ביקורת ComicON: ״ברנינג מן״ (2026) - ההמתנה למסר אינה מרווה

תמונת קאבר

אזהרת טריגר: אזכורים קלים לאירועי ה-7 באוקטובר.

תקציר: יונה קמחי (שי אביבי), סופר ותיק שתקוע עם כתיבת ספרו החדש ואב גרוש, מחליט להסיע את בנו הצעיר לבסיס השירות הצבאי שלו על מנת לבלות איתו קצת זמן איכות. לאחר שהשניים נפרדים, מחליט יונה שלא לחזור הביתה, ובמקום זאת, להישאר להמתין לבנו תחת פינת עץ מוצלת בסמוך לבסיס. המתנתו הרבה לשמוע קול עונה מבנו תדאיג אותו לא מעט, אך מפגשים עם אנשים מגוונים בפינת העץ הזאת תציג לו נקודות מבט שונות על הורות, על רגשות, על שירות בצה״ל, על החיים בישראל ועל הצורך שלו להשתחרר מהחשש המופנם ולהיפתח יותר בפני העולם.

״ברנינג מן״ היה אחד הסרטים שבלטו מהרשימה של הסרטים הזכאים למועמדות לפרסי אופיר בשנה החולפת. בעיקר בזכות הקונספט היחסית מעניין שהוא טוען להעביר, המידע המאוד מינימלי שהתקציר מציע אליו וככלל רעיון שגורם לך לתהות האם וכיצד הוא מתקשר לפסטיבל הבינלאומי המוכר באותו השם. מעצם כך שהייתי בסתיו האחרון בצפון אמריקה, לא יצא לי לצפות בו בשלהי 2025 במהלך יום הקולנוע הישראלי או פסטיבל חיפה, על אף שכן יצא לי לשמוע שהוא גרף את הפרסים הראשונים בפסטיבל זה (ואף לא כבוד אחר שראוי לציון). מאחר ופסטיבל חיפה אומנם העניק בשנה שעברה את הפרס הזוכה לסרט שלא כל כך התחברתי אליו (״נדל״ן - סיפור אהבה״), הוא כן גם היה בית חם ומפתיע לסרט הישראלי הכי אהוב עליי בשנה החולפת, שהצליח להתברג גם לטופ 10 של 2025 כולה עבורי - ״מופע טוטאל״. על כן, יש לי קצת ביטחון קיים בצוות של פסטיבל חיפה, שהוא יודע לעשות בחירות טובות פה ושם ולחגוג קולנוע ישראלי ייחודי. לכן, החלטתי ללכת להקרנת טרום בכורה מיוחדת ולראות מה מסתתר מאחורי השבחים.

בעוד שהסרט אכן מעט שונה בנוף הישראלי, מאחר והוא לוקח בחירה אמיצה של להתרחש כמעט אך ורק במדבר צחיח ופחות או יותר להתברבר בו למשך כל זמן הריצה (קצת כמו ״פרק בקבוק״), אני לא מצאתי אותו עושה משהו יותר מידי מהפכני או יוצא דופן עם הפורמט הזה. הניסיון לעבד את הקונספט של ״מחכים לגודו״ אל תוך הסביבה הישראלית ובמיוחד זו של השירות בצה״ל בראי הורים הוא בסיס נחמד, אבל צריך לדעת איך לפצח את זה על מנת ליצור מזה יצירה שתגרום לצופים באמת להתרכז על המתרחש במסך במשך יותר משעה וחצי. אני לא מאשים בכך את שי אביבי, הוא עושה עבודה די טובה בלהראות נוכחות ולהיות מעניין גם באמצע הצחיחות. אני חושב שהבעיה קמה ונופלת על התסריט, המתבסס על כביכול סיטואציות שונות שקורות אחת אחרי השנייה, במקום להירקם אחת בשנייה. בנוסף לכך, אני לא יודע אם הדמויות שאביבי פוגש בדרך הן עד כדי כך מעניינות או פותחות את כיוון המחשבה. אני גם חייב לומר שחלק מהשורות שהן אומרות מרגישות כאילו הן נכתבו בכוח על מנת שניקח מהן כביכול מסר אינטרוספקטיבי, במקום שאנחנו נבין זאת בעצמנו באופן טבעי מההתרחשות. כאילו מכניסים לנו בצורה לא אורגנית אימרות מוסר.

