ביקורת ComicON: ״וונדר מן״ - מודעות היא חצי הדרך אל הפתרון
- רז משאט
- Jan 26
- 9 min read
הביקורת נכתבה בשיתוף עם יובל פרידמן, מנהל העמוד Marvel4u.
הביקורת אינה מכילה ספוילרים לסדרה ״וונדר מן״.
תודה רבה לדיסני פלוס ישראל על הגישה המוקדמת לפרקים!
למרות שאנחנו מאוד אוהבים את מארוול, אנחנו צריכים להודות באמת. אף אחד (כולל אנחנו) לא באמת חיכה לסדרה ״וונדר מן״. אנחנו אפילו נעז ונהמר שככל הנראה רבים מכם אפילו לא ידעתם על קיומה של הסדרה עד ממש לאחרונה. יתכן שאפילו עד שנכנסתם לקרוא את הביקורת הזו. אולי זה בגלל שהשיווק המועט (אך המאוד יצירתי) של מארוול לסדרה הזו לא הצליח לעורר הייפ. אולי זה בגלל העובדה שאולפני מארוול בעצמם כמעט ולא דיברו על הסדרה רשמית בשום אירוע שלהם בכנס כזה או אחר (מלבד קומיקון ניו יורק האחרון, אבל גם שם ממש בקטנה). אולי זה בגלל שלסדרה הזו אין שום קשר לאיוונט הגדול והמשמעותי של מארוול שמחכה לנו בהמשך השנה - ״הנוקמים: עלייתו של דוקטור דום״. ואולי זה סתם בגלל שהקהל קצת מאס בסדרות של מארוול בדיסני פלוס, שלרוב התמקדו בדמויות משניות ולא ממש חשובות/מוכרות (ורק על זה אפשר לכתוב טור שלם). אבל השורה התחתונה היא שהקהל מגיע להשקת הסדרה הזאת כשלא ברור לו מה מארוול רוצים ממנו, ולמה הסדרה הזו בכלל קיימת.
נוסיף על כל אלו את העובדה שבצעד די מפתיע ולא מבשר טובות, במארוול בחרו לשחרר את הסדרה בפורמט צפייה של בינג' ולא בשחרור שבועי. כל אלו הם מספר נורות אדומות המסמנות לנו שמארוול לא ממש בטוחים בסדרה. כאילו הם ממש מנסים להיפטר ממנה כמה שיותר מהר וכמה שיותר בשקט. לכן, כשצפינו בפרקים אי שם לפני כמעט חודשיים, ניגשנו לצפייה בחששות גדולים מאוד ועם אפס ציפיות. אבל, להפתעתנו הגמורה, אחרי שסיימנו לצפות בהם, גילינו שאמנם לא מדובר בסדרה מושלמת, אבל אכן מדובר בסדרה טובה ומבדרת במיוחד - שהיחס שמארוול נתנו לה לא מייצג אותה בשום צורה.
לרוב בסדרות והסרטים השונים של מארוול, אחד מהמרכיבים המהותיים והחשובים ביותר של העלילה הוא החיבוריות ליקום הקולנועי הרחב. היא לא חייבת להיות חיבוריות גדולה מידי או חלק מרכזי בסיפור של הסרט עצמו (ראו ערך ״שומרי הגלקסיה״ למשל), אבל עצם העובדה שהיא קיימת גורמת לסרט או לסדרה להרגיש כמו שלם הגדול מסך חלקיו, המתקשר לסיפור גדול ומשמעותי יותר שאנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף. זה מה שהפך את מארוול לאימפריה שהיא היום. למרות זאת, ב-״וונדר מן״ החיבוריות הזו לא קיימת. כלומר כן, יש איזה רפרנס פה ושם לאחד הסרטים או הסדרות הקודמים ולהיסטוריה של הדמויות השונות, אבל תחושה לפיה הסיפור קשור קשר מהותי ואינהרנטי ליקום הקולנועי של מארוול, לא קיימת כלל וכלל. המחסור בקישוריות היה יכול להיות אחת מנקודות הכשל של הסדרה, אך למרבה הפלא, הוא דווקא מחזק אותה והופך אותה להרבה יותר טובה ומהנה, בשתי דרכים חשובות מאוד.
