תודה לפורום פילם ולא.ד. מטלון על ההזמנה להקרנת העיתונאים של הסרט!

תקציר: כריס (כריס פראט) הוא שוטר מעוטר אשר פיתח את מערכת ״מרסי״ - מערכת בית משפט אוטונומית המבוססת כולה על עוזרת AI. המערכת מותירה לנאשם 90 דקות, במהלכן יורשה לגשת לכלל הראיות על מנת להוריד את אחוזי הודאות באשמה שלו, על מנת להימנע מגזר דין מוות. הקדמה של המערכת מוכיחה את עצמה יעילה בהבאת צדק לפושעים - עד שלפתע, מתעורר כריס בכיסא אל מול השופטת הדיגיטלית מדוקס (רבקה פרגוסון), באשמה על רצח אישתו. למרות שאינו זוכר דבר, יעמדו לרשותו של כריס שעה וחצי בלבד לרדת לשורש העניין ולהוכיח את חפותו, לפני שיאבד את חייו בידי יצירתו שלו.

ההתעסקות הציבורית האובססיבית בעליית הבינה המלאכותית בשנים האחרונות הייתה קצת בלתי נמנעת. אפילו יותר מכך, היה בלתי נמנע שהיא תחלחל אל השיח הציבורי היומיומי, ומשם כבסיס למדיה שנוצרת כיום כבידור עבור הקהל הרחב. אומנם השנה היא לא השנה הראשונה שבה הביטוי הזה, עטוף העמומיות שמאחוריו, מופיע בסרטי אקשן. הוא היה הנושא העיקרי מאחורי קלאסיקות כמו ״המטריקס״, ״טרון״ ו-״שליחות קטלנית״, ולאחרונה יצא לנו לראות את הנושא תופס את מרכז הבמה עם זוג הסרטים האחרונים של ״משימה בלתי אפשרית״. אבל ככל שהנושא הופך להיות חלק יותר אינטגרלי מהחיים האישיים שלנו - כשיותר ויותר אנשים משתמשים ב-ChatGPT ודומיו לחיים האישיים שלהם, ויותר ויותר תוצרים מלאכותיים עושים דרכם אל הפידים של הרשתות החברתיות השונות - כך גם עולה החשש מהזוועות שהוא יכול להביא. המחשבה שעליית המכונות היא עתיד דיסאוטופי אפשרי מעוררת דיון אתי בגבולות השימוש בכוח העוצמתי שבינה מלאכותית גדולה-מכדי-תפישה יכולה לספק. יש הרבה טענות שנזרקות על הנושא הזה מכל הכיוונים, בעיקר מהכיוון של יצירתיות או אמפתיה אנושית שמכונה לא יכולה לזייף, והסרט הזה לא חף בעיסוק בנושא הזה בדיוק. הבעיה היא שאני לא בטוח שהוא מסתכם למסקנה חכמה, נאורה או אידיאלית, והדרך לשם רצופה בבעיות גם כן.

