הרומן המצליח של רופי תרופ זוכה לעיבוד מסקרן לטלויזיה בהפקה מושקעת במיוחד של שירות הסטרימינג אפל טיוי (Apple TV) ואולפני האינדי A24, בכיכובם של אל פאנינג, מישל פייפר וניק אופרמן. זכינו לצפות בכל פרקי הסדרה החמה של האביב הקרוב לפני כולם, במטרה להעריך האם היא באמת תותיר אותנו מסופקים. אז האם שווה לכם להירשם כמנויים ולהשקיע כספכם עבור התוכן האינטרנטי המיוחד של מרגו?
מרגו צריכה כסףסדרת טלוויזיההוסף תגובה
תקציר: מבוסס על ספרה של רופי תרופ. מרגו מילט (אל פאנינג) היא סטודנטית לספרות, שנשבית בקסמיו של הפרופסור שלה (מייקל אנגראנו) וכתוצאה מכך, נכנסת להריון לא מתוכנן ממנו. בחירתה האינטואיטיבית של מרגו לשמור את התינוק תאלץ את כל מי שמסביבה להתמודד עם המורכבות של המצב, כולל אימה הבליינית-לשעבר שי-אן (מישל פייפר), המנסה להפוך ליותר צנועה וחסודה בדרכה להינשא לבחור נוצרי (גרג קיניר), ואביה המתאגרף-לשעבר ג׳ינקס (ניק אופרמן), שבדיוק שוחרר ממכון גמילה מסמים ורוצה לאחות את הקשר המרוחק עם בתו, אשר נולדה בזמן שהיה נשוי לאישה אחרת. מעל לכל, הצורך הרב של מרגו במקור הכנסה על מנת לממן את מחיית בנה יוביל אותה לגלות אפשרות רווחית למדי ופשוטה לביצוע בקצות אצבעותיה - הפעלת חשבון אונליפאנס. למורת רוחם הטבעית של כל הגורמים העוטפים אותה, מרגו תלחם על כך שהיא עושה את הדבר הנכון בשביל להחזיק את ראשה מעל למים.
״כל עבודה מכבדת את בעליה״, אומר הביטוי הידוע. הרי שכל אדם באשר הוא שמשקיע שעות רבות מזמנו הפנוי על מנת לספק תוצר עבור הכלל, תורם לציבור ומרוויח את לחמו ביושר. הדבר עוד יותר נכון לאלו שעבודתם לא תחומה בין 9 בבוקר ל-5 אחה״צ, וצריכים להשקיע לא מעט בלהחזיק משק בית על כתפיהם, על כל המשתמע מכך. זה לא תמיד קל, כמובן. ההתמודדות עם כל הדרישות האלו מורכבת ומתישה, וטומנת בחובה הרבה קשיים ומצבי קיצון נפשיים ופיזיים, שצריך לטייח ולהשתיק כי ״אין ברירה אחרת״. מצד שני, כל הצלחה שהיא ומילה טובה הנשמעת מ-״לקוח״ גורמת למוח להתמלא בדופמין, לתחושה להיות מוצפת באהדה ולרצון להמשיך להתמיד בדרך הזו ולהתעלם מכל האזהרות שבדרך. החוויה הזאת, בין ההתאמצות לחיבה לבין ספיגת המחיר הכבד, היא השלד שמלווה את הסיפור שלנו. מצב של כמעט חוסר אונים, הנע בין הרצון לסלול לעצמך חיים חדשים לפי סט ערכים ״מקובל״ חברתית, לבין החרטה והשבר מכך שלא הלכת בדרך כזו מלכתחילה. מצב שבו אתה עובד מאוד קשה בשביל לעצב את עצמך מחדש, אבל השיפוטיות הציבורית והעצמית על מי שהיית עדיין רודפת אותך. מצב שבו אתה מקריב ומטשטש לא מעט מעצמך בשביל לרצות אחרים - אבל אתה עושה זאת בתקווה שאחרים סוף סוף יפתחו את ליבם לקבל אותך. רק אז, אולי, תוכל סוף סוף לאהוב את עצמך.
