ביקורת ComicON: ״אין ברירה אחרת״ - יצירה חדשנית ודינמית המגייסת כשרונות בעלי ניסיון רב
- עידו שייביץ
- Jan 28
- 11 min read
זכינו לראות בהקרנות מיוחדות את הסרט החדש של היוצר הדרום-קוריאני המוערך, פארק צ׳אן-ווק, ״אין ברירה אחרת״, בכיכובו של לי ביונג-האן (״משחק הדיונון״), כחלק מהקרנת הבכורה הצפון-אמריקאית שלו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי טורונטו ה-50 (TIFF) והקרנת הבכורה שלו בארה״ב בפסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF) - כאשר זכה ב-TIFF בפרס בחירת הקהל לסרט הבינלאומי הטוב ביותר! עכשיו, כשהסרט עומד לעלות למסכי בתי הקולנוע בישראל ולאחר שהועמד ל-3 פרסים בגלובוס הזהב הקרוב, בואו לשמוע מה חשבנו עליו!
תקציר: נציג דרום קוריאה לאוסקר. מן-סו (לי ביונג-הון) הוא עובד ותיק, מוערך וזוכה פרסים בחברת ייצור נייר, הנהנה מחיי היציבות הכלכלית שעבודה עם תנאי שכר כאלו מאפשרת לו ולמשפחתו. כאשר החברה נרכשת בידי תאגיד אמריקאי ומן-סו נמנה בין העובדים המפוטרים במיזוג, הוא נאלץ להתמודד עם השבירה הנפשית והמנטלית בירידת הערך הפתאומית שעליו לחוות, וכן בצורך של משפחתו לקצץ באורח חייה. על מנת לחזור מהר מאוד למרום כסאו, הוא שואף להבטיח לעצמו תפקיד בכיר בארגון נייר אחר - כאשר הוא חדור מטרה להפיל את כל המתחרים מולו על התפקיד, לא משנה באילו אמצעים קיצוניים יצטרך להשתמש.
זה אולי אחד הדברים היותר אישיים שיצא לי לשתף כאן בביקורות, אבל אני למעשה כרגע במהלכו של תהליך חיפוש עבודה. לאורך רוב שנת 2025, לקחתי על עצמי מעין שנת שבתון להתאפס וקצת לנצל את החיים מעבר לריצה האינסופית לעבודה (אם אפשר לקרוא לתקופה שבה כתבתי כאן עשרות ביקורות וסיקרנו אירועים בחו״ל ״התאפסות״), מה שגם מלכתחילה אפשר לי להקצות זמן עבור הפסטיבלים של טורונטו וניו יורק. על אף כך שאני מתעסק באופן שוטף בביקורות של קולנוע ובניתוח של תכנים, כפי שאתם יכולים לראות פה לא מעט, זה עדיין לא מה ששם קורת גג מעליי ותחום ההתמקצעות היומיומי שאני נמצא בו הוא למעשה פיתוח תוכנה. מאחורי שנים רבות של ניסיון, ועל כן, גם מנטליות של סטנדרט שהתרגלתי אליו. תנאי עבודה, תנאי שכר, אופי החברה, מרחק הנסיעה היומי ואפילו השם של הטייטל המוצע הם רק כמה מהפרמטרים שנשקלים מידי פעם כשאני בוחן לאילו משרות להגיש. ועל אף שאני מגיש קורות חיים הכוללים ניסיון רב שנים בחברות מובילות בהייטק הישראלי, כמות הפעמים שהתבשרתי במייל למסר ״החלטנו להמשיך עם מועמדים אחרים״ רבה מכדי לכמת במספרים. כמובן, אני הרי יכול ללכת למקצועות ולתפקידים המספקים תנאים פחות טובים או דורשים הרבה יותר עבודה פיזית מאשר לכתוב קוד מול המסך, אם הכסף הוא הבעיה. אך אחרי שאתה מתרגל לאורח חיים מסוים, במיוחד כשהוא מתקשר ישירות לתפיסה העצמית שלך לגבי רמת המקצועיות והדרג שתואמת לך, קשה לך להתפשר וחדירות המוטיבציה הזאת משתלטת על ההיגיון הבסיסי. לכן, זה מדהים לראות איך הסרט הזה משקף את כל הנושאים והתחושות האלו בדיוק בעת בחיים שבה אני הכי יכול להזדהות איתם. גם אם הוא עושה זאת בצורה קומית ומעט תיאטרלית, הוא מצליח לגעת בדיוק בנקודות המלוות בני אדם שמתמודדים עם סיטואציה כזאת, על אחת כמה וכמה כשגורל הזהות האישית שלהם והמחייה של המשפחה שלהם תלוי בכך.