שי אביבי ורן קפלן ב-״ברנינג מן״

החיבור לפסטיבל הברנינג מן מבחינה רעיונית מרגיש קצת תלוש. מעבר לפירוש המילולי של המילה (״אדם נשרף״), הרצון להביא את דמותו של אביבי לנקודה של השתחררות ומחיקה של הדאגות לא מקבל מספיק זמן מסך בעיניי בשביל להצדיק את הקישור לאירוע. נעזוב בצד את העניין שברנינג מן לא מתקיים בארץ (פה יש גרסאות כמו ״מידברן״) - אני חושב שיש מעט מאוד התייחסות לכל מה שעומד בבסיסו של הפסטיבל הזה, שיכל לשרת הרבה יותר את התסריט. במסגרת הסרט, ברנינג מן מוצג בתור מסיבת רייב קטנטנה במדבר ולא יותר מזה. הקהילתיות והיצירתיות שעוטפת את הפסטיבל הזה בפועל, במגוון דרכים שונות (כפי שיצא לי לשמוע ממי שנכחו בו), לא ממש מוזכרת. אפילו הדמות המרכזית שאמורה לייצג את משתתפי האירוע מוצגת קצת כפרועה וצעירה שלא דופקת חשבון - מעט קלישאתי הייתי אומר. אומנם זה טייפ, אבל זה מעט מכליל. אני חושב שאם היו לוקחים את אביבי להשתתף באמת באירוע כזה (או לדמות משהו בקנה מידה דומה) וסביב זה היו בונים את העלילה, היה אפשר להוציא מזה סיפור הרבה יותר מעניין ואפילו עם קצת גיוון במוראלים האישיים ובהיצע החזותי המצולם. לפי סשן השאלות והתשובות שבסיום ההקרנה (ולמיטב זכרוני ממנו), אביבי אכן נכח באירוע כזה בעבר כך שהאירוע לא זר לו, ואפילו היה תכנון לצלם כמה שוטים במהלך מידברן בארץ. אני חושב שזה היה הרבה יותר מטיב אם זה באמת היה קורה ובצורה הרבה יותר עמוקה לתוך הסיפור. אפילו לגרום לדמות הראשית לעבור בין קאמפים ודרכם לצבור את המסרים שהוא אמור ללמוד, היה יכול להיות פיצוח מעט יותר מסקרן.

הצילום של הסרט הזה הוא מורכב. מצד אחד, יש לו שוטים ותנועות מצלמה טובות מאוד אחת לכמה זמן, כולל סיקוונס סיום שנראה באמת מצוין בעיניי. מצד שני, בשאר הזמן, המצלמה די סטטית. בגלל שהכל מתרחש במדבר, אז גם אין הרבה גיוון עם צבע. לטבע יכולים להיות הרבה צבעים, גם במקום צחיח שכזה, אבל אני שיוועתי לצבע בולט ובקושי קיבלתי אותו עד הדקות הממש אחרונות. אני מעריך את עבודת האפקטים מתי שיש המוסיפה לחוויה, ואף העבודה עם הציפורים על מנת לתפוס כמה מהשוטים הקרובים אליהן (בתוספת ההסבר של הבמאי על כך שהצלם השתמש בסאונדים מיוחדים כדי למשוך אותן) באמת היה מגניב. למרות שיש מה להעריך כאן מבחינה הפקתית, אי אפשר להימנע מלצפות למעט יותר - במיוחד כשאתה הולך לצפות בדבר כביכול ״מונוטוני לחושים״ שכזה על מסך גדול בבית קולנוע. בעיניי, אין פה המון אספקטים שהופכת את חווית הצפייה הקולנועית בסרט הזה למיוחדת, וחוויה זהה הייתה מועברת גם בצפייה בבית.