הסדרה החדשה של Apple TV ו-A24 לוקחת אותנו למסע מעמיק אל תוך החוויה הזאת, דרך נקודות המבט השונות של הדמויות שלה. לאורכה, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לביקורת המתקבלת בעודה מתקדמת בפיתוח חייה החדשים המתהווים. ראשונה יש לנו את מרגו, שכפי שאנחנו מכירים מסיפורי הריון-נוער הן מהמציאות והן מהקולנוע (כמו ״ג׳ונו״), חוטפת הרבה ביקורת על כך מהמעגל הקרוב לה. מכל עבר היא חווה גישות מופתעות ונגעלות על כך שלא רק הוזילה עצמה לכדי התעברות מהפרופסור שלה, אלא שבבחירה לשמור את התינוק, היא ״הרסה לעצמה את החיים״. נאמר לה שהיא כבר לא תצליח להשלים תואר ולהיות סופרת אם היא תצטרך להיות אמא במשרה מלאה, ושמדובר בטעות של פעם בחיים כי בהחלט היה לה כישרון כתיבה מיוחד. על אף זאת, מרגו בוחרת להתמיד בדרך שהיא מאמינה בה מבלי להתנצל על עצמה ולעשות מה שידרש בשביל להוכיח לעצמה שהיא עושה את הדבר הנכון - למרות שאנחנו עדים לבעיות שגישה זו מביאה אליה פעם אחר פעם. שנייה יש לנו את שי-אן, אמה של מרגו, המוצגת לנו כאישה שחייה חיי הוללות בצעירותה (כולל עבודה ברשת המסעדות המחפיצה הוטרס), אשר הובילו אותה להריון עם מרגו בעקבות מין עם גבר נשוי, מה שאילץ אותה לגדל את מרגו בעיקר בעצמה. שי-אן עברה כבר כמעט חיים שלמים של תחושת שבר כלי וחוסר ערך עצמי, שבראש מעייניה כרגע נמצא הרצון לפתוח פרק חדש וסוף סוף להתחתן אל תוך מערכת יחסים יציבה ונורמטיבית. הבחור שמעוניין בה הוא קני, אדם בן גילה ונעים הליכות, אך מחובר מאוד לדת הנוצרית. בחוסר הרצון לוותר על ההזדמנות שעומדת בפניה, שי-אן נאלצת להציג את עצמה בפני קני כטהורה לחלוטין ו-״שומרת מצוות״, שאינה מתפתה לחטאים כמו אלכוהול או מין מזדמן. למרות שהיא אקטיבית רוצה לשכוח את עברה ולהיטמע לגמרי בהגשמת החוויה שמעולם לא חוותה, אפשר לראות עליה שלא קל לה לוותר על החיים שהכירה, גם אם הזכרונות כוללים גם צלקות. ושלישי יש לנו את ג׳ינקס, אביה הביולוגי של מרגו, שהיה כוכב מופעי התאבקויות שהתדרדר עד לכדי כך שנאלץ לעבור טיפול במכון גמילה. כעת הוא רוצה לכפר על בחירותיו שלו, אלו שפגעו בו ואלו שפגעו באחרים, על מנת להוכיח מחדש שהוא יכול להיות חלק מתפקד ממארג משפחתי וחברתי. אך למרות שהוא מכיר טוב מאוד את הצורך לעטות דמות בשביל למכור לעולם שהוא מישהו אחר לחלוטין, לאחרים לא יהיה עד כדי כך קל להתעלם מתדמיתו הישנה כנרקומן אגרסיבי ואב נוטש.
אם קראתם את התקציר מעלה, ראיתם את הטריילר של הסדרה או אפילו יצא לכם להכיר את הפרמיס מהספר שעליו הוא מבוסס, אתם בטח תוהים היכן לתוך כל הסיפור הזה משתלב האלמנט של האונליפאנס. הרי שזה כל כך לא שגרתי להציב את גיבורת הסיפור במאמץ למכור תיעודים חושפניים של עצמה, בטח שלא באמצעות פלטפורמה יחסית מודרנית, ובאופן טבעי תנבע התהייה לאיזו מטרה עלילתית זה ישמש. ובכן, אני חייב לספר לכם ש... מסתבר שזה לא מרכז העניין של הפרויקט. כלומר, כן, מרגו אכן מוצאת לעצמה מקור הכנסה דרך התכנים המיניים שהיא יכולה להפיק במסגרת ביתה - אך תהליך ההפקה של אותו התוכן וההשפעה הפוטנציאלית של אירועי חייה האמיתיים של מרגו עליו אינם חלק שהסדרה מעוניינת יותר מידי להתמקד בו. הסדרה ממקדת את הפוקוס שלה הרבה יותר על פיתוח הדינמיקות האישיות בין זוגות של דמויות, לרבות כאמור התא המשפחתי של מרגו, וכן הקפיצה למסקנות מצד אחרים בגין בחירותיהם. הסדרה מעלה הרבה יותר התרחשויות בהם העולם מתייחס לתעסוקתה של מרגו כזנות ונפקנות לכל דבר, בעוד שהיא מגנה על כך בחירוף נפש שזו אומנות, שלא מדובר בצילום של יחסי מין מתוסרטים ושזה מה שנדרש ממנה על מנת להצליח להתמודד עם הוצאות חייה. אנחנו מקבלים גם לא מעט זמן מסך לתהליכים האישיים של הדמויות האחרות, כאשר לא מעט מהסצנות בכלל לא מתעסקות בקשייה של מרגו בעצמה, בתוכן המיני או אפילו בתינוק שלה באופן ישיר, גם אם היא מופיעה בה. על פניו, הבחירה הזו היא לא בחירה רעה. היא מאפשרת לתוכן לכלול רבדים יותר אישיים ומעוררי הזדהות, וכן להבחין בצורה יותר ניכרת בהקבלות ההתנהגותיות בין הדמויות השונות. היא הופכת את הסיפור לנרטיב יותר מקורקע, שאכפת לו יותר מהתהליך של הדמויות מאשר להיות ראוותני ופרובוקטיבי. בעיניי, חשוב לציין שמדובר באופי די שונה מהאופן שלפיו הסדרה ממותגת, ועל הצופים לבוא עם ציפיות בהתאם כשהם נכנסים אליה. יש בכך אף טעם של אירוניה, כאשר הסדרה הדוחפת מסר של ״זיוף לצורכי משיכת חיבה זה מעשה נואש״ משווקת את עצמה באופן שאינו משקף בכנות מלאה את תוכנה האמיתי. כאמור, הבחירה הסופית אינה פוגעת בסדרה, והיא עדיין עובדת במסגרת המטרות שהיא מכוונת אליהן.