הדרך הראשונה היא פנייה לקהל הרבה יותר רחב, שאולי כבר לא עוקב אחרי מארוול באותה אדיקות כמו פעם. במקום שהסדרה הזו תרגיש מטלה שצריך להכין בשבילה הרבה מאוד שיעורי בית, במארוול בחרו לנתק אותה כמעט לחלוטין מכל פרוייקט נוסף. בכך, הקנו לה תחושת רעננות נחוצה, שמאפשרת לצופים ״היושבים על הגדר״ לתת נסיון לסדרה ובכך גם למעשה למארוול כולה. יחד עם זאת, הסדרה לא זונחת את המעריצים המושבעים, ועדיין זורקת פה ושם אזכורים מגוונים להיסטוריה של היקום הקולנועי. הם אמנם לא קריטיים להבנה הכללית של הסדרה ואפשר היה להסתדר יופי גם בלעדיהם. אבל, עצם העובדה שהם קיימים, משמשת כקריצה חשובה עבור הלב הפועם של קהילת המעריצים, המעידה בפניהם שלמרות הצורך והרצון לשנות גישה הפעם, מארוול עדיין לא שכחו אותם לגמרי.
הדרך השנייה והיותר חשובה שאותה תחושת ניתוק כללית תורמת לסדרה, היא שהיא מאפשרת לה להיות הרבה יותר מבודדת ובכך להתמקד הרבה יותר בדמויות ובתהליך שלהן בפני עצמן. במקום לדאוג לקישוריות וחיבוריות אל עבר יקום שלם, שגם ככה גדוש בלא מעט קווי עלילה ודמויות שעומדות להתנגש אחד בשני בחורף הקרוב, במארוול בחרו לקחת הפסקה לרגע ולהתמקד בסיפור קטן ויחסית שולי. אם היו מנסים להכליל אותו בתוך העולם הגדוש הזה, הוא היה מאבד לא מעט מהמשמעות שלו והופך לעוד סיפור מארוולי גנרי וחסר משמעות. מעבר לכך, הבחירה הזו גם מאפשרת לנו לחקור צדדים נוספים ביקום הזה, שעד היום לא ממש חשבנו עליהם. אנחנו זוכים לראות איך האנושות כולה מושפעת מתופעת גיבורי העל, ואיך היא משפיעה על לא מעט אלמנטים כאלו ואחרים בחייהם של האנשים הפשוטים והגיבורים כאחד. ההשפעות וההשלכות האלו עשויות בצורה מאוד מעניינת, ולעיתים אף מוצגות כדילמה פסיכולוגית ומוסרית של ממש. הדבר לא רק תורם לקונספט של הסדרה, אלא גם ממש מצליח לעורר מחשבה ותהייה נוספת לגבי חלק מהנושאים שמועלים על המוקד. למעשה, את כל אותן הדילמות ניתן לאגד תחת הכותרת המפוצצת של המונח ״נזק אגבי״. הנושא הזה אמנם הוזכר בעבר ביקום הקולנועי של מארוול (ובפרט בסרט ״ספיידרמן: השיבה הביתה״), אבל פה הוא ממש נחקר בצורה הרבה יותר יסודית ומעמיקה. החל מהתמודדות עם ההשלכות על הדמויות השונות, דרך שינויים בתרבות ואפילו עד חוקים ורגולציות כאלו ואחרות. אנחנו ממש רואים איך כל אספקט ואספקט בעולם הרחב השתנה בעקבות גיבורי העל, מה שהופך את היקום הקולנועי של מארוול להרבה יותר מורכב ומעניין.
