חוזרים לצוד פרפרים: מסקנות מצפייה חוזרת בעונה הראשונה של ״פיסמייקר״
- עידו שייביץ
- Aug 18, 2025
- 9 min read
בסוף השבוע הקרוב, היקום הקולנועי החדש של DC הולך להמשיך את דרכו המתפתחת אט אט. היוצר שלימים הפך לראש האולפנים, ג׳יימס גאן, יחזיר באופן חגיגי למסך את סדרת הדרמה-קומדיה הפופולרית שיצר ל-DC לפני כ-3 שנים. ״פיסמייקר״, הנושאת את שמו של גיבור-העל (או שמא נבל העל?) שהיה נחשב לדיפ-קאט בקומיקסים של DC עד הופעתו בסרט ״יחידת המתאבדים״ בשנת 2021, עקבה אחרי כריסטופר סמית׳, בכיכובו של השחקן והמתאגרף ג׳ון סינה. סמית׳ שמשוחרר מבית החולים לאחר אירועי הסרט, נקלע למשימה חשאית לעצור את ההשתלטות העולמית של זן חייזרי בשם ״הפרפרים״. בדרך, מתמודד סמית׳ עם העובדה שהוא צריך להפסיק להיות שמוק לכל מי שמסביר אליו פנים, חוסר הביטחון האישי שלו בנוגע לאיך שאנשים תופסים אותו, וכן הצלקות הנפשיות שהוא סוחב מילדות בצל אביו הגזען והאלים, הלא הוא ״הדרקון הלבן״.
סדרת הקומדיה, שהייתה גם הראשונה של גאן מאז התקבע על ז׳אנר גיבורי העל, היוותה הצלחה מסחררת וגרמה לקהל להתאהב בדמותו של פיסמייקר ובמשחקו ההומוריסטי והדרמטי של ג׳ון סינה, על אף שלא היה בהכרח מהדמויות הכי בולטות ב-״יחידת המתאבדים״. הסדרה גם הרחיבה את העולם של עלילותיו של גאן, בכך שהתעמקה באישויות של דמויות שהיו משניות ביותר בסרט, וכן המשיכה להציג את מעלליה הסודיים מתחת לרדאר של אמנדה וולר. כעת, ב-2025, אנחנו זוכים לראות לאן הדמויות שזכינו להכיר ממשיכות. הדבר לקח לא מעט זמן, בעיקר בעקבות השינויים המשמעותיים במבנה הממונים על תוכן DC בוורנר ברוס בשנים האחרונות, וכן שביתת השחקנים והתסריטאים, אבל גם מתוך בחירה מודעת של גאן להשקיע קודם את מיטב מאמציו בסרט ה-״סופרמן״ עליו עבד. עם זאת, כסוג של תמורה עבור כל ההמתנה, גאן הבטיח כי העונה החדשה של הסדרה תשתלב הרבה יותר עמוק אל תוך היקום הקולנועי המתהווה, וכן תהווה המשך ישיר לעלילות המוצגות בסרט ״סופרמן״.
רגע לפני שאנחנו עומדים לקבל עונת ״פיסמייקר״ חדשה, עם תקציב מעט גבוה יותר, חיבור יותר עמוק ליקום ושחקנים שהתפתחו לאורך השנים, החלטנו לחזור אחורה ולעשות צפייה חוזרת מרוכזת בכל פרקי העונה הראשונה. אז לפני שאנחנו אומרים שלום באופן רשמי לפתיח האייקוני, הנה הרשמים המחודשים שלנו מהעונה הראשונה - והמחשבות שלנו לגבי האם היא עומדת במבחן הזמן.
זה תמיד זמן טוב לרוק
אז כמו שהזכרתי לפני רגע, הפתיח של העונה הראשונה הפך להיות סמל אייקוני בלתי נפרד ממנה. גאן והקאסט הכינו לקהל הפתעה מוחלטת, עליה לא נאמר דבר לפני שחרור הסדרה. הפרקים הראשונים ששוחררו בתחילת 2022 חשפו כי את הסדרה ילווה סיקוונס פתיחה, אשר לא רק כולל את שיר הרוק Do You Wanna Taste It, אלא יציג את כלל חברי הקאסט של הסדרה רוקדים על במה לצליליו. באופן מיידי, הפך הפתיח לאהוב על ידי המעריצים, שנהנו מהקומיות והאקראיות שהציע, לצד שיר שנתפס חזק באוזניהם - עד שההעלאה המקורית של השיר ביוטיוב הוסיפה את שם הסדרה לכותרת הוידאו. הצלחתו של הפתיח הקנתה לו סטטוס מיוחד שקיים עבור מעט מאוד פתיחים בהיסטוריה - והוא שנהוג לא לדלג עליו כלל, גם אם שירות הסטרימינג מציע לעשות כך.
