ביקורת ComicON: ״בהצלחה, תהנו, אל תמותו״ - דיסאוטופיה עכשיו

תמונת קאבר

תודה ליונייטד קינג ולקהילת הקולנוע הישראלית על ההזמנה להקרנת העיתונאים!

תקציר: אדם הזוי מהעתיד (סאם רוקוול) מגיע ערב אחד לדיינר אמריקאי, לבוש כולו בחליפה מלאת חוטים. הוא קורא אל עבר הסועדים בדרישה - הוא זקוק לכמה מתנדבים שיסייעו לו להציל את העולם מעתיד רע במיוחד שעומד לבוא. לאחר שהוא בוחר בצורה מושכלת כמה אנשים שיצטרפו למסעו, מתבהרת המשימה המרכזית: עליו לדאוג להגיע לחדרו של ילד מפתח אחד ולהתקין עליו חומות אבטחה מתקדמים, לפני שישלים הילד את פיתוחה של מערכת בינה מלאכותית חזקה ביותר ובעלת מודעות עצמית. לאורך הדרך, יתבהר לאט לאט כי המתנדבים הנבחרים אינם כל כך זרים להשפעות המפחידות של העולם הטכנולוגי המתהווה על חייהם האישיים.

זה לא סוד שבשנים האחרונות ומיום ליום, הבינה המלאכותית עושה את צעדיה אט אט להשתלט על אספקטים רבים של החיים שלנו. בין אם זה לענות לנו על שאלות שתהינו לגביהן, לעזור לנו עם לימודים אקדמאיים, לפתח פרויקטי קוד מאפס רק מתוך רעיון או הכי גרוע, להיות נושא ראשי של הפסטיגל. אני בטוח שאתם גם רואים לא מעט דיונים בעד ונגד לכך ברשתות החברתיות, ואפילו לי יצא לדון על כך כחלק מהניתוח שלי לפלוריבוס או הביקורת של ״הנאשם״. במובן מסוים, הדיון הנוכחי בנושא הזה הפך להיות פחות או יותר הקלישאות שהדור לפנינו יישם כאשר הוא ראה את כניסת המחשבים למרחב הביתי - של אמירות שזה ״מרקיב את המוח״ והולך להוביל לפגיעה בכושר היכולת של הדור הצעיר. בשונה מסרטים אחרים המתמקדים בלהלאות אתכם בקונפליקטים אתיים ציבוריים שגם ככה אתם נחשפים אליהם בשגרה, הסרט הזה לוקח דווקא כיוון מעט שונה. הוא זוכר שהוא מיועד להיות חוויה מעט אסקפיסטית והוא יודע שאתם יודעים מה האג׳נדה שהוא בא לקדם. הוא לא מצפה שתתנו לו נקודות זכות רק בגלל שהוא מציג את הבינה המלאכותית באופן שלילי. למרבה הפתעתי, התברר כי הוא דואג להסתיר בחובו אמירות הרבה יותר גדולות מזה.

