ניתוח ״פלוריבוס״: פרק 6 - עדיף חבר אחד ביד משניים על העץ
- עידו שייביץ
- לפני יומיים
- זמן קריאה 44 דקות
הכתבה הבאה מתעמקת בפרק 6 של ״פלוריבוס״, וכוללת פירוק מלא של העלילה שלו, כולל ספוילרים אליו ולפרקים הקודמים (אך ללא ספוילרים להמשך). אנו ממליצים לקרוא את הכתבה לאחר הצפייה בפרק.
לביקורת מלאה ונטולת ספוילרים לסדרה כולה, לחצו כאן.
"We can't pluck an apple from a tree. Once an apple drops of its own accord, well, we'll eat it, of course. And gratefully." - "Us"/"John Cena", Pluribus EP 6
אחרי יותר משבוע שלם בו נותרנו על נשימתה הנעתקת של קרול ועם קליף-האנגר מעורר שאלות ותהיות, אנחנו חוזרים לתוכנית השידורים הרגילה שלנו עם פרק חדש ביום שישי ועם ניתוח ארוך ומעמיק עבורו בנוהל. בפרק הקודם חווינו עם קרול את המשבר המטלטל איתו הייתה צריכה להתמודד, שכן ה-״אחרים״ בחרו לנטוש אותה ולהשאיר אותה לגמרי לבדה באלבקרקי כמעין אקט של החלמה אישית אחרי ניסיון הוצאת המידע בכוח שכפתה עליהם בפרק 4. לקרול היה לא פשוט להישאר לבד, שכן זה עורר אצלה תחושות ומחשבות של געגוע ושל בדידות - והבנה שכמה שהיא לא תדבר, אף אחד לא מקשיב לה באותו הרגע. אך בנוסף, זה חשף בפניה כיוונים חדשים לחקור בנוגע לרכיבים שעוזרים ל-״אחרים״ להמשיך במשימתם. בעיקרם, מצאה קרול כי ה-״אחרים״ מייצרים אבקה גבישית שבערבוב עם מים הופכת לנוזל צהבהב, שאותו בלבד הם שותים מקרטוני חלב כמקור המזון היחיד שלהם. בניסיון שלה להבין בדיוק מה החומרים המרכיבים את אותה אבקה מוזרה, הגיעה קרול למחסן מזון שניהלו ה-״אחרים״ ושם גילתה משהו שהותיר אותה ללא מילים.
הפרק השישי לא מאפשר לקרול להישאר עוד שקטה. הגילוי אליו נחשפה מזעזע אותה עד עמקי נשמתה, שהיא לא מוכנה לקבל על עצמה את הזלזול מצד שאר המנותקים וחייבת להיות זו שתציב להם את האמת בפנים. אחרי שלא שמעה תגובה על אף אחד מהסרטונים שהפיקה במהלך הפרק הקודם, היא חייבת לוודא שהמנותקים יבינו באמת מה מסתתר מאחורי פעילות ה-״אחרים״ וכך לא יהיה להם צל של ספק אלא לחבור לשורותיה להחזיר את המצב לקדמותו. או לפחות ככה היא חושבת. המפגש שלה מחדש עם מר דיאבטה יגרום לה להבין שגם כאשר שומעים אותה - לא בהכרח מקשיבים לה. גם כאשר אנשים נמצאים שם פיזית בשבילה, זה לא אומר שהם בהכרח מתייחסים אליה כמו בני אדם אמיתיים. בטור של הניתוח היום אנחנו נתעמק אל תוך הפרק השישי והמשך ההתעסקות שלו בתחושת הבדידות, נבחן את ההבדל המורגש שבין איכות לכמות, נחקור שוב את הכמיהה לשייכות בראי הדמויות השונות ונחזור שוב לעסוק בעניין הריצוי כנגד עקרונות - הפעם באופן הרבה יותר מצמרר מבעבר.
בגוף ראשון
הפרק מתחיל כשאנחנו מחוץ למחסן שקרול נכנסה אליו בסוף הפרק הקודם. אנחנו רואים לילה שקט, כשלפתע אור כחול בוהק מבעד לדלת הכניסה. הצבע הכחול, לפי תיאוריית הצבעים שלנו מהפרקים הקודמים, מסמל על שבריריות וחשש. ואכן, באותה תחושה פגיעה ושברירית יוצאת קרול בריצה דרך הדלת, כשאנחנו מבינים שהאור הוא שוב אור הפנס שלה. קרול מזועזעת ממה שראתה. היא כולה רועדת לגמרי ואפילו מרגישה שהיא עומדת להקיא, בדומה לתגובה שלה מפרקים 1 ו-2 כשהיא נתקפת חרדה כל כך עמוקה ומטלטלת. על אף שהיא מרגישה את הקיא עולה לה, היא לא מוכנה לתת לו לצאת החוצה. היא סותמת את הפה שלה בחוזקה, מטלטלת את ראשה לצדדים וגם בולעת מה שיצא חזרה פנימה. לא נעים לקרוא, אני בטוח, אך הבחירה הזאת מסמלת שעל אף הפאניקה שמשתלטת על קרול, היא לא מאפשרת לעצמה להישבר ברגע הזה ולהימלט מהסיטואציה. כפי שלמדה בפרק הקודם, היא לא יכולה לתת לכל דבר לשבור את רוחה ועליה לקחת פיקוד על עצמה, שכן אף אחד לא יעשה את זה בשבילה. קרול מנסה להסדיר את נשימתה ולחשוב לרגע בהיגיון, ומגיעה למסקנה שהיא חייבת לתעד את מה שהיא ראתה. נשימתה שוב נלחצת כשהיא ממהרת חזרה אל הניידת שלה לקחת את מצלמת הוידאו, להפעיל אותה ויחד עם הפנס שלה לצעוד חזרה פנימה. אף אחד לא יאמין למה שיש לה לומר אם לא יהיו לה הוכחות מוצקות וחותכות, ואלו הם גילויים שכולם צריכים לשמוע עליהם. על אף שקרול ״פלטה עצמה״ החוצה מהמפעל בזעזוע, היא בוחרת לחזור פנימה, בדיוק כמו רפלקס ההקאה שלה, ולהתמודד עם הסיטואציה ממקור ראשון. כמו שהאור הכחול יצא החוצה מתוך הדלת, כך גם הוא חוזר פנימה והדלת נסגרת אחריה.
אנחנו עוברים לנקודת המבט של מצלמת הוידאו של קרול, המצלמת בתוך המחסן. אנחנו רואים כי הצילום של קרול רועד ומעיד על החשש שלה, אם כי היא מנסה להיות מאוד מסודרת בדבריה. היא מציגה את הסיטואציה על כלל פרטיה, כולל מידע על המחסן עצמו שאנחנו כבר יודעים מהפרק הקודם. למרות שבפרק הקודם קרול הסתובבה בתוך המחסן יחסית בחופשיות, כעת היא מאוד סובלת מהקור שלו. נושא הקור הוזכר לנו בעיקר בתחילת פרק 3, במלון העשוי קרח שהיא והלן לנו בו, ודימינו את ״מיטת הקרח״ עליהן הן ישנו לציניות ולקור הרוח המהווים את החסם החברתי והאמפתי של קרול לעולם. אפשר לראות בסבל של קרול מהקור במחסן כמעין הקבלה לכך שהיא סובלת מאוד, ובעיקר ברגעי הפחד האלו, מהכתף הקרה שהיא מקבלת מצד המנותקים האחרים. הם לא מביעים אליה אמפתיה או אפילו יחס בסיסי לכל מה שהיא עוברת ומגלה, כך שהיא סובלת מאותו חסם מצידם כלפיה. היא ממשיכה לתאר את המחסן וגודלו, באופן שמאוד מתאים לנו לניסיון השכנוע בסרטונים שצילמה בפרק הקודם. אלא שהפעם, בהמשך לכך שהיא אומרת ״תמונה שווה אלף מילים״, קרול מבינה שניסיונות השכנוע הפאתוסיים לא מצליחים לגעת במנותקים האחרים. לא מרגשת אותם המחשבה שלקרול קשה או שהיא מפחדת מהמצב, כי הם בעצמם לא באמת מפחדים ממנו ואפילו מרגישים בנוח להתמסר אליו. על כן, קרול פונה לאמצעים יותר אתוסיים, כלומר התעמקות בעובדות שלא יהיה ניתן לערער עליה לגביהן. ראינו בפרק הקודם איך קרול מרגישה יותר ביטחון כשיש לה עובדות לספר במקום דעות, ואילו הפעם היא לוקחת את זה שלב אחד קדימה, כשהיא מעדיפה להראות באופן ויזואלי את המיצגים המוזרים שהיא מגלה ולא רק לספר עליהם.
קרול מדגישה כי על המדפים מונחים מוצרים אטומים בניילון נצמד ומעמידה את המצלמה כך שתוכל לחשוף בפניה במה מדובר. בקול רועד וחושש, היא מרימה את אחד המוצרים וחושפת את הפתרון המזעזע לשאלה שנשארנו איתה בפרק הקודם - הדבר שה-״אחרים״ מאחסנים בכמויות במחסן הקפוא הם חלקי גופות אדם. טאם טאם טאםםםם. על גבי מדפים רבים ברחבי המחסן, נמצאים חלקי גופות שונים, ארוזים ומסודרים. כמו כל אדם שהיה נתקל בסיטואציה כזאת, קרול נסערת ביותר. היא מצלמת את המקום כאילו מדובר בחקירה חושפת ב-״עובדה״, באמירות כמו ״זה קורה מתחת לאף שלנו״ כמו קונספירציית דיפ-סטייט, מה שקצת מתקשר לנו לצורך התיעודי שלה לקדם את האג׳נדה שלה ״בפנים״ כמו יוטיוברית בפרק הקודם. דרך הדיבור שלה מעלה השערות באופן שהוא בטוח בעצמו, כמו ״הם בטח היו עובדים פה כל היום עם החומרים האלה״ - דבר שהיא התקשתה מאוד לעשות בפרק הקודם. למרות המעמסה הנפשית שהיא חווה, קרול מתרגלת לסמכות שהיא לוקחת על עצמה. היא מרשה לעצמה יותר להביע דעה ולהסיק מסקנות. האם הביטחון הזה נובע מזה שאף אחד לא שופט אותה? או שמא הביטחון הזה נובע מהמחשבה שזו הדרך היחידה לגרום לכך שמישהו כן יקשיב לה? קרול אף מוסיפה שבחדר נוסף, מעבר לדלת, יש מטחנת בשר וכלי בישול ענקיים שה-״אחרים״ השתמשו בהם לעיבוד אותן הגופות. קרול נחושה לתפוס הכל בעדשת המצלמה כדי שלא יהיה ערעור לדבריה. אנחנו רואים אותה ממהרת פנימה - אם כי אנחנו חותכים מיד לכניסתה המהירה חזרה לביתה.
