ביקורת ComicON: ״מסייה אזנבור״ - טאהר רחים בביצוע כריזמתי ואמין שמפיח חיים בסרט

תמונת נושא

הזמר והמלחין הצרפתי שארל אזנבור (לימים, אזנבוריאן) נפטר לפני שבע שנים בגיל 94 המופלג, לאחר קריירה משגשגת של עשרות שנים. אזנבור הותיר אחריו שאנסונים צרפתיים יפים, מרגשים ומוכרים כמו "לה בוהם", "אני רואה את עצמי" ו"כמו שהם אומרים", שתורגמו לשפות שונות, ביניהם עברית.

לכאורה קהל היעד לסרט הביוגרפי שנעשה על חייו הוא הדור המבוגר יותר (ילידי שנות השישים ואילך), אך מתברר שחלק מלהיטיו הגדולים הם חלק בלתי נפרד מפסקול חייו של הקהל הצעיר. אחד משיריו המפורסמים ביותר, "היא" מופיע בפסקול הסרט הקאלט "נוטינג היל" בכיכובם של ג'וליה רוברטס ויו גרנט ונחשב לאחד מהשירים הרומנטיים והיפים שנכתבו.

הסרט "מסייה אזנבור" נפתח כששארל נמצא בליון בשנת 1960 (כשהוא בן 36), בעודו תוהה אם ההחלטה שלקח על עצמו להתחיל קריירה עצמאית ולעזוב את הצמד עם פייר רוש, חברו הטוב, הייתה נכונה, בשיחה טלפונית עם אחותו. לאחר אותה שיחה, שארל פותח את מחברתו שמלווה אותו תמיד ומתחיל לשרבט מילים לשיר הבא תוך שהוא מביט בתמונה המשפחתית.

באותו הרגע, הצופים הולכים עם שארל אחורה בזמן. הם חוזרים לתחנות חייו - מילדותו כילד עני בצרפת, האנטישימיות שספג כשחשבו אותו ליהודי, המפגש עם חברו פייר רוש, המפגש עם נשותיו ואמהות ילדיו לאורך השנים (כולל המפגש הרה הגורל עם המנטורית שלו, אדית פיאף, שהנחתה אותו לאורך הקריירה) וכמובן הקריירה המשגשגת. כל זאת לצד פסקול שאנסונים ערב לאוזן שגם מי שאינו ממעריציו של אזנבור ישמח להאזין להם.

הוא שר מהלב (מתוך ״מסייה אזנבור״)

אזנבור לקח סיכונים, הפגין כשרון רב וידע הצלחה אדירה לאורך הקריירה שלו, והמשיך לחבר שירים ולצאת למסע הופעות עד מותו. זאת בשל האמביציה האינסופית שלו והרעב המתמיד לכסף, אותו ינק מילדות. אך הוא בעיקר חש שזו גם צורת ההתמודדות שלו עם הטרגדיות שחווה בחייו (העוני, הלחצים והגדולה ביותר היא התאבדותו של בנו: ספויילר), ושללא הכתיבה והמוזיקה הוא ימות. כמו המשפט שאמרה לו אמו כשהיה ילד: "אני העין ואתה האור. ללא אור, העין היא לילה. אני הדג ואתה הנהר. מחוץ למים הדג לא יכול לחיות, אבל במים הוא משגשג. אם יפרידו בינינו זאת תהיה שעתי האחרונה".

התסריטאים ובמאים מהדי אידיר וגרנד קורפ מלדה מנסים במשך שעתיים ורבע להתחקות אחר התחנות הרבות בדרכו. אך לדעתי, נראה כי במקום להתמקד ולהתעמק, הם לקחו את הצופים למסע כרונולוגי, שלעתים נותן תחושה של סרט תיעודי ולא סרט דרמה ביוגרפי.

פרט לפתיחה משנות השישים שהולכת אחורה בזמן, אין מספיק יצירתיות והסיפור עומד במקום. דווקא ההתחלה שהביאה את סיפור חייו של הוריו הייתה מעניינת ונתנה תובנות על אישיותו של אזנבור. ההמשך לא היה מספיק מאוזן, והתמקד בעיקר באמנים המפורסמים השונים שהיו חלק מדרכו לאורך השנים, כמו אידית פיאף, פרנק סינטרה וחבל. 

המוזיקה מקבלת יותר מקום מהבן-אדם (מתוך ״מסייה אזנבור״)

פרט נוסף מפוספס הוא קריירת המשחק של אזנבור. הוא היה שחקן קולנוע לאורך השנים, ושיחק ביותר מששים סרטים כמו "הטירה בספרד" ו-"קנדין". דווקא את הקריירה הענפה הזאת הזכירו בסצנה אחת קטנה וחסרת חשיבות, מתוך הסרט "תירו בפסנתרן" של טריפו. ניתן היה לתת יותר נפח למשחק.

יחד עם זאת, המוזיקה הנהדרת של אזנבור נשמעת לאורך הסרט, והיא נפלאה. על אחת כמה וכמה כשצופים בשחקן הצרפתי הנאה והמוכשר טאהר רחים ("הנחש", ״מאדאם ווב״) שמדגים בכריזמטיות את תנועות ידיו, צורת הליכתו וקולו המחוספס של האגדה המוזיקלית.

דירוג סופי: 3 מתוך 5!

מה דעתכם? האם התחברתם לאופן שבו הסרט עיבד את סיפור חייו? או שדווקא התחברתם לעיבודים ביוגרפיים-מוזיקליים אחרים? ספרו לנו בתגובות!

״מסייה אזנבור״ זמין כעת בבתי הקולנוע בישראל.