סרטו החדש של גור ורבינסקי (״שודדי הקאריביים״ 1-3), הראשון מזה עשור, פחות מתמקד במהלך חוויתו המוצגת בהטפה לעולם על כמה שהוא הולך בכיוון הלא נכון, על אף מה שעלול להשתמע מהתקציר שלו. במקום זאת, מטרתו היא לגרום לנו כקהל להרגיש חוסר נוחות עם העולם הנוכחי וגישתו הטכנולוגית, כפי שכבר התחלנו לקבל אותה כסטטוס קוו. הוא נמנע מלהתמקד על המחר, ובוחר להתמקד על מה שקורה בינינו היום - דברים שהאדם הממוצע היה אומר שהם כבר בסיס אורח החיים האנושי בעשור השלישי של המאה ה-21. למעשה, למרות השיוך הגדול שלו לעיסוק בבינה מלאכותית, היא אינו אלא אספקט מסוים בין הנקודות הסיפוריות המדגישות כי ההשתלטות הטכנולוגית הייתה פה הרבה לפניה, בדרכים שיתכן שכבר הדחקנו. בין אם מדובר בבני נוער המשתעבדים לגלילה אינסופית בפיד אנכי של סרטונים מושכי עין ולוכדי תשומת לב, תוך כדי שמוחדרים להם למוח מסרים שיווקיים ופוליטיים מתחת לרדאר, ובין אם מדובר בניסיון בניית עולם וירטואלי אוטופי שיכול להוות פיתרון נפשי לאנשים שמאסו בגורלם המר בחוויה האנושית אליה נולדו (״מטאוורס״). אין לי ספק שכל מי שקורא את הביקורת הזאת מחזיק בלפחות אפליקציה חברתית אחת על הסמארטפון שלהם ובזמני ביניים מבלה בה זמן ניכר בגלילה ללא קץ. היום זו הנורמה, כמובן, אך זו בדיוק הנקודה המרכזית - להראות לנו שכבר הפכנו מאולחשים והתרגלנו לקבל מחשבתית קדמה טכנולוגית שיותר שולטת בנו, מאשר שאנחנו שולטים בה. הותנינו פסיכולוגית לחפש את הסיפוק הזה, ולו המעט ממנו, שהיא התמכרות לא שונה בחומרתה ובעוצמתה מסוכר או מניקוטין.

Juno Temple, Zazie Beetz, Michael Peña, Sam Rockwell, Haley Lu Richardson, Georgia Goodman, and Asim Chaudhry in "Good Luck, Have Fun, Don't Die"

הפרויקט מוצג לקהל בשני רבדים - הסיפור המרכזי והראשי על האדם שמנסה את מזלו להציל את העולם בסיוע של חבורת אקראיים, ומידי פעם בעיקר בחציו הראשון, עצירות להבלחות של סיפורי רקע של אותם אקראיים. אותם קטעים הם סיפורים קצרים, המוכלים בתוך עצמם, המתעסקים בחוויות אישיות של הדמויות בהן הקדמה הטכנולוגית שינתה את כל מה שהכירו בנוגע למציאות שלהם. למרות שסיפורים אלו מלאים בהומור שחור שבאמת מהנה לצפייה, הם עלולים להיראות על פניהם כמו פרקים קלאסיים של ״מראה שחורה״. בעיניי, מדובר בחלקים הטובים ביותר בסרט בפער, שנהניתי בכל פעם שפנו לכיוונם וקצת התאכזבתי בכל פעם שחזרו מהם. כל אחד מהם נותן מבט מסקרן ואף סאטירי-ריאליסטי על אספקט טכנולוגי מוזר אחר, שבהסתכלות ראשונית עלול לגרום לקהל לראות אותו כמדע בדיוני הזוי ומנותק מהם. אך לא קשה לראות תוך זמן קצר איך כל אחד מהסיפורים האלו מתכתב עם הטכנולוגיות הקיימות בימינו אנו. אפילו עלילה המתעסקת בהיקשרות רגשית לשחזור ממוחשב של אדם שנהרג היא כבר לא פיקציה מסרט. בכך, הרגעים האלו שוברים את תחושת הביטחון ההומוריסטית של הקהל בהם ובמעט עיבוד מחשבתי גורמים להם באמת להבין עד כמה אובדן האנושיות היא מסלול שכבר התחלנו ללכת בו מזמן, אפילו אף הצופה עצמו. אלו הם הרגעים בהם האמירה הביקורתית של היוצר על החברה מורגשת בצורה הכי עוצמתית ומעודדת את הצופה להסתכל על הרגליו מזווית אחרת. אין ספק שאלו הם רגעים שממש הערכתי, שבו בזמן נותנים לסרט ערך יותר מסתם חוויה כיפית, וכן גורמים למסר שלו לעבור בצורה חכמה במיוחד שאינה מטיפה ואינה בנאלית.