קרול נמהרת להכין חיש מהר את המעטפה לשליחת הסרטון לשאר המנותקים. הפעם היא בטוחה ללא ספק שזה משהו שהם ירצו לראות. היא מכינה את המעטפה למשלוח עם הכתובת המלאה, מרימה את הטלפון בהתלהבות על מנת לחייג למוקד ה-״אחרים״ ו... אז נזכרת שהיא לא יכולה להיות תלויה בהם. היא עצמאית עכשיו, תופסת פיקוד על עצמה ועל האחריות שלה למטרה אליה היא מכוונת. בפרק הקודם היא ניתקה את עצמה מהשלשלאות של הגעגועים להלן, ובכך גם מנטלית מנסה לנתק את עצמה מהתלות בחסדי ה-״אחרים״. היא לא יכולה להסתמך על פעולותיהם על מנת לקדם אותה, בטח לא על ה-״אחרים״ שעלולים לבחון את הסרטון ולסלף אותו במסירתו אל המנותקים או לנסות לטשטש ראיות כשיבינו שעלו עליהם. קרול מבינה שהיא צריכה לעשות מעשה עצמאי. היא חושבת - איך היא יכולה לדאוג למסור את המסר הזה בישירות אל מנותק/ת נוסף/ת מבלי להיעזר באף אחד אחר? אנחנו רואים את קרול מתחילה לרוץ, ולאחר מכן עוברת להליכה מהירה, לכיוון החדר שלה. זוהי עוד דוגמה ויזואלית להראות לנו שקרול אומנם עדיין מכילה בעצמה את הדחף לפעול בפזיזות, אם כי היא מצליחה לרסן את עצמה ולפעול יותר בלוגיקה מסודרת מאשר להניע עצמה על פי הרגש. אנחנו רואים אותה אורזת בגדים ומוצרי טואלטיקה - היא מתכננת לשהות מחוץ לבית למשך זמן רב. כשהיא נושאת על כתפה תיק גדול ומאורגן, היא יוצאת מהבית החשוך אל העולם המואר שבחוץ. כלומר, היא מקדמת את עצמה מתוך הבדידות שראינו בפרק הקודם אל עבר החצנה והתמודדות עם אחרים. היא כביכול כבר לא מפחדת מזה כפי שפחדה עד כה, אלא היא אקטיבית מעוניינת בצעד שכזה. אך כמו שראינו בשוטים הראשונים של הפרק, על כל פרץ מיידי של קרול החוצה מגיעה גם החזרה פנימה. ואכן, למרות שיצאה בגאון, חוזרת קרול פנימה הביתה - על מנת לשאוב את שאריות האבקה הגבישית שנשפכו על השטיח שלה בסוף הפרק הקודם. קרול לא רוצה להשאיר ראיות מפלילות של אבקת גופות על הרצפה. היא לא מעוניינת להשאיר זכר לשאריות שברירי החלקים האנושיים שעוד נותרו בתוכה. אותן שאריות ששפכה מנפשה אל מול המצלמה ממש באותו הסלון.
נערות (ונערי) ליווי
אחרי הפתיח, אנחנו נזרקים אל שוט של משקאות אלכוהוליים נמזגים אל תוך כוסות ראוותניים. מוטיב האלכוהול הוצג לנו בפרקים הקודמים כגורם שקרול מטביעה את עצמה בו כשהיא מרגישה שבירה נפשית וצריכה להתמודד עם כאב. אך קרול שלנו כרגע לא במצב הזה, מה שגורם להרמת גבה. המצלמה מתרחקת קצת אחורה ואנחנו רואים תמונה ענקית של אלביס תלויה על הקיר, וכן מלצרית בלבוש נוצץ מסתובבת בין אנשים רבים. אנחנו מבינים מהר מאוד כי אנחנו נמצאים בסוויטה של אלביס במלון ה-Westgate בלאס וגאס, אותו מקום ראוותני ופזרני שסיפר לנו מר דיאבטה בפרק 2 כי הוא מכוון להגיע אליו. אנחנו גם שומעים ברקע את השיר The Goin's Great של סאמי דיוויס ג׳וניור, מה שמדגיש לנו כי האווירה שאנחנו נמצאים בה אמורה להראות לנו כמו חיי היוקרה. אנחנו עוקבים עם המצלמה אחרי המלצרית כשאנחנו רואים לאורך הסוויטה מספר רב של אנשים רוקדים, מבלים, מפלרטטים ואפילו מתמזמזים. בדרך אנחנו רואים כי המקום וכן סגנון הלבוש של הנמצאים מכוון לאווירה מיושנת, סטייל של ה- 40s-50s, כשאחד מהאנשים שהיא מגישה לו משקה הוא ממש נראה כמו חקיין של אלביס - רמז מטרים להמשך הסצנה. מה שניכר מכל המשתתפים כולל המלצרית, זה שהם מדברים צרפתית - הלא היא שפת האם של מר דיאבטה. אנחנו רואים מלצרית נוספת המחלקת גם נשנושים אחרים למשתתפי המסיבה, כלומר סוגי מזון מגוונים אחרים. לבסוף, בחורה מסוימת מגיעה למלצרית לקחת מהמגש שלה את שתי כוסות המשקאות האחרונים, וכשהיא עושה זאת - המלצרית מסתובבת חזרה אל הכיוון השני, כאילו ״סיימה את עבודתה״. הבחורה עם המשקאות מגישה אחד מהם לאדם היושב מסביב לשולחן פוקר ומניחה יד על כתפו, על מנת לסמל שהיא עוד אחת מ-״נערות המזל״ שלו. הבחור הזה הוא לא אחר מאשר מר דיאבטה בכבודו ובעצמו.
הגישה הפזרנית שאפיינה את מר דיאבטה בפרק 2 חוזרת כאן במלוא הדרה, כשאנחנו רואים שהוא בנה לעצמו את מעמד היוקרה הגדול ביותר שיוכל להעלות על דעתו. לא רק שהוא נמצא במלון יוקרתי ובחדר יוקרתי ביותר, לצד היצע של בחורות כפי שראינו שהוא חובב בלשון המעטה, האווירה השוררת במקום היא אווירה של חיים באחוזון העליון. הכל נוצץ ומהודר, האלכוהול רב והפאסון בשמיים. דיאבטה ממשיך בקו המחשבה שלו, למה לסרב למה שמוצע לו אם הוא יכול לקבל אותו? המוזיקה משתנה ואנחנו מגלים שדיאבטה נמצא בעיצומו של עימות מותח בינו לבין מתחרה מאיים בצידו השני של השולחן, שנראה באופן מעניין כמו אמיליו לארגו, אחד מהנבלים של ג׳יימס בונד. אנחנו מקבלים כאן הבנה שמדובר בסיטואציה מאוד ״מתוסרטת״ ותיאטרלית. דיאבטה בונה לעצמו סיטואציה בתור גיבור שחצן אל מול נבל ציורי, קצת כאילו הוא ״חי בסרט״. באיטיות דרמטית כמו סרט ישן של MGM, משווה דיאבטה את הסכום עליו הוא מהמר לגובה של 2 מיליון ו-400 אלף דולר. סכום מטורף ששוב מראה לנו כמה הערך של דיאבטה לשווי של דברים התפוגג ונעלם ברגע שהבין כי יכול לקבל את כל מבוקשו. הסצנה ממשיכה להגזים עם הדרמטיות כשהנבל מחליט להיכנס ״אול אין״ עם 5 מיליון דולר. כל הסובבים נדהמים ובהלם, כאילו הם ממש משחקים את הסצנה באופן הכי דרמטי שניתן. אפילו כשדיאבטה בא להיכנס גם הוא באותו הסכום, עוצרת אותו אחת מנערות המזל שלו ושואלת אם הוא בטוח. אחד לאחד סרט דרמה. בעוד שהנבל חושף כי בידו יש רצף, דיאבטה מציג באיטיות כי בידו יש ״רויאל פלאש״, מה שנותן לו רגע של שחצנות יתרה כאילו גבר בנצחונו כנגד כל הסיכויים. כולם סביבו מוחאים לו כפיים ומריעים לו, והוא מרגיש כאילו הוא הכי ״גבר״ שיש. אלא שאז הוא שם לב שגם הנבל שמולו מוחא כפיים, וגוער בו - ״חבר, תישאר בדמות שלך״.
באמירה הזאת, אנחנו לגמרי מבינים מה הולך כאן. באמת כמו שהרגיש, כל המתרחש בחדר המלון הזה הוא הצגה ותו לא. בעוד שדיאבטה הוא אכן מנותק שנהנה מכל מה שמוצע לו, כל אדם אחר בחדר הוא חלק מה-״אחרים״, המשרתים בצורה מושלמת את גחמותיו המלאות. כל אווירת המסיבה, היוקרתיות ואף העלילה הדרמטית שנותנת בוסט אסטרונומי לאגו של דיאבטה, הם אך ורק משחק תפקידים המגולם על ידי אינדיבידואלים רבים בשליטת התודעה המשותפת של ה-״אחרים״, המרכיבים סיטואציה שלמה שרקח לעצמו בעצמו. בהמשך אותה המחזה, אנחנו רואים את הנבל מתעצבן על כך שהובס, ואנחנו רואים את דיאבטה בונה לעצמו יציאה מרשימה עם אמירה עוקצנית. אנחנו אף שומעים ברקע את המנגינה ״Expirement in Terror (Twist)״, המגיעה ממותחן באותו השם משנת 1962, שמעט מזכירה לנו את נעימת הנושא של ג׳יימס בונד. דיאבטה לחלוטין כותב את עצמו לתוך הסיטואציה בתור סטריאוטיפ הקולנוע הישן של הבחור השרמנטי, החלקלק והמתחכם שכל גבר היה רוצה להיות כמוהו וכל אישה הייתה רוצה להיות איתו. ואכן, לפני שהוא עוזב את החדר, גם המלצרית, גם הדילרית וגם נערת המזל של הנבל מצטרפות לחיקו - הוא רואה באושרו ובעושרו את הנשים שלצידו. אפילו העוזרים לצידו של הנבל רוצים להצטרף, כעוד קצת חיזוק לאגו (כי הוא לא קיבל מספיק כמובן), אבל הוא דוחה אותם. הוא עוזב את החדר למשמע מחיאות הכפיים של כולם - עד שאלו חודלים ומתחילים בניקוי וסידור החדר ובהסרת התלבושות שמעליהם, כשהמוזיקה ברקע נפסקת.
שני דברים מהותיים אני יכול לגזור מהסצנה האחרונה. הראשון הוא שעל אף שדיאבטה ניסה לשדר לעולם בעבר כי המצב הנוכחי, שבו הוא בין המנותקים היחידים והוא חי בין ״אחרים״, אינו מפריע לו, הוא דווקא בהחלט מתחיל להרגיש את הבדידות גוברת עליו מפעם לפעם. אותה רעבתנות לעושר ולפזרנות שמאפיינת אותו יוצאת מגבולות ה-״נותנים לך תיקח״ אל עבר מעין רצון לסיפוק התמכרות כשהוא כבר התרגל למינונים הקיימים ואלו לא משפיעים עליו יותר. כלומר, אם בפרק 2 ראינו אותו מסתפק במטוס ובפמליה של כ-6-7 נשים המהוות גם משרתות וגם בנות זוג לסטוצים, 4 פרקים קדימה הוא כבר צריך המולה שלמה של אנשים בשביל להרגיש באמת מאושר. הוא צריך ממש שכל העולם יפעל למידותיו, עד הפרטים הקטנים, בשביל להרגיש סיפוק בעולם הנתון. לא מספיק לו ״מנה אחת מהחומר הממסטל״, הוא צריך עוד ועוד ועוד על מנת לחוש משהו. זה גם מתחבר במובן מסוים לאלכוהול שפתח את הסצנה. מר דיאבטה מנסה להטביע את התחושות האמיתיות שלו בעושר שעוטף אותו, כמו קרול המטביעה את עצמה באלכוהול כחומר מאלחש לכאב.
