא לצערי לא אחר מאשר הסיפור הכולל של המשחק, מה שנחשב לאחד האלמנטים הקריטיים ביותר של המשחק, אם לא הקריטי ביותר ביניהם. כמו בכל משחק AAA של אולפני פלייסטיישן, ציפיתי לקבל גם הפעם סיפור סוחף מאין כמוהו, עם דמויות עמוקות וטוויסטים שומטי לסתות, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי חווה סיפור שהמילה הכי טובה שמתארת אותו היא ממוצע. זה לא סיפור רע כמובן, ואני חושב שיש לו סיקוונס פתיחה וסיקוונס סיום מטורפים בהחלט, שפותחים ומסיימים את המשחק בצורה לא רעה בכלל, אבל בסופו של דבר במשך רוב הזמן הרגשתי שמדובר בסיפור שכבר ראיתי בעבר ולא מחדש לי שום דבר. הבעיה הכי גדולה של הסיפור הייתה דמותה של הגיבורה הראשית אטסו אותה אנחנו משחקים, שהייתה פשוט לא מעניינת (ולא, אין פה שום קשר לווק). מסע הנקמה שלה היה מאוד פשטני וסטנדרטי, הפיתוח שלה היה קצת מוזר ולוקה בחסר ומספר בחירות עלילתיות די תמוהות שהופיעו ממש בתחילת המסע גרמו לי מאוד לפקפק באמינות שלה, בדילמות השונות שהסיפור שלה אמור להעביר וברצון שלה לנקמה. סיפור הנקמה הפשטני הזה עוד הופך לעוד יותר בינוני, אם מתחשבים בעובדה שברפרטואר של סוני נמצא גם המשחק The Last of Us Part II, שמכיל בתוכו את סיפור הנקמה הטוב ביותר בכל הזמנים, ולידו כל סיפור נקמה (וגם הסיפור הזה) מחוויר לגמרי.

Ghost of Yotei PS5 — נקמה קלאסית ודי פשוטה - באדיבות סוני

העובדה שהסיפור הרבה אבל הרבה יותר פשטני, מהמשחק הקודם בסדרה, Ghost of Tsushima, לא עוזרת לדמותה של אטסו ולסיפור הכללי של המשחק. במשחק הקודם עקבנו אחרי דמותו של ג'ין סאקאי, הסמוראי האחרון שנשאר בחיים מהשבט שלו, ואחרי הניסיון שלו לנקום בכובש המונגולי שמנסה לכבוש את אדמתו. במהלך אותו המסע ראינו איך ג'ין מתפתח ובהדרגה חורג מהנורמות והמוסר שהכתיבו לו בתור סמוראי, ואיך הוא לאט לאט מאבד את עצמו במהלך אותו מסע לשחרור המשפחה והחברים שלו. קונפליקט פנימי זה, הפך את הסיפור של GOT לסיפור מאוד מיוחד ושונה בנוף, שהצליח להציג דילמות מוסריות מסקרנות מאוד. לכן, קיוויתי לראות קונפליקט דומה גם ב-Ghost of Yotei, אך לצערי הוא כמעט ולא קיים. נכון, דמותה של אטסו אכן עוברת מסע ומגיעה להבנה מסוימת לגבי המהות של נקמה, אבל אותו מסע, הוא כאין וכאפס לעומת אותו המסע של ג'ין. כבר מהשנייה הראשונה שאנחנו פוגשים את אטסו, אנחנו רואים איך אטסו נלחמת כמעט בלי שום קוד של כבוד, ואיך אין לה בעיה להשתמש באף טקטיקה מלוכלכת. מהר מאוד הסיפור מאבד כמעט לחלוטין את אלמנט הקונפליקט העצמי שלו, והופך אותו כאמור לסיפור נקמה מאוד פשוט ובנאלי.

