כל הסמינים העידו ש-״רוסטר״ הסדרה החדשה של ביל לורנס ו-HBO עומדת להפוך להיות, אחת הס עוד דרמה קומית קלאסית ואיכותית ביותר. אבל איכשהו במעבר בין האולפנים, נראה שלורנס איבד מהקסם שלו ואנחנו מקבלים תוצר חיוור במיוחד וכמעט ללא רגש.
“I still love you" - Archie Rooster”
ביל לורנס הוא מלך הדרמות הקומיות. לא סתם שתי הסדרות שלו, ״טד לאסו״ ו-״שרינקינג״, גרפו שבחים מקצה לקצה והפכו להיות שתיים מהסדרות הנצפות והחשובות ביותר בקטלוג של אפל TV. לורנס הצליח לא פעם ולא פעמיים לתפוס באופן מדויק את האיזון שבין הדרמה לקומדיה. דרך דמויות נפלאות וסיטואציות משונות, יצר בצורה נהדרת לא מעט רגעים שפרטו על נימי הרגש. כאלו שגרמו לקהל (וגם לי) למערבולת של רגשות, בין צחוק גדול להתרגשות על סף דמעות. זו גם הסיבה העיקרית שחיכיתי לסדרה ״רוסטר״. המוניטין של לורנס, יחד עם קאסט שחקנים מוכשר (שחלקו גם כיכב בסדרות שלו בעבר), פרמיס מעניין שמאוד מתאים לסטייל שלו והעובדה שמדובר בתוכן שמופק על ידי HBO (שנחשבים כגוף תוכן ששווה ברמתו פחות או יותר לאפל), גרמו לי להאמין שעומד להיות מדובר בעוד סדרה קלאסית בסגנון שלו שתחמם לי את הלב. אבל לצערי, הפעם נראה שמשהו התפקשש. הסדרה שקיוויתי שתחמם לי את החורף רק אכזבה אותי יותר מפרק לפרק.
לפני שאכנס ואתחיל לנסות להסביר למה ״רוסטר״ אכזבה אותי, חשוב לי לציין שלא מדובר בסדרה רעה. נכון, היא אמנם מתגמדת לעומת היצירות הקומדות של לורנס והיא ככל הנראה הסדרה שלו שנהניתי ממנה הכי פחות עד כה, אבל עדיין מצאתי לא מעט אלמנטים שכן הצלחתי להנות מהם ולהעריך אותם במהלך הצפייה. סופר רב-מכר של ספרי אקשן ״זולים״, שחווה תקופת שפל בחייו ומתחיל ללמד בקולג' שבו מלמדת גם בתו כדי לנסות לשקם את החיים שלו (וגם שלה), הוא פרמיס שעובד נהדר בפרקים הראשונים. למעשה, הוא הצליח להיות הסיבה המרכזית שבכל זאת הצלחתי להתעניין במידה מסוימת באותם פרקים התחלתיים. על הפרמיס המסקרן הזה, שכאמור מתאים לסגנון של לורנס כמו כפפה ליד, הוסיפו בהתאמה גם לא מעט דמויות ומערכות יחסים, שלפחות ברמה הרעיונית אופיינו והוגדרו היטב. לכל אחת מהן היה תפקיד טוב וחשוב, שהיה אמור לקדם את הסדרה ואת הסיפור. אף דמות או אירוע לא הרגישו מיותרים או נמרחים יתר על המידה, ולכל דבר שהופיע על המסך הייתה משמעות וחיוניות רבה לסיפור העלילה. גם הפעם המנוע העלילתי של הסדרה הוא מערכות היחסים שבין הדמויות השונות, ובדומה לדמויות עצמן, גם הן היו ברמה התיאורטית כתובות בצורה לא רעה בכלל. כל מערכת יחסים הציגה צד אחר ושונה של כל אחת מהדמויות שלוקחות בה חלק, מה שבסופו של דבר (כמו ברוב הסדרות של לורנס) הפך אותן להרבה יותר עגולות ומעניינות.