הדבר השני שאני יכול לגזור מהסצנה הוא שגם בפרק 2 אבל בעיקר כאן, כל מי שמביע תמיכה ואהדה בדיאבטה עושה את זה מתוך ״הכרח״ לעשות זאת ולא מתוך רצון טבעי. ה-״אחרים״ מטרתם לרצות אותו ולענות על כל בקשה שלו (שלא סותרת את עקרונותיהם הלוגיים - חוקי אסימוב כפי שדיברנו עליהם בפרקים הקודמים), ועל כן הם זורמים וזורמות עם מיצג השווא הן להריץ סיטואציות דרמטיות שכאלה והן לספק אותו רומנטית ומינית. בעיניי, ניתן לפרש זאת כך שדיאבטה, כאיש גאוותן המתהולל בעיר השעשועים וגאס, ממש ״שוכר את שירותיהן״ של אותן אינדיבידואלית ״אחרות״ כאילו היו נערות ליווי המציעות שירותי זנות - בדומה מאוד להערה שקרול העירה לו בפרק 2. וגאס כמובן אינה זרה לשירותים כאלה, אך כל דבר שנשים במסגרת המקצועות האלה בעיר הזאת עושות הן לתת ללקוח את התחושה שהן חושקות בו גם כשהן ממש לא. הן מוכנות להדחיק את רצונותיהן האישיים על מנת לגרום ללקוח להפסיק לחשוב בהיגיון, להתמסר מחשבתית לסיטואציה ולהוציא עוד כסף. ממש כך גם פועלים ה-״אחרים״, שכן בראש מטרתם היא לגרום למנותקים כמו דיאבטה להתמסר מחשבתית לתודעה המשותפת ועל כן ״מזנים״ את עצמם כדי לרצות אותו. והרי דיאבטה, שאין לו ערך לדבר ויודע שהכל בהישג ידו, לא מהסס לנצל את שירותיהם. הוא חש את הכוח שיש לו בתור מנותק, ההופך אותו לבלתי מנוצח - עד לרמה שהוא יכול לכופף ולשלוט בחיי אדם ובתאוותם הרגשית באופן מלא. זה לא דבר זר לצערנו עבור בעלי הון שמגיעים לוגאס. אבל זה כן מחזיר אותנו לשאלה ששאלנו בפרק 4 - על מי השליטה והסמכות בסיטואציה הזו? האם על ה-״אחרים״ ששולטים בתאוותו של דיאבטה ובסיפוק רצונותיו גורמים לו להתמסר אליהם (= מספקי שירותי הזנות), או על דיאבטה כשביכולתו לקבוע איך ירגישו ויפעלו בכל רגע נתון (= הלקוח המשלם)?
בסצנה הבאה אנחנו רואים את דיאבטה בג׳קוזי מלא קצף, מוקף בנשים עירומות שנמצאות צמודות אליו מאוד, כולל אחת מהן הפרוסה מחוצה לו. יתכן כי הכוונה הויזואלית בכך היא להקביל בין גופה הנפרש על גבי ספסל לחלקי הגופות הפרוסות על מדפי המחסן שראינו בתחילת הפרק, ובכך לסמל לנו שהשימוש החומרי של דיאבטה בגופות האינדיבידואליות הנשיות לתאווה מינית לא שונה מאוד מהשימוש של ה-״אחרים״ בגופות אנשים למזון. אחת הנשים אף מגישה לו סיגר, עוד סימן לחיי יוקרה. תאוות הבצע של דיאבטה ממשיכה, כאשר אינדיבידואלית מעט מבוגרת מגישה לו כוס משקה - והוא שואל לשמה וקורא גם לה להיכנס לג׳קוזי. לא משנה כמה נשים מקיפות אותו, הוא תמיד ירצה עוד. הוא בא להדליק את הסיגר שבפיו עם מצת שאחת הנשים מדליקה - אלא שאז כל הנשים מפסיקות להגיב ואש המצת נכבית. הן מפסיקות להגיב בהתלהבות כפי שעשו עד כה, ואף המבוגרת מתחילה להתלבש חזרה. הן אומרות לדיאבטה המבולבל כי הן מתנצלות, אך הן חייבות לעזוב באופן מיידי כי ״הוא עומד להיפגש עם אורחת״. אלו מתחילות לעזוב אותו אחת אחרי השנייה, כאשר האחרונה מציינת בפניו כי הוא יכול לעזוב יחד איתם. עם זאת, דיאבטה אומר שהוא ״לא יכול לעשות לה את זה״, כי במוקדם או במאוחר הם יצטרכו לדבר. הוא מבין כי מדובר בקרול המתקרבת אליו, לה הוא יצטרך להקשיב מאחר והוא הבן אדם שהכי נפתח אליה בהיכרות בפרק 2. ה-״אחרים״ מרגישים את הצורך להתרחק, שכן הם שומרים על מרחק מקרול עוד מתחילת הפרק הקודם, וזה מקביל במידה מה לסיום פרק 2. גם באותו הקליפ, כל שאר המנותקים עזבו אחרי ההתפרצות של קרול ששיתקה את ה-״אחרים״ - מלבד דיאבטה. אף אחד אחר לא רצה להיות במחיצתה. למרות שהוא מבין שזו שיחה בלתי נמנעת, הוא מנסה לדלות עוד קצת הנאה מה-״אחרות״ שמסביבו, אך אלו לא משתפות פעולה כל עוד קרול נמצאת בקרבת מקום. גישת ״אם היא כאן, אני לא כאן״. בהתרחקותם, נותר דיאבטה במצב יותר מוחשי לסיטואציה שבה הוא תמיד היה - לגמרי לבד.
מועשר בחלבון
אנחנו רואים את חוצות העיר לאס וגאס ואת קרול נוסעת בניידת שלה בתקווה שדיאבטה באמת נמצא בסוויטה במלון כפי שאמר. יש לציין כי לפי Google Maps, נסיעה ברכב מאלבקרקי לוגאס ברכב אורכת כ-8 וחצי שעות, נסיעה לא קצרה או פשוטה בכלל לאדם אחד. זה הופך את אריזת התיק של קרול למעט יותר מובנת. ניכר שהיא מאמינה בכך שהמסע הארוך הזה ישתלם גם כי היא תוכל להציג את הממצאים שלה בפני מנותק אחר שלא יוכל להתעלם ממנה, וגם כי היא מתכננת לשהות במחיצתו כמה לילות. למרות שלאס וגאס נחשבת עיר שעשועים שתמיד מוחצנת ופועלת, בנסיעתה של קרול העיר נראית שוממת לחלוטין. עם זאת, השלטים הגדולים המאירים באופן בוהק עדיין פועלים ומראים את אופי השעשועים של העיר. אנחנו יכולים להקביל זאת בקלות לאופי שראינו מצד דיאבטה - למרות שהוא כנראה ריקני מבפנים ומרגיש את הבדידות, הוא מחצין חיי פאר וסטייל ככל שיוכל לשקר לעצמו. אם לומר את האמת, זה גם קצת נשמע כמו קרול של הפרק הקודם. קרול עוצרת ברמזור ומביטה מעלה אל שלט הכניסה של מלון ה-Westgate, כשהיא רואה במסך הלדים כיתוב ענק שאומר ״ברוכה הבאה קרול״. הכיתוב הזה לבטח לא נכתב על ידי דיאבטה אלא על ידי ה-״אחרים״, ששמו לב להגעתה. למרות האמירה הכביכול חכמה ומקבלת, שלט הכניסה מהווה אלמנט נוסף של גורם אמצעי (״מידל-מן״) לתקשורת בין קרול והאחרים, כפי שראינו שהשתמשו בהם בפרק הקודם. הרי שאם האחרים באמת היו רוצים לברך את קרול לשלום, היו יכולים לשלוח אינדיבידואליים שיעשו כך או אפילו לפנות אליה דרך הקשר של הניידת. אך הם עדיין שומרים ממנה מרחק, הם עדיין פגועים ממנה והם עדיין לא מעוניינים להיות ישירים איתה. הם שולחים לה מסרים דרך השלט, בדיוק כמו ההודעה המוקלטת בטלפון שקיבלה על כיצד לפנות את הזבל.
קרול נכנסת אל המלון ומתהלכת בין מכונות המזל ושולחנות הקזינו. היא שמה לב איך מסביבה כל המכונות עדיין דולקות, מאירות באורות בוהקים ומשמיעות צלילים משחקיים, למרות שאין אף אחד שמשתמש בהם - שימוש נוסף בזוהר של וגאס לשקף את יהירות המחפה על ריקנות. קרול מבחינה בשלט על מסך טלויזיה המכווין אותה לנקודת מפגש בוילה בקומה 30, שגם הוא נמסר מה-״אחרים״. קרול ממשיכה באופן חדור אל המעלית, למרות המשחקים שממשיכים לזהור ולמשוך את תשומת ליבה. קרול למדה מהפרק הקודם והרצון שלה להתמיד במשימתה לא ניתן להסחות דעת, על אף שהפנייה לווסת את עצמה באמצעות ציניות וקרירות נראית כל כך מפתה וזוהרת. בהגיעה לקומה 30, אנחנו רואים אותה יושבת על ספסל במעלית כשחצי מגופה רועד וחצי מגופה נינוח. כידוע לנו, קרול לא רגילה לסיטואציות האלה בהן היא צריכה לקחת פיקוד ולהחצין את עצמה אל מול אחרים. היא משוכנעת שזה הדבר הנכון לעשות ושזה מה שהיא רוצה לעשות, אם כי עדיין יש בה מעט חשש מכך. אך גם אם החשש קיים, זה לא ימנע ממנה להתקדם. אנחנו רואים אותה מסתובבת בוילת המלון שנראית לה גם ריקה, כשאנחנו מקבלים שוט שלה מציצה מבעד למפתן הדלת ואף דופקת עליה. זוהי הקבלה לאירועי הפרק הקודם, שבניתוח שלהם ביססנו כי החציצה של דלת היא המגן של קרול בין המופנמות האישית שלה לעולם החיצון ושהדפיקה מסמלת את הרצון שלה לעבור את החציצה הזאת וכן להתמודד עם מה שיש מעבר. למרות שאין לה עונה באופן ישיר, מחליטה קרול לא לסגת לאחור אלא להמשיך קדימה. היא בגישה פרואקטיבית כרגע. היא מתהלכת במקום כמעט בחופשיות מלאה, עד שהיא שומעת את דיאבטה קורא לכיוונה מהחדר שהוא נמצא בו - מה שגורם לה לקפוא במקומה. היא מתחילה לעכל שמה שהיא עומדת לעשות באמת קורה. למרות הקיפאון הרגעי, היא ממשיכה ללכת לכיוונו. שוב, אינסטינקט רגשי שקרול ״דורסת״ מתוך ההכרח לקחת על עצמה פיקוד.