אבל לא רק שיר הפתיחה הוא ״באנגר״. למעשה, פסקול הסדרה פשוט מלא מתחילתו ועד סופו בשירי רוק מעולים אחד אחד, שעושים עבודה מעולה בהגדרת אווירת הסדרה ובהרמה של סצנות ודינמיקות בין דמויות, בצורה ממש כיפית ואפקטיבית. שירי רוק מוכרים יותר ופחות, במיוחד לדור הצעיר יותר שלא גדל בשנים שיצאו, המתקשרים באופן ישיר למסרים של המתרחש על המסך. הנושא הזה לא חדש בכלל לגאן, שכן אלבום ה-Awesome Mix הוא אלמנט מאוד עמוק בסדרת הסרטים שיצר במארוול, ״שומרי הגלקסיה״, אבל אני יכול לטעון שרמת הסאונדטראק של העונה הראשונה של ״פיסמייקר״ ממש לא נופלת מכך. רגעים אייקוניים בסדרה צרבו את המוזיקה המלווה אותם בזכרוני, כמו השירים I Don't Love You Anymore, Pumped Up Kicks, Six Feet Under, 11th Street Kids ובעיקר הסיקוונס המעולה של Monster - שזכרתי בדיוק מתי מגיע כל שיר, למרות שלא ראיתי את הפרקים האלו מזמן.
צוות משימה של שחקנים מקצועיים
על מנת להוציא עלילה שכזו, המנסה להיות גם מגוחכת אבל גם רצינית ודרמטית בו זמנית, צריך קאסט של שחקנים מקצועיים. תחילה, אנשים זלזלו ביכולת של ג׳ון סינה להחזיק בתפקיד הראשי של הסיפור הזה, במחשבה שרוב נסיונו הקודם הגיע מה-WWE (ואולי מסרטי ״פרד״). אך לימים ומפרק לפרק, הוכיח סינה עצמו כשחקן ממש ממש איכותי, כשיש לו בימוי מדויק שעובד איתו על כך. סינה לא מפחד לתת לעצמו להיות בוטה וקיצוני כשהוא צריך להיות, כשהוא מקלל כל דמות העוברת לידו בצרור שטויות מומצאות מהראש, ללא גמגום כלל. סינה גם מאפשר לעצמו להיות פגיע וכאוב, לעיתים באופן קומי, אך לעיתים גם באופן שמרגיש אותנטי ורציני. הוא לא רק בחור גדול עם שרירים שיראה כמו דמות הקומיקס של פיסמייקר, הוא מגלם בתוכו דמות הרבה יותר מורכבת ממה שהיא נראית בהתחלה. זו הבאה מבריקה למסך של דמות עשירה, עם עבר מעניין ורגשות פנימיים המסתחררים בתוכה, שגורמת לקהל לרצות להתעניין בה ולהתחבר אליה דרך נקודות ההשקה.
אבל אני חושב שבעוד שאנשים רגילים להפנות את אור הזרקורים לסינה, מאחר והוא אכן סוחב את מרבית הסדרה, הצפייה החוזרת דווקא הבליטה בפניי תצוגות משחק מאוד מרשימות המגיעות מקאסט המשנה שלצידו. שחקנים שבלטו בעיניי והצליחו להביא מנעד רחב של רגשות, או פשוט דביקות בלתי מעורערת בדמויות שלהם למרות שאלו לא קרובים לאישיותם המציאותית, הם בין היתר סטיב אייג׳י (ג׳ון אקונומוס), רוברט פטריק (אוגי סמית׳ ״הדרקון הלבן״, שיצא לי לפגוש במציאות והוא בן אדם מקסים, שזה מוסיף להתפעלות מהבוטות של הדמות), צ׳וקודי איווג׳י (קלמסון מרן, שלימים יראה איכויותיו גם בתור ה-״היי אבולושינרי״ בשומרי הגלקסיה חלק 3) ואף השחקנית אנני צ׳אנג, שמשחקת את החוקרת סופי - תפקיד שמתגלה להיות לא קטן ולא פשוט בכלל. בעיניי זה לא מכבד שהיא אפילו לא מופיעה ברשימת הקאסט בויקיפדיה של הסדרה, כי היא באמת בולטת מאוד בעונה הזאת.