הפרויקט הקולנועי החדש של פארק צ׳אן-ווק שואף להציג, דרך הרבה הומור והקצנה מהולים בריאליזם, את החוויה האישית שתופסת אדם כאשר הוא נופל בין הכיסאות ומאבד את אולי אחד ממקורות הערך הגדולים ביותר שמחזיקים אותו - העבודה שלו. אנחנו זוכים לראות מגוון רחב של אופנים בהם השינוי המהותי הזה יכולים להשפיע על האדם, בין אם זה גורם לו להרגיש בעל ערך נחות יותר ברמה האישית עבור מושאי אהבתו וילדיו, להזניח את עצמו פיזית לרמה של התנוונות מלבד להתמכרות אובססיבית לכל שביב של הזדמנות תעסוקתית, לוותר על הקריירה ארוכת השנים שלו ועל הניסיון הרב שלו רק בשביל להצליח להביא לחם הביתה, או להדחיק עומס וקושי נפשי רק על מנת לא להראות חולשה במעמסת העבודה. כל האלמנטים האלו משתלבים עלילתית על מנת להציג לנו בצורה חכמה במיוחד את התחרותיות הרבה שנוצרת בשוק העבודה, השואף כמעט בכל המקצועיות להתייעל למצב של כמה שיותר תפוקה בכמה שפחות הוצאות - כלומר עם כמה שפחות עובדים.
המנטליות המקובעת לכך שלשם העולם הולך, המיצוי של תודעת המחשבה ש-״אין ברירה אחרת״, מתחבר באופן טבעי עם גישתם של העובדים השונים. למרות שהחברות האלו יכולות להמשיך להתקיים במודל הנוכחי שלהם ולתמוך באנשים מסורים ומנוסים שעושים את עבודתם נאמנה במשך שנים ארוכות, הן נוטות למחשבה שאין ברירה אלא לקצץ בעובדים אם רוצים להמשיך לעלות ולשרוד אל מול מתחרים. בהתאם, למרות שהעובדים השונים של התחומים האלו יכולים לנסות את מזלם בחברות אחרות או להכניס עצמם לעבודה מסוג שונה, הם מעדיפים להתכופף בעקרונותיהם ואף להביא את עצמם לקיצון על מנת להצליח להתבלט אל מול מתחריהם ולתפוס את התקנים הנשחקים ובכך גם אישוש לערכם העצמי - גם אם אותם תקנים מייאשים אותם לא פחות מהאבטלה. כפי שאומרת הקלישאה, ״אולי השגת את זה - אבל באיזה מחיר?״.