היא נכנסת לחדר ומתברכת לשלום על ידי דיאבטה. החדר בו הם נפגשים מלא במנורות צהובות, המעיד בתאוריית הצבעים על הביטחון העצמי המוחצן הן מקרול והן ממנו. קרול מבינה שה-״אחרים״ בדיוק עזבו כשהבינו שהיא בדרך, ואף בישרו זאת עבורו. כשהיא שואלת למה הוא נשאר, הוא עונה לה שעשה זאת על מנת לקבל אותה. קרול התרגלה לדחייה מכל אדם אחר, במיוחד בעזיבת ה-״אחרים״, שהיא מופתעת שיש מישהו שבכלל רוצה לפגוש אותה. לעומת זאת, דיאבטה נשאר שם קצת עם חרטה מסוימת, אך ניכר שהרצון העיקרי שלו במפגש הזה הוא היכולת להתנשא ולהתרברב אל מול קרול, אדם מנותק ואחר שתתן לו תחושת סיפוק רעננה יותר מאשר הדעה המשותפת של האחרים. בעוד שהוא שותה שמפניה כמעין סימון לטשטוש הכאב שהוא חווה כשה-״אחרים״ עזבו, קרול מסרבת להצעתו ולא צריכה אלכוהול. היא רוצה להתמודד עם הסיטואציה כמו שהיא ולא למסך את עצמה. קרול ממשיכה להתקדם אל עבר הצגת המסר שבאה לבשר, כשהיא מציגה שילוב של נחישות איתנה ורעידות של פחד (הופעת משחק מעולה של ריי סיהורן כתמיד). היא שואלת אם יש לו טלויזיה בדירה הזאת ודיאבטה גורם למסך להישלף מתוך תא. בכך אנחנו מקבלים שוט סיפורי מעניין שבו קרול תחילה עומדת עם דיאבטה באותו צד, אם כי לאחר מכן עוברת לצידו השני של המסך אשר מהווה חוצץ בינו לבינה עד לרמה שהם לא רואים אחד את השני. בעיניי, בשוט הזה בא לספר לנו וינס גיליגאן כי קרול אומנם הייתה בהתחלה באותה נקודת פתיחה כמו המנותקים האחרים, אם כי הרצון שלה להתבודד ולהיות בגישת המחשבה שלה גרמה לה להרחיק ולהפריד את עצמה משאר המנותקים. בדומה לכך שה-״אחרים״ התרחקו ממנה, אך במקרה הזה, כמעט ואין קשר בינה ליתר המנותקים. ואכן, מלבד המפגש הנוכחי עם דיאבטה, הפעמים היחידות ששמעה מהמנותקים מאז אירועי פרק 2 היו שיחות טלפון אגרסיביות עם מנוסוס ולקשמי. רק אחרי שהטלוויזיה / ״החומה״ נפרשה במלואה - כלומר הניתוק בין הגורמים נהיה מוחלט - אז קרול מנסה לחצות אותו לצידו השני.
דיאבטה אז מפתיע אותה בשאלה האם מדובר בעוד סרטון שלה, וקרול מגלה כי הוא ויתר המנותקים אכן קיבלו את הסרטונים שצילמה, שהופצו על ידי ה-״אחרים״ כבקשתה. הוא אפילו באופן די צבוע קורא לסרטונים שלה ״עשויים טוב ומאוד דרמטיים״ כמעין עקיצה מזלזלת, כאילו ההמחזות שעשה קודם לכן עם ה-״אחרים״ לא היו דרמטיות ברמה קיטשית אף יותר. ברגע זה, נופלת על קרול ההבנה כי האשמה שחשבה להפיל על ה-״אחרים״ שלא מסרו את הודעותיה היא שגויה וכי הסיבה שלא קיבלה מענה היא פשוט כי יתר המנותקים בחרו שלא לענות. היא לא יכולה להתעצבן על ה-״אחרים״ שהיוו במקרה הזה ה-״מידל-מן״ שלה בתקשורת עם המנותקים, שכן הם עשו את עבודתם למרות הסכסוך שלהם. קרול כמעט מתעצבנת מכך, אך מחליטה עדיין לשמור על קור הרוח ולנסות להקרין בפניו את הסרטון החדש שהיא בטוחה שלא תשאיר אותו אדיש. היא אפילו מכינה אותו שהוא עלול לרצות לשבת כי הוא עלול לא לקחת את זה בקלות, בדיוק כפי שזה זעזע אותה. אך למרבה הפתעתה, הוא כבר יודע שה-״אחרים״ אוכלים אנשים. למרות הבלבול הרב שקרול מציגה, דיאבטה מציג את הנושא כדבר מטריד - למרות שלא נראה שהוא מוטרד מהעניין. אנחנו רואים כאן סימן להצלחת המשימה של ה-״אחרים״ על דעתו של דיאבטה בעניין ההתמסרות - אפילו המחשבה על כך שהם משתמשים בבני אדם למזון לא מרתיעה אותו. הם נותנים לו כל כך הרבה סיפוק, שהוא רואה בצרכי המשך הקיום שלהם כמטרות חיוניות שאין ברירה אלא לדבוק בהן על מנת שימשיכו. כשקרול תוהה איך הוא הבין את המסקנה הזאת, הוא מחליט לנגן בפניה סרטון שהוכן במיוחד בשבילה.
על המסך מתחיל להתנגן סרטון במיוחד בשביל קרול, המוצג על ידי לא אחר מאשר הפיסמייקר האהוב שלנו, ג׳ון סינה. זאת אומרת, לא ג׳ון סינה האמיתי, אלא האינדיבידואל שהוא ג׳ון סינה שהוא חלק מהתודעה המשותפת. בסרטון, אליו קרול נחשפת להפתעתה בפעם הראשונה, מספר סינה כי כפי שהיא יודעת, ה-״אחרים״ לא יכולים לפגוע או להרוג אף יצור חי אחר. הדבר הזה כולל גם צמחים חיים בטבע, מה שמונע מהם לקצור שדות ולקטוף פירות וירקות, ובכך מגביל את אספקת המזון שלהם. סינה מדגיש במיוחד כי הם אינם יכולים לקטוף תפוחים מעצים, אך הם בשמחה יאכלו תפוחים שנפלו מהעץ מעצמם. קרול מביטה בסרטון הזה בחשדנות, אם כי היא מתחילה מעט לעכל את מה שנאמר ולחוש טיפה עצב. סינה ממשיך לציין כי יש עוד סוגי מזון קיימים ברשותם, כמו פרות שניתן לחלוב ומזון שעובד בטרם ה-״התחברות״. עם זאת, ה-״אחרים״ מונים קרוב ל-7.5 מיליארד אינדיבידואליים, ובהינתן כמות המזון הקיימת, ״הם״ נמצאים בגירעון קלורי באופן יחסי. אנחנו רואים את קרול מבינה לאן כל זה הולך, כשעצב ומחנק גדלים במבטה על המסך. מצידו השני של המסך, אנחנו רואים את דיאבטה במבט רגוע ולא מושפע מהנאמר. ההבדל בניהם מובן - הוא כבר הפך אדיש לכל מה שה-״אחרים״ עושים, בעוד שהיא לא מרגישה בנוח להתפשר על כך. ג׳ון סינה ממשיך להסביר כי הנוזל שהם מאחסנים בקרטוני החלב מספק לכם את כל צרכי ההזנה שלהם, כאשר הצריכה משתנה בהתאם לגודל. המידע הזה כבד נפשית על קרול, שהיא לוקחת את עצתה שלה עצמה מלפני דקות בודדות ומתיישבת בעצמה. סינה מספר כי על אף שהחומר מיוצר ברחבי העולם ולכן עלול להיות מורכב מרכיבים מעט שונים, הוא מכיל בעיקר שאריות של פירות וירקות שנשרו טבעית וקרובים להתקלקל - וכן 8 עד 12 אחוז של מה שהם מכנים ״HDP״ - ראשי תיבות של ״חלבון המופק מאדם״. הבחירה בראשי התיבות האלו מעניינת מאוד, מאחר ו-HDP הוא גם ראשי התיבות של פוליאתילן בצפיפות גבוהה - חומר מרכזי בייצור בקבוקי פלסטיק המנוצל מחדש בתהליך המיחזור שלהם.
קרול מופתעת ואף נסערת בתוכה ממה שהיא שומעת ומנסה להביט על דיאבטה בשביל לבחון את התגובה שלו - גם מתוך ההלם שהוא לא מגיב בהפתעה, אך גם מתוך אותה התרגלות של קרול לביסוס תחושתה על דעות של אחרים, כפי שראינו בפרקים הקודמים. דיאבטה נראה מעט דואג לקרול, או מרגיש לכל הפחות נשפט על דעותיו, אך הוא לא נשבר בקלות. ברקע, מסביר ג׳ון סינה כי קרוב ל-100 אלף אנשים מתים מתאונות ומנסיבות טבעיות מידי יום, וכי גופות אלו - שבדרך כלל נטמנות באדמה ו-״מבוזבזות״ - משמשות אותם להפקת החלבון. הדבר מסעיר את קרול עד דמעות כשהיא מבינה את גודל הגזרה - רבבות שמתו מה-״התחברות״ ומאפיזודות ההשבתה שגרמה להן לא זוכים לקבורה ראויה ומכובדת, אלא משמשים כחומר הניתן למיחזור. למרות בחירתם בשיטה הזאת, ה-״אחרים״ מביעים שזו לא בחירתם המועדפת, אך לא נותרה להם ברירה אלא לעשות זאת על מנת לשרוד. זוהי תצוגה נוספת של ה-״אחרים״ מבצעים בחירה שקולה שמטרתה לשים את ההישרדות שלהם כמטרה עילאית שמקדשת את האמצעים - כלומר תיעדוף ההישרדות שלהם על פני העקרונות הראשיים שלהם, כפי שראינו בפרקים 3 ו-4 כשסירבו לתת לקרול הסבר כיצד ניתן לבטל את ה-״התחברות״. בניתוח של הפרק הקודם אפילו הסתכלנו על האריזה של האבקה בתוך שקית אוכל לכלבים והזכרנו שה-״אחרים״ כן מסוגלים לאכול אוכל אחר, אך יתכן בוחרים ״להתכלב״ על האבקה - כעת אנחנו מבינים כי זה מכיוון שזה עדיף בעיניהם על פני מחסור מהיר במזון. יתרה מכך, הבחירה של ה-״אחרים״ לפעול באופן הזה מדגישה את ההסתכלות המאוד לוגית שמאפיינת אותם. אומנם הם חולקים את התודעה של כל האנשים בעולם ועל כן אמור לכאוב להם על כל אדם שמת, אך בסופו של דבר, הם צריכים להשתמש במשאבים שיש להם על מנת לשרוד. ומבחינתם, בדיוק כמו תפוחים שנופלים מהעץ בפני עצמם, שימוש בגופות שמתו אינו מקביל להרג. אותה הסתכלות לוגית וקרה, שאינה לוקחת בחשבון רגשות אנושיים, מקבילה את תודעת ה-״אחרים״ פעם נוספת למודלי בינה מלאכותית כמו ChatGPT. עם כמה שינסו לחקות את הרגש האנושי, סט הערכים הלוגיים שהגדירו לעצמם הוביל אותם לנקודה שהם זקוקים לרכיבים תזונתיים שאין להם איך להפיק אחרת באופן ״אתי״, והרי גופות הן גם ככה משאב שנשאר ״על הרצפה״.