מתוך ״ברנינג מן״

הבעיה העיקרית שדי ערערה באופן משמעותי את החוויה שלי מהסרט כולו, היא השוט האחרון שלו, שהתווסף ברישוטס מאוחרים מכורח הנסיבות הבטחוניות והמדיניות הקשות שכולנו מודעים אליהם. בהתחשב בכך שהשוט הזה לא היה קיים בגרסה המקורית, אני לא בטוח מה הסרט כמכלול היה בהכרח רוצה להגיד לי. השוט הזה מעיד על כך שהדמות הראשית לא באמת הייתה פרנואידית ולא באמת דאגה סתם, ושיש סיבות מאוד גדולות לחשוש מהסיטואציה של ילדים מגויסים ללחימה. מצד שני, כל התהליך שהדמות עוברת בסרט מטרתה להראות לנו שבעוד שהדאגה טבעית, אי אפשר לתת לה להשתלט על חיינו ולהכתיב את הדרך שבה אנחנו פועלים. המסר המתקבל הוא שצריך לדעת לזרום עם מה שהחיים מביאים עלינו ולדעת להמשיך הלאה, גם אם זה מערער את הביטחון. זה נשמע קצת סותר, לא? ומעל כל זה, הבחירה לשים את השוט הזה ברגע האחרון של הסרט מרגיש כמו ניסיון מאולץ וקצת ״Reach״ לקשר בין מסיבות הברנינג מן לבין פסטיבל הנובה, למרות שאין ממש קשר בין הדברים - ובעיקר על מנת לפרוט בכוח על הרגש והטראומה הישראלית שאנחנו סוחבים כבר יותר משנתיים. זה מרגיש כאילו בכוח רצו שנסיים את הצפייה בסרט במחשבה עוצמתית, אחרי שישבנו שעה ו-40 מול היגררות בלתי נגמרת של אדם מול עצמו. אז הבחירה האימפולסיבית הזאת גורמת לי לקונפליקט מחשבתי ולא להצליח להיסגר על האם השוט תורם לסרט או פוגע בו, מה שמונע ממני להבין מה הוא רוצה לומר לי באמת. מצד אחד, הוא סותר את כל מה שנבנה לפני כן (כולל ההתרה) וגורם לכך שכל התהליך היה לשווא והדמות לא התפתחה באמת. ומצד שני, הוא גורם לי להרגיש כאילו צפיתי שוב בסוף הביזארי והמשוך מהמותן של ״סודה״, בקפיצה לאירוע שוקינג בצורה חדה ולא מורווחת שראינו ב-״חשבונות שמיים״ או הבחירה של סקרלט ג׳והנסון להתמקד בשואה עם ״אלינור הגדולה״. אתם לא יכולים לקבל נקודות זכות רק כי הסרט שלכם מתקשר תמאטית בצורה רופפת מאוד עם צלקת ורגשות כאב מובנים. לא ככה עובדת יצירה, ולא ככה מוערכת יצירה. זו מרגישה מניפולציה.