באשר לסיפור המעטפת, איתו אנחנו זוכים לחוות את מרבית הזמן שלנו, אני חושב שהוא לא לגמרי מצליח לשמור על איזון איכותי לכל אורכו. ההתחלה שלו נהדרת, כשנאומו של האיש מהעתיד בדיינר מוצג בקלילות ובהומור, לצד עבודת צילום ועריכה הרוכבים בדיוק על אותו גל ובכך מוציאים סיקוונס מהנה במיוחד לצפייה - במיוחד בהתחשב בלוקיישן הדי קטן ובכמות גדולה מאוד של שחקנים. גם חלקו המאוחר מצליח להיות די מסקרן, כאשר על אף שהוא עמוס באפקטים ובספקטקל ששואף להציב את הפרויקט בין כותרי המד״ב המובילים בצורה מעט מוגזמת לטעמי, הוא עדיין מצליח להציג פה ושם רגעי שיח בין דמויות המאתגרים את כיוון המחשבה של הצופים בדרכים מעניינות. דווקא מרבית החלק האמצעי של אותו סיפור הוא הסגמנט הבעייתי בעיניי, שכן קיימת תחושה שרובו קיים בעיקר על מנת למשוך זמן. בין אם זה ניסיון של הקבוצה להתחמק משודדים במסכות שהסיפור לא מקנה להם אישיות, או שימוש ב-״יצירות״ תועבה בסגנון הכלאות הזויות של AI כאלמנט קומי-ביזארי, שלרוב מוזיל בעיניי את חוכמתו של הסרט לצורך ״מגניבות״ מאשר מוסיף עוד סאטירה לתערובת. למעשה, למכשולים בדרך של הגיבורים שלנו כמעט ואין בנייה עלילתית כלל. יש להם איזו שהיא הצדקה בקווים כלליים, אבל לא מוצגת סיבה ממשית ללמה דווקא אלו האנטיגוניסטים באותו רגע ולמה שאלו ישאפו לפגוע בכל אדם שאינו הדמות של סאם רוקוול. אני תיארתי לעצמי נוכח הצפייה, כי הסרט הולך להפתיע עם טוויסט אירוני וכי למעשה דמותו של סאם רוקוול היא ״בוט מלמד״ בעוד שהאקראיים הנבחרים הם למעשה ״בוטים לומדים״ שנבחרו באקראי ונבחנת היכולת שלהם לשרוד עד סופה של המשימה. זה למעשה היה יכול להיות מעניין, כשהיינו מגלים שלמעשה כל ההתרחשות היא תהליך ״למידת מכונה״ של ה-AI להתגונן מפני נזקים שבאים כנגדו, בעתיד שאינו נמנע מלכתחילה. במקרה שכזה, לא היה צריך יותר מידי הצדקות לנציגים הנלחמים מולם, כי מבחינת ״התוכנה״ אלו יכלו להיות אתגרים מג׳ונרטים ממילא שמחבלים בדרכם באקראיות מלאה. לצערי, זה לא הכיוון שהסרט לוקח, ומערכתו השלישית הולכת בכיוון קצת יותר תבניתית לסרט אקשן משיכלה להיות בפוטנציה.

from "Good Luck, Have Fun, Don't Die"