אז אם הכל מוגדר ומאופיין היטב, אתם בטח שואלים את עצמכם למה התאכזבתי כל כך מהסדרה? הסיבה לכך נובעת מהעובדה, שלמרות שעל הנייר הכל הונדס ותוכנן כדי שהסדרה תהיה עוד דרמה קומית מוצלחת, התכנון לא מצליח לעבור אל המסך כמעט בכלל. למרות שכל שורת תסריט תוכננה והורכבה כדי ליצור את הסיפור המושלם עבור דרמה קומית לורנסית שכזו, איכשהו, משהו התפספס (ואולי דווקא בגלל זה). כל הלב והרגש שמאוד אפיינו את הסדרות הקודמות שלו, פשוט לא היו שם. מצאתי את עצמי בסופו של דבר, אחרי שישה פרקים, ממשיך להתקדם אך ורק מכוח האינרציה, כאשר רמת החיבור והאכפתיות שלי מרוב הדמויות בסדרה שואפת לאפס. זה דבר אחד להרגיש ככה אחרי פרק אחד או שניים (למרות שגם זה לא דבר חיובי במיוחד), אבל להרגיש (או יותר נכון לא להרגיש) ככה אחרי שישה פרקים מלאים שמייצגים יותר מחצי עונה, זו סירנת אזהרה אדומה ובוהקת, שמסמלת שמשהו שורשי בסדרה לא עובד כהלכה. כאמור, זה לא שסבלתי מהסדרה או חס וחלילה שנאתי את הדמויות (חוץ מדמות אחת ספציפית שזו די המהות שלה), אלא רק הרגשתי תחושות שנעו בין חיבוב קל במקרה הטוב לבין אפאתיות מוחלטת במקרה הרע. תחושת הבינוניות הזו מורגשת בעיקר ברגעים בהם הסדרה מנסה להביא את עצמה לכדי שיא קומי או דרמטי כאחד, ולא מצליחה בכך בכלל. דווקא שם, ברגעים שבהם הקומדיה וההומור או הדרמה והרגש (אם לא שניהם במקביל) היו אמורים הכי לזרוח, התחושה החלבית והמפוספסת הורגשה בצורה הכי חדה שלה. כמעט בכל אחד מאותם הרגעים, הרגשתי שהסצנה מפספסת את המטרה שלה. במקום לממש את יעודה כרגע שיא שיקרב אותי רגשית ומנטלית אל הדמויות השונות, היא מחטיאה אותו, ״נופלת ליד״ והופכת להיות עוד סצנה גנרית ודי סתמית בתרחיש האופטימי וחיקוי זול ודי אפרורי של סצנות מדרמות קומיות אחרות במקרה הרע. והקטע הכי מצחיק? לרוב אותן דרמות קומיות שהרגשתי שהסדרה מנסה לחקות היו ״שרינקינג״ או ״טד לאסו״, מה שהפך אותי למתוסכל ומאוכזב עוד יותר.
מה שתרם עוד יותר לאותה התחושה, היה העובדה שבמהלך הפרקים המאוחרים יותר של העונה שראיתי לצורך הביקורת, היו מעט הבלחות ורגעים שכן הצליחו לגעת בי. ככל שהסדרה התקדמה, ככה מצאתי את עצמי מפעם לפעם מגניב איזה חיוך או מרגיש אמפתיה והזדהות עם דמות כזו או אחרת לרגעים. אפילו היו רגעים שהייתה בי אופטימיות זהירה שהסדרה סוף סוף התאפסה על עצמה, ותתקדם כמו שצריך מכאן והלאה. אבל אלו היו רגעים בלבד, וכמו שהם באו, ככה הם הלכו חיש מהר. עד מהרה, מצאתי את עצמי שוב ממשיך לצפות בסדרה, כאשר כמעט ולא אכפת לי ממנה. הסיבה שאותם רגעים, טובים ומוצלחים ככל שיהיו, עצבנו אותי, הייתה שהם נתנו לי הצצה לאיך הסדרה הייתה יכולה להראות בשיא שלה. הם הראו לי שעם קצת יותר דגש על הרגש והלב של הסדרה, ולו רק הסדרה הייתה מצליחה לעורר אצלי תחושת הזדהות חזקה יותר עם הדמויות, הייתי מקבל סדרה לפנתיאון, שלחלוטין הייתה עומדת בסטנדרט שלורנס הציב לעצמו אי שם באולפנים השכנים. עצם העובדה שידעתי מה יכולתי לקבל וראיתי שלא קיבלתי את זה, רק חיזק עוד יותר את תחושת הפספוס וההחמצה שלי מהסדרה, וגרם לי להרגיש עוד יותר אפאתי כלפיה.