הסרט מציב אותנו בסיטואציה בעתיד הקרוב כביכול, בו אנחנו נותנים לבינה המלאכותית שליטה מרכזית מאוד על הליך גוזר גורל ביסודות החברה הדמוקרטית האנושית, שהוא הרשות השופטת. אין ספק שיש פה פחד שיכול להיות ממשי בחברה שלנו, אבל הסרט מסתמך על אופן מאוד ספציפי שבו הדברים עובדים. הוא לא מאפשר לדמות הראשית לגשת לדברים שיכולים לקצר את העלילה בפשטות (״ברידג׳ אצל ברכה״, למביני עניין), אבל מצד שני יש לו גישה אינסופית לכל מאגר מידע שהוא רק חפץ בו, ללא כל מגבלה של אבטחה או קושי. בהתחשב בעובדה שלמערכת בינה מלאכותית יש גישה לכל הדברים האלה במתן פקודה ישירה, האם היא אינה יכולה להגיע לחומרים ומכך למסקנות בנוגע לאשמתו או לחפותו של היושב מולה? הרי שכל הבסיס שלנו לבינה מלאכותית הם מודלים גדולים המאומנים על מידע רב ומסוגלים להפיק ממנו מסקנות ותוצרים. אם היה סוכן AI שיש לו גישה לכל החומרים הרגישים האלה באופן ישיר עם סיסמאות מאסטר שלא מסתירות ממנו דבר, למה שלא יוכל לעבד את הנתונים האלה בעצמו? למה אני צריך שהדמות הראשית שלי תחפור בעצמה באופן ידני במסמכים ותקשר בין נקודות? לא כל הרעיון של AI הוא לבצע בשנייה עבודה שביצועה ידנית יקח שעות על גבי שעות של ניתוח וידע מקצועי? אני מבין את הצורך של סרט מתח בלשמור אותנו תוהים לאורך הדרך כיצד הדברים יתפתחו, אבל הסיטואציה המוצגת לא עושה שכל. אם, למשל, היו מערכות שלא היו לה גישה אליהם והוא היה מצליח לפצח את דרכו פנימה כך שהיה נחשף בפניה חומר חדש לחלוטין שמשנה את מסקנתה, אז הדברים היו קצת יותר מתיישבים.

אלמנט נוסף באופן שבו הבינה המלאכותית בסרט עובדת, הוא שהיא לכאורה טוענת שאינה מסוגלת לפגוע ישירות בחייו של בן אדם. עם זאת, בו בזמן, היא אומרת שהספירה לאחור המורה על הזמן שנותר לכריס למנוע את הריגתו המיידית יכולה להיעצר ברגע שהיא מגיעה למסקנה שאינו אשם יותר. אי לכך, במלכוד הפסיכולוגי הזה, יש לה השפעה ישירה בהחלט על חייו של אדם, ויכלו לשחק יותר על הקונפליקט המחשבתי הזה. אולי אני מגיע מנטייה מחשבתית קודמת, אבל הסדרה שיצאה לאחרונה, ״פלוריבוס״, מתעמקת בנושא הזה בצורה הרבה יותר עמוקה וחכמה. הנקודה הזאת אינה משתפרת, כאשר לאורך הסרט היא שואפת להדגיש לנו פעם אחר פעם שהיא פועלת אך ורק לפי העובדות המוגמרות והיבשות, ואינה מסוגלת לפעול לפי תחושה נפשית, ״דודא״ או רגש. עם זאת, משפטי ה-״רגש״ שכריס פוצח בהם אל פני השופטת הממוחשבת כן גורמים לה לאט לאט להיצמד לקונספט של אתיקה ושל ״לעשות את הדבר הנכון״. זה דבר לא ברור כשעדיין מדובר במודל ממוחשב שאין ביכולתו באמת לחוש רגשות, גם אם יטען שכן. אנחנו לא ב-״קוד ליוקו״ כאן. הניסיונות לעשות הומניזציה לדמות ה-AI הופכות את הנרטיב הזה להרבה יותר מבוסס פנטזיה, מאשר מיצג מצמרר על העתיד שכולנו הולכים לחוות בעוד כמה עשורים. עם כמה שהמערכות האלו עלולות להיראות כמו החברים הכי טובים שלנו, שתמיד יסייעו לנו ויהיו שם לצידנו, אין להן את היכולת ״לפעול על פי תחושות״. הן אפילו לא עובדות על פי ידע, הן עובדות נטו על פי הסתברות סטטיסטית שמפרקת ומרכיבה משפטים. הסרט לא יכול לעקם את ההיגיון הזה כשנוח לו, אם הוא רוצה שניקח אותו כסטייטמנט אתי בסגנון ״אנחנו חיים בחברה״. אם הוא רוצה להיות פנטזיה, שיהיה בכיף שלו. אבל אם הוא רוצה לזרוק עליי מוסר השכל בסופו של דבר, הוא זקוק למעט חיבור למציאות - שלא לומר, חיבור לחוויה אנושית אמיתית. אחרת, הוא לא שונה מסרטונים של ״Dhar Mann״.