למרות כל זאת, אני לא יכול שלא לצאת מהצפייה בעונה הזאת במעין תחושת החמצה. אומנם מדהים להכיר בעובדה שהפקה של Apple TV שמפיקה תחושת החמצה היא עדיין טלוויזיה טובה שתבדר ותעניין את הצופה הממוצע לכל הדעות, אך החוויה שלי כמבקר קולנוע שרגיל להתעמק לשורשי ההפקה - בין היתר, מבנה תסריט - הרגישה כאילו הסדרה לא דואגת להגשים באופן הרמטי את מלוא הפוטנציאל שלה. היכולת להסתכל על הסדרה כמכלול בבת אחת הבליטה בעיניי מספר פגמים שהתקשיתי להתעלם מהם. לדוגמה, נקודות העניין הכי בולטות וזכירות עבורי בעונה מגיעות בשליש האחרון שלה (הפרקים הכי טובים בסדרה הם פרקים 6-7. לא, זו לא בדיחה). מדובר ברגעים מבריקים מבחינת הכתיבה שלהם ודי אינטנסיביים מבחינה הפקתית, שגם מתעסקים בפנים ישירות ובוטות עם האספקטים בעלילה שבאמת סוקרנתי לראותם נחקרים בסדרה כשהתיישבתי לצפות בה. מאחר ואלו מגיעים לקראת הסוף, הם מעטים וקצרים ומשומשים כנקודת שיא. ההפקה מאבדת את ההזדמנות להשתמש בהם כמנוע רגשי המסקרן הרבה יותר מהנתון, לו היו אינטגרליים, משוכפלים ומפוזרים לאורך כל הדרך. דוגמה נוספת היא שבמבט ממעל על פני ההתרחשויות לאורך העונה וסינונן לאלו שבאמת היוו נקודות מפתח בין תחילת הסיפור לסופו, ישנם פרקים מסוימים בה שיראו מיותרים, או לחלופין, נושאים שנפרשו על זמן מסך ארוך מהמתבקש. הפרקים האלו אינם רעים, הרי שגם הצפייה בהם תהיה מהנה ולא שונה מרוב הפרקים האחרים, אך חשיבותם פוחתת בתוך המבנה הכולל וזהותם נחשדת כפילרים. מבחינת תכנון סדרה כולל, זה גם מעיד על חוסר אחידות בקצב ההתקדמות בין הפרקים, כאשר פערי הקפיצה העלילתית שונים בנקודות שונות בעונה. דוגמה שלישית היא כזו: הסדרה דואגת להשקיע זמן בשליש הראשון שלה על מנת לבסס לעומק חלק ממאפייני הזהות של הדמויות והיכולות שלהם, באופן נרחב שעל כל פנים עלול להשתמע כמו האקדח של צ׳כוב - נקודה שמוזכרת בהתחלה כדי שתבוא לידי ביטוי מעמיק יותר בהמשך. במקביל, חלק ממאפייני הדמויות מוזכרים בעל פה בין השורות, כמעין הרחבה של רקע האופי שלהם מבלי להראות אותו, מה שעלול לגרום להם להיראות כמו פרטים יותר טכניים מאשר אינהרנטיים. כשממשיכים אל תוך הסדרה, יותר ויותר מתבהר שהפרטים שהעמיקו בהם אינם מתכנסים לשימוש עלילתי משמעותי, בעוד שהמאפיינים שהוזכרו במילים אמורים להיות המנוף הרגשי של החיכוכים בין הדמויות. קצת חטא לטכניקה של ״Show don't tell״. כך נוצר מצב בו ישנה התעמקות שמתגלה להיות מעט מיותרת, ובו בזמן, חסרה התעמקות שהייתה תורמת מאוד לעיגול הדמויות. לא כל קווי העלילה הם כאלה וישנן דמויות המפותחות נהדר, בדיוק בצורה הדרושה, הראויה לשבח. אבל ההוכחה שהדבר אפשרי ובר השגה, רק הופכת את ההחמצה במקומות האחרים למציקה יותר.
האופן שבו הסדרה נבנית על בסיס שמשדר תמא חוזר של בניית נרטיב וזהות לאורך הדרך, דרך שיטות ומניפולציות המופקות מניסיון רב באומנות הכתיבה הסיפורית (בין אם על הכתב או מול מצלמה), יצר תחושה מתבקשת לפקוח עיניים ולזהות את דפוסי ההתנהגות של הדמויות השונות שלנו במהלך הצפייה. בעוד שהסדרה אינה מתייחסת לכך במודעות עצמית, ניתן לראות לאורכה את הדמויות השונות פועלות בדרכים שונות שהן כביכול ״תבניתיות״ או מזכירות ערכים שהם ״קלישאות״, המרגישות כאילו הן לקוחות ממתודות בסיסיות לבניית דמות שמלמדים בשיעורי ספרות, עם התקווה שאלו יגרמו לאחרים לשנות את תפיסתם לגביהן. סוג של התאמצות להסליל וליצור שינוי בדרך שיטתית מוכרת, גם אם היא נעשית בתמימות דעים. למעשה, ממה שהצלחתי לזהות, אני מאמין שבכל פרק ישנה ״תבנית״ אחרת שמוצגת על ידי כלל הדמויות - כל אחת בהתאם לעולמה שלה. זהו לא אלמנט סיטקומי, הסדרה היא בהחלט סיפור רציף אחיד לאורכה. אך היישור בין הגישות האלו בין הדמויות בכל שלב של הסיפור מעיד על כך שהן לא כל כך שונות אחת מהשנייה, גם אם הן מרגישות בנוח לבקר אחת את השנייה יותר מאשר את עצמן. הבחירה הזאת מספקת אלמנט מקשר בין גורמי הסדרה באופן עדין, כזה שלא בהכרח יקפוץ לעין בצפייה רגילה, אבל מראה על תכנון קפדני - לא רק של נקודות השקה, אלא של סנכרון כמעט מלא. על אף זאת, כן הייתי שמח שאם כבר הייתה שימת דגש תסריטאית בכך, אז שאותן הקבלות ישמשו לחיכוכים ולטענות לצביעות באופן ישיר בתוך העלילה. לצערי לא קיבלנו כאלה מספיק לטעמי, הן כמותית והן איכותית, וזה מותיר את התחושה שהסדרה מצפה שהקהל ״ישלים את החסר״ בכל הקשור לזיהוי הפואנטה של אותן ההקבלות ושל המניעים לפעולות אלו מכל אחת מנקודות המבט. בעיניי מדובר בציפייה קצת גדולה, במיוחד שאני לא משוכנע שהיא מאוד מספקת כפי שהיא אל מול ההתאמצות הניתוחית שהיא דורשת (ואתם יודעים שאני לא מפחד מהתאמצות לנתח תוכן מספק באמת). אבל, יתכן מאוד שחוויתכם האישית בנושא הזה עלולה להיות אחרת - בין אם היא תסקרן אתכם יותר, או לחלופין, לא תהיה מובחנת על ידכם כלל וכלל בשביל להקדיש לה יחס.