כמו בפן העלילתי, גם בפן הטכני הסדרה מרגישה יחסית סתמית ולא מרגשת יותר מידי. אני רק יכול להניח שזה קשור לעובדה שלא הצלחתי להתחבר ולהיות מושקע באף אחת מהדמויות ומערכות היחסים השונות, אבל בתכל׳ס, אף אחד מחברי הקאסט השונים לא סיפק תצוגת משחק שהפילה אותי מהכסא. הם לא היו רעים כמובן, והם לגמרי הצליחו להעביר את הדמויות שלהם ואת הדינמיקה השונה בניהן בצורה הטובה ביותר שהם יכלו - גם ברגעים הקומיים יותר וגם ברגעים המרגשים והדרמטיים יותר. אבל לא הרגשתי שאף אחד מהם בלט או הצטיין בצורה מיוחדת, ואם תשאלו אותי, הסדרה הזו לא צריכה לקבל אף מועמדות באמי בקטגוריות המשחק. יחד עם זאת, אני בכל זאת ארצה לציין את פיל דנסטר, שמשחק את ארצ'י, פרופסר לספרות בקולג' והאקס של קייטי, הבת של רוסטר. דנסטר, שככל הנראה מוכר לכם יותר בתור ג'יימי טארט מהסדרה ״טד לאסו״, הצליח להתבלט מעט מעל לשאר ולהיות קצת יותר חינני ומיוחד. כן כן, אפילו יותר מסטיב קארל שמשחק את גרג/רוסטר, הדמות הראשית בסדרה. הסצנות בכיכובו היו לחלוטין הסצנות שהכי אהבתי ונהנתי מהן במהלך העונה, ואין ספק שיש סיבה אמיתית ומאוד מוצדקת לכך שלורנס בחר בו לככב בסדרה נוספת שלו.
הבימוי והצילום של הסדרה הזו היו החלקים שהיה לי הכי קשה להעריך ולבקר, משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שבדומה לעלילה, גם איכות הבימוי מתפצלת לאורך העונה. במהלך רוב הסדרה, הצילום והבימוי שלה היו יחסית סנדרטיים, ובדומה לרוב הסדרות בסגנון, לא הציגו אלמנט מיוחד שגרם לי לשמוט את הלסת (וזה בסדר גמור). יחד עם זאת, ברגעים ספציפיים אך מאוד חשובים ומובחנים, כן הרגשתי שנעשתה עבודה ויוזאלית מורכבת ומרשימה יותר, שבהחלט שידרגה את הסצנה. זה לא קרה הרבה, אבל כשזה קרה, זה היה נחוץ והכרחי, מה שגרם לי להאמין שנעשתה עבודה, מחשבה ואקסטרה מאמץ גם בפן הזה. בפועל, ובאופן די מפתיע, זה הפך את הבימוי ברגעים מסוימים לאספקט הכי פחות סתמי וגנרי של הסדרה. הסיבה השנייה היא שחלק ניכר מהסצנות שראיתי (במיוחד בפרקים המתקדמים יותר) היו גרסאות לא סופיות של אותן הסצנות, שבמקרה הטוב היו חסרים בהם כמה אפקטים בודדים, ובמקרה הרע הן היו חצי ערוכות ולא אפויות בכלל. ברור לי שזה צרות של עשירים ואני מודה מאוד על ההזדמנות שהייתה לי לראות מוקדם את הסדרה ולבקר אותה. אבל בסופו של דבר, אני מרגיש שאני צריך לציין את זה, כי זה באמת הפריע לי להעריך את הסדרה בפן הויזואלי שלה. יחד עם זאת, לא ניכר שהיה שם משהו כל כך מאסיבי שהיה משנה את דעתי לכאן או לכאן (וזו גם הסיבה ש-HBO שלחו לנו את הפרקים ככה), ולכן אני נוטה להאמין שגם אם הייתי רואה את הגרסא הסופית של הפרקים, דעתי לא הייתה משתנה כלל וכלל.