חווית הצפייה בסרט נותנת תחושה מובהקת מאוד שהיוצרים שעמדו מאחוריו מלאים באהבה אמיתית ובהבנה עמוקה של אומנות היצירה הקולנועית. אחרי שהותנינו כקהל מערבי לצרוך סרטי אקשן ודרמה הוליוודיים שמתמקדים יותר בתחושות התסריט והדינמיקה בין השחקנים (במיוחד במותגים המסחריים הגדולים), הקולנוע הקוריאני בא להזכיר לנו שאספקטים נוספים של ההפקה, כאלה שאנחנו נוטים להדחיק לעיתים, הם חלק לא פחות חשוב מהיצירה הכוללת. צ׳אן-ווק והצוות הרחב יודעים להשתמש בכל אלמנט המוקנה לרשותם על מנת להפוך את הסרט לחוויה אנרגטית, מבדרת ואיכותית לצפייה כמעט בכל שלב בדרך. דוגמאות רבות יש לכך: עבודת הצילום מושקעת ביותר ומצליחה לשלב גם מסגור שוטים ומיקום אלמנטים בצורה חכמה ויצירתית הלוקחת בחשבון אלמנטים קטנים ברקע, גם זוויות צילום שמדגישות את החוויה המותחת האישית של חלק מהדמויות מנקודת מבטן האישית וגם תנועת מצלמה מפתיעה ביותר הדורשת תכנון מוקפד וביצוע חלק ביותר, העוזרים לסרט להרגיש שהוא מתרחש בסביבה מציאותית ולא בין כותלי סטים. אפילו שוטים שנראים לעין כיחסית מינוריים כמו השתקפויות של אנשים ממסכי זכוכית של טאבלטים דורשים התייחסות להמון אלמנטים בשביל לעבוד בצורה טבעית, וההטמעה של ״ספליט דיופטר״ (צילום שתי נקודות עומק / פוקוס שונות באותו השוט) לתוך המיקס רק הופך את העניינים למסובכים יותר - אבל גם למעוררי הערכה רמה יותר לכל מי שחוזה בהם ומודע למורכבות שבעניין. האופן הויזואלי גם נתמך באמצעות עיצוב הפקה עשיר ועבודת קולורוזציה בפוסט פרודקשן, המבליטים כמעט בכל שוט גווני צבעים הדוחפים קדימה את המסר המרכזי של הסרט - ובעיקרם ירוק (המוצג על ידי צמחיה) ואדום (המסמל הן חרקים והן דם), אפילו עם קצת נגיעות של כחול. השילוב שלהם בעטיפת השוטים השונים ובפרופס השונים המשומשים בתוך העלילה, גורמים לסרט להיות ממש מושך עין ולסקרן גם מהפן החזותי.
בנוסף לכך, אספקט נוסף שנעשתה בו עבודה משובחת ביותר בסרט הזה הוא העריכה שלו. גם אם הוא נשמע כמו פרויקט די סטנדרטי לערוך, פארק צ׳אן-ווק יודע שאף סרט שלו לא יכול להיות בנאלי מהאספקט הזה. בכך, ניכר שהושקעו שעות רבות בהפקת הפרויקט על מנת לראות בדיוק איך השוטים השונים יצליחו להתכתב אחד עם השני ולהתחבר בצורה חלקה מאוד. אנחנו זוכים לראות את הסביבות השונות שאנחנו מבלים בהם ממגוון זוויות שנרקמות יחד מבלי להרגיש שמדובר בטייקים שונים, מה שלא מותיר סצנה אחת להתקבע על אופן תצוגה אחד. אך אפילו מעבר לכך, הסרט מלא גם במעברים בין שוטים, המציגים סצנות שצולמו לגמרי בימים נפרדים, עם איפור נפרד, תאורה נפרדת ולוקיישן אחר - ועם זאת, מרגישים כאילו הם מהווים המשך מדויק אחד של השני. המיקומים של הגורמים בכל שוט בין אותם מעברים זהה לרמת המילימטר, כך שמטורף לחשוב על עבודת הבימוי הנדרשת על מנת לעשות זאת בהצלחה כל כך גדולה. אותם מעברונים גם נעשים עם חשיבה מאוד גדולה לפלח המסך שכל אחד מהאלמנטים שמופיעים לפני ואחרי הטרנזישן תופסים, כך שאפילו באמצע המעבר, שתי השכבות אחת על השנייה יקנו משמעות מעניינת אף יותר. במיוחד זכורה לי סצנה שבה נקישת אצבע הופכת להצתת מצת בהילוך איטי, שוט מרהיב ביותר ששובר את הציפייה מאותה ההתרחשות וכמובן דורש מחשבה רבה עוד בזמן הצילומים, המתעצמת עוד יותר בהגעה אל מול המחשב ולתזמון המדויק של התנועות.