מבחינת תוכן העלילה עצמה, הסיפור מצליח להשתמש בדמותה של מרגו בעלילה על מנת להוכיח את נקודתו בצורה מעניינת למדי. הוא מביא את נקודת המבט הייחודית שלה, בזמן מתמודדת בין משברים שונים - כאלו שאומנם אינם חדשים לחוויה האנושית הכוללת, אבל ניכר מאוד שהעולם עדיין לא ממש מוכן להתעמת איתם בצורה בוגרת. בין אם מדובר בהתמודדות עם היריון בגיל צעיר, מציאת העצמאות והאחריות האישית לאחר גדילה בבית שבור או אפילו הבחירה לעסוק במקצוע שנחשב ״טאבו״ מתוך ראיות עולם מיושנות. דווקא מרגו הצעירה מתמודדת עם אותם אספקטים כביכול שנויים במחלוקת בחייה כדברים נורמליים ונורמטיביים, ודובקת בראיית העולם הזאת גם בשיחותיה עם אחרים. מצד אחד, הקהל יכול לפרש זאת כאטימות של צעירה תמימה. אך מצד שני, מרגו למעשה מחצינה פתיחות וקבלה עצמית יותר גדולה משניכר שהיא יכולה להעיד על עצמה, ולבטח יותר משאר הדמויות. היא ״יורשת״ מהוריה את ההשראות להשתמש ב-״נכסיה״ (הן הפיזיים והן הכישרוניים) על מנת להתמודד עם המציאות המורכבת ולשרוד, אך היא מגיעה כדף חדש בכל הקשור לחששות ולפחדים הנובעים מכך. היא מבינה למה אחרים מביעים ספקנות רבה בבחירות שלה, אך מאחר ולא חוותה על בשרה את ה-״צלקות״ המדוברות, אלו נראים בפניה יותר כמו מקומות ללמוד מאשר דברים לפחד מהם. הגישה הזו תורמת לסדרה, שכן היא מדגישה באופנים שונים כמה הפחד מביקורת נמצא עמוק באנשים, למרות שהביקורת הזאת לרוב מגיעה מתוך שיפוט מוטעה ודרקוני. דווקא אפשר לומר שהבחירה במקצוע האונליפאנס הוא מדויק לכאן, מאחר וכפי שהסדרה מדגישה - בעוד שאנשים (כולל צופים אמיתיים) עלולים לתפוס שמדובר הדרדרות לזנות ולפורנו, זה למעשה כלל לא דומה להם. זו פלטפורמה שמאפשרת ליוצרת התוכן להחזיק בשליטה מלאה בתוכן ולא מחייב אותה לעשות דברים פולשניים שאינה מרגישה אותם בנוח. אף במסגרת הסדרה, מדובר בתיעודים חושפניים או בעלי אופי מיני-בדיוני, אך מרגו לא מתעסקת לרגע ביחסי מין מצולמים. הצופים הקוראים את פרמיס הסדרה צפויים לקפוץ למסקנות שמרגו היא דמות שמדרדרת ל-״פריצות״ ולבור שיסב לה רק נזק והפקרה עצמית. אך בפועל, הסדרה שוברת את הציפיות בהצגה של כמה השיפוטיות הזאת היא פיקציה ומונעת מדעות קדומות. מרגו מביעה שליטה וביטחון, אחראית לגבי מה היא עושה ומה היא לא עושה, ובעיקר מצליחה לפתוח לעצמה דלתות מאירות פנים במקומות שאחרים היו נרתעים מאוד מהם.