אני כן אשמח לציין לחיוב את הבחירה המפתיעה של הסרט לאפשר לעצמו לגעת בנושאים יותר רגישים ואפלים של החברה האמריקאית. אני לא מדבר על פוליטיקה, אבל אני כן מדבר על אירועים חוזרים ונשנים שלרוב נתקלים בתדהמה ציבורית - ועל ההשלכות שלהם, שאמורות להיות הרבה יותר מורכבות לעיבוד מהאופן שהם מוצגים על המסך. למעשה, הסרט משתמש בהם בעיקר ברקע של הסיפורים ולא מתיימר לשים אותם בקדמת הבמה על מנת להיות מרכז ההלם של הצופים (דברים שביקרתי לרעה ב-״המנט״ וב-״אלינור הגדולה״). בפועל, החוצפה הזאת מהכיוון התסריטי משרתת את מטרתו הסאטירית של הסרט. הוא מצליח לגרום לסיטואציות להיראות קיצוניות בצורה קומית, תוך כדי שהדמויות בסיפור לוקחות אותן בקלילות כאילו מדובר בדבר שגרתי. זה גם יוצר חיבור יותר טוב של הקהל לדמות האנטיגוניסטית בכל רגע נתון, הרואה בדברים המתרחשים כהזויים, אך גם מקנה אצלו את המחשבה בראש ש-״אני בחיים לא הייתי מגיב ככה לסיטואציה כזאת, מה הם רובוטים?״. ככל שהאנקדוטה נהפכת מעט עשירה יותר מעבר לנקודות האלו, מתבהר מרכזה האמיתי וכן את הכיוונים המחשבתיים והרגשיים שמניעים את הדמויות לפעול כך. וברגעים אלה, הצופים עתידים להבין שיתכן מאוד וגם הם היו פועלים באותה הדרך, אם היו עומדים במקומן של הדמויות. שיתכן שאנחנו כבר עכשיו יותר ״רובוטיים״ ממה שאנחנו מאמינים על עצמנו.

מהבחינה הטכנית, למרות שהפרויקט הזה נושא תקציב נמוך של 20 מיליון דולר, הוא כן מצליח להשיג לא מעט מהמטרות שלו בצורה די מרשימה. אומנם אין לו שוטים עוצרי נשימה ומלאי תחכום עמוק, אך הוא מפצה עליהם בעריכה מעניינת למדי. היא דואגת לשמור על קצב תחלופת השוטים וגיוון הזוויות בהתאם לאופי של כל סצנה וסצנה, מה שמחמיא מאוד הן לסצנות האקשן והן לסצנות האישיות יותר. אני כן אגיד שיש לא מעט שוטים של תקריב על אלמנטים נייחים או על תנועות מעטות של חפצים דוממים על הרצפה, שאומנם מופיעים בקושי ל-2 שניות על המסך, אבל החיתוך המתמשך ביניהם ובין זוויות המצלמה על השחקנים כבר מאפשרים לסרט להחצין אנרגיה מהנה ולא להשתעמם ויזואלית על הצופה. אני מעריך את הבחירה הבימויית והסינמטוגרפית בתכנון שכזה. גם מבחינת עיצוב הפסקול, גם אם ההלחנות שלו לא יהיו זכירות, אני חושב שהן מתכתבות די טוב עם התוצר. בנוגע לאפקטים הממוחשבים, הם בעיניי מתחלקים לאפקטים דו-מימדיים (כלומר על מסכים) ואפקטים תלת-מימדיים (כלומר דמויות ואלמנטים במרחב הסרט). בעוד שאלו הדו-מימדיים דווקא מעוצבים בסטייל עתידני מגניב ממש שמשדר תחושות מאוד דומות ל-״אנטיטי״ מסדרת ״משימה בלתי אפשרית״, דווקא התלת-מימדיים פחות התחבבו עליי. זה לא שהם היו זוועתיים לצפייה (היכן שזה לא היה מכוון), הם פשוט הרגישו לי כמו מודלים די סטנדרטיים של חיות וחפצים. לא היה ניכר שהייתה יותר מידי השקעה בעיצוב סטייל ייחודי עבורם, או אפילו בדאגה שיחושו ריאליסטים - הם לרוב נעים ומוצגים בהפרדה מובחנת מהסביבה המצולמת. כמובן שמדובר בנגזרת של התקציב, והתוצאה יחסית מרשימה בהתחשב בסכום הנתון. אבל דווקא האפקטים האלו הם החלקים שהוזילו מעט את איכותו של הסרט בעיניי, מאחר וישנם סרטים מוערכים הרבה פחות עם תוצאות מפתיעות יותר. על אף זאת, אני מאמין שלצופה הממוצע לא יהיה עד כדי כך אכפת מכך.