העבודה המוזיקלית שנעשתה לטובת הסרט הזה גם הצליחה להפתיע אותי ממש, ולהתחבב עליי באופן שדי חריג בנוף של סרטים זרים. עבודת הלחנת הסקור של הסרט היא טובה ממש ומצליחה להעביר את תחושות המתח של מן-סו, הייאוש והמלנכוליות שעוטפים אותו ברגעי המשבר ואפילו את החשש מלהיתפס על מעשיו בידי המשטרה בצלילים שמזכירים מאוד את סרטי ״רצח כתוב היטב״. אבל אני מאמין שהפיצוח האמיתי טמון דווקא בבחירות הסאונדטראק. הסרט משלב בתוכו אומנם גם יצירות קלאסיות וגם כמה שירים אמריקאיים, אך הוא מבריק במיוחד בשירים הלייסנסד בשפה הקוריאנית. לא רק כי המילים שלהן מצליחות להתכתב עם המסר המתרחש בסצנה, בין אם התחושה של אובדן המוטיבציה והאפשרויות או הצורך להמשיך להתקדם עם מה שהחיים מביאים אליך גם אם ניכר שאין סוף מובחן (ואני מעריך מאוד את יוצרי הסרט שדאגו שיהיו כתוביות לשירים). השירים גם מצליחים לתפוס את האנרגיות הנדרשות של כל אחד מהרגעים אליהם הם מוצמדים, ככה שהצופה יכול להבין את התחושות של הדמויות דרך אותם שירים קיימים ולהתחבר אליהן, גם אם הוא לא יודע מילה אחת בקוריאנית. המקצבים של שירים כמו Red Dragonfly או Let's Walk On נחרטו לי בזיכרון, הבליחו אל תוך רשימות ההשמעה שלי והפכו לחלקים המצופים ביותר מבחינתי בצפייה בסרט בכל פעם מחדש - זאת על אף שאני בקושי יודע לבטא את המילים שמושרות בהם. בעיניי, ההצלחה להעביר את התחושה הזאת באופן חוצה תרבויות ומחסומי שפה הופכת את ההתאמה המדויקת הזאת להישג קולנועי אדיר, לא פחות מבחירות ה-״Awesome Mix״ של ג׳יימס גאן.
מבחינת פיצוח הקונספט הסיפורי והעלילתי, אני מאוד נהניתי ממה שהיה לפרויקט להציע, במיוחד כשהוא מציע איזון חכם בין הדרמה לבין הקומדיה וכמעט שלא משפיל את דמויותיו בשביל להנחית נקודות קומיות - כאלו שעדיין מצחיקות גם בצפייה השלישית. כמו כן, אני חושב שזו הייתה בחירה מאוד מוצלחת למקד את ענף הקריירה המרכזי של הסיפור סביב עבודת ייצור נייר. אומנם מדובר בעבודה ״בנאלית״ המהווה בסיס קומי על האופן שבו לוקחים אותה ברצינות כשלעצמה (דבר שכידוע גם ״המשרד״ עשתה), אך דווקא ההגחכה הזאת משמשת כסאטירה על כך שהדבר תקף כמעט על כל ענף מקצועי שהוא. לי קל להגיד את זה על תעשיית פיתוח התוכנה, אבל הוא גם נכון למעצבים, מוזיקאים, שחקנים, טכנאים וענפים רבים אחרים. אנשים גאים מאוד בעבודתם ומשקיעים מאמצים רבים על מנת להתבלט בתחומם, כך שהם רוצים להתמיד בה ולשגשג, וזה מה שהסרט בא לשקף עם הבחירה הכביכול נישתית הזאת. מאוד ״אדם רוצה לעבוד במקצוע שלו״.