מאידך, אני חושב שדווקא כל הבסיס המהווה נקודת הקפיצה והקונפליקט לסיטאוציה שלנו, הכולל גם את היחסים המגונים שבין קרול לפרופסור שלה וגם את הקושי של הריון נעורים, מוצג בצורה די חלקית ולרוב גם ״מונח בצד״ ברקע הדברים - כך שהסדרה לא מהווה ייצוג כנה ומעמיק מספיק של חוויות אלו, לטעמי. בעניין יחסי המרות הפקולטיים, הסדרה אומנם עושה עבודה הרבה יותר טובה מ-״האמת מאחורי הרדיפה״, אך מוותרת על פיתוח הדינמיקה המקדימה בין השניים ועל הדגשת בידולה משאר דינמקות המורה-תלמידות, כך שהשתלשלות העניינים בנושא אינה מרגישה טבעית או הדרגתית עם כיוון מוגדר כפי שהיא מוצגת ב-״סורי בייבי״, למשל. אפשר אף לומר שהיא מרגישה מעט נמהרת, עד כדי החסרת שלבים מחשבתיים ותגובות שלבטח היו חלק מסיטואציה ריאלית שכזאת, ברצון עז להגיע לשלב בסיפור שהתינוק נולד. אלא שאז גם נושא ההתמודדות עם הריון נעורים מוצג לרגעים מאוד נקודתיים, וגם הוא משנה צורה בחלקו להריון חד-הורי במקום. כלומר, צעירותה לא משחקת כאן תפקיד יותר מידי, אלא היא פשוט מתקשה כי היא בעיקרון לבד והכל עליה - מצב שכנראה היה נכון באותה המידה גם עם הריון בגיל מבוגר יותר לאם יחידנית. מעבר לכך, אני חושב שאפילו התינוק עצמו, שהוא המניע המקורי לכל פעולותיה של מרגו, לעיתים ״נדחק הצידה״ תחת ההצדקה של ״מישהו שומר עליו״ בשביל שהיא תוכל לפתח את הדינמיקות שלה עם הדמויות השונות בצורה חופשית. מכל הקשרים, דווקא הקשר האימהי המגונן והאוהב בין מרגו לתינוק בלט במיעוטו עבורי. זה לא שאינו קיים, אבל היה רצוי להציג הרבה יותר ממנו בסיטואציות אינטימיות שיקרבו בין השניים, מעבר למונטאז׳ים חוזרים של חיוכים. הייתי רוצה להרגיש את האהבה שלה אליו, יותר מאשר שהוא יסופר לי. במיוחד אם השאיפה היא שנתמוגג בהבנה לליבה האימהי, שיעשה הכל בעולם למענו וילחם עליו בחירוף נפש.
על אף הבעיות שאני מציין פה ושם, הסדרה ניחנה בזכות הגדולה שכל אחד ואחד מפרקיה הם, לכל הפחות, טובים. כמובן יש מעולים יותר וסטנדרטיים יותר, אבל אין ולו פרק אחד שהייתי אומר שהוא ״גרוע״. ההישג הזה מורווח לעניות דעתי בזכות אפיון הדמויות השונות, שמצליחות ברובן להיות מבדרות, לוכדות פוקוס ומעוררות עניין בכל סיטואציה שהן מוצבות בהן. הגישה השונה של כל אחד מספקת פלטה שלמה של השקפות עולם ודרכי תגובה, ואלו גדלו עליי אחת אחת מהר מאוד בצפייה, כך שמצאתי את עצמי מתעניין כמעט בכל דינמיקה שהיא. הדמות היחידה שפחות מצאתי בה בעניין בעלילה הזו היא שותפתה לדירה של מרגו, סוזי. זאת בעיקר מאחר והיא לא באמת נבנית לנו כדמות עגולה לאורך הסדרה, אלא משמשת בעיקר כיד תומכת עבור מרגו במקומות שנדרשת עוד בת אדם בסצנה חוץ ממנה. קצת כמו עוזרת בית, יותר מאשר חברה בעלת השפעה ממשית על העלילה. יש לה אלמנטים שמאפיינים אותה, אבל אנחנו לא לומדים עליה יותר מידי והיא לא פועלת בצורה עצמאית כמעט בכלל, כך שלא ניתנות סיבות להתעניין בה. למזלי, בגלל שאינה פועלת עצמאית כאמור, היא חולקת את כלל הסצנות שלה עם דמויות נוספות שבהן דווקא יש לי עניין, ואלו מצליחות להציל את אותם הרגעים באמצעות האנרגיה שהן מביאות אליהם. עכשיו, בחלק מהפרקים של העונה, ניכר שהכותבים ניסו לדחוס לפרק אחד התעסקות בלפחות 3 דינמיקות במקביל, אם לא יותר. בפרקים האלו, האהדה שלי לכל אחד מהקשרים דווקא משמשת לרעתם - מאחר וריבוי העלילות לא נותן לכולן מרווח נשימה והתקדמות מספקת בשביל שאני אהיה לחלוטין מרוצה. אני עדיין נהנה מהסצנות המדוברות בזכות הדמויות, אבל נוצרת התחושה של ״תפסת מרובה לא תפסת״ באשר לקצב ההתקדמות המתבקש לכל אחד מהקווים האלו. אם קו עלילתי מקבל מקום לאורך כל הפרק אבל זוכה לעשות רק ״צעד קטן״ בקשת העלילתית שלו, טבעי שהדבר יפריע לי יותר אם זה קורה לקו שאני אוהב מאשר לאחד שלא. זו מן הסתם בעיה אירונית, כאשר את כולם אני אוהב. למזלי, הבעיה נפתרת בפרקים מאוחרים יותר, על ידי הבחירה לא להתייחס כמעט בכלל לחלק מהקשרים בפרקים מסוימים. הצעד הזה מורגש ומאפשר לפנות הרבה יותר מקום לקווי העלילה שכן מוצגים להתפתח בצורה טובה.