אני כן אציין לחיוב את משחקו של שי אביבי, שנותן הופעה סך הכל סולידית. כמו שאמרתי מקודם, אביבי מצליח להחזיק את הסרט ולהיות חביב או מעורר עניין לפחות באופן חלקי, כשרק הוא, ואולי עוד אדם, מופיעים על המסך לאורך זמן ממושך. גם סוזנה פפיאן משחקת את התפקיד שלה באופן חביב ואנרגטי, שמתחבר מאוד למקום המתבקש שלו בעלילה ומשלים את התחושות הנדרשות ממנה לשיקוף של דור יותר צעיר ומשוחרר - אם כי הדיאלוגים שנכתבו לה לא תמיד מרגישים כאילו נכתבו על ידי אדם צעיר (או בן אדם באופן כללי, שכן היא מגיבה בצחוק ובביטול לכמה דברים מוזרים מאוד שהדמות של אביבי עושה, שהם על גבול ההטרדה). נווה צור עושה עבודה יחסית חביבה, שכן נהניתי לראות אותו, אבל לפעמים הוא ניכר בעיני קצת מוקצן בהתנהגותו. יתר השחקנים, בעיקר אלו שמופיעים לסצנה אחת ובעיקר בני אבני (שעשה לי ג׳אמפסקר ופלאשבקים לשידורי ״החברים של נאור״), מרגישים כאילו הם באו לתת את ההרצאה שלהם וללכת, ורובם עושים את זה בלי הרבה אנרגיה או התמקדות במי שהם אמורים לשחק. מרגיש שהם יותר מדקלמים מונולוגים מאשר משחקים, וזה מובחן - על אחת כמה וכמה כאשר הקונטרסט שלהם הוא שי אביבי המוצלח.

סוזנה פפיאן ושי אביבי ב-״ברנינג מן״

בסופו של יום, ״ברנינג מן״ הוא סרט סבבה לגמרי, רק שקשה לי להמליץ על הצפייה בו לאחרים. הוא כן מפלס את דרכו בצורה מתקבלת על הדעת דיו, אבל לא באופן שאני רואה את הקהל הרחב מתחבר אליו עמוקות ברמה המחשבתית או הרגשית. אני גם לא חושב שהוא יותר מידי מרחיב אופקים או גורם לנו לקבל פרספקטיבות מיוחדות על אירועים יומיומיים כמו שהוא מתיימר לשקף, ולרוב נשאר בגדר ה-״פרווה״ בלי באמת אמירה סופר נוקבת ועוצרת נשימה שתשאיר בראש הצופה מחשבה לאחר הצפייה. אפילו את מגוון האספקטים שהוא מרכיב אפשר למצוא בסרטים מוצלחים הרבה יותר שיצאו ב-2025, שלקחו את הקונספטים האלה יותר לקיצון מבחינה תסריטאית ו-ויזואלית ובאמת גורמים לצופה לחשוב לעומק. על דאגה של הורה לילד ביחידה קרבית, יש לכם את ״חמצן״. על מציאת השחרור הנפשי וחברים בלתי צפויים במסיבת רייב במדבר, יש לכם את ״סיראט״. על גרסה מודרנית של ״מחכים לגודו״ וההשפעה הנפשית של המתנה לתשובה שתיפול מהשמיים למרות שהיא לא תגיע מעצמה, יש לכם את ״זו הייתה רק תאונה״.

אני לגמרי יכול להבין למה זה סרט פסטיבלים מהסוג שמעניין את השופטים הישראליים, הוא כן מזכיר לי אלמנטים סיפוריים של ״נדל״ן - סיפור אהבה״ במובן מסוים, אבל אני בספק שזה משהו שהקהל הרחב יהיה מאוד מונע ממנו רגשית. על אחת כמה וכמה אם הוא ידע להתגבר על ה-״מלכודת״ שמגיעה בשוט האחרון של הסרט, שנועדה להוציא טעם של הימום בלי תכלית קוהרנטית לסיפור (שכן במקור הוא נוצר לחלוטין בלעדיו). אני מאמין ליוצר שהיה לו משהו לומר, אני מאמין שהוא מכיר טוב מאוד את המדברים השונים והנידחים בארץ, ואני מאמין שסטייטמנט לגבי זה שגם לגברים יש רגשות זה חשוב מאוד. אבל כפי שהוכיחו בארץ וגם בניכר, אפשר לעשות את זה מבלי להרגיש כאילו אני שורף את הזמן שלי מול המסך.

אני מדרג את הסרט הזה 7 מתוך 10 🏜️

״ברנינג מן״ יעלה לבתי הקולנוע בישראל ב-12 בפברואר.

מתוך ״ברנינג מן״