כשג׳ון סינה ממשיך להסביר כי מדובר בצעד שנעשה בלית ברירה אחרת וכי הם לא יכריחו אותה לעולם לצרוך מזון שכזה, קרול מטה את ראשה הצידה. בפרקים הקודמים ובעיקר בניתוח הפרק הקודם, ראינו את הטיית הראש של קרול כסוג של הבנה והפנמה של הסיטואציה. על אף החשש הרב שעוטף אותה מעצם הצריכה המאסיבית של ה-״אחרים״ של גופות אדם, בנקודה מסוימת בראשה היא קצת משתכנעת בנימוקים שה-״אחרים״ מביאים לה. אומנם יתכן שלנו כבני אדם הפניה למקור הזה נשמעת פסיכוטית, אבל כשהעניין מוצג לנו ככה כאלמנט הישרדותי, אנחנו נוטים לראות את ההיגיון הלוגי שבו - שלולא הרגש שלנו לכבוד המת והסלידה מקניבליזם, היינו מפעילים אותו. הרי שאנחנו לא יכולים לחיות בפזרנות כמו דיאבטה ולהמשיך לפעול כאילו לעולם יש מספר בלתי מוגבל של משאבים. אנחנו ממחזרים היום דברים כמו פלסטיקים, קרטונים וזכוכית על מנת לא לצרוך מהטבע יותר ממה שחייבים. אם היינו יכולים לעשות את זה עם מזון, כקונספט, זה לא משהו שהאנושות הייתה רוצה לקדם? סינה מבטיח לקרול כי ה-״אחרים״ ימשיכו לספק לה אך ורק את המצרכים שנשרו טבעית, מאחר והם מניחים שהיא לא תהיה מעוניינת בחלבון שכזה. הם ממשיכים לציין שאיכות החיים שלה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלהם, אך גם הפעם דואגים להזכיר לה שהם שומרים ממנה מרחק. הם מבקשים ממנה להשאיר להם הודעה דרך המוקד הטלפוני שלהם והם יטפלו בה - שכן הם עדיין זקוקים למרחב ממנה ועדיין לא סלחו לה לגמרי. הם לא יעשו דבר שיפגע בה או יעבור על העקרונות הבסיסיים שלה כפי שהיא תופסת אותם, ועדיין, הם לא מרגישים בנוח לתקשר איתה ישירות מהחשש להיפגע ממנה בשנית.
רגע לפני שאנחנו ממשיכים הלאה, אני רוצה להתעכב רגע על הבחירה בג׳ון סינה להציג את המסר הזה. מעבר לכך שמדובר בקמיאו משמח מאוד לראות ואישור נוסף לספקולציה שלי מניתוח הפרק הקודם שהבחירה בנוזל צהוב להאכיל תודעה המשתלטת על גופות של אנשים היא רפרנס לעלילת העונה הראשונה של פיסמייקר, אני מאמין שיש עוד סיבה להופעה שלו. ג׳ון סינה, בתור שם של סלבריטי שגם הדמויות בתוך העלילה מזדהות וקוראות לו כך, נחשב לאיש ציבור אהוב. בזכות האהדה הזאת, היכולת שלו לקדם מסר בעיני הציבור צפויה להתקבל על ידם בצורה יותר קלה לעיכול ולהתחברות. השימוש בדמותו של ג׳ון סינה, בניגוד לדמות ממשלתית סמכותית כפי שהוצגה לקרול בפרק הראשון, מקבילה לשימוש של פרסומאים בטלוויזיה בכלל ולתשדירי בחירות של פוליטיקאים בפרט - באנשים מפורסמים ומוכרים. כשמישהו שאתם מכירים מסרט או מסדרה ומעריצים ככוכב בינלאומי מקדם בעיניכם מותג, יותר קל לכם לשייך אל אותו המותג תחושות חיוביות. יש דוגמאות רבות לנושא הזה, החל מפרסומות סופרבול שרצות בכל שנה כמו הפרסומת של ״שובר שורות״ של גיליגאן למותג צ׳יפס, דרך סמואל ל. ג׳קסון מפרסם כרטיס אשראי, ואפילו בארץ כאשר אסי כהן מפרסם בנק או רועי כפרי מפרסם מעדן חלב. מכך אני מבין שה-״אחרים״ ידעו שמדובר במסר כבד ומהותי למסור לקרול ולשאר המנותקים, ועל כן ניסו לרכך אותו באמצעות הבאת פנים מוכרות וחייכניות אל המסך. הם מוכרים אותו כך ש-״המצפון ירד חלק יותר בגרון״. ואם גם אתם כצופים התלהבתם בשנייה שג׳ון סינה הופיע על המסך שלכם בפרק - גם אתם חלק מאותו תעלול מחשבתי פרסומי. גם עליכם ה-״אחרים״ הצליחו ״לעבוד״.
חרם על קרול
ניכר שהסרטון הצליח לערער לחלוטין את הגישה החדורה של קרול, מאחר ובשנייה שהוא נגמר, היא פונה להוריד במהירות את כוס השמפנייה שדחתה לפני הצפייה בו. כל החוסן הנפשי שהיא בנתה לעצמה והוביל אותה מתחילת הפרק ירד לטמיון תוך כמה דקות, שהיא צריכה לפנות שוב לאותו חומר מאלחש. קרול כועסת על דיאבטה שידע על כל העניין ותוהה כיצד, והוא מספר לה שהוא פשוט שאל את ג׳ון סינה על החלב - באופן מאוד דומה לאיך שגילה את שמה של זושה בסוף פרק 2. בניגוד לקרול שהתעקשה לקבל תשובות לשאלות שה-״אחרים״ לא יכלו לענות עליהם, דיאבטה כן הביע התעניינות רחבה יותר ושאל אותם שאלות עליהם שכן הובילו לתשובות. קרול מופתעת שהתגובה המתקבלת מדיאבטה היא האמירה כי מדובר בנושא מטריד, אם כי הוא לא מביע תדהמה מכל העניין. הוא עונה לה בחזרה שהקייס שמוצג על ידי ג׳ון סינה הוא די משכנע. שוב מוצג לנו הדיסוננס בין שניהם - קרול לא מוכנה (עדיין?) לקבל על עצמה את המצב הזה, בעוד שדיאבטה כבר התמסר לחלוטין והשתכנע ממה שיש להם לומר. קרול מתעקשת על כך שזה לא באמת ג׳ון סינה שמדבר אליו, לא משנה כמה הפנים החביבות שלו הצליחו לשכנע אותו. היא אף תוהה איך העניין מסתדר עם הטענה מפרק 2 שה-״אחרים״ הם צמחונים, ודיאבטה מתקן אותה ש-״הם״ טענו אז ש-״הם מעדיפים להיות צמחונים״ - שוב נקודה של עיקרון, המקבלת יחס נמוך כאשר היא באה בסתירה עם ״ריצוי״ הצורך הקיומי. הנקודה הבולטת שדיאבטה מנסה להבהיר לקרול היא שהוא לא מרוצה באמת מהצורך של ה-״אחרים״ לאכול בשר אדם, ואף מוסיף ש-״אף אחד מאיתנו לא מרוצה מכך״. הוא מן הסתם מתכוון לשאר המנותקים, אך המבנה של שני המשפטים האלו מקביל כמעט במדויק (למעט המשלב הלשוני) לשורות שג׳ון סינה אמר בסרטון 2 דקות לפני כן. אנחנו יכולים להבין מההקבלה הזאת שעל אף שיש ״אנחנו״ שהוא המנותקים ו-״אנחנו״ שהוא ה-״אחרים״, בסופו של יום, אחד הם. כמו שאמר פסק ההלכה הפלינדרומי הידוע, ״פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף״ - אם זבוב מתפרק ומתכלה בתוך דבש, הדבש כשר. אם גורם זר הופך לאט לאט להיות חלק אחיד בקבוצה הומוגנית, הוא כבר לא זר וכל המבנה ביחד הוא הקבוצה ההומוגנית. אם יתר המנותקים מלבד קרול מתמסרים ל-״אחרים״ אפילו רק רעיונית, הם פרקטית כבר חלק מה-״אחרים״.
קרול מופתעת לשמוע שיש ״אנחנו״ ותוהה במי מדובר. דיאבטה קצת מתחרט על העובדה שהעלה את הנושא ועליו לפתוח אותו, אך בלית ברירה צריך לספר לה שהוא ויתר המנותקים שומרים על קשר. קרול חוזרת למצב של שבריריות ועצב המוצגים על פניה, כשהיא מבינה שהם כולם ממשיכים לדבר כשהיא נותרה פחות או יותר לגמרי לבדה מאז שחזרה לביתה בפרק 3. דיאבטה מתקן שכל המנותקים משוחחים, כולל אלו הדוברים שפות זרות ושלא היו בפרק 2, מלבד בחור אחד בפראגווי שה-״מלווים״ (מונח שהוגדר לאנשים כמו זושה על ידי יתר המנותקים בפרקים הקודמים) לא מצליחים ליצור איתו קשר - הלא הוא מנוסוס שזכינו להכיר בתחילת פרק 4. אנחנו רואים על פניה של קרול את השבירה האישית והנפשית נבנית מחדש כשהיא מבינה שכמעט כל המנותקים מבלים יחד באופן קבוע - אפילו בשיחות זום דו שבועיות, דבר שלא דורש מאמץ מיוחד - אך בוחרים להתיר אותה מחוץ לקבוצה. רגשות הדחייה מציפים את כל כולה ואף עושים לה מעט רגריסה לנקודה שבה הייתה בפרק 2. היא מבינה מחדש שמה שהיא עשתה באותו הפרק, כפי שעשתה ל-״אחרים״ בסוף פרק 4, זה להפעיל על אנשים שהיו כמוה אגרסיות שגרמו לה להפוך ללא רצויה. אנחנו אפילו רואים קצת פרץ של ציניות ממגנת בוקע ממנה, כשהיא עוקצת אותו על כך שאין מצב שהם מדברים ביניהם על הצלת העולם אם הם לא הקשיבו לה.