אחד המאפיינים הבולטים בחומר השיווקי של הסדרה הוא השימוש בדימוי של מרגו לגבי עצמה כ-״חייזרית״ באופן ויזואלי, באמצעות מה שניכר מהם כמו ״קטעי חלומות״ פנטנסטיים הצבועים באור אולטרה-סגול ובצבעי ניאון. בהתחבר לביסוס של מרגו כדמות בעלת יכולות כתיבה יצירתית מיוחדות, נבנתה בי הציפייה שאנחנו נזכה לראות את יצירותיה שלה ואיך היא תופסת את עצמה מתוך העלילות הפנטסטיות. לצערי, הדבר הזה לא נעשה באופן נרחב בסדרה, ולמעשה מדובר בסצנה אחת ויחידה בה הדבר קורה. למרות שבעיניי מדובר בסצנה מעולה שמביעה המון השקעה חזותית ומרעננת את הסגנון בו השקפנו על האירועים עד כה, היא לא מייצגת את הסדרה כמכלול, שהיא כאמור יותר מקורקעת מן הצפוי ובקושי משתמשת בפלטת צבעים של ניאון. זה סך הכל חבל מאוד, שכן Apple רגילה בשנים האחרונות ליצור סדרות ששוברות את המבנה הצפוי מהם ולהפתיע. אחרי תכנים כמו ״ניתוק״ ו-״פלוריבוס״, אני חושב שאחד הדברים שמאוד מאפיינים אותה כחברת סטרימינג היא היכולת לספר סיפור אנושי בדרכים שאינן בהכרח מציאותיות. הצלילה אל תוך נבכי נפשה של מרגו הייתה יכולה לנצל את דימוי החייזרית בצורה יותר אפקטיבית, סטייל ״הקול בראש״, ולהפיק הודאות אישיות על מחשבותיה דרך מילותיו של מוחה היצירתי והמוכשר. הבחירה ליצור את הקטע הזה ולכלול אותו במקום בולט בשיווק, יוצרת מיצג שלפחות עבורי העלה את הציפיות בנושא הזה טרם הצפייה. אך בפועל, הסדרה אינה מדלוורת על הרמיזות לעיצוב ההפקה הזוהר הזה או לשימוש מתמיד בו כזווית ראייה ״פנטסטית״ של אאוטסיידרית, כך שאני לא יכול להגיד שהשוט הזה בטריילר משקף בכנות מלאה את הצעת ערכה.
האספקט הטכני שממש הצליח להפתיע אותי בטירוף במהלך הצפייה ושלא ציפיתי לו כלל, הוא בחירת השירים שנרכשו לסאונדטראק. לאורך הסדרה כולה, סיקוונסים רבים מלווים בשירים קצביים ומרימי רוח שאת רובם לא הכרתי קודם לכן, שגם כיף לשמוע אותם, גם מסונכרנים בצורה נהדרת לקצב של הסצנה וגם המילים שלהם משקפות בצורה טובה את האירועים המתרחשים על המסך. אחד הזכורים ביותר עבורי באיכותו הוא השימוש ב-Doing Really Well Thanks, בזמן סיקוונס אילם שמדגיש כמה האחריות של מרגו על התינוק מכבידה עליה. הסדרה באמת שמה דגש על להפוך אותה לחוויה מוזיקלית מהנה, כאשר כמעט בכל פרק מושמע ברקע או מטעם הדמויות לפחות שיר אחד שקל להנות ממנו. מבחינת שאר האספקטים הטכניים, כגון הצילום והעריכה, הם גם מצליחים להעיד על יצירתיות ומחשבה לרגעים מסוימים - למרות שאלו לא נמצאים באופן תמידי בשיאם כמו תכני Apple TV האחרים (ויתכן שאני ״מפונק״ מכך). הצילום משקיע מידי פעם בעיקר במשחקי עומק שדה, בעיקר בקטעים בהם מרגו נמצאת בתוך ״הבועה שלה״ כך שהיא מוצגת חדה והעולם סביבה כולו מיטשטש. העריכה גורמת לכך שאחת לכמה זמן, הפרקים יכללו סיקוונסים אנרגטיים עם הרבה זוויות צילום שונות על גורמים שונים בסביבה, קאטים מהירים בין שוטים ותחלופות בין הבעות פנים לכיתובים על מסכים, שעובדים נהדר כשיקוף של דוגמאות לאירועים מתמשכים על גבי תקופה במקום התרחשויות נקודתיות בלתי מייצגות. בכמה מן המקרים, העריכה גם מציגה טרנזישנים לא רעים בכלל בין סצנות המציגות דמויות שונות, המראות שהושקעה מחשבה לגבי האופן שבו קטעי צילום שונים יתחברו. בנוסף, בעיקר בפרקים הראשונים, הייתה ניכרת באוזניי הבלטה מיוחדת בהפקה של עריכת סאונד - כלומר שימוש מועצם באפקטים וקולות על מנת להעצים את התחושות בסיטואציה ללא מילים. פחות זיהיתי את זה בפרקים המאוחרים, אבל אני כן מעריך את השימוש ברובד הזה לסצנות שבהן הוא מקבל את מרכז הבמה ומוסיף להן מאוד.
במהלך העונה, חשתי בדבר מאוד מוזר שהתקשיתי להדחיק אותו. הסדרה מאפשרת לעצמה לגלוש באופן טבעי למחוזות הביזאר באופן תכיף. הכוונה אינה למקומות או למאורעות בדיוניים, אלא דווקא להתנהגות דמויות שמרגישה יוצאת דופן באופן חריג ופתאומי. אחת לכמה זמן, חלק מהדמויות יגיבו בצורה שתרגיש מנוגדת מאוד לאופן הטבעי שבו פעלו עד כה, או בכללי לאופן שבו בני אדם מגיבים בדרך כלל. זה עלול להיות לדוגמה אדם שמדבר בקור רוח בצורה כמעט רובוטית, זעם מתפרץ של דמות מלווה בהבעות פנים של נבל מרושע מצויר או איש מקצוע שהליכותיו שונות באופן קיצוני מאיך שמצופה ממנו. אפשר לומר שהביזאריות הזו היא חלק מסימן ההיכר של הסדרה, שכן היא מנסה להחריג עצמה מהבסיס הבנאלי ולהיות עוף שונה בנוף הדרמות האנושיות. למרות שהביזאריות הזאת כן בידרה אותי בחלק מהמקרים, וברגעים אחרים סקרנה את מחשבתי לגבי הקבלות הדינמיקה הכלליות כפי שציינתי קודם - אני כן מרגיש שבהיעדר הצדקה מובהקת, מדובר בבחירה בעייתית. רגעי הביזאר המדוברים אולי מהווים מקום לקצת קומיות, ואכן הסדרה מלאה בקטעים שיוציאו מכם גיחוך פה ושם. אבל כאשר הביזאריות הזאת משתלבת בסצנות הרציניות יותר, היא פוגעת ביכולת שלהן להחזיק עומק רגשי ולשקף אותו לצופה. היא הופכת דמויות לפחות אמינות ורציניות בגישתן, כאילו אני אמור לשער שהן ״ממלאי מקום״ למעין ״קולות פנימיים״ ואולי בדיה חולמנית. היא יוצרת התנגשות בין מצבי הרוח שניתן למצות מהסצנה, מה שיוצר סדקים ב-Suspension of Disbelief הנדרש בשביל באמת לחוש את גודל השעה ואת המשקלים הרגשיים העומדים על הפרק. ומאחר והסדרה הצליחה לבדר ולהצחיק בלא מעט רגעים שאמורים להיות הרבה יותר קלילים ללא שימוש מובהק בביזאר, אני נותר לתהות מה היה החזון היצירתי בכך, והאם הוא מפיק יותר תועלת מנזק.