את הנזק האגבי וחיי היום יום של בני האדם ביקום המשונה הזה אנחנו רואים דרך העיניים של סיימון ויליאמס, הלא הוא הדמות הראשית בסדרה. בקצרה ומבלי לחשוף ספוילרים, נספר שהעלילה של הסדרה סובבת סביב סיימון, שחקן צעיר ומוכשר עם כוחות על, שמנסה למצוא את דרכו בהוליווד הגדולה - אשר בעקבות מקרה מצער מנדה מתוכה את כל בעלי הכוחות. הפרמיס המסקרן הזה משתלב בצורה נהדרת עם הקונספט העלילתי והשאלות המוסריות שהסדרה מנסה להעלות, כשהיא משתמשת בו על מנת להציג את אותן הדילמות בצורה מעניינת ומושכת במיוחד. בכך, אנחנו בעצם מרוויחים שתי ציפורים במכה אחת. אנחנו גם זוכים לקבל סדרה שבונה לאט לאט ובצורה יסודית ומעמיקה דמות מורכבת ומיוחדת במינה, המשמשת כגשר בין גיבורי העל לאנשים הפשוטים והרגילים, אבל תוך כדי גם מציבה אותו בלא מעט סיטואציות מאתגרות שמוציאות אותו מאזור הנוחות. הדברים האלו לא רק הופכים אותה להרבה יותר מיוחדת ומעניינת, אלא גם ככזו המצליחה להעביר לקהל את הנושאים שלה בצורה טובה ומדויקת. אנחנו אפילו נגדיל ונטען, שתהליך הבנייה של סיימון ויליאמס והמסע שלו במהלך הסדרה, הוא אחד התהליכים הטובים ביותר שמארוול הציגו בשנים האחרונות. המיקוד האבסולוטי בדמותו המורכבת של סיימון, יחד עם אותה השזירה של סיטואציות והבנות מוכרות, מצליח להפוך אותו תוך שמונה פרקים קצרצרים במיוחד מדמות זרה לחלוטין לדמות מרתקת ומעניינת שהתחברנו אליה מאוד. לגמרי היינו שמחים לראות ממנה עוד בהמשך.
בנוסף לכך, שינוי הפוקוס מהעלילה מלאת האקשן והחיבוריות אל היקום הרחב, אל עבר סיפור קטן ואינטימי יותר ששם את הדמויות והתהליכים שלהן במרכז, מאפשר גם למארוול להתנסות בלא מעט ז'אנרים חדשים. והאמת? זה עובד בצורה לא רעה בכלל. מתח, מסתורין, סדרה תקופתית ואפילו קומדיה מטופשת וחסרת מעצורים הם רק חלק קטן מהז'אנרים השונים שמארוול מתנסה בהם במהלך הסדרה. הבחירה הזאת הופכת אותה לא רק להרבה יותר צבעונית ומסקרנת, אלא גם למאוד שונה בנוף המארוולי, כאשר לעיתים ממש היה קשה להאמין שמדובר בסדרה שקשורה ליקום המאוד נוסחתי ותבניתי הזה. האומץ והגיוון היצירתי הזה השתלם להם, לא רק כי הוא הפך אותה להרבה יותר מגוונת, אלא גם כי אותם הנסיונות היו מוצלחים. אלו בדיוק הכיוונים היצירתיים והעלילתיים השונים שקיווינו שמארוול תקח עם הכניסה שלה למדיום הטלווזיוני, והביצוע הנפלא שלהם רק מוכיח שהבעיה של מארוול בסדרות שלה מעולם לא הייתה הגיוון - אלא הביצוע הלוקה בחסר שלו. הדוגמא המושלמת לכך היא הפן הפרודי והסאטירי של הסדרה על הוליווד בכלל, וסרטי גיבורי העל בפרט, שלמרבה הפלא היה עשוי בצורה נהדרת. הוא אולי לא היה קיצוני ובוטה כמו ״הסטודיו״ של אפל שיצאה בתחילת השנה שעברה, אבל הוא עדיין היה קיים ונוכח במהלך כל הסדרה והצליח להצחיק ולבדר אותנו לא מעט (אפשר אפילו לטעון שהוא היה אחראי על רוב הרגעים הקומים בסדרה). מעבר לכך שסדרה של מארוול שמודעת וצוחקת על הוליווד ועל עצמה בצורה טובה ומדויקת היא סוג של חזון אחרית הימים, היא גם מוכיחה את הטענה שלנו. זו לא הפעם הראשונה שמארוול ניסתה להציג סאטירה שכזו, אבל זו הפעם הראשונה שהיא עושה את זה באופן מוצלח. זה רק מראה שאם שמים את האנשים הנכונים על ההגה, גיוון ושינוי בסגנונות ובכיוונים היצירתיים יכולים להושיע את מארוול ולא רק לחרב אותה.