from "Good Luck, Have Fun, Don't Die"

ביקורות רבות משבחות את עבודת המשחק של סאם רוקוול, בעיקר מאחר והוא השחקן המוביל שנמצא בראש רשימת השחקנים של הסרט. אני בהחלט יכול להתחבר לרעיון ולהעיד שהתפקיד של רוקוול דרש ממנו לא מעט מאמץ פיזי, השתחררות משחקית שמצליחה להרגיש טבעית ואפילו נימה וטיימינג קומיים שסוחבים חלק ניכר מחווית הצפייה בסרט. כל איכויות אלה לחלוטין נזקפות לזכותו. אך בעיניי, השחקנית שהכי נהניתי לראות בסרט הזה היא דווקא היילי לו ריצ׳רדסון. היא הצליחה לשקף את הדמות שלה בצורה מאוד כנה ומוחשית, שמחזקת את המקום שלה בסיפור ואת הזדהות הקהל עם המסע שהיא עוברת במיוחד. במהלך רוב הסרט היא מוצגת בתור בחורה דיכאונית שויתרה על עצמה, עם גישה חסרת אנרגיות או אכפתיות לזולת. אלא שבשלבים שאנחנו זוכים להכיר את הרקע שלה יותר מקרוב, אנחנו רואים אותה מפתיעה בהבעת רגש ותקווה לאושר שמתפיידים ממנה לאט לאט ומצדיקים את מצבה הנוכחי. הדמות אף זוכה להקצין אף מעבר לכך, כשאנחנו רואים כיצד הכאב וההתמדה שלה בכיוון מחשבתה מוציאים ממנה רגשות עזים של פחד ושל נחישות כאחד. היא בולטת במיוחד מעל השאר וניכר שהיא בין חברי הקאסט שהכי לקחו את הפרויקט הזה ברצינות, ואני מאוד מעריך את זה (וכנראה אצפה לראות פרויקטים נוספים שלה).

השחקנית ג׳ונו טמפל, שלרוב מציגה משחק די סטנדרטי בסרטים שלה ושירדתי במיוחד על הופעתה ב-״ונום: הריקוד האחרון״, אומנם לא מציגה כאן משהו מהפכני, אבל גישתה האפאתית די מתאימה לנרטיב שנכתב לה ועל כן אני חושב שהיא לכל הפחות מתקבלת על הדעת. בעיית השחקנים העיקרית של הסרט היא הליהוק של מייקל פנייה וזאזי ביטס. לא בהכרח שהם עושים עבודה רעה (היא סבירה במקסימום), אלא שהאופי שלהם יותר מידי מוכר לקהל - בעיקר כי שניהם שיחקו בסרטי מארוול בעבר - והם אינם כל כך טובים בהיטמעות אל תוך דמויות אחרות שהם לא פשוט האופי האישי שלהם. זה מכשיל אותי כצופה מלהתחבר מחשבתית לעלילה המוצגת ויוצר פגיעה די גדולה ב-״Suspension of Disbelief״.

Haley Lu Richardson in "Good Luck, Have Fun, Don't Die"