הנכס הכי גדול של הפרויקט הזה, אותו הוא מנצל למקסימום האפשרי, הוא ללא ספק קאסט השחקנים הרחב שלו. כל אחד ואחת מחברי הקאסט הראשיים מצליח להעביר את הדמות שלו בכנות מלאה, בחן ובהיטמעות הרמטית לפרסונה שהם אמורים לשקף. הקאסט כמובן מובל על ידי השחקנית הראשית אל פאנינג, שלאחר שהייתה הפייבוריטית שלי ב-״ערך סנטימנטלי״ וקיבלה מועמדות אוסקר, מוכיחה כאן פעם נוספת שיש לה כישרון רב. מפרק לפרק, ניתן לראות איך היא מצליחה להחצין עוד ועוד מיכולות המשחק הרבות שלה, כשמרגו גורפת לעצמה עוד ועוד רבדים בלמידתה אחריות ומחויבות מהי. היא חביבה ביותר בכל סצנה, מתלהבת ומתאכזבת בדיוק במידות הנכונות ואף יודעת להשתחרר כשהיא צריכה להיות קצת יותר ״חוצנית״. וחייבים לתת לה קרדיט, היכולת שלה לשחק בצורה משוחררת כאשר בלא מעט מהסצנות היא מציגה חזה חשוף במלואו או לבוש מינימלי ביותר לפרקי זמן ארוכים, בהחלט אינה פשוטה וראויה לציון.
גם מעבר לפאנינג, כאמור, הקאסט נהדר: מישל פייפר מציגה בצורה נהדרת את האמא החווה משבר אמצע החיים, שלמרות גילה עדיין לא מוותרת על גישתה הצעירה שלא דופקת חשבון. המשחק שלה מתעלה כבר מהסצנה הראשונה שלה מעל כל מה שראיתי אותה עושה בסרטי ״אנטמן״. גרג קינייר משחק באופן מקסים את קני, האב החורג הנוצרי, שהצניעות שלו מקרינה חיבה ותום לב עם אמפתיה אמיתית לסובבות אותו. הדמות של ניקול קידמן קצת מוזרה, אבל היא מבצעת אותה בכלל לא רע, במיוחד בפעם הראשונה שאנחנו פוגשים אותה. אפילו מייקל אנגראנו, שמשחק את מארק הפרופסור ואביו של התינוק, נמנע מלהציג את דמותו כרשע מרושע שמחפש להתל ולנצל תחת סטריאוטיפ הגבר המטרפד, ומצליח לעורר לפחות מעט הבנה לכיוונו כאדם שגם נשחק בעצמו מהסיטואציה - דבר לא מובן מאליו כשהוא אמור להיות ״הנמסיס״ של כמעט כל הדמויות האחרות. וגם מרסיה גיי הרדן, שמשחקת את אימו של מארק, מספקת דמות מבוגרת עוקצנית סטייל מריל סטריפ, שמפלפלת את העניינים.
אבל הכוכב האמיתי והאיכותי ביותר בכל ההרכב הזה, שמתבלט מעל שורה של דמויות מוצלחות שברובן קומיות, הוא ניק אופרמן בתפקיד ג׳ינקס, אביה הביולוגי של מרגו. אופרמן, שהתרגלנו לראות בתפקידים הומוריסטיים כמו ״מחלקת גנים ונוף״ או בהופעות רציניות קצרצרות כמו ב-״הקרב על אמריקה״, מספק בסדרה הזאת הופעה דרמטית פשוט יוצאת מן הכלל. כל רגש וכל כאב שמובע מכיוונו מרגיש אמיתי, מלא חרטה על מעשיו הקודמים ורצון אמיתי להשתפר. הוא מראה דאגה רבה ואישית לדמותה של מרגו, גם אם זה מגיע על חשבון טובתו האישית וגם אם יצטרך להקריב את תדמיתו המלאה עבורה. דרך הופעתו, אנחנו זוכים להכיר את ג׳ינקס לעומק ולגלות שמתחת לפרסונה הקריקטוריסטית המתאגרפת, הוא אדם שיש לו הרבה לב והרבה רגשות, שסבל לא מעט בחייו והוא לא פחות שברירי מכל אחד מאיתנו. במצב שבו המדיה דואגת להראות לנו הרבה יותר קשרי קרבה בין אמהות לבנות (כמו ״בנות גילמור״), אופרמן מביא למסך דמות אב מציאותית העוברת מסע נפשי ופיזי מורכבים ביותר, על מנת להרוויח את ערכו מחדש בעיני בתו. בזכות ההבנה המעמיקה של הדמות שלו, התפתחות הדינמיקה בינו לבין מרגו היא המעניינת והמרגשת ביותר שיש לסדרה להציע. לא היה לי מושג שהוא יכול לספק הופעה כזאת, ואני ללא ספק לגמרי בעד שילוהק ליותר תפקידים דרמטיים אנושיים ראשיים. למעשה, חלקו בפרויקט הזה כל כך נגע בי והרשים אותי, שאני משוכנע ביותר שהוא עומד להתבלט ולהתברג לפרס שחקן המשנה בסדרה מוגבלת בטקס פרסי האמי הקרוב. מכל האופציות האפשריות לסדרה הזאת, ניק אופרמן הוא ההימור הכי בטוח - שעומד להיכנס לכם ללב.
