לביקורות הקודמות: עונה 1 עונה 2

בניגוד לשתי העונות הראשונות, את העונה השלישית של ״דברים מוזרים״ כבר ראיתי ביחד עם כולם. אחרי הכל כבר הייתי בן 17 כשהיא יצאה, ואחרי שבתור נער צעיר יותר החלטתי להימנע משתי העונות הראשונות של הסדרה כשהן הושקו, החלטתי לאזור את האומץ ולצפות בה סוף סוף כמו שצריך. אמנם לא דמיינתי לעצמי שאשאב לעולם המופלא הזה כל כך בקלות, אבל אחרי צפייה כמעט רצופה של שבוע בכל שלוש העונות הראשונות של הסדרה, מצאתי את עצמי נשאב לעשרות (אם לא מאות) דיונים על הסדרה באינטרנט ועם חברים, כשאני מלא בהתלהבות ובתחושה חמימה בלב. תחושת החמימות הזו, היא הדבר המרכזי שלקחתי מהעונה השלישית של הסדרה, כאשר איכשהו ולמרות כל האקשן והטרגדיות שליוו את הסדרה מאז ומעולם, זכרתי שכשסיימתי לצפות בעונה השלישית של הסדרה לא יכולתי להוריד את החיוך מהפנים שלי. זו גם בדיוק הסיבה שמאוד חששתי לצפות מחדש בעונה הזו של הסדרה. חששתי שמה שהעלה לי חיוך על הפנים בגיל 17 ירגיש לי היום מאוד מוזר, משונה ולא קשור לכל מה שבא לפני ואחרי העונה הזו. אבל איכשהו, הצפיה המחודשת הזו הובילה לתוצאה הפוכה לגמרי, ועכשיו יותר מתמיד אני בטוח, שהעונה הזו היא חלק חשוב ובלתי נפרד ״מדברים מוזרים״ דווקא בזכות אותה התחושה.

יום בהיר של שמש אין שום עננים

כאמור, אם התיאור שהכי התאים לשתי העונות הראשונות של ״דברים מוזרים״ ככל הנראה הכיל מילים כמו מתח, אימה, מסתורין או אפילו אימה, את העונה הזו הכי קל לתאר בעזרת מילים כמו קיץ, כיף, נעורים או אפילו שמחה. שלא תבינו אותי לא נכון - זה לא שהאלמנטים המד"בים והאימתניים לא קיימים בעונה הזו של הסדרה (ועוד נגיע אליהם בהמשך), אבל אין ספק שהעונה הזו מרגישה הרבה יותר כמו דרמת נעורים קלאסית מאשר סדרת מד״ב חדשנית, והאמת היא שבאופן מפתיע זה עובד מצויין. השינוי החד (שלא לומר כמעט מנוגד) בין הז'אנרים האלו עובד כל כך טוב כמו שהוא עובד, בזכות שני אלמנטים עיקריים. הראשון והמרכזי ביותר שבהם הוא שהסגנון החדש של העונה מאפשר להעניק לדמויות של הסדרה ספוטלייט אישי ואישיותי נרחב יותר. אם בשתי העונות הראשונות למדנו להכיר את הדמויות השונות בזכות אותם רגעי אקשן, מתח ומסתורין, ובזכות אותה תחושה אפלה וכבדה, עכשיו כשאנחנו כבר מכירים אותם לא מעט זמן וממש מחוברים אליהם, אנחנו זוכים לקבל גם הצצה לחיים האישיים שלהם מחוץ לכל העיסוק במפלצות ממימד אחר או במדענים מרושעים, ולראות איך באמת נראית השגרה בהוקינס בחלקים מסוימים. השגרה הזו מאפשרת לסדרה להציג בפנינו לא מעט צדדים נוספים וחדשים אצל הדמויות השונות, ובמערכות היחסים שלהם שלא היינו יכולים לקבל בשום הזדמנות אחרת, מה שמצליח להעמיק את הקשר שלנו עם כל אחת ואחת מהדמויות השונות (ובפרט עם הדמויות של חבורת הילדים). במהלך חלק לא מבוטל של העונה אנחנו זוכים לראות את הדמויות השונות עוסקים בעניינים ״רגילים ומשעממים״ כגון חיי האהבה שלהם, בילויים, זמני משחק וכו'. למרות שבקלות היה ניתן לפספס ולגרום לחלקים האלו להיתפס כרגילים ומשעממים, הם הופכים בן רגע לרגעים כיפיים ומחממי לב, דווקא בגלל שאנחנו כבר כל כך מחוברים ואוהבים את הדמויות השונות. הרגעים האלו יוצרים חווית צפייה שלא נופלת ברמתה מאותם רגעי אקשן ודרמה מטורפים, שלמדנו להכיר ולאהוב מהעונות הקודמות.

האלמנט השני הוא השימוש בקיץ ובקניון החדש כחלקים מרכזיים וחשובים בסיפור הכללי של העונה. אחרי ששתי העונות הקודמות התרחשו בשלב כזה או אחר של הסתיו, הפעם העונה כולה מתרחשת בחודשי הקיץ של השנה, מה שלגמרי מחזק את התחושה של דרמת נעורים קלאסית שהעונה מנסה (ומצליחה ליצור), שכן אין ספק שהקיץ והאווירה הם הקרקע המושלמת לרגעים שכל מטרתם הם לעשות לנו חמים ונעים בלב. מעבר לכך, השימוש בקניון הקיצי והחדש ,תורם לאווירה הזו ואף מספק לדמויות השונות סביבה חדשה ומרגשת לעבוד איתה. הקניון משמש כמקום מרכזי גדול ובולט עבור העונה שעוטף סביבו את העלילה ומצליח לגרום לה להרגיש הרבה יותר מהודקת והרבה פחות מפוזרת. נכון, הדמויות השונות עדיין יחסית מפוזרות בקווי העלילה שלהן לאורך העונה, אבל העובדה שהקניון משמש כעוגן מרכזי יוצרת הרבה יותר חיכוך והשתלבויות בין אותם קווי העלילה, ובכך גורמת לכולם להרגיש הרבה יותר רלוונטים ומעניינים (בניגוד לעונה השנייה). אותו השילוב בין דרמת נעורים, עונת הקיץ והקניון החדש והמרהיב, מאפשר לעונה להעמיק את הקשר ומערכות היחסים בין הדמויות שנבנו בשתי העונות הראשונות של הסדרה, ומשמש גם כקרקע פוריה להצגה של לא מעט מערכות יחסים ודמויות חדשות, שמשתלבות באסופת הדמויות האהובה בצורה כל כך טבעית וחלקה, עד שלא ניתן להאמין שהם לא היו איתנו מההתחלה. כאמור, יש לא מעט דמויות שכאלו, אבל מעל כולן בולטת במיוחד דמותה של רובין (מאיה הוק), שמצטרפת אל סטיב ודסטין במהלך החלק המרכזי של העונה, ומצליחה לא רק להיות דמות מעניינת בפני עצמה, אלא גם לשפר ולהעמיק את שתי הדמויות הנוספות שסביבה. הדרך שבה היא משתלבת בסיפור ולאט לאט הופכת להיות חלק מרכזי מהחבורה, עשויה באופן מופתי, ועצם העובדה שהיא הופכת תוך עונה אחת להיות דמות אייקונית ואהובה, כמו דמויות שבילינו איתן שלוש עונות לפחות, מוכיחה עד כמה הכותבים השונים ובראש כמובן האחים דאפר ידעו איך להרחיב את העולם המרהיב שהם בנו פה כמו שצריך.