דיאבטה דווקא מסביר בפניה שהם כן דנים על הצורך להציל את העולם, שכן נאמר להם שלמרות השימוש בחלבון המופק מגופות אדם, אוכלוסיית העולם צפויה להגיע למצב של רעב תוך עשור. הוא מציין שזה מידע שהם כן השיגו מה-״אחרים״, שהצליחו להשיג כש-״לחצו עליהם מספיק״ - נקודה מעניינת, כי דרך הלחיצה שקרול ניסתה להפעיל עליהם בפרק 4 רק הסבה יותר נזק, ואילו יכול להיות שהלחיצה והמניפולציה לא היו צריכים לבוא בהכרח באגרסיביות אלא בתחכום. השיח בין המנותקים התעסק בסוגיה הזאת, אך לא מההסתכלות של איך הם יוכלו להציל את עצמם - אלא איך הם יוכלו להציל את ה-״אחרים״ ולגרום להם לשרוד עוד יותר. אני רואה בהסתכלות הזאת הקבלה נוספת למודלי הבינות המלאכותיות. כל פרומפט שנשלח לעיבוד על ידי בינה מלאכותית דורש כמות מסוימת של חשמל וכן כמות מסוימת של מים לקירור. אומנם בהסתכלות אישית, מדובר בצריכה מדודה ולא מטורפת, אבל ככל שהצריכה ההמונית מתעצמת והמודלים נהיים מורכבים יותר ויותר, השימוש בחשמל ובמים גדל. על כן, גם המשאבים הטבעיים שאנחנו צורכים בשביל אותם שירותים שמקלים על החיים שלנו ידללו את עצמם בסופו של דבר. הגיוני מאוד שבעוד שנים מספר, אנשים שיתמכרו לתלות שלהם בבינה המלאכותית (כמו למשל שמוצג בסרט Wall-E) יחפשו מה אפשר לעשות בשביל ליצור אנרגיה כדי לעזור להן לפעול - לעיתים אפילו לפני שימוש באותה אנרגיה לחימום או קירור הדרושים להישרדות בסיסית יותר. יש אנשים שבשבילם כבר היום יש יותר חשיבות לקליטה סלולרית או לוויפיי במקום שהם נמצאים בו עוד לפני שהם דואגים לעצמם למזון. בעוד שדיאבטה מפרט בפני קרול את התהליכים והרעיונות שעלו להם, שעדיין כוללים בתוכם פיתוחים שה-״אחרים״ יצטרכו לממש בעצמם - דבר המעיד על ההתנוונות והעצלנות של המנותקים - לקרול לא ממש אכפת לשמוע מזה ומנסה לזרום עם השיחה בשביל להפנות אותה לכיוון שלה. כבר לא אכפת לה מהבעיה הקיומית הכוללת של האנושות או של ה-״אחרים״. אכפת לה להיות שייכת.
קרול מחליטה לפנות בישירות ולשאול האם הם אי פעם דנו בניהם על האפשרות לכלול אותה בשיחות הזום. תוך כדי הניסיון שלה לא להתפרק ולהתמודד עם הסיטואציה, כפי שהבטיחה לעצמה בתחילת הפרק אך מתקשה מאוד ליישם בהינתן המצב, היא מעידה במעין התחננות כי יש לה ערך בהיותה סופרת וביכולתה לחשוב על רעיונות יצירתיים לפתרונות. דיאבטה עונה לה גם בישירות שהם קיימו הצבעה ובעוד שהיא לא העידה על בחירה ״פה אחד״, הרוב בהצבעה תיאר את נוכחותה הפוטנציאלית כדבר שעודן בלשונו כ-״מתריס״. אנחנו רואים בשוט מהצד את דיאבטה מצטער שהוא צריך למסור לה את המידע הזה ואת קרול, הנמוכה יותר ממנו, מביטה בו בהסתכלות שברירית ופגועה שלא מעוניינים בה ורואים בה כאחת שעושה רק נזק. במובן מסוים, דיאבטה פורש בפניה של קרול את אותן הסיבות לפיהן היא הובילה להתרחקותם של ה-״אחרים״ ממנה בתחילת הפרק הקודם, שאותן ״הם״ לא יכלו לפרוש בפניה מהידיעה שהדבר יפגע בה. לאחר זאת, דיאבטה מוסיף שהמנותקים שלא דוברים אנגלית נפגעו קצת שקרול לא הזמינה אותם למפגש הפסגה בספרד בפרק 2, מה שמחזיר לראשה של קרול את ההבנה שגם היא בעצמה יצרה הדרה מאחרים באופן שיפוטי ושגוי. הוא מסכם זאת בכך שהוא אומר לקרול ש-״בסופו של דבר, את לא העניין כאן. אף אחד מאיתנו לא״. הוא ושאר המנותקים רואים את הקיום שלהם על כדור הארץ כצוות שנועד לשרת ולקדם את קיומה של התודעה המשותפת. של ה-״אחרים״. המנותקים ברובם התמסרו והיוצרות התהפכו. למרות שהם כן נהנים מנקודת מבט אישית לפיה ה-״אחרים״ מספקים להם כל מה שהם צריכים, גם המנותקים עושים כל שביכולתם על מנת לדאוג שה-״אחרים״ יהיו מאושרים. אז מי כאן הלקוח ומי כאן מספק המוצר?
קרול, המתקשה לעצור את רגשותיה, שואלת אותו היכן השירותים הקרובים. העצב משתלט עליה והיא חוזרת לדרך ההתמודדות שראינו בעיקר בפרקים 2 ו-3 - היא מרגישה כל כך מותקפת מאחרים, שהיא מחפשת לגשת למקום הקרוב ביותר שיאפשר לה להתבודד ולהתפרק מבלי שזה יוחצן לעולם. ואכן, ברגע שהיא נכנסת לשירותים ומתיישבת לצד ג׳קוזי, אנחנו רואים אותה מתחילה לפרוץ בדמעות. בוערים הכאבים הנפשיים בתוכה המגיעים מההבנה שהיא באמת באמת בודדה במערכה הזאת ואף אחד לא רוצה לשייך אותה אליו. על אף העצב הרב, משהו בקרול עדיין אומר לה שהיא צריכה לאצור את הרגשות שלה בפנים ולא להתמוטט נפשית. היא מביעה מאמץ פיזי רב ״לבלוע״ את הדמעות שלה, להסדיר נשימה ולהתאפס על עצמה. זהו עוד מקרה שאינסטינקט שיוצא מקרול החוצה במלוא העוצמה, מתרסן על ידה חזרה פנימה. בנקודה הזאת אנחנו מעמידים את עצמנו בשאלה - האם אותו ריסון עצמי של רגשות הוא הדבר הבריא והנכון להתפתחות דמותה של קרול? כלומר, נכון, היא לא צריכה לפעול בפזיזות ובהשתלחות רסן כשסיטואציה מאיימת עליה. אך האם הדבר הנכון גם כאשר יש לה דחף לפרוק מהנפש שלה רגשות של כאב? האם היא צריכה להדחיק אותן עמוק עמוק ולשכוח מהן? האם קרול למעשה צריכה, לא משנה מה היא חשה, להתמסר לגישה מחשבתית של שלווה חסרת-אופי?
אנחנו עוברים אל דיאבטה כשהוא מדבר בטלפון בצרפתית, בשורתיו האומרות ״אבל היא כל כך בודדה״. מהקונטקסט של השורה והשפה המדוברת, אנחנו יכולים להבין שהוא מנסה לפייס בין קבוצה לבין קרול, בתקווה שיסלחו לה ויפצו על הכאב הנפשי שהם גורמים לה. אלא שאז בשורה ״גם אני מתגעגע אליכן, אהובותיי״, אנחנו מבינים שהוא מדבר עם ה-״אחרים״ ולא עם יתר המנותקים. זה אומנם מתקשר לנו לכך שהוא מאמין באושר שהיתמכות ב-״אחרים״ יכולה לגרום, אך מעבר לכך, זה מסר דו פרצופי שעלול להישמע כמו דאגה לקרול - אך בפועל, בעיניי, מעיד דווקא על הבדידות שלו בלי ה-״אחרים״. הוא מנסה לשכנע אותם לחזור לדירה שלו כדי שיהיו שם בשבילו, ומנסה להפעיל ״עליהם״ מניפולציה כדי שיגיעו למרות נוכחותה של קרול. במקום מסוים, דיאבטה מתחיל להרגיש את החסרונות בעמידה לצידה של קרול. הוא לא גאה בכך שהוא בא לעזרת חברה, הוא חש שהוא מתחיל להיות מודר גם בעצמו על זה שהביע סולידריות איתה. השוט שאנחנו מקבלים מראה לנו את חלקה החיצוני של הסוויטה מעוטה בצבע כחול, כאשר חלקה הפנימי עם דיאבטה בפנים צבוע בצבע צהוב. זהו מראה מנוגד לכל מה שראינו שמאפיין את קרול עד עכשיו, ואני מפרש אותו בתור הזהות ההפוכה של דיאבטה - הוא אולי נראה מבחוץ כאילו הוא רגיש, אמפתי ושברירי, אך מבפנים הוא עדיין אינטרסנט, יהיר ובעל תאוות חומריות.
דיאבטה נכנס פנימה ורואה את קרול שרועה על ספה, רדומה עם כוס שמפניה ביד. ניכר שעל אף ניסיונות ההדחקה המאולצים שלה, היא עדיין הזדקקה לעוד אלכוהול בשביל להתמודד עם הכאב. הוא מכסה אותה בשמיכה ומביט עליה מלמעלה. הוא לא בטוח מה הוא חושב עליה והאם הוא צריך להתייחס אליה ביותר רגישות ממה שעשה עד כה. אנחנו רואים איך אור כחול ממשיך להשתקף מבעד לחלונות. דיאבטה מתקרב אל עבר חלון ראווה גדול באותו החדר ומשקיף על האורות הכחולים, ממרומי חדרו המואר בצהוב שבראשית אחד המלונות הגבוהים בוגאס. למרות שהוא נמצא כרגע מבחינה חומרית ״על גג העולם״ ויש לו כל מה שהוא צריך, הוא מסתכל החוצה - כפי שקרול עשתה בפרק 3 - ותוהה האם עליו להראות יותר חמלה ואמפתיות כלפי אנשים אחרים. הרי שללא ה-״אחרים״ שהתרגל ״לרכוש״ לצידו, גם הוא נותר לגמרי לבדו. אנחנו אף מקבלים שוט שבו אנחנו רואים אותו משקיף כשברקע שלו אנחנו רואים את החלק של ה-״Gate״ בשם המלון. מוקדם יותר בפרק, כשקרול עמדה ברמזור עם הניידת שלה, קיבלנו שוט שאנחנו רואים בשלט רק את המילה ״West״. בסימבוליות של החיבור בין השוטים, מסמן לנו גיליגאן כי אם יעבדו יחד, קרול ודיאבטה יוכלו באמת להשלים את החסר אחד של השני.