״מרגו צריכה כסף״ שואפת להציג את עצמה בתור אחד הפרויקטים החדשים המסקרנים ביותר של Apple לתקופה הקרובה, אך מתחת להעמדת הפנים, היא מתגלה להיות תוצר קצת יותר מעורב-דעות מזה. היא מנסה לערער על הצורך החברתי להגדיר מיהו אדם טוב ומיהו אדם שפל, מהם חיים אידיאלים ומהם חיים של ויתור עצמי. במקום להתמקד על המורכבות שבהריון לא מתוכנן, הורות בגיל צעיר או הרווחת כסף ממכירת מיניות באינטרנט, היא משקיעה את זמנה בשביל לאתגר ולקרב בין הדמויות בהתמודדות ישירה עם הביקורת הנוקשה שהן מטיחות אחת בשנייה על האופן שבו הן בוחרות לחיות את חייהן, ללא מודעות שזו תקפה גם על עצמם. על אף שמבנה הסדרה אינו מושלם, שניכר חוסר תיאום בין הנפח שביסוס מידע תופס לחשיבות אותו המידע בעלילה ושהנטייה לביזאר פוגעת בעוצמה הרגשית של חלק מהסצנות, התוצאה המתקבלת היא עדיין סדרה מבדרת שיש הרבה מה לאהוב בה. היא מציגה באופן אפקטיבי את גישתה של מרגו לא להתנצל ולהתבייש בדברים נורמטיביים גם אם אחרים מגדירים אותם כ-״טאבו״, שומרת על תחושה חיובית או מסקרנת בכל פרק ופרק, משלבת בחירות שירים נהדרות ועריכה אנרגטית וקצבית, מציגה קאסט כמעט מושלם שיוצר עניין אצל כל אחת מהדמויות ויותר מכל, מספקת לשחקן ניק אופרמן את הבמה לזרוח סוף סוף בתפקיד דרמטי גדול ומשובח, הראוי לפרסים רבים. גם אם התחושה שאני יצאתי איתה היא ש-״מרגו״ הייתה צריכה להיבנות מבסיסה עם קצת יותר הינעלות על המטרות שלה ולא להסתפק רק בלהיות ״טובה״, שכן הפורמט טומן בחובו פוטנציאל רב נוסף שלא מומש בפועל - הסדרה הזו פשוט מוכיחה ש-Apple לא יודעת ליצור טלוויזיה רעה, גם אם התפוח נופל קצת במרחק מהעץ.
ציון שלנו:
טוב מאוד
הטוב
הרע
פסק הדין
גם אם התחושה שאני יצאתי איתה היא ש-״מרגו״ הייתה צריכה להיבנות מבסיסה עם קצת יותר הינעלות על המטרות שלה ולא להסתפק רק בלהיות ״טובה״, שכן הפורמט טומן בחובו פוטנציאל רב נוסף שלא מומש בפועל - הסדרה הזו פשוט מוכיחה ש-Apple לא יודעת ליצור טלוויזיה רעה, גם אם התפוח נופל קצת במרחק מהעץ
מי היה מאמין שיש מקומות באינטרנט שאפשר להרוויח בהם כל כך הרבה מאומנות המילה.
אולי אני צריך לבדוק את זה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסרט החדש בסדרת ״צעצוע של סיפור״ של פיקסאר מעמיד את הצעצועים במלחמה אל מול החברה החדשה של בוני - הטאבלט ליליפאד. הנחישות של ג׳סי לנתק את בוני מהמסך, לחבר בינה לבין ילדות אחרות בנות גילה ולהימנע מנטישה מדאיגה נוספת תוביל אותה למסע בלתי צפוי, במהלכו שתיהן יכירו קצת יותר טוב את החברים שעלולים להימצא במסך ומעבר לו. האם ההתמכרות של האנושות לעליית הטכנולוגיה מצליחה להצדיק את חזרתו של המותג הותיק והאהוב לסרט נוסף וחמישי במספר, גם אחרי כל הסגירות העלילתיות?
ב-8 השנים האחרונות כולנו נחשפנו בצורה כלשהי לסדרת הטלוויזיה ״קופה ראשית״. היא התחילה בתור סדרה קטנה מסוג ה-״מוקומנטרי״ (דוקומנטרי מתוסרט) והפכה מהר מאוד לאחד מסדרות הקאלט הגדולות והאהובות ביותר בתעשייה הישראלית. אחרי חמש עונות, ועונה שישית שתעלה בהמשך השנה, עובדי הסופר מגיעים בפעם הראשונה למסך הגדול! אך האם יש הצדקה לקיומו של הסרט? או שזאת מסחטת כספים שאיבדה את הקסם שלה?