מלחמה יפנית

אבל כאמור, העובדה שהפעם המשחק מציג סיפור די בינוני, מפוצה בשיפור כמעט בכל אספקט נוסף, בראש ובראשונה המשחקיות עוברת שדרוג ושיפור עצומי מימדים. כל מה שהיה טוב ב-GOT נשאר ועבר אף שיפור, וכל מה שהיה רע נעלם כלא היה, מה שיוצר משחקיות כיפית וממכרת. בראש אותם אלמנטים משחקיים עומדת מכניקת הקרב האדירה שהופכת גם הפעם להיות גולת הכותרת של המשחק. בבסיסה עומדת עדיין אותה מכניקת קרב מ-GOT שמאפשרת שימוש במספר נשקים שונים (שהחליפו את ה-Stances של ג'ין והקנו לאטסו עוד אלמנט מגניב) כדי להילחם באויבים השונים שמשתמשים במתקפות שונות ומגוונות שמקנות לקרב תחושה מאוד מגוונת וורסטילית, גם אם בסופו של דבר, אנחנו מספימים לחיצות על ריבוע, עיגול ומשולש. על מכניקה בסיסית זו המשחק מוסיף לא מעט שדרוגים שמשפרים את חווית הקרב באופן משמעותי, כאשר שני השינויים המשמעותיים ביותר, הם האופציה לפרוק את האויב מנשקו (ואז לזרוק אותו עליו בחזרה), וזאבה שחוברת אלינו (ואופציה לחזק את מערכת היחסים שלנו איתה דרך מספר משימות צד שונות) ומצטרפת אל אטסו בחלק מהקרבות. שינויים אלו לא רק הופכים את הקרבות השונים במשחק לכיפיים הרבה יותר ולמגוונים ומלאי אקשן בצורה כזו, שרק תגרום לכם לרצות לצוד עוד ועוד סמוראים ופושעים במשך שעות, אלא גם מאפשרים למשחק להציג מספר לא מבוטל של קרבות ענק במהלך הסיפור הראשי, שדוחפים את המשחקיות של המשחק אל עבר הקצה שלה בצורה הטובה ביותר שניתן להעלות על הדעת. במהלך אותם קרבות בהם אטסו וחבריה נלחמים בעשרות (אם לא מאות) אויבים שונים, האקשן חוגג על המסך והמוח מתמלא בדופמין, כאשר אנחנו חווים על המסך עוד רגע שיא שניתן בקלות לחשוב שלקוח הישר מסרט מלחמה יפני. אנחנו ממש חווים את שדה הקרב בידיים ומנצלים אותו לטובתנו, כאשר אנחנו כותשים עדר של אויבים בקרבות שמכריחים את השחקן להשתמש בכל מגוון היכולות שהוא למד עד כה (ולפעמים גם מקנים לו יכולת חדשה). קרבות אלו יוצרים את רגעי השיא של המשחק, שמציבים סטנדרט חדש למשחקי מחשב העוסקים בסמוראים וביפן העתיקה.

מגלי ארצות

מעבר לכך, אלמנט חשוב נוסף שעובר שדרוג משמעותי הוא חקר העולם הפתוח. גם הפעם ובדומה ל-GOT מדובר במשחק עולם פתוח שמציג בפנינו את Ezo אי קטן (ואמיתי) בצפון יפן שבמרכזו מתנשא אל על ההר Yotei וטומן בתוכו סודות ופעילויות רבים. המשחק מציג לנו אי זה לאט לאט, אזור אחד בכל פעם ובכל מאותם האזורים מעודד אותנו לחקור אותו ולמצות אותו עוד תום כדי להשיג לא מעט יתרונות, כסף ואפילו כלי נשק ושדרוגים חדשים, שיהפכו את חווית המשחק למהנה הרבה יותר. משימות צד אלו שממלאות את Ezo מקצה לקצה, יחד עם התקלויות אקראיות בחבורות של אויבים שנהיות יותר ויותר קשוחות עם ההתקדמות שלנו במשחק, ואלמנטים מוכרים מהמשחק הקודם (כמו המעיינות החמים, וענפי הבמבוק), יוצרים לא מעט פעילויות שאפשר (ואף כדאי) לעשות בין משימה ראשית אחת לשנייה. אבל בנוסף לכך הן גם עשויות בצורה מספיק מגוונת כדי שלא תורגש חזרתיות ורפטטיביות כמעט בשום שלב במעלה הדרך, בין אם אלו מסלולי פארקור במקדשים שונים שמשיגים לנו צ'ארמים חדשים, לבין באונטיז שונים שמאפשרים לנו לחסל את הגנרלים הגדולים של לורד סייטו ולהחליש את אחיזתו בשטח (ולקבל עוד קצת כסף), לבין אופציות לחזק את קשר הידידות עם הזאבה שלנו ולפתוח לה יכולות חדשות. המשחק מלא במגוון רחב של אופציות ותעסוקה שבשילוב עם אותם שדרוגי משחקיות נוספים דואגים לכך שלא תהיו משועממים אפילו לרגע. כמו כן ראוי לציין שהשזירה של אותן משימות צד ואלמנטים צדדיים מפוזרים בשטח בצורה די חכמה ורחבה, כך שאין אפשרות לא להיתקל בהן במקרה או בכוונה. השילוב של כל הדברים האלו גרם לי לא מעט פעמים להישאב אל תוך העולם הרחב והשופע שיש למשחק להציע, עד שבסופו של דבר ממש הכרחתי את עצמי להתמקד בסיפור הראשי של המשחק כדי שאוכל לסיים אותו בזמן לביקורת (מה שלא תמיד צלח).

