ביקורת ComicON: ״על סף פיצוץ״ - סרט אטום על איום האטום (ספיישל פסטיבל ניו יורק)
- עידו שייביץ
- Oct 14, 2025
- 7 min read
זכינו לצפות בהקרנת הבכורה הצפון אמריקאית של הסרט החדש של נטפליקס, ״על סף פיצוץ״, בבימויה של קת׳רין ביגולו ובכיכובם של רבקה פרגוסון, אידריס אלבה ואנתוני ראמוס בין שחקנים רבים, שהתקיימה כחלק מפסטיבל הסרטים ניו יורק ה-63 (NYFF). בואו לקרוא את הביקורת שלנו על הסרט החדש!
תקציר: הסרט מתיימר להתעסק בשאלה כיצד ארצות הברית תתמודד עם איום מיידי ממשי של ראש נפץ גרעיני משוגר לשטח שלה, ללא ידיעה מי שיגר אותו ומה תהיה רמת הנזק. בפועל, הסרט מציג מספר אנשים שונים במערכות הביטחון של ארה״ב כשהם מתמודדים עם הסיטואציה המרחפת מעל ראשם ועומדת לקרוס בכל רגע, וההשלכות הנפשיות שמציפות אותן כשהם צריכים לטפל בסיטואציה הרגישה והקטלנית הזאת בצורה המקצועית ביותר שאפשר - בתוך הדקות הבודדות שנותרו להם.
מספר מקורות הציבו את הסרט הזה ברשימת התחזיות למועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר השנה באוסקר, ובכנות, אני לא יכול להסכים עם ההחלטה הזאת - וחושב שהיא די בזויה. באמת שרציתי לתת לסרט הזה את חמת הספק ולהסתכל על האלמנטים הכן מושקעים שיש בתוכו על מנת לפחות לתת לו ציון שיעמוד ברמת ההפקה שכן יש לו, אבל הוא פשוט אכזב אותי בכמה וכמה אספקטים בצורה כל כך מוזרה. לא יכולתי להישאר אדיש, ובטח שלא לקרוא לו אחד הסרטים הכי טובים שיצאו בעונת הפרסים הנוכחית.
נתחיל מהבחירה המוזרה של הסרט להציג את הצילום שלו כמו צילום מוקומנטרי, ממש כמו שניתן לראות בסדרות כמו ״המשרד״ ו-״מחלקת גנים ונוף״ - בין אם דרך מצלמה ידנית שעושה זומים תוך כדי השוט, או צילומי מצלמות אבטחה המשקיפים על חדר עבודה כולו. אין שום הצדקה פנים-עלילתית לכך, והמתרחש בסרט אפילו לא מוצג כפארודיה קומית כדי שאוכל לקחת את הבחירה הזאת כאלמנט שנועד להצחיק. בעיניי, הבחירה הזאת מורידה בצורה משמעותית את האלמנט הדרמטי של האירועים המתרחשים, ומקשים עליי מאוד כצופה לקחת את האירועים מסכני החיים עם הסטייקס הלכאורה-גבוהים שלו ברצינות מלאה.
דרך הצילום הזאת גורמת לסרט להראות כמו סיטקום שמנסה להראות לנו התרחשות של מקום עבודה (במקרה הזה, משרדי ביטחון אמריקאיים) עם מגוון דמויות שנוכל לזהות בהם קריקטורות משעשעות בתפקידן, הרי שהעין שלכם תחפש את האדם שיסתכל למצלמה ויעשה פרצוף. אני מבטיח לכם שהייתי מבין את האינטנסיביות של הסיטואציה אם הייתם נותנים למצלמה להיות רגועה לרגע ולתפוס את השחקנים מביעים רגש בדרמטיות, כפי שהיה צריך ושהצלחתם לעשות עם מספר מועט של צילומי חוץ שכן היו פה.
נוסיף על כך את העובדה שהפורמט של הסרט מאוד מזכיר את הקונספט של הסדרה ״נצחון או הפסד״ של פיקסאר, בכך שהוא מנסה להציג בדיוק את אותם הרגעים כשהם מתרחשים במקביל מנקודת מבטם של מספר אנשים שונים. בבסיסו, לא רעיון רע בהכרח, אבל הביצוע הקולנועי למתרחש כאן לא עושה זאת בצורה יותר מידי יצירתית, ולמעשה אף מדובר בביצוע שחוטא מאוד למטרה. הסרט מחולק ל-3 חלקים, שלכל אחד מהם יש כותרת גדולה, אך למעשה כל חלק מציג בדיוק את אותן ההתרחשויות שקורות בדיוק באותו הזמן, אך הפעם עם דמויות אחרות שיצא לנו לראות בקצה העין בעלילה קודם. זה מוביל את הסרט פעמיים במהלכו להגיע לנקודת שיא מסקרנת, לחרוק את מעצוריו בצורה קיצונית, לעשות ״איטס ריווינד טיים״ ולחזור להתחלה, כך שהוא מציג לנו את אותם האירועים פעם ופעם נוספת.
מעבר לעובדה שזה מרגיש כמו רגרסיה עלילתית, הייתי אולי יכול לסלוח לזה אם נקודות המבט השונות היו נותנות לי אור חדש על ההתמודדות המורכבת עם הסיטואציה. אבל אפילו את זה אנחנו לא מקבלים, מאחר וכל נקודת מבט מסתכמת לאותה הסתכלות - גם לאנשים הבכירים עם היד על הארטילריה הכבדה יש משפחות שהם רוצים להגן עליהם ומפחדים שיהרגו. זה שטיק שפשוט חוזר על עצמו, שוב ושוב שוב. אז אני לא מבין למה היה צריך להראות לנו את זה שלוש פעמים. ויתרה מכך, למה להתחיל מההתחלה, ולא להראות לנו את כל נקודות המבט במקביל לאורכו של הסרט כולו? על הדבר הזה, הסרט הפסיד אצלי חצי נקודה יקרה מאוד.
אבל אתם יודעים מה? נגיד שבחרתם לספר את הסיפור הזה ככה, זורם איתכם. למה זה חייב להיות סרט קולנוע? מרגיש לי ממש כאילו הפרויקט הזה החל את הפיתוח שלו בנטפליקס כסדרה מוגבלת של 3-4 פרקים, ואילו נטפליקס החליטו בשלב מאוד מאוחר לערוך אותו לפרויקט באורך קולנועי כדי שיוכלו להריץ אותו לפרסי הקולנוע ולא לפרסי הטלויזיה (אולי חששו שלא יהיה לו סיכוי באמיז השנה או שנה הבאה). יכולתי בכיף לקבל את העובדה שכל פרק חדש בסדרה היה לוקח אותנו חזרה להתחלה של הסיפור ומביא לנו זווית ראייה אחרת. אתה מצפה מפרק לפרק לראות איך התמונה מתבהרת ומשלימה את עצמה עם חלקים שאנחנו מקבלים עליהם רמיזות מוקדם יותר. יש עניין ככל שכובד המשקל שעל הכתפיים של האנשים המדוברים גדל. אבל כשאתה רואה את זה בסרט בישיבה אחת, זה מרגיש כאילו אין באמת תועלת לגרסת הסיפור שאני עומד לראות, אם כבר ראיתי אותה.
זה מרגיש כאילו כל עצירה וחזרה הוא מהלך מייאש, כי אני יודע עכשיו לצפות לכך שאני הולך לראות את מה שאני כבר מכיר וזה לא הולך להיות מפתיע או מותח באותה הצורה (וכאמור, את המתח והדרמה האמיתיים כבר הרסתם עם צילום קומי). בשלב שהיינו בחלק השלישי, כבר שכחתי מי היו הדמויות של החלק הראשון ומה החשיבות שלהן. נטפליקס, באמת אני חושב שאם הייתם משחררים את זה כסדרה מוגבלת, לפחות מעט מתח היה נבנה מפרק לפרק, וגם היה לכם פרויקט שנותן כבוד ומקום לשיח על כל אחד מהשחקנים שנותנים חלקם לפרויקט הכולל. הייתם צריכים ללמוד קצת מפיקסאר.
אבל זה לא הכל. מעל לכל זה, למרות שראיתי מראש את העובדה שיהיה חלק שלישי רק כשעוד התחיל החלק השני, הייתה בי תקווה שהולכת להיות הנחתה של סוף העלילה בצורה מעניינת שתארוג את כל שלושת החלקים האלו (שאי אפשר לקרוא להם סיפורים, כי כל חלק מתעסק בלפחות 2 אנשים שונים אם לא יותר, כך ש-״פרקים״ יותר מתאים להם). אך לא כך המצב בכלל. לאחר סיומו של החלק השלישי, שמסתיים בדיוק באותה נקודה כמו הראשונים, אנחנו מקבלים קטע של בערך 2 דקות שמראה לנו את הדמויות ביחד - וזהו. שם נגמר הסרט.
אנחנו לא זוכים לראות את ההשלכות, אנחנו לא זוכים לראות איזו מחשבה נאורה, אנחנו לא זוכים לראות איזה ניסיון ללמד אותנו שיעור או אפילו להזהיר אותנו מסכנה. הסוף הזה מרגיש כמו שאריות צילומים שנכתבו ממש ברגע האחרון, שהוסיפו רק כדי שתהיה תחושה שלסרט יש איזה שהוא סיום למבנה שלו. יש בו אפילו חלק מסוים וקצת מורבידי שפשוט קורה על המסך, חותכים ממנו ישר ולא מתייחסים אליו בכלל לאחר מכן, מה שמעלה לא מעט שאלות. כל הקטע הזה מיותר ולא באמת תורם עלילתית, הוא לא מסכם את העלילה בכלל וכתוצאה מכך, הופך את החוויה כולה לחסרת פואנטה עלילתית ממשית.
אפילו אוסיף שבסשן השאלות והתשובות שהיה אחרי הקרנת הסרט, שאלו את הבמאית למה היא בחרה לסיים ככה את הסרט (בכוונה אמנע מספציפיות מפאת ספוילרים), והיא ענתה משהו בסגנון של ״רצינו להשאיר את הסרט פתוח על מנת שיוכל לפתוח דיון ולגרום לקהל לדמיין מה הסוף שהוא היה רוצה שיקרה״. שזו התשובה הכי מתחמקת ומגוחכת ששמעתי מבמאית כהצדקה לכתיבה של פרויקט. משהו שבדרך כלל משתמשים בקומדיות בשביל להראות שהבחור על הבמה לא יודע על מה הוא מדבר. על כל זה, הסרט הפסיד אצלי עוד חצי נקודה, שממש לא רציתי להוריד לו אבל לא הייתה לי ברירה.
אני כן רוצה לציין לחיובו של הסרט אלמנטים טכניים שהוא כן יחסית סבבה בהם, כמו למשל עיצוב הסאונד והסקור שכן עושים עבודה טובה בלהעביר את האינטנסיביות של המתרחש על המסך (הבחור שיצר את הסקור אף אמר שהוא עבד הפעם הפוך - יצר מוזיקה לתסריט יותר מלתוכן מצולם). עם זאת, חוזקותיו של הסקור בעיקר מבוססות על כך שהוא נשמע כמעט אחד לאחד כמו הסקור של הסרט מעונת הפרסים הקודמת, ״עד שיצא עשן לבן״, שגם הועמד לאוסקר. אני גם כן אציין שמבחינת עיצוב הפקה הוא סך הכל בסדר, כשהוא מצליח לשחזר חדרים בבית הלבן או חדרי הערכות מצב בצורה שתהיה די מובנת לקהל הממוצע.
לצערי, אין לי יתרונות משמעותיים לציין בקטגוריית המשחק, שכן על אף שמדובר בסרט עמוס בשחקנים מוכרים ואפילו איכותיים במידה מה, מבנה התסריט והסרט לא נותנים גם לחזקים מבניהם לקבל זמן מסך רב ולהביא הופעות משחק מפעימות. אלו שבלטו בעיניי היו רבקה פרגוסון וגבריאל באסו, שתפסו לעצמם מעט נוכחות בתוך עומס הדמויות, אבל גם הם לא עושים משהו יוצא דופן שהייתי אומר ששווה זכייה בפרסים. השאר עוד פחות, כולל אידריס אלבה שלדעתי בכלל לא מתאמץ יותר מידי. אחרים כמו אנתוני ראמוס, רנה אליז גולדברי או קייטלין דנבר בעיניי לא השקיעו בסרט הזה יותר מיום-יומיים צילום גג, וכך גם ההופעות שלהם נראות - בסיסיות למדי. פורמט הסרט גם פוגע ביכולת שלו לגוון בלוקיישנים, ולרוב כשדמות מקבלת חלק באחד מפרקי הסרט היא נמצאת בעיקר באותו הסט.
בסכם הדברים, הסרט הזה מרגיש כמו שילוב מוזר מאוד בין הקונספט של ״נצחון או הפסד״, לבין ״המשרד״ ובאופן מוזר מאוד, גם לבין ״מלחמת העולמות״ של אמאזון ברמה מסוימת (ומסתבר לפי לטרבוקסד שאני לא היחיד שחשב על זה, חוסר גיוון הלוקיישנים והשימוש בשיחות זום לשיחות ביטחוניות יוצר דימיון מסוים) - כל זה עם טיפה תקציב להפקה ולשחקנים, וקצת תבלון מעל של איום הגרעין כקונספט מאוד פשטני. בעוד שהיוצרים חושבים שהקונספט של גרעין כדבר הוא מסוכן ומפחיד, והוא למעשה ״קלחת שמחכה להתפוצץ״ (מישהו פה ראה ״אופנהיימר״), הם לא באמת מתעמקים בקונספט של למה זה קיים והאם זה טוב. הם בעיקר אומרים לנו ״מלחמה זה רע ואנשים תמיד מתים בסוף״, וזה לא רעיון חדשני במיוחד.
יתרה מכך, במיוחד בתור צופה ישראלי שהיה תחת מתקפת טילים אירנית פעם או פעמיים בשנה האחרונה, קשה לי לקחת ברצינות ובאמינות את התגובות של הדמויות בסרט לאיום טיל שמגיע לכיוונם. אומנם יש הרבה ביקורת על הצבא שלנו בראי המלחמה האחרונה, אבל אני ספק שהוא היה מגיב בכזו נונשלנטיות לאיום ממשי מתקרב ומזוהה. על אחת כמה וכמה עם כל הכוח של ארה״ב, על אחת כמה וכמה שיש היום ממ״דים כמעט בכל איזור מגורים בישראל. הם אולי לא בונקרים גרעיניים, אבל הציבור היה לפחות יודע לאן להתפנות אם הטלפון שלו היה צורם לפתע. לצערי כבר התרגלנו.
אני מדרג את הסרט הזה, באכזבה, 5.5 מתוך 10.
הוא בקלות יכל להיות 6.5 אם הוא היה פשוט בנוי נורמלי כסרט.
7 אם הוא היה סדרת טלויזיה. נטפליקס, כדאי לכם לנסות את זה פעם.
חבל שהוא מכוון גבוה לאוסקר, כי לשם הוא לא יגיע - ואני צופה שהוא יתרסק בדרך.
״על סף פיצוץ״ מוקרן בימים אלו בהקרנות נבחרות בבתי הקולנוע בישראל, ויעלה לשירות הסטרימינג נטפליקס ב-24 באוקטובר.
Comments