״משנה מקום משנה מזל״, כך נהוג לומר, ואם לשפוט על פי המקרה של ביל לורנס, נראה שזה בהחלט המצב. אחרי מספר דרמות קומיות נפלאות שהפיק אצל אפל, במעבר ל-HBO אנחנו מקבלים את ״רוסטר״ - תוצר חיוור שמתגמד לצד שאר הסדרות והיצירות של הכותב המוכשר. הוא לא תוצר רע במיוחד, אלא בעיקר בינוני. כזה שלמרות שהונדס ונכתב בקפידה כדי להתאים כמה שיותר לתבנית המוכרת והמוצלחת של לורנס, שוכח את הרגש והלב בצד ויוצר סדרה גנרית לחלוטין. ההבלחות התסריטאיות הקטנות שמגיעות מידי פעם, יחד עם תצוגת משחק חביבה ותצוגת בימוי לא רעה בכלל, לא מצליחות לשנות את המצב. בשורה התחתונה, אנחנו מקבלים סדרה שהיא אולי לא נוראית, אבל היא גם לא מיוחדת או זכירה כמעט בשום צורה. בניגוד ל-״טד לאסו״ או ״שרינקינג״, את ״רוסטר״ אתם תשכחו ברגע שתסיימו לראות אותה. וזה אולי הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסדרה…
ציון שלנו:
בסדר
פסק הדין
הסדרה ״רוסטר״ זמינה לצפייה ב-HBO Max עם פרק חדש בכל יום שני.
הוסף תגובה
לכבוד עליית העונה השלישית של ״בית הדרקון״, הוזמנו למסיבת עיתונאים עם יוצר הסדרה, ראיין קונדל! בראיון המיוחד, מספר קונדל על תהליך הפיתוח של העונה החדשה, האתגרים שהופכים את ההפקה של הסדרה למורכבת, המסעות האישיים שהדמויות צפויות לעבור ואיך העונה מתברגת אל תוך התוכנית המקורית לסיפור הכולל של הסדרה, בדרך אל עונתה הרביעית והאחרונה.
העונה החדשה של ״בית הדרקון״ ב-HBO Max מחזירה אותנו אל תוך העולם של ווסטרוז, היישר לנקודה שבה עצרנו בסוף העונה השנייה. אחרי הכנות רבות לקראת קרב משמעותי שישנה את סדרי הכוחות בממלכה, אנחנו סוף סוף זוכים לראות אותו במלוא הדרו. האם העונה החדשה מצליחה לספק לצופים שוב את הדרמה ואת האקשן שהם כל כך אוהבים לראות בעולם ״משחקי הכס״?
הסדרה החדשה המבוססת על הקומיקסים של מארוול, מבית סוני פיקצ׳רס טלויז׳ן ואמאזון MGM סטודיוס, מרחיבה את עולמו של בן ריילי - הלא הוא וריאנט איש העכביש ״ספיידר-נואר״ שסחף את לב הקהל בסרט ״מימד העכביש״. אך בניו יורק של שנות ה-30 אין אנימציה, אין מולטיוורס ואין צבע. כשהפשע העל-אנושי חוזר באופן מפתיע לרחובות, האחריות הגדולה של כוחות העכביש תוביל את ריילי דרך חקירה מורכבת, שתאלץ אותו להתמודד מחדש עם צלקות העבר שלו - בין אם במטרה להציל את האזרחים התמימים המנוצלים לרעה, או להצליח להציל את נפשו הבודדה.