יחד עם זאת, אני חייב לציין אלמנט אחד שלא אהבתי במשחקיות החדשה, והוא סגנון המשחק החופשי במשימות הראשיות, או יותר נכון החוסר שלו. הפרסומים והטריילרים השונים של המשחק הציגו לנו את היוטי סיקס, חבורה של שישה לוחמים שצדו והרגו את כל משפחתה של אטסו, ואותם אנחנו צדים חזרה במסגרת מסע הנקמה שלה. חומרי השיווק השונים של המשחק הבטיחו לנו שנוכל לצוד אותם באיזה סדר שנרצה, כדי שנתאים את מסע הנקמה של אטסו לסגנון האישי שלנו, אבל בפועל זה לא מה שקורה. בעוד שאנחנו יכולים להתחיל לצוד את כל אחד מחברי החבורה באיזה סדר שנרצה, המצוד אחרי שלושת חברי היוטי סיקס המעניינים ביותר ובראשם כמובן מנהיגם לורד סייטו, נחסם למעשה עם סיום המשימה הראשונה שקשורה לכל אחד מהם, עד שנשלים את מסע הציד של החברים האחרים. מעבר לכך, למרות שאת שאר חברי החבורה ניתן לצוד פחות או יותר באיזה סדר שנרצה, המשחק מסליל אותנו מאוד ללכת בדרך מסוימת מכיוון שבאזור אחד הוא שם משאבים וכלי נשק שמאוד יעזרו לנו בתחילת המשחק, ובאחרים כאלו שיהיה בהם שימוש רק הרבה יותר מאוחר במהלך המשחק. כך, המשחק למעשה מייצר עבורנו אשליה של בחירה חופשית וחופש פעולה שלא באמת מתממשים, ורק מייצר תחושה מתסכלת מעט של שקר בפרסום. נכון, זו לא בעיה גדולה כל כך, ובהינתן היתרונות הרבים האחרים שיש למשחק חיסרון זה די מתגמד, אבל זו כן נקודה שראוי לציין במיוחד עבור אלו שסגנון משחק חופשי ופחות לינארי חשוב עבורם. אני חושב שהפתרון הפשוט ביותר עבור אולפני Sucker Punch היה לא לשווק את זה כמשחק עם סגנון די חופשי ומשוחרר ובמקום זאת ליצור חוויה לינארית אחידה, כי באותה המידה שזה עבד ב-GOT זה בהחלט היה יכול לעבוד גם הפעם.

יופי יפני

מעבר לעובדה שהעולם הפתוח שאנחנו חוקרים במהלך אותו מסע נקמה, הוא עולם עמוס וגדוש בפעילויות, הוא גם מוצג בצורה מרשימה ופסטורלית של ממש. ההבדל הגרפי בין GOT לבין GOY מורגש בהחלט גם ברמה הגרפית כאשר העולם נראה הרבה יותר חי ונושם והרכיבות הארוכות שקיימתי בין האזורים השונים במפה, הרגישו לי לעיתים כאילו נלקחו הישר מנשיונל ג'יאוגרפיק. השיפור הגרפי לא קיים רק בחלקים השקטים והרגועים ביותר של המשחק, ולמעשה היופי של המשחק בולט יותר דווקא באותם קרבות ענקיים ועקובים מדם שהזכרתי קודם לכן. העובדה שהמשחק נראה כל כך מרשים גם כשעשרות של דמויות שונות חולקות את המסך ונלחמות אחת בשנייה, לא רק ראויה לשבח, אלא גם מצליחה לתרום לאותה תחושת דיוק ואפיות שהמשחק מנסה ליצור, ולהעביר את רגעי השיא של המשחק כולו בצורה פנומנלית גם מהפן הויזואלי. גם קרבות הבוס השונים (ובמיוחד הבוס הראשון והאחרון), נראים מצוין וכמו שהמשחק מצליח להראות טוב כשיש דמויות רבות שנלחמות במקביל, הוא מצליח להראות לא פחות טוב (ואולי אפילו יותר), גם כאשר מדובר בקרב אפי של אחד על אחד. באותם קרבות הדגש הוא על הפרטים הקטנים של הדמויות השונות, ואנחנו רואים איך ככל שהקרב מתקדם הדמויות נהיות יותר ויותר פצועות ומותשות, מה שבהחלט משדרג את החוויה והאמינות של המשחק גם ברגעים האלו.