יחד עם זאת, ועם כמה שמאוד אהבנו את הסגנונות שמארוול בחרו להציג לנו במהלך הסדרה, צריך להודות בפה מלא שהם גם אחראיים לבעיה הגדולה ביותר שלה. בעיית הפיזור. נראה שבמארוול מאוד התאהבו בהזמנות הזו להתפרעות מהפן היצירתי, עד כדי כך שבחלק מהמקרים הם תעדפו את זה מעל העלילה והסיפור עצמו. הדבר יוצר חוסר אחידות בקצב של הסדרה, ואפילו תחושה של בלבול בחלק מהזמן, כאשר עד שני הפרקים האחרונים לא הצלחנו להבין ממש מה הסדרה רוצה להציג לנו - חוץ משילוב של כמה שיותר ז'אנרים במקביל. עצם העובדה שהסדרה לא התחייבה במלואה לז'אנר אחד או שניים עם קריצות לז'אנרים אחרים מידי פעם, ובמקום זאת, בחרה דווקא לנסות ואזן בניהם עד כמה שאפשר, רק עשתה לה נזק. היא הפכה אותה לבליל של ז'אנרים, שמידי פעם כבר גבל בסגנון שמתאים לסדרת אנתולוגיה מאשר לסדרה עלילתית רציפה. בנוסף לכך, הרצון להכליל כמה שיותר ז'אנרים פגע גם ברצף העלילתי, כאשר הוא הצליח להפחית מערכם של רוב רגעי השיא של הסדרה. אל תטעו, רגעי השיא עצמם מעולים כמעט מכל בחינה אפשרית. אבל כמעט בכל פעם שנתקלנו באחד מהם וההתרגשות עלתה, יחד עם הצפייה לכך שסוף סוף הסדרה תתמקד באספקט אחד ותרוץ איתו קדימה, קיבלנו ברקס וחזרנו אחורה בכדי להציג עוד סגנון עלילתי ויצרתי כזה או אחר. זה ביטל כמעט לחלוטין את המשמעות של כל אותם הרגעים. הבעיה הזו אמנם מתמתנת בשני הפרקים האחרונים של הסדרה, כאשר היא סוף סוף מחליטה לתפוס כיוון, להתמקד בו ולנסות לחבר את כל שאר הכיוונים השונים אליו. אבל בשלב הזה, זה פשוט לא מספיק. זה מעט מידי ומאוחר מידי. למרות הנסיון לתקן, בסופו של דבר כשסיימנו לצפות בסדרה, הבנו שאמנם נהנו מאוד, אבל יצאנו ממנה לא מסופקים בכלל ועם תחושת פספוס אדירה. עם כמה שהיא הייתה טובה, היא הייתה יכולה להיות הרבה הרבה יותר טובה.
בכדי להציג עלילה שמצד אחד מאוד מפוקסת בדמות אחת בודדת, אבל מצד שני מאוד ורסטילית בסגנונות היצירתיים שלה, דרוש שחקן מוכשר במיוחד. ואין ספק שמארוול מצאו את שחקן הפלא שלהם. יאיא עבדול-מאטין השני, שנכנס לנעליו של סיימון ויליאמס, הוא ככל הנראה גולת הכותרת הגדולה ביותר של הסדרה, כאשר הוא מצליח לספק תצוגת משחק מפעימה במיוחד. הוא מצליח להבין ולהציג במדויק את דמותו המורכבת של סיימון ואת הדילמות המוסריות הקשות שעומדות בפניו, תוך כדי שהוא מצליח להתאים את עצמו לסגנון האומנותי התורן של כל פרק מחדש. הוא מציג מנעד רגשות נרחב, שבולט במיוחד בסצנות השיא האפיות והרגשיות, ומצליח לשקף אותן על המסך בצורה הטובה ביותר שיכולנו לבקש. במקרים רבים, הוא גם מצליח לפצות על אותו פיזור עלילתי וחוסר בנייה נכונה תסריטאית, בעזרת אותה הופעה אדירה ומלאת רגש.
אך זה לא הכל, כי אליו מצטרף גם השחקן בן קינגסלי, שחוזר לנעליו של טרבור סלטרי (״איירון מן 3״, ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״) פעם נוספת ומשמש כדמות ספק-משנית ספק-ראשית נוספת בסדרה. למרות שגם לטרבור יש תהליך ופיתוח דמות משלו שהיו עשויים בצורה נהדרת, הוא עדיין לא העיקר, שכן הפוקוס המרכזי הוא על דמותו של סיימון. לכן, גם ההופעה של קינגסלי מותאמת לכך שהוא משמש יותר כמו ה-״ווינג מן״ של מאטין השני, מאשר כשחקן וכדמות בפני עצמו. זה אולי נשמע כמו דבר רע, אבל האמת היא שזו בחירה מצוינת, שכן קינגסלי מצליח לבצע אותה בצורה פנומנלית. הכימיה בינו לבין מאטין השני עובדת בצורה כל כך טבעית ואורגנית, עד שקשה להאמין שהם לא היו חברים מאז ומתמיד. הוא מצליח לדעת בדיוק מתי ואיך הוא צריך להיות בפרונט, ומתי הוא צריך לקחת צעד אחורה, לעזור לחברו לקאסט ולשמש עבורו כסוג של מקפצה. תצוגת המשחק של השניים והחיבור המדהים בניהם מורגשים מהשנייה הראשונה שהם נפגשים בסדרה ועד הפריים האחרון שלה, ואין לנו ספק שהם הבחירה המושלמת להוביל את הסדרה הזו ולגלם את שתי הדמויות הללו.
