תודה לוורנר ברוס דיסקברי ול-HBO Max על הגישה המוקדמת לששת הפרקים הראשונים של העונה!

הביקורת הינה ללא ספוילרים.

ביל לורנס הוא מלך הדרמות הקומיות. לא סתם שתי הסדרות שלו, ״טד לאסו״ ו-״שרינקינג״, גרפו שבחים מקצה לקצה והפכו להיות שתיים מהסדרות הנצפות והחשובות ביותר בקטלוג של אפל TV. לורנס הצליח לא פעם ולא פעמיים לתפוס באופן מדויק את האיזון שבין הדרמה לקומדיה. דרך דמויות נפלאות וסיטואציות משונות, יצר בצורה נהדרת לא מעט רגעים שפרטו על נימי הרגש. כאלו שגרמו לקהל (וגם לי) למערבולת של רגשות, בין צחוק גדול להתרגשות על סף דמעות. זו גם הסיבה העיקרית שחיכיתי לסדרה ״רוסטר״. המוניטין של לורנס, יחד עם קאסט שחקנים מוכשר (שחלקו גם כיכב בסדרות שלו בעבר), פרמיס מעניין שמאוד מתאים לסטייל שלו והעובדה שמדובר בתוכן שמופק על ידי HBO (שנחשבים כגוף תוכן ששווה ברמתו פחות או יותר לאפל), גרמו לי להאמין שעומד להיות מדובר בעוד סדרה קלאסית בסגנון שלו שתחמם לי את הלב. אבל לצערי, הפעם נראה שמשהו התפקשש. הסדרה שקיוויתי שתחמם לי את החורף רק אכזבה אותי יותר מפרק לפרק.

מתכון מנצח

לפני שאכנס ואתחיל לנסות להסביר למה ״רוסטר״ אכזבה אותי, חשוב לי לציין שלא מדובר בסדרה רעה. נכון, היא אמנם מתגמדת לעומת היצירות הקומדות של לורנס והיא ככל הנראה הסדרה שלו שנהניתי ממנה הכי פחות עד כה, אבל עדיין מצאתי לא מעט אלמנטים שכן הצלחתי להנות מהם ולהעריך אותם במהלך הצפייה. סופר רב-מכר של ספרי אקשן ״זולים״, שחווה תקופת שפל בחייו ומתחיל ללמד בקולג' שבו מלמדת גם בתו כדי לנסות לשקם את החיים שלו (וגם שלה), הוא פרמיס שעובד נהדר בפרקים הראשונים. למעשה, הוא הצליח להיות הסיבה המרכזית שבכל זאת הצלחתי להתעניין במידה מסוימת באותם פרקים התחלתיים. על הפרמיס המסקרן הזה, שכאמור מתאים לסגנון של לורנס כמו כפפה ליד, הוסיפו בהתאמה גם לא מעט דמויות ומערכות יחסים, שלפחות ברמה הרעיונית אופיינו והוגדרו היטב. לכל אחת מהן היה תפקיד טוב וחשוב, שהיה אמור לקדם את הסדרה ואת הסיפור. אף דמות או אירוע לא הרגישו מיותרים או נמרחים יתר על המידה, ולכל דבר שהופיע על המסך הייתה משמעות וחיוניות רבה לסיפור העלילה. גם הפעם המנוע העלילתי של הסדרה הוא מערכות היחסים שבין הדמויות השונות, ובדומה לדמויות עצמן, גם הן היו ברמה התיאורטית כתובות בצורה לא רעה בכלל. כל מערכת יחסים הציגה צד אחר ושונה של כל אחת מהדמויות שלוקחות בה חלק, מה שבסופו של דבר (כמו ברוב הסדרות של לורנס) הפך אותן להרבה יותר עגולות ומעניינות.

חרדת ביצוע

אז אם הכל מוגדר ומאופיין היטב, אתם בטח שואלים את עצמכם למה התאכזבתי כל כך מהסדרה? הסיבה לכך נובעת מהעובדה, שלמרות שעל הנייר הכל הונדס ותוכנן כדי שהסדרה תהיה עוד דרמה קומית מוצלחת, התכנון לא מצליח לעבור אל המסך כמעט בכלל. למרות שכל שורת תסריט תוכננה והורכבה כדי ליצור את הסיפור המושלם עבור דרמה קומית לורנסית שכזו, איכשהו, משהו התפספס (ואולי דווקא בגלל זה). כל הלב והרגש שמאוד אפיינו את הסדרות הקודמות שלו, פשוט לא היו שם. מצאתי את עצמי בסופו של דבר, אחרי שישה פרקים, ממשיך להתקדם אך ורק מכוח האינרציה, כאשר רמת החיבור והאכפתיות שלי מרוב הדמויות בסדרה שואפת לאפס. זה דבר אחד להרגיש ככה אחרי פרק אחד או שניים (למרות שגם זה לא דבר חיובי במיוחד), אבל להרגיש (או יותר נכון לא להרגיש) ככה אחרי שישה פרקים מלאים שמייצגים יותר מחצי עונה, זו סירנת אזהרה אדומה ובוהקת, שמסמלת שמשהו שורשי בסדרה לא עובד כהלכה. כאמור, זה לא שסבלתי מהסדרה או חס וחלילה שנאתי את הדמויות (חוץ מדמות אחת ספציפית שזו די המהות שלה), אלא רק הרגשתי תחושות שנעו בין חיבוב קל במקרה הטוב לבין אפאתיות מוחלטת במקרה הרע. תחושת הבינוניות הזו מורגשת בעיקר ברגעים בהם הסדרה מנסה להביא את עצמה לכדי שיא קומי או דרמטי כאחד, ולא מצליחה בכך בכלל. דווקא שם, ברגעים שבהם הקומדיה וההומור או הדרמה והרגש (אם לא שניהם במקביל) היו אמורים הכי לזרוח, התחושה החלבית והמפוספסת הורגשה בצורה הכי חדה שלה. כמעט בכל אחד מאותם הרגעים, הרגשתי שהסצנה מפספסת את המטרה שלה. במקום לממש את יעודה כרגע שיא שיקרב אותי רגשית ומנטלית אל הדמויות השונות, היא מחטיאה אותו, ״נופלת ליד״ והופכת להיות עוד סצנה גנרית ודי סתמית בתרחיש האופטימי וחיקוי זול ודי אפרורי של סצנות מדרמות קומיות אחרות במקרה הרע. והקטע הכי מצחיק? לרוב אותן דרמות קומיות שהרגשתי שהסדרה מנסה לחקות היו ״שרינקינג״ או ״טד לאסו״, מה שהפך אותי למתוסכל ומאוכזב עוד יותר.