מה שמרשים אף יותר הוא ההזדמנות שהסרט לוקח עם הבסיס הנבחר, ומצליח למנף זאת דרך שזירה של אלמנטים ויזואליים ופיזיים רבים בסיפור של עצים וצמחייה אל תוך המסרים שלו, מתוך הידיעה שעצים כמובן משמשים לייצור של נייר. ריבוי צמחייה העוטפת את הדמויות בירוק ובנשירה לסירוגין, חיבתה המרכזית של הדמות הראשית לטיפוח של חממה ואפילו הפריים המפורסם של הסרט שבו מן-סו מחזיק אגרטל צומח מעל ראשו המטפטף ומשקה את שיערו, מעבירים הן את הרעיון של עושר רב אל מול חוסר ניכר, הן את הרצון לפרוח ולשגשג גם בנסיבות קשות, והן את העובדה שלעיתים גם צמחים איתנים יתקשו לעמוד במקרה שחרקים רבים יכרסמו אותם מבפנים. העלילה גם מציגה לא מעט סיטואציות בהן ניכרת שהדרישה לשמירה על צמיחה יציבה היא מעבר לגבול היכולת, מה שגורם לדמויות להצטרך לקצץ באספקטים השונים בחייהם ואפילו אף לוותר על דברים שנחשבו גורמים בסיסיים ביותר ו-״להתכלב״ (באופן יחסי כמובן) בשביל לשרוד. זאת תוך כדי שעולה על המוקד השאלה, כמה קיצוצים אפשר לשרוד עד שהדבר שהיה בעבר כבר אינו עוד? עד שהערך כולו אובד? המסקנות האלו שמגיעות דווקא מהצד היותר אנושי של הסיטואציה, מהוות ביקורת ישירה גם על התרבות הארגונית המדוברת ולמעשה יוצרת שיקוף מושלם בין קיצוצים בחיים לקיצוצים בעבודה, בשאיפה חסרת היעד להמשיך ולהתייעל על מנת להתמודד עם הזמנים, באופן שמעורר צביעות ואף מכלה את עצמו עד שלא נותר דבר.
הדבר שכן מובחן בעיניי כבעייתי בסרט, על אף הערכתי הרבה אליו, הוא שלפעמים הוא קצת מרגיש נמתח יתר על המידה ולמקומות שלא בהכרח מצדיקים את זה. בעיקר בחלקים מאוחרים יותר של העלילה, הסרט מרגיש כאילו הוא פונה מספר פעמים אל תוך עלילות צד, שאומנם כן בעלות היגיון במארג הנתון וכן מסתדרות עם האירועים הראשיים, אבל הם מרגישים כאילו הערך שלהם אינו רב בסך הדברים ובעיקר מותיר את הצופים ביותר בלבול מאשר סקרנות. הדברים האלה בעיקר נכונים לעלילות המתמקדות בילדים של מן-סו, רי-אחד וסי-אחת. אני מבין את הרצון של התסריטאים לתת להם משמעות בעלילה הכוללת ושלא יהיו סתם דמויות ילדים ממלאות מקום, אך האירועים שמתמקדים בהם אינם מרגישים בהכרח קריטיים למסר המרכזי שיש לסיפור להעביר ושבזכותו הגעתי לשבת לצפות בסרט מלכתחילה. גם הרבע שעה האחרונה של הסרט מרגישה כאילו יש לה יותר מידי נקודות שהיא צריכה לסגור, אבל היא לא עושה את הסגירה שלהן באופן קצר ומהיר, אלא קצת גוררת אותם אל מעבר למה שהייתי רוצה לראות. יש בהם חלקים שמבחינתי בשלב הזה של הסיפור לא היו עד כדי כך הכרחיים, ובהחלט הייתי מקצץ אותם על מנת שהסרט כולו ירגיש שהוא מסתיים בדיוק בנקודת הזמן הנכונה מבלי להאביס על הצופה ולפגום בחוויה הבאמת איכותית הכוללת. מדובר באירועים שהיה עדיף שהיינו רואים אותם קודם בסרט, אבל בשלב הזה הם מרגישים נספחים. וכן, אני מודע לאירוניה הגדולה בין כל מה שאמרתי כרגע למסר המרכזי של הסרט. אבל אם אחת משאיפותיו של הסרט היא להצליח למשוך קהל בינלאומי להעריך את הקולנוע הקוריאני ואף לקבל את המסר שהוא בא לבקר כנגד התעשיינות האמריקאית הגנרית, רצוי להימנע כמה שאפשר מנקודות שיכולות לנתק אותו מלהתמקד בהבנה הזאת.