אבל כמו בכל אספקט אחר במשחק זה, גם הגרפיקה של המשחק לא מושלמת (אם כי היא בהחלט משודרגת), כאשר יש ברגעים מסוימים במשחק בעיות ביצועים קטנות שבהחלט מרגישים בהן. נכון, זה לא קורה כל הזמן ובעיות אלו לא מופיעות במקומות שהופכים את המשחק לבלתי שחיק חס וחלילה (Mindseye אני מסתכל עליך), אבל כן יש מספיק מהן, כדי שלא יהיה ניתן להתעלם מהן לגמרי. חלק מהבעיות האלו גרמו לכך שמצאתי את עצמי מפסיד בקרבות כי המשחק לא הספיק לקלוט את הלחיצה שלי בזמן, ובעיות אחרות הובילו לכך שמידי פעם חלק מהדמויות התנהגו והלכו בצורה מסוימת שהרגישה מאוד מכנית ומלאכותית (מה ששבר את האשליה שהמשחק ניסה לייצר). על אלו התווספו גם בעיות נוספות בחלק מהסצנות השונות כאשר האנימציה של השפתיים זזה מוזר מידי, והדמויות מקיימות דיאלוג חסר כל הגיון (מתייחסות לדמות מסוימת שכבר מתה בלשון הווה למשל), מה שהוביל לכך שמצאתי את עצמי בלא מעט מקומות נאנח מעט ומצקצק בקול. ייאמר לזכותם של Sucker Punch וסוני, שמלבד העובדה שלא מדובר בדברים שמשפיעים על חווית המשחק מקצה לקצה, אלא רק מעט פוגמים בחוויה, גם ככל שעבר הזמן ויצאו עדכונים נוספים מצאתי את עצמי פחות ופחות חווה בעיות אלו, ובשעות האחרונות שלי במשחק כמעט ולא נתקלתי בהן (למעט מקרה בודד או שניים). אני מניח שככל שיעבור הזמן ו-Sucker Punch יוציאו עוד ועוד עדכונים, הבעיות האלו יצטמצמו וייעלמו לגמרי. אבל אני חושב שזו עדיין נקודה ראויה לציון, במיוחד כשמדובר באחד מאולפני הבית של סוני, כי סוני הוכיחה לא פעם ולא פעמיים שהיא יכולה לספק משחק מופתי מכל הבחינות הטכניות כבר מהגרסה הראשונה.

אז נכון Ghost of Yotei, הוא אולי לא המשחק המושלם שהוא היה יכול להיות, אבל זה לא אומר שהוא לא משחק איכותי, מרתק ובעיקר מהנה. על הבעיות שהסיפור הדי פשוט ובאנלי שלו מייצר, המשחק מפצה עם משחקיות משודרגת מכל בחינה אפשרית שרק תגרום לכם להתמכר ולרצות לצוד עוד ועוד קבוצות של סמוראים ופושעים, ועם עולם שופע ורחב שיציע לכם מגוון רחב של משימות ופעילויות גם אחרי שהסיפור הראשי של המשחק הסתיים. על כך, תוסיפו גם גרפיקה מרהיבה שמצליחה להעביר את אותו עולם רחב והקרבות הענקיים והעקובים מדם, בצורה ויזואלית פנומנלית, ותקבלו משחק סינגל פלייר AAA ברמה ובאיכות שאנחנו רגילים לקבל מסוני. משחק שלא רק שווה את הכסף שלכם, אלא גם מציב סטנדרט חדש למשחקי סמוראים ושכירי חרב יפנים (לפחות ברמה הטכנית).