תקציר: רות (משי קליינשטיין) ושמואל (אורי אלבי) הם זוג חרדי צעיר, המגדלים את בנם הצעיר בחמלה ובאכפתיות, תוך כדי אהבה אחד לשני ובניהם למצוות ה׳. כאשר אירוע מטלטל שובר את שניהם נפשית, נותרים השניים לתהות בכאב מה המשמעות האמיתית של אותו מקרה וכיצד עליהם לפעול מעתה והלאה. בעוד ששמואל מוצא בכאבו את הצורך להתחזק יותר בדת ולנסות לסלק כל טומאה מבית משפחתו, רות ממנפת את כאבה על מנת לתהות בשנית האם כל מה שהכירה על העולם החרדי והדביקה ביהדות כדרך חיים בלתי מתפשרת נוגדים את האינסטינקטים הטבעיים של החוויה הנשית האנושית.

מעבר לקיומו הבסיסי של הסרט והופעתה המרכזית של משי קליינשטיין, לא ממש יצא לי לשמוע דבר על ההפקה הזאת. לא היה לה יותר מידי שיווק, לא דיברו יותר מידי על הסקרנות לקראת העלילה שהיא עומדת להציג, ועצם העובדה שהייתי בחו״ל בסתיו האחרון ופספסתי את פסטיבל חיפה גם גרם לי להחמיץ את ההזדמנות להיחשף אליו שם - כפי שרוב צופי הקולנוע הרגילים בארץ היו מחמיצים. הפוסטר האחד של הסרט עם הפנים הדומעות של משי (שאתם יכולים לראות כאן בקאבר) היה פיסת המדיה היחידה שנדחפה בפרצוף של כל מי שחיפש לקרוא משהו על הסרט הזה, ואפילו התקציר לא נידב יותר מידי מידע. אך מה לעשות שמשי היא כוח שיווקי מספיק טוב על מנת לגרום להסתקרן ולראות מה זה בכלל יכול להיות. רק השתתפותה מעלה עניין בגילוי האם המסע שהדמות שלה עוברת, בתוך מה שניכר כמו ביקורת או נקודת מבט פנימית על החוויה הדתית, יכולה להיות יוצאת דופן בראי העשייה הקולנועית הישראלית. הוזמנתי להצטרף לחבריי בהקרנת הבכורה הישראלית של הסרט והחלטתי ללכת על ההזדמנות. אני בדרך כלל כן אוהב לתת הזדמנות לקולנוע ישראלי כשניתן, ויש יצירות בשנים האחרונות שהפתיעו אותי מאוד לטובה, כמו ״מופע טוטאל״ או ״כן״.

הסנונית הראשונה לחשד הייתה סדר הגודל של האירוע שהופק לסרט - המתחם שנסגר עבור ההתכנסות היה קטן מן הרגיל לאירועי בכורה ישראליים ומאוד מצומצם. אפילו פינת צילומי הפפראצי עבור הכוכבים הייתה דחוקה הצידה וצפופה ביותר. מעבר לכך, הקרנת הסרט התקיימה באולם 1 - אולם ה-ONYX של סינמה סיטי גלילות. זהו דבר שהוא חריג, שכן הבכורות הגדולות והמכובדות של יונייטד קינג לרוב מקבלות לכל הפחות את אולם תיאטרון הסינמה, שגדול הרבה יותר בכמות המושבים שלו ובהדר שהוא מקרין על הנוכחים. מעל לכל, נאום הפתיחה של הבמאית גלל בפנינו שהפרויקט נמצא בתכנון ופיתוח כבר קרוב לעשור, חזר לא מעט פעמים לשולחן הכתיבה והעריכה ואף ננטש מספר פעמים לפני שקיבל החייאה, ואף היה אמור להתחיל צילומים ב-2018 אך נדחה שוב ושוב בעקבות הקורונה והמלחמה. מכל האלמנטים האלו, היה ניכר בעינינו שאלו סימנים שאינם מבשרים טובות להפקה הזאת - במיוחד כשגם היוצרים, המפיקים והמשקיעים של הסרט לא מראים ביטחון רב בתוצר. אחרי הצפייה בו לכל אורכו, אני לגמרי יכול להבין למה.

הסרט הזה ממש, אבל ממש, צפוי מראש ופשוט בבנייה שלו. אני חושב שאפילו עצם העובדה שלא ידעתי כלום על העלילה שלו לפני הצפייה רק מדגישה כמה זה בעיה שהצלחתי לראות את האירוע הקטליסטי שלו מגיע החל מהסצנה השנייה בערך ורק חיכיתי שהיא כבר תצא לפועל - כשאני במשך 10 דקות חוזר על כך בלב ש-״נו תעשו את זה כבר, נו תעשו את זה כבר״ עד שזה באמת קרה. הכותבים והעורכים אולי חושבים שהם מצליחים להסיח את דעתו של הצופה ובכך לתפוס אותו לא מוכן, אבל למעשה זה די הדבר הראשון שעלה לי לראש כאשר גררו את הזמן עם סצנות אחרות, מבלי להראות לנו משהו ספציפי מאוד שהיה מוצג אם לא היה מדובר באירוע הקטליסטי האמיתי (שלא ארחיב עליו מפאת ספוילרים).