גם אם הסרט לא בדיוק הצליח למקסם את כל הפוטנציאל שהיה טמון בו, אני עדיין חושב שהוא סרט ששווה לכם לראות אותו. אותי הוא תפס בעיקר לחיוב על כך שהוא מצליח לטמון לצופה ״מלכודות״ מחשבתיות ולהציג ביקורת חברתית בצורה חכמה ומפתיעה כתוצאה של רעיונות תסריטאיים מפוצחים היטב, מה שלא ציפיתי לקבל מהפרויקט הזה כשהתיישבתי לקראתו באולם. אבל יתרה מכך, אני מאמין שהקהל הרחב מאוד יהנה ממה שיש לו להציע פשוט כחוויה אנרגטית ומבדרת, שמרוויחה את ביקורותיה הטובות בזכות ולא בחסד. גם אם הוא כן מקושר מחשבתית לביטוי השגור ״סרט פופקורן״, הוא לא בחירה רעה מהסוגה הזאת ואין ספק שאם תבחרו בו לערב יציאה עם חברים, לא תצאו מאוכזבים. דווקא בנוף הקולנוע של החודשים הראשונים של השנה, שלרוב מסתמך על פרויקטים זולים וגימיקים שמשאירים טעם רע ונשכחים כבר ביציאה מהאולם, הסרט הזה מצליח לשבור את תבנית האנדרדוג שהוא מזוהה איתה. הוא מפתיע לחיוב מעבר לציפיות ובשלב הזה מצליח להתעלות על שחרורים אחרים מאולפנים גדולים הרבה יותר. הוא אולי לא יהיה הסרט הכי טוב של השנה בסופה, אבל בינתיים ניכר שהוא מצליח לטפס אל הפסגה. אני סבור ובטוח כי גם לאחר האפוסים הגדולים שצפויים לנו בחודשים הקרובים, הסרט עדיין עתיד להתברג בחצי העליון של הדירוג השנתי שלכם.

״בהצלחה, תהנו, אל תמותו״ אולי נראה תחילה כמו עוד אחד מדפי המסרים המתנגדים לשימוש הציבורי המוגזם בבינה מלאכותית. אך למעשה, בהיותו מעשה ידי אדם, הוא תוצר הרבה יותר חכם מזה. במקום לנתק את הצופים מהעלילה המוצגת בו דרך הצגה של עתיד דיסאוטופי רחוק, שחוקי הטכנולוגיה המוגדרים על ידו הם בדיוניים לצורכי הכתבת נרטיב, הסרט מתמקד בהווה הקיים, הלא פחות פגום ומשועבד לטכנולוגיה כבר במצבו הנוכחי. הפניות שתסריטו לוקח אל עבר עלילות צד מצליחות באפקטיביות להנחית שוב ושוב את תחושות אי הנוחות על הצופים, כשהם מבינים כי הם בעצמם כבר שבויים בתצורה שאינה לגמרי אנושית וכי אינם חפים מהביקורת המוצגת - שעלולה להיות יותר מורכבת מ-״טכנולוגיה זה רע״. הסיפור העוטף מצליח להיות שילוב כיפי במיוחד של קומדיה ואנרגטיות, לצד משחק מהנה לצפייה של סאם רוקוול והופעת משחק מעוררת אמפתיה אמיתית מצידה של היילי לו ריצ׳רדסון. על אף שהאפקטים לא יותר מידי מיוחדים והסיפור העוטף קצת הולך סחור סחור באמצע הדרך, הסרט עומד בגאון ביישום האלמנטים הנדרשים על מנת להפוך את חווייתו הקולנועית לבילוי שיסווג מחשבתית כחיובי וכמספק. גם אם עתידו של הקולנוע ההוליוודי צפוי להיות מעט עגום, בין אם היעלמותה של המקוריות או האימוץ של כלי AI לתהליך ההפקה, טוב לראות שיש יצירות אנושיות כאלו, שיודעות מה סרט צריך בשביל להכיל בתוכו הרבה יותר מסתם תמונות שנעות על מסך.

אני מדרג את הסרט הזה - 8 מתוך 10! 🤖👸🏼

״בהצלחה, תהנו, אל תמותו״ זמין בבתי הקולנוע בישראל.

מה דעתכם? האם אתם מתכננים לראות את הסרט? ואם כבר ראיתם אותו, מה חשבתם עליו? ספרו לנו בתגובות!