הופעת המשחק הראשית של לי ביונג-האן בסרט הזה היא ממש מטורפת בעיניי, ומאוד אהבתי את האופן שבו הוא מביא את הדמות של מן-סו אל המסך. בהתמסרות מלאה הן לכאב שהוא צריך לחוש, הן לחינניות שהוא צריך לשקף והן לביזאריות שהוא צריך להקרין (בכל זאת, קומדיה אסייאתית), הוא מצליח לסמן וי על כל אחד ממאפייני האופי האלה ולצלוח אותם באופן אמין ומהנה מאוד לצפייה. בסצנות מסוימות הוא שומר על רצינות בתור אדם עם דאגות ועם שבירה נפשית מתונה שהוא מנסה להדחיק, כך שכואב לך עליו, וברגעים אחרים הוא מתפרע באנרגטיות ובהומור עצמי שמשרתים מעולה את הנרטיב שלו עצמו ואת האנרגיה של הסרט כולו. למרות שעל הנייר הדמות שלו מוצגת כאדם פרוורי בגיל העמידה, שלא אמור להיות שונה מכל דמות סיטקומית בסיסית שיצא לכם לראות בטלויזיה בתחילת שנות ה-2000, ביונג-האן מצליח למלא את התפקיד בחינניות רבה, בתעוזה ובהנאה ניכרת מהחוויה. אני מאמין שלא יהיה מוגזם לומר שההצלחה של הסרט להיות חוויה מהנה, קצבית, מעניינת ובעיקר כיפית לצפייה, מתבססת ברובה על מה שביונג-האן מביא אל המסך. בעוד שאנשים רבים מכירים אותו מתפקידים דרמטיים כבדים כמו ״משחק הדיונון״ (או ״אוטופיה של בטון״, אם אתם מכירים), אני חושב שז׳אנר הקומדיה הקלילה מאוד מאוד מחמיא לו.
אני אשמח גם לציין לחיוב את הופעת המשחק המשנית של לי סונג-מין, המשחק את גו בומו, אחד מהמתחרים של מן-סו על משרת ניהול המפעל הבכירה ואדם המנוסה בייצור נייר, אך מאז שפוטר הזניח עצמו. הוא הצליח לבלוט בעיניי במהלך הצפייה כשנטמע בצורה מצוינת לסטריאוטיפ המרוט והמוזנח שהוא אמור לגלם, ההגשות הקיצוניות המעטות שלו היו שילוב נהדר של קומיות ושל שיברון נפש מהולים יחדיו, וכל סצנה שהוא הופיע על המסך - במיוחד לצד ביונג-הון - הצליחה להרים את עצמה קומית מעל שארית הסרט באופן ניכר.