לא כל הנוצץ זהב
בבוקר, קרול מתעוררת לקולות של בישול ונוזלים מבעבעים על מחבת. אנחנו רואים את דיאבטה מכין עבור שניהם ארוחת בוקר של ביצים, אבוקדו ובייקון, כאשר זו למעשה הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו באמת לוקח יוזמה ומבצע עבודה מורכבת בעצמו. הוא מגיש לה בשמחה את האוכל ומצפה שהיא תאכל אותו בהנאה, כפי שהוא רגיל לקבל תגובה חיובית מידית על כל פעולה וגחמה שלו מצד ה-״אחרים״. הוא רגיל להיות מרוצה מעצם זה שהוא מקבל פידבק חיובי תמידי. אך קרול לא ניגשת אל המזון ישר, לוקח לה רגע להתאפס. מזה כמה ימים שקרול לא זכתה לכך שמשהו ייעשה בעבורה, שכן היא הייתה מנותקת מכל אחד אחר. עצם הקבלה של ארוחת בוקר שלא ביקשה אבל מראה אלמנט של אכפתיות, גורמת לה להיזכר במעט בעשייתם של ה-״אחרים״. שנייה לאחר מכן היא אומרת לו שהאוכל נראה טוב ומודה לו על כך, והוא מכוון לכך שתתכבד ותאכל. בכך אנחנו רואים סוג של קונפליקט בין האישיויות השונות של קרול ודיאבטה בכל הקשור לתקשורת עם ״אחרים״. בעוד שדיאבטה מצפה לאשרור מיידי שיגיע בחזרה מצידם בכל פעם שהוא יעשה משהו, קרול לא רגילה להוקיר תודה על הדברים שהיא מקבלת בחיים שלה ולוקחת הרבה דברים כמובנים מאליהם - זאת כמובן עד שהיא מאבדת אותם.
לאחר מכן, אנחנו רואים שוט שמציג לנו במקביל את דיאבטה אוכל את הארוחה במהירות עם כל גורם בנפרד, בעוד שקרול מרכיבה לעצמה כריך עם כל הגורמים שעל הצלחת. כשהוא רואה אותה אוכלת את הכריך כך, הוא גם מנסה אותו בעצמו ואפילו מוצא אותו מעניין וטעים. אני רואה את זה כניסיון להראות לנו שבעוד שהקשר של דיאבטה עם אנשים אחרים בחייו, ובכלל היחס שלו כלפי ה-״אחרים״ מאז ה-״התחברות״, היה למצות אותם עד תום ואז להחליף אותם. הוא לא באמת נקשר רגשית לאף בחורה שסחף לחיקו, אלא החליף אותן כמו גרביים כל עוד הוצע לו. לעומת זאת, קרול בנתה מערכת יחסים מורכבת וארוכה עם הלן, מה שלקח זמן והשקעה, אבל גרם להן יותר להעריך אחת את השנייה וכך גם לחוש קרבה ואהבה יותר גדולים. כשדיאבטה זוכה לטעום קצת ממהי ״אהבה אמיתית״ של אדם אחד, הוא מתחיל לחבב את זה. זה בהחלט לא טעם שהוא מכיר. אפשר לפרש את ההסתכלות הזאת לשני דרכים - הן על ההסתכלות שאולי הוא צריך לנטוש את חיי הנהנתנות שלו ולפתח קשרים רומנטיים אמיתיים שבאמת יגרמו לו להרגיש טוב ולא רק יהיו ״הצגה״, והן על ההסתכלות שאולי שכשהוא נמצא בין יתר המנותקים ומרגיש חלק מקבוצה גדולה של אנשים, הוא לא מרגיש שייך ואהוב כמו שהוא מרגיש כשהוא לבד עם קרול. בקצרה, נופלת עליו ועל הקהל ההסתכלות על כמה גדולה ההשפעה של איכות בהשוואה לכמות, למרות שהוא לא לגמרי מטמיע אותה בעצמו. כהרגלי, אקביל לכם את זה שוב לקטע מבובספוג שאתם בטח זוכרים אם ראיתם, על הקרב בינו לבין נפטון על מי מכין יותר קציצות סרטן בזמן נתון. למרות שנפטון הכין 1000 ובובספוג רק אחת, קציצה שנעשתה באהבה טעימה יותר מ-1000 שנעשו בחפיזות. מה שנקרא, ״צבר עושים באהבה או לא עושים בכלל״.
דיאבטה שואל ״מנימוס״ מה התוכניות של קרול, במעין ניסיון לסלק אותה החוצה, שכן הוא חש מאוד געגוע לאהדה שהתרגל אליה מה-״אחרים״. אפשר לומר שזו באיזה שהוא מובן התמכרות שהוא חש צורך לספק, אם כבר הזכרנו את הצורך שלו במינון מתגבר מוקדם יותר. קרול אומרת שהיא מבינה שהוא זקוק קצת למרחב פרטי והיא לא רוצה להעיק עליו, דבר שהוא מבטל בצחוק ואומר לה שהוא נהנה בחברתה, על מנת לנסות לא לגרום לה להרגיש רע על אף שהוא רוצה שתלך. כאשר קרול אומרת שההתרחקות שהיא מציעה היא להתמקם בסוויטה אחרת במלון לזמן מה עד שיפגשו מאוחר יותר, דיאבטה מבין שהיא לא התכוונה בדבריה ללכת מספיק כדי שה-״אחרים״ יחזרו. באופן מאוד דומה להתנהגותם של ה-״אחרים״, כשיש להם משהו לומר אך הם יודעים שזה יפגע בקרול ועל כן ננעלים בשתיקה, דיאבטה מרים את כוס מיץ התפוזים ומתחיל ללגום ממנה בקול. מעבר לכך שזה עוד סממן לכך שדיאבטה הוא כבר מהותית חלק מה-״אחרים״ גם אם הוא לא מחובר לתודעה שלהם, קרול מסיקה מסקנות בדיוק כפי שעשתה עם זושה בפרק 4 - אם הוא לא אומר לה שהוא רוצה שהיא תישאר, הוא לא רוצה שהיא תישאר. קרול מביטה עליו בעיניים נוצצות המסמלות את הפגיעה שהיא בכל זאת חווה מהדחייה העקיפה הזאת, וכמנגנון של הגנה, אומרת שהיא סתם צחקה איתו. היא לא יכולה להרשות לעצמה לעמוד שוב בעמדה של פגיעות או נחיתות, היא כבר צולקה מכך הרבה. במבט שמעיד על כך שהיא לא באמת מאמינה במה שהיא אומרת, היא מעידה על כך שהיא רוצה רק לברוח מוגאס ושהיא לא התחברה אליה. במחשבה נוספת, למרות שהיא כן הייתה מעוניינת להישאר ולחוות חברה עם עוד מנותק אחר מאשר לחזור לבדידות שלה, המשפט כן מסמל את דרכי ההתמודדות הרגילים של קרול שראינו מוקדם יותר בפרק ובפרקים קודמים - כשהיא מרגישה דחויה, היא אוהבת לברוח ולהתבודד. נקודה מעניינת נוספת היא שלאחר מכן, היא אומרת שהיא לא מתכוונת להעליב את עיר המגורים החדשה שלו והוא עונה לה בחזרה שהוא בטוח שזו לא עיר כמו אלבקרקי. חילופי השורות האלו מעידים על כך שלמרות הפגיעות של קרול מההתנהגות של דיאבטה, היא לא פונה ישירות לאלימות מילולית מוחצנת. במקום זה, היא מסגננת את העוקצנות שלה בעקיפין, כשהיא בוחרת ״להעליב״ את העיר שהוא מזוהה איתה, וכך גם הוא עושה אליה בחזרה. זה איזה שהוא שלב אמצע בין הצורך הנפשי של קרול לפגוע בחזרה במי שפוגע בה, לבין הדחקת הרגשות העזים בשביל לייצב את עצמה ולפעול בשיקול דעת.
כשהשניים הולכים במסדרון אל עבר הכניסה, דיאבטה מבטיח לקרול שהיא יכולה להתקשר אליו מתי שבא לה ושאם תתקשר למוקד, ה-״אחרים״ ימצאו אותו לא משנה איפה הוא נמצא. גם המשפט הזה מקביל בניסוחו למשפטים השירותיים של ה-״אחרים״ כלפי קרול מהפרקים הקודמים. הזמינות דרך המוקד 24 שעות ביממה הוא לחלוטין מאפיין שמאפיין אותם. על כן, מוצגת לנו עוד הבלטה בדיאלוג על החיבור דה-פקטו של דיאבטה ל-״אחרים״. בהמשך השיח, הוא מנסה להציע לה ליצור קשר מידי פעם, כדי שלא תרגיש לגמרי כאילו הוא זורק אותה לעזאזל. הוא אף מציע לה להביא רעיונות להצלת ה-״אחרים״ מרעב בלתי נמנע, כך אולי היא תרגיש תורמת. אך הדיבור שלו אך ורק על רווחת ה-״אחרים״ גורם לה קצת להתעצבן ומתוך הריסון הכללי שהיא מטילה על עצמה כל הפרק, משורבבת קללה אחת באופן די פרווה - ״אולי תגידו להם לקטוף תפוח מזורגג״. קרול מתנצלת על כך, דבר שאמור להעיד על ריסון כללי ומוחלט. אלא ששנייה לאחר מכן, היא מודה שהיא אכן מתכוונת לזה - אבל לא כ-״מפלצת״ תוקפנית כפי שאחרים בדרך כלל רואים אותה כשהיא מתגוננת בבוטות. זו באמת הפעם הראשונה שקרול בוחרת לדבר על הרגשות שלה ועל הכעס שלה, במקום להיסחף בכעס. ריסון הרגשות שלה באמת מראה אותותיו, כאשר היא מצליחה לזהות איזון שמאפשר לה גם לא לשמור בבטן וגם לא להגזים.
קרול יוצאת במעין מונולוג שכנוע אל מול דיאבטה, בטענה שה-״אחרים״ בוחרים לגווע בעצם העובדה כשהם לא מוכנים לשחזר את אותן הפעולות שהאנושות הייתה רגילה אליהן לפני ה-״התחברות״. כלומר, עצם העובדה שהם יגיעו במהרה למצב של רעב זה כי הם לא מוכנים לקטוף פירות וירקות, או במקרים קיצוניים יותר, לבשל בשר חיות ופירות ים. בעיניה של קרול, ברגע שהאנשים יוחזרו למצבם המקורי כפי שהיה בעבר, צריכת המזון בעולם תשוב על כינה וכך גם החשש מרעב יתרחק ויעלם. אם אני שנייה מנסה לקחת את הרעיון הזה לכיוון נוסף, יכול להיות שאותם מצרכי מזון מוגבלים בכמות כאשר קיימים עוד כאלה והם בוחרים שלא להשתמש בהם, יכולים להתפרש גם בתור הפתיחות לחוויות חברתיות מצד אנשים כמו דיאבטה. הרי שאם הוא ימשיך להקיף את עצמו ב-״אחרים״ שהאישיות שלהם היא אותו דבר, לא משנה כמה הוא ינסה למצות מהם אלמנט אנושי ייחודי באמצעות אינדיבידואלים שונים, בסוף גם את זה הוא ימצה וישאר בלתי מסופק. אבל אם הוא יפתח לאנשים עם אופי שונה וינסה להכיר אותם, דברים שנתפסים בעיניו כ-״מחוץ לתחום״ כי הם לא עומדים בקנה אחד עם חיי הראוותנות שלו, יהיו לו חיים הרבה יותר עשירים ומתפקדים. אולי הוא ייצור קשרים שיספקו אותו ליותר זמן, בדיוק כמו האנלוגיה שדיברנו עליה עם כריך האבוקדו. קרול אף מעמידה בפניו את התהייה - האם העולם הוא מקום טוב יותר כשהכל ״שליו״? עם כל הקונפליקט הפנימי של קרול לגבי הדחקה של רגשות לצורך אותה שלווה, התשובה לא בהכרח מובנת מאליה. גם במקרה של דיאבטה עצמו, הוא אולי נראה ״שליו״ כשיש לו את כל ה-״אחרים״ מסביבו, אבל האם הוא ממצה את החוויה האנושית בכך?
למרות כל זאת, כשהיא רואה שהטענות האלו לא משפיעות עליו, היא מטיחה בפניו שברגע שה-״אחרים״ יתפתחו מספיק על מנת להוסיף אותם ל-״התחברות״, גם שניהם יהיו חלק מאלו הנתונים לחשש מרעב. אלא שאז היא מגלה ממנו פרט חשוב מאוד - ״האחרים״ לא יכולים לחבר אותם לתודעה המשותפת ללא הסכמתם המלאה. נשים רגע בצד את הקייס שקורא בולשיט על הטענה הזאת, לאחר שביססנו שבפרק הזה דיאבטה כבר מעשית חלק מהם, גם אם הוא לא מודע לכך. מה שהוא מפרט באמירה הזאת, הוא שהתגלה כי הדרך היחידה לגרום לנגיף לעבוד על המנותקים היא להתאים אותו לתאי הגזע המדויקים והאישיים שלהם. על מנת לעשות זאת, הם חייבים לדגום אותם מהגוף שלהם וזה ניתן לביצוע רק באמצעות מחט גדולה בתהליך פולשני וכואב - דבר שהם לא יכולים לעשות על דעת עצמם בגלל סט הערכים שלהם. מדובר בגילוי חדש ביותר, שלא מרצה את ה-״אחרים״ ואף גרם להם לפנות אליו בניסיון לקבל את הסכמתו. עם זאת, הוא דחה את ההצעה שלהם, בניסוח לא פחות רובוטי מהאופן שבו ״הם״ מדברים - מה ששוב מבליט לנו שהייצוג שלו של ״חיים כבחירה מודעת״ משקפים שהבחירה שלו לא מודעת לכך שכבר התמסרה יותר ממה שהוא מאמין. בכל אופן, קרול לא מאמינה למשמע אוזניה. זה גורם לה למעט מחנק. היא חייבת לוודא זאת במאה אחוז.
קרול רצה אל הטלפון ובפעם הראשונה מאז אמצע הפרק הקודם, היא מחייגת למוקד של ה-״אחרים״. היא שומעת שוב את ההקלטה הרגילה שהיא מקבלת, אך הפעם היא ממתינה ומאזינה להקלטה כולה במעין סוג של סבלנות, למרות המתח שעוטף אותה. לא משנה כמה היא נרגשת, היא שומרת על איפוק, בהמשך לקו הכללי שלה בפרק. היא משאירה במוקד הודעה בניסיון לוודא את שתי הנקודות המרכזיות החדשות שלמדה על ה-״התחברות״, וממתינה ליד הטלפון. היא מצפה שהם ינסו ליצור איתה קשר שוב עם התשובות. אך כזכור לנו מתחילת הפרק, ה-״אחרים״ עדיין מרוחקים מקרול ועדיין מתקשרים איתה רק באמצעות ״מידל-מן״. במקרה של הפרק שלנו - מדובר בשלט החוצות בכניסה. דיאבטה מפנה אותה אליו, היא מתקדמת בריצה קלילה בשביל לראות מה כתוב עליו ומגלה שהוא אכן מאשר את הטענות האלו. משהיא מבינה שיש תגובה, היא מחליטה לנסות את מזלה עוד פעם. אנחנו רואים שוט שמציג לנו את קרול קרובה לחלון ואילו את דיאבטה רחוק ממנו, שמצד אחד מציג לנו ויזואלית את קרול קרובה יותר ללצאת ממסגרת החוסן המזויפת מאשר שהוא קרוב אליה, אך מצד שני מציג אותה כהרבה יותר קטנה בתמונה בהשוואה אליו, מה שמעיד כמה היא עדיין נשארת בודדה בסיטואציה הזאת אל מול קולקטיב ״אחרים״ המוני הרבה יותר.
היא מרימה את הטלפון במהרה וחוזרת אל החלון, כשהיא שוב מקשיבה להודעה המלאה. היא הרבה יותר מתוחה הפעם ומחכה ממש שהמסר יגמר. כשהיא שומעת את הצליל, היא אומרת בקול רועד שהיא מבהירה ל-״אחרים״ שהיא לא מסכימה שיגעו בה ומבקשת שיאשרו לה שהבינו את המסר. ואכן, המסר שמוצג על השלט מאשר שהם מבינים את המסר שלה, שאף תא גזע לא יאסף מהגוף שלה ושבקשותיה יכובדו. קרול נושמת נשימת רווחה מהולה ברעידות שבריריות. היא לא בדיוק יודעת איך להגיב. היא כביכול השיגה מטרה מאוד חשובה במסע שלה - הם לא יוכלו להפוך אותה לאחת מ-״הם״ בעל כורחה. לפחות לא באמצעות דגימה פולשנית ממנה - ואין שום דגימה אחרת שקרול עשתה ועלולה להיות רלוונטית לכך, נכון? מצד שני, היא הבהירה ל-״אחרים״, ובניהם זושה, שהיא לא מעוניינת שיגעו בה - דבר שעלול להתפרש כעוד דחייה אגרסיבית שלה אליהם שרק ידחו את החזרה לחיקה, או אפילו מניעה של כל מגע מיני בינה לבין זושה כפי שלמדנו בפרק 4 שקרול עמוק בתוכה מעוניינת בו.
ביציאה החוצה מהמלון אליה מתלווה דיאבטה, הוא שם לב שהיא נכנסת לנהוג בניידת המשטרה שלה - שהוא מופתע לראות בתור כלי הרכב שהיא בחרה. הוא קורא לה ״בחירה מיוחדת״, וכך גם קרול מחזירה לו באותו מטבע כלפי הצי מכוניות ה-״למבורגיני״ שיש באחזקתו, אחת לכל יום בשבוע. זוהי שוב עקיצה כמו הדיבור על וגאס ואלבקרקי קודם, המציגה חיכוכים מתחת לפני השטח ביניהם שלא מתפרצים לכדי ויכוח אלים מילולית. אנחנו גם רואים בזה דגש נוסף לצורך של דיאבטה בראוותנות ופזרנות בשביל להרגיש בעל ערך, כשקרול מעדיפה את חלקת האדמה השקטה שלה והרכב ה-״צנוע״ שלה. פעם נוספת - איכות אל מול כמות. קרול נכנסת לרכב ומתכוננת לנסיעה, כשדיאבטה דופק על לה על החלון בשביל לומר לה דבר אחד אחרון. כשהיא מורידה אותו (אחרת היא לא תשמע כי יש פה חלון), הוא אומר לה ש-״העולם עושה כמיטב יכולתו. הוא מתגעגע אליך. זושה מתגעגעת אליך״. הוא מנסה כן לגשר על הפער שנוצר בין קרול ל-״אחרים״, כאשר בנקודה הזאת הוא ה-״מידל-מן״ - למרות שאפשר לטעון שהוא גם ״נציג התודעה המשותפת״ על פי הביסוס שלנו. הוא מעביר לה את המסר שה-״אחרים״ כן רוצים לחזור לחיקה, אבל הם מצפים שהיא תודה בטעויות שלה ותתנצל. קרול, שעד לפני דקות מספר דאגה מאוד מעצם הדחיה שהיא חווה ממעגל המנותקים ואפילו מדיאבטה בעצמו, מרגישה מחוזקת מעצם שינוי מאזן הכוחות שנגלה לפני עיניה. היא כבר לא צריכה לפחד מה-״אחרים״ שיפגעו בה או יזיקו לה. כשהמנותקים לא רוצים בחברתה וה-״אחרים״ לא מהווים עליה איום, אין לה מה עוד להמשיך להתאמץ, להזיע או לדמוע. היא יכולה סוף סוף לחיות בשלווה חסרת-האופי כפי שהיא מגדירה אותה, שכן אין לה לאן למהר. היא כבר הדחיקה את החרטה שהרגישה לפני רגע, כפי שראינו שהיא ממהרת להדחיק פרצי רגש. היא עונה באופן פשוט - ״שילכו לעזאזל״ - ונוסעת משם במהרה. לא משנה לה איזה חיים אידיליים ה-״אחרים״ יכולים להציע לה - בין אם חומריים או אפילו רומנטיים - כעת לא אכפת לה מדבר אלא להרגיש את הנחת במקום השקט שלה.
אין מנוס(וס)
בפעם הראשונה מאז תחילת הפרק הקודם, חוזר השעון שלנו ומעיד על כך שבנקודת הזמן שלנו הנוכחית, אנחנו כ-12 ימים וכמעט 13 שעות מה-״התחברות״. זה אומר שהנקודת הפרידה הזאת של קרול ודיאבטה מתרחשת כ-3 וחצי ימים לאחר תחילת הפרק הקודם. מכיוון שהשעון בתחילת הפרק הקודם הוצג לנו בשעות הלילה וקרול מבקרת במחסן המקרר 2 לילות לאחר מכן, אנחנו יכולים להעריך כי קרול יצאה אל לוס אנג׳לס ממש בבוקר העוקב לביקורה במחסן, נסעה במשך כל היום עד שהגיעה למלון בשעות הערב וכן עוזבת בשעות הבוקר של היום העוקב. זה מסתדר לנו עם האירועים שראינו, מה גם שמעיד כי קרול כבר כמעט 4 ימים ללא קשר ישיר עם ה-״אחרים״. אבל כל החישוב הזה לא יותר מידי רלוונטי כבר לפרק הזה, כי השעון מתחיל לתקתק אחורה ורץ כל הדרך אל נקודת הזמן של 9 ימים ו-18 שעות מה-״התחברות״ - שהם כמעט יממה שלמה אחרי תחילת הפרק הקודם, או במילים יותר נכונות, כמעט יממה מאז שקרול צילמה את המסר הראשון למנותקים האחרים. עכשיו כשאנחנו יודעים שהם קיבלו אותם וצפו בהם, זה אומר שהמסרים הגיעו ליעדם. כולל יעד אחד שבו הוא יכול להוות עניין רב מאוד.
אנחנו שומעים ברקע דפים מתחלפים וטיקטוק שעון עצר. אנחנו עולים עם המצלמה וזוכים לראות שוב את מנוסוס, לאחר כמעט שני פרקים שלמים שנעלם מאיתנו. ניכר שכפי שראינו אותו בתחילת פרק 4, הוא ממשיך לבדוק את תדרי הרדיו השונים בניסיון לראות האם יוכל