נתפס בעדשת המצלמה
ג׳יימס גאן הוכיח לא פעם כי הוא יכול להביא רעיונות מעניינים בנוגע לצילום של הסצנות השונות של היצירות שלו, כאשר אלו עולים בעיקר בשלב הסטוריבורדינג המוקדם. לאחר תמונות באמת מהממות בסרטי ״שומרי הגלקסיה״, ״פיסמייקר״ לא שונה בכך בכלל. אומנם הסדרה לא עוטפת בתוכה סטייל קומיקסי מובהק כמו שיש ב-״יחידת המתאבדים״ או ב-״סופרמן״, אבל עדיין ניכרת מחשבה רבה שהושמה לאופן שבה סצנות מסוימות מוצגות. ניכר שהייתה שימת דגש ליצור תחושה שהסדרה היא דרמה רצינית לכל דבר ברמה כמעט-קולנועית, על אף התקציב השונה שהיה לעבוד איתו ומגבלות הקורונה בתקופת הצילומים. הסדרה בקלות יכלה להרגיש כמו סיטקום המתרחש בתוך סטים, אך גאן לא הסתפק בזוויות צילום בודדות, וידע לשחק עם המיקומים השונים של המצלמה - וכן התנועה שלה לאורך הסצנה.
כיף לראות סצנות שבהן הדמויות הולכות במסדרונות באיטיות כאשר איום ברקע שלהם מבעית אותם, או לחלופין, לא מזיז להם בכלל מרוב שהם חדורי מוטביציה. מעניין להתמקד בדמות הנמצאת בחשבון נפש אישי לגבי הדברים שהיא עשתה וכיצד היא אמורה לפעול, כאשר אנחנו רואים את הבעת הפנים שלה מקרוב, באופן שמדגיש את הדרמטיות. מרענן לראות את הדמויות ממעוף הציפור כאשר דמויות מביטות עליהן מעל והמצלמה נעה לאיטה מעלה תוך כדי שהיא מוטית מטה. וכמובן, כיף לראות את האקשן שעוטף סצנות מסביב, כאשר הסדרה מצליחה באופן אפקטיבי להכניס באותו השוט מספר גדול של שחקנים, ועדיין לא ליצור תחושה של צפיפות או בלאגן בפריים.
אני אפילו רוצה לציין לשבח במיוחד את עבודת האפקטים על העונה הזאת, שלוקחת על עצמה את המשימה הקשה להביא לכדי מציאות גם מיצגים של גור אנושי קיצוני ופיצוץ של גוף אנושי בצורה אמינה, אך גם לבנות את הזהות החזותית של זן הפרפרים החייזרי והפרה שמזינה אותם. כשבמקומות אחרים ינסו להמעיט בזמן שוטים של אפקטים או להסתיר אותם בסצנות חשוכות, דווקא כאן אנחנו רואים התמקדות מקרוב על כל הפרטים הקטנים של המודלים, או לחלופין סצנות שמלאות במודלים קטנים שמציפים אותן. זה באמת הישג מרשים. וזאת עוד לפני שמתחילים לדבר על דמותו של איגלי, שלמרות שמרגיש שהוא קצת פחות חיה אותנטית בהתנהגות ובהנפשה - העיצוב של המודל שלו לא מותיר מקום לספק אפילו קצת. הוא משולב בצורה מאוד חכמה בצילומים החיים ותמיד מרגיש חלק אינטגרלי לסצנות שהוא נמצא בהן.
לא כל הקסדות נוצצות
למרות שהצגתי לא מעט דברים שיש לשבח על העונה הראשונה הזאת, כן נתקלתי בצפייה החוזרת בכמה דברים שעדיין היוו לי חסרונות קלים בחוויה הכוללת שלה. למשל, שמתי לב שכמה מדמויות הצד המוצגות לאורך הסיפור של העונה אינן מצליחות לתפוס עניין מספק, ואין לנו בנייה מספקת לרקע שלהם על מנת שיהיו דמויות שבאמת יסקרנו אותי לעומק. הדבר הורגש בעיקר עם מפקח המשטרה לוק, אשר הוא המשת״פ של מרן בתוך משטרת אברגרין. בעוד שהוא מהווה בהתחלה כמכשול לסופי ובהמשך כסיכון עבור צוות המשימה של ״פרויקט פרפר״, אנחנו לא באמת יודעים יותר מידי על הרקע שלו או מה המוטיב שלו מאחורי שיתוף הפעולה הזה. הוא דמות מסתורית שמגיעה מתוך עברו העוד-יותר-מסתורי של מרן, וכך גם הוא מסיים, מבלי להשאיר את חותמו יותר מידי - כך שנוצרת תחושה כאילו בסך הדברים הוא דמות מיותרת. הדבר נכון גם לדמותו של ג׳ודומאסטר, שמלבד היותו קטן אבל חזק, לא באמת מסב תועלת עלילתית.