למרות שהסרט היווה ההגשה הרשמית של דרום קוריאה לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר, ואף הצליח להתברג אל תוך רשימות השורטליסטים למועמדות לפרס, האקדמיה לא העניקה לסרט אף לא מועמדות אחת - וזה מצב מאוד הזוי בעיניי. כפי שאמרתי קודם, האיכות הקולנועית המופגנת בסרט הזה ראויה להערכה ולשבח, שכן הוא מייצג בדיוק את האהבה לעשייה הקולנועית שהולכת ונעלמת מהנוף ההוליוודי בימינו. יתכן שמדובר באיזו שהיא נקמה תעשייתית על כך שפארק צ׳אן-ווק עבד על כתיבת הסדרה של HBO ״נאמנות כפולה״ במהלך שביתת השחקנים והתסריטאים ב-2023, אך בעיניי זהו אינו צעד מוצדק. אין ספק לכל צופה שהסרט בהחלט היה אמור להיות מועמד לקטגוריות שונות, בין היתר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר והעריכה הטובה ביותר. אף יש לא מעטים (ואני בניהם) שיחמירו ויגידו שהוא ראוי למועמדויות בקטגוריות הבימוי והסרט הטוב ביותר, שהיו תחרותיות מאוד השנה, על חשבונם של חלק מהמועמדים בפועל.
בהחלט מגיעה לסרט הזה אותה רמה של חשיפה ציבורית וחגיגה תרבותית כמו מגוון הסרטים המובילים של שנת 2025, מאחר והוא באמת יצירה קולנועית משובחת ושונה בנוף, מהסוג שתמיד כיף לראות מהקולנוע הקוריאני - ושרבים אפילו לא מודעים לקיומו בגלל פערי השפה. כפי שאמר הבמאי הדרום-קוריאני זוכה האוסקר, בונג ג׳ון-הו, בנאום הזכיה של סרטו ״פרזיטים״ בפרס הסרט הבינלאומי - ״ברגע שמתגברים על המחסום בגובה אינץ׳ אחד של כתוביות, נחשפים לכל כך הרבה סרטים נהדרים נוספים״. הסרט הזה לגמרי משקף את האמירה הזאת ולחלוטין הרוויח באופן ראוי יותר את הקידום להחזיק בזכות להיות שעתה היפה החוזרת של דרום קוריאה באוסקר, שנלקח ממנו בחוסר צדק. האקדמיה חייבת לו פיצויים.
״אין ברירה אחרת״ הוא תוצר של עשייה קולנועית מוקפדת כמו שאנחנו אוהבים לראות מהקולנוע הקוריאני פעם אחר פעם. ההקבלות הרבות המוצגות לאורך הפרויקט בין השאיפה הארגונית להתייעלות שפוגעת בערכו העצמי של האדם לבין השאיפה העצמית להתעלות מעל כלל מתחריו ולא להתפשר על פחות מכך על מנת להתבלט בעיני כל סובביו, תוך כדי הצגת אלגוריות חכמות ביותר מעולם הצמחים וייצור הנייר שמצליחות ממש לדמות את ההתנהגות החברתית המודרנית בעולם תעשייני ורכושני, מעידות על פיצוח עלילתי מבריק המצליח גם לבדר מאוד כחוויה סיפורית וגם להדהד כביקורת וכמסר לצופים. כלל הצוותים שעבדו על הפרויקט מראים אהבה אמיתית ועמוקה לאומנות יצירת הקולנוע, המורגשת בבימוי המחושב להפליא, בצילום היצירתי, בעריכה המופתית, בסאונדטראק האייקוני ובמשחק המשעשע ומעורר החמלה כאחד. קיצוץ מועט בתסריט הארוך היה יכול להביא אותו למקום של שלמות ללא רב, אך יתכן שהתייעלות כזאת הייתה יכולה גם לגרוע בלא מודע. ללא ספק, גם באופן שבו הסרט הוגש לנו כרגע, הסרט זכאי לעמוד בשורה אחת עם מצטייני השנה. אין מנוס ואין ברירה מאשר לומר לכם ללכת לצפות בו בבתי הקולנוע - אין ספק שהוא עושה את העבודה.
אני מדרג את הסרט הזה - 8.5 מתוך 10! 🌴🌶️
״אין ברירה אחרת״ יעלה בבתי הקולנוע בישראל ב-5 בפברואר.
מה דעתכם? האם הביקורת גרמה לכם לראות את הסרט? והאם יצא לכם לראות סרטים אחרים מהקולנוע הקוריאני שמאוד אהבתם? ספרו לנו בתגובות!
Comments