מלבד קינגסלי ועבדול מאטין השני, אל הסדרה נקשר עוד שם אחד גדול ומפוצץ. הבמאי דסטין דניאל קרטון. לקרטון יש היסטוריה לא קטנה במארוול, כאשר ביים בעבר את הסרט ״שאנג צ'י ואגדת עשרת הטבעות״, היה אמור לביים את הסרט ״הנוקמים: שושלת קאנג״ וביים ממש לאחרונה את הסרט ״ספיידרמן: יום חדש לגמרי״, שעתיד להגיע לבתי הקולנוע ביולי הקרוב. אבל כל אלו הם פרויקטים מאוד גרנדיוזיים ומלאי אקשן (או במילים אחרות סרטי מארוול קלאסיים), בעוד ש-״וונדר מן״, כפי שהזכרנו קודם לכן, היא פרוייקט הרבה יותר מקורקע ושונה בנוף המארוולי. זה מעיד על כך שהפרויקט הציב אתגר מסוג אחר עבור הבמאי המוכשר, אבל גם אותו הוא (ושאר הבמאים האחרים בהובלתו) צלח בגבורה.
למרות שבסדרה אין כמעט סצנות מפוצצות, מלאות אקשן ואפקטים מיוחדים, קרטון עדיין מוצא את הנקודות בהן הוא יכול להיות יצירתי ומציג לא מעט סצנות שמבוימות בצורה חכמה ומיוחדת במינה. הוא ושאר הבמאים שמים לא מעט דגש על הפרטים הקטנים ועל זוויות הצילום השונות (במיוחד באותם רגעי שיא שהזכרנו), והוא משתמש בעובדה שנעשה שימוש כמעט בלעדי בסטים ואפקטים פיזיים בסדרה על מנת להעצים את החוויה הויזואלית והטכנית אצל הצופים. בכך, הוא לא רק מציג יצירתיות חזותית שמשתלבת נהדר עם הסגנונות הרבים שהסדרה מנסה לגעת בהם, אלא גם גורם לנו להרגיש מאוד בטוחים בידיעה שספיידרמן נמצא כעת באחריותו.
ל-״וונדר מן״ היו את כל הסממנים המעידים לכך שהיא עומדת להיות כישלון מוחלט. מחסור בשיווק רחב, שחרור בבינג' והתעלמות כמעט מוחלטת של מארוול ממנה, גרמו לנו להאמין שיהיה מדובר בסדרה בינונית לכל היותר. אבל לשמחתנו, זה ממש לא המצב. היא אולי לא מתקשרת ליקום הקולנועי הגדול של מארוול, לא בונה את ההייפ לקראת ״הנוקמים: עלייתו של דוקטור דום״ וקצת מתפזרת בחופש היצירתי שלה, אבל היא מודעת לכך, ובעקבות כך עדיין יוצרת חוויה לא רעה בכלל. בעזרת הצגה של סיפור מקורקע המתמקד בדמות אחת ויחידה באופן כמעט אבסולוטי, יחד עם הצגה של אספקטים חדשים ומורכבים שלא נחקרו עד כה, סגנונות יצירתיים שונים מאוד אך מוצלחים מאוד, תצוגת משחק נפלאה ובימוי מדויק, מארוול הופכת את ״וונדר מן״ לסדרה די טובה בסופו של דבר. היא אולי לא תחקק לכם בזכרון, אבל היא לגמרי תכנס לכם ללב. לא משנה אם אתם מעריצים גדולים או קטנים של מארוול, כל אחד מכם יוכל להתחבר אליה בדרך שלו.
ציון סופי לסדרה ״וונדרמן״ - 7.5/10: אודישן ראשון מוצלח!
כל פרקי הסדרה “וונדרמן״ יעלו לדיסני פלוס ישראל ב-28 בינואר.
Comments