נקודה נוספת, וחריגה מצפייתי המקורית בעונה, היא שקצת פחות התחברתי לדמות של ויג׳לינטי בצפייה הזאת. אני כמובן לא אומר שהוא לא שוחק טוב, אני חושב שפרדי סטרומה עשה עבודה מעולה והדמות מוסיפה רבות לקומיות של הסדרה (הדובר מחזיק בבובת פופ חתומה שלו כביטחון לאמירה הזאת). מה שאני כן אומר, הוא שבמקור ראיתי אותו כאחת הדמויות המגניבות והמרעננות בסדרה הזאת, הזורמת ומחזקת את ההומור של פיסמייקר וביחד השרו אווירת ״רוק אנד רול״ ו-״לא שמים *** על העולם״. בצפייה הזאת, הוא בעיקר הרגיש לי כמו דמות שכמעט כל משפט שני שלה הוא רנדומלי, הנועד יותר לבלבל את המדברים איתו מאשר להוות להם חברה או לקדם אצלם התרה רגשית. אני חושב שהיה רצוי הרבה יותר שנצליח לחקור לעומק גם את ההתמודדות הנפשית של ויג׳ילנטי בעצמו, וחבל לי בסך הדברים שלא נוצרה יותר התעמקות בכך. למעשה, חלק מרכזי בקליימקס של הסדרה הוא שפיסמייקר דוחה את ויג׳ילנטי מבחינה חברתית (למרות שהוא עדיין עושה איתו חיים בסוף). יכול להיות שזה סימבולי בשביל להציג שהוא משאיר מאחוריו את חיי השמוקיות, אבל מצד שני, היה רצוי לראות איפה הדינמיקה בין השניים יכולה להשפיע על שניהם ולא רק על צד אחד.
אני רוצה גם להוסיף על דמותה של ליוטה אדביו, המשוחקת על ידי השחקנית דניאל ברוקס. הסדרה מקנה לה פוקוס די גדול לאורכה, ומציב אותה בתור הדמות הכי ״מקורקעת״ מכל אנסמבל הדמויות הרחב, מאחר והיא זו שמגיעה מחוץ לעולם הפשע והריגול, ולמעשה נקלעת לתוכו ״ביי פרוקסי״. הפיתוח שלה אכן קיים והיא שלובה בסיפורים של הדמויות האחרות באופן שכן מחזק אותם, אבל אני לא חושב שקו העלילה שלה מקבל מספיק זמן מסך והתייחסות כדי שיהיה לי באמת אכפת ממנו. בעיקר הפריע לי כי נושא שחוזר הוא מערכת היחסים המורכבת שלה עם בת זוגתה, אשר נאלצת להימצא במרחק ממנה בעקבות רמת הסיכון של המשימה. הדבר גורם לאדביו להיות נסערת וכואבת שהיא לא יכולה להיות כנה ורגועה עם אישתה, אבל אני כקהל לא מכיר בכלל את אישתה. היה רצוי להראות לנו קצת יותר מהקשר הרומנטי ביניהן ושאני אבין יותר לעומק את הסיכונים והסיבוכים הכרוכים בדבר. על אחת כמה וכמה שדמות אישתה מקבלת פוקוס די משמעותי במהלך הפתיח של הסדרה.
סופרמן: המסע אל השלום
כשסיימתי לצפות בפרקי העונה ונזכרתי באופן יותר חד-משמעי איפה העלילה של פיסמייקר (הדמות) נגמרת בינתיים, עלתה לי מעין מסקנה מוזרה. הסיפור שהוא עובר במהלך העונה הזאת, על אחת כמה וכמה בחצי השני של העונה ובדגש על המוצג בסצנת הסיום, הוא מאוד אנטי-תזה לסיפור ולמסר המועברים בסרט של ״סופרמן״.
הרי שהעונה של ״פיסמייקר״ מראה איך סמית׳ סוחב עם עצמו טראומות וצלקות נפשיות בעקבות היחס הנוראי שקיבל מאביו הקונספירטור והגזען בילדותו. אנחנו רואים איך פיסמייקר לוקח עמוק ללב את העובדה שבעקבות האגרסיביות המוכרחת על ידי אביו, הוא הרג בשוגג את אחיו הקטן. לאורך העונה, פיסמייקר מנסה להתנער מהעבר שהגדיר אותו ואת האמונות לפיהם הוא עובד. הוא אומר לעצמו שהוא רוצה להרוג רק אנשים רעים למען השלום, אבל הוא לא מסוגל להביא לעוד הרג, כי הוא לא רוצה לשגות ולעשות את הדבר הלא נכון. למרות שכריס מנסה להתגבר על כך ולעבור מזה הלאה, אנחנו רואים כי גם כאשר הוא מצליח להרוג את אביו בכאב רב, אותו אבא לא עוזב את הנפש שלו - אלא מלווה אותו ומתגרה בו בתוך ראשו. השוט האחרון של הסדרה מציג שעל אף שפיסמייקר מאמין שהוא עשה את הדבר הנכון ושם את שלום קרוביו מעל לכל, קולו של אביו מהדהד בראשו ולא עוזב אותו. לא משנה כמה ינסה להיות אדם טוב יותר, אביו עדיין חלק עמוק ממנו. חלק שהוא מפחד ממנו.
לעומת זאת, הסרט של ״סופרמן״ מציג לנו כיצד סופרמן מפתח לעצמו זהות משל עצמו, כאשר הוא לא מודע לאינטרסים של כוכב קריפטון, ממנו הגיע בילדותו. הוא מאוד מחובר לדמות ההורים שלו, וההודעה הפגומה שיש לו מהם מאוד מנחמת אותו ברגעי קושי. עם זאת, כאשר הוא נחשף להקלטה המלאה והמקורית, הוא מגלה שהמסרים הכלולים בה אינם עומדים בקנה אחד עם האמונות האישיות שלו - ואף דוחקים בו ליצור יותר פגיעה ושלטון על כדור הארץ מאשר דאגה וביטחון.
סופרמן עושה כל שביכולתו על מנת להוכיח שההורים שלו הם לא הוא, ושהוא לא מתכנן לעשות דבר ממה שהם אמרו. סופרמן הולך כנגד הזרם הציבורי שנוצר נגדו, ומחליט להוכיח לעולם שהוא תמיד יהיה שם להגן על החלש, לא משנה מה יאמרו עליו. הסרט מסתיים בכך שאנחנו רואים כי סופרמן מצליח לחלוטין לנתק מעצמו את העבר המשפחתי שהוא לא מזדהה איתו, וכי הוא מעדיף להתנחם בעובדה שהוריו האמיתיים, שהוא כן הולך בדרכם, הם דווקא ג׳ונתן ומרתה קנט. הוא מחייך כשהוא רואה סרטוני ילדות שלו איתם. הם אלה שנותנים לו נחת. הם אלה שמגדירים מי שהוא. מעניינת מאוד הבחירה של גאן להציג שתי גישות שונות למסע די זהה וכאוב של דמויות מובילות ביקום הקומיקס של DC.
סיכום
העונה הראשונה של ״פיסמייקר״ ללא ספק עומדת במבחן הזמן ועומדת בקנה אחד עם היצירות הטובות ביותר של ג׳יימס גאן, שמצליח פעם אחר פעם להוכיח לנו שהוא יכול להביא טעם חדש לעולמות הקומיקס. למרות הרצון לקחת אל קדמת הבמה את הדמויות הפחות מוכרות, מצליח גאן לשבות את ליבם של הקהל עם הדמויות שהכי לא ציפו להם. על אף הומור בוטה וגור שחוזר על עצמו, העונה הזאת מוכיחה את עצמה כבעלת לב ענק מתחת לחליפה האדומה ולקסדה הכסופה. אני בהחלט סקרן לראות כיצד ההתקדמות עם השנים, ההפקה שכנראה מתוקצבת קצת יותר, חוסר המגבלות של הקורונה והיד החופשית בשימוש ב-DCU הרחב מבחינת דמויות והופעות אורח, הולכים להעלות את הסדרה הזאת כמה רמות למעלה. ואני בהחלט לא יכול לחכות לראות את הריקוד האייקוני הבא שגאן, סינה והחבר׳ה מבשלים לנו. ברוכים השבים, 11th Street Kids.
אני מדרג את העונה הזאת - 8.5 מתוך 10! 🦋
מה דעתכם? האם אהבתם את העונה הראשונה של ״פיסמייקר״? והאם אתם חושבים שהעונה השנייה תשתפר או תשתנמך בעקבות החיבור ליקום החדש? ספרו לנו בתגובות!
"פיסמייקר״ עונה 2 תעלה לשידור ב-HBO Max עם פרק חדש בכל יום שישי, החל מה-22 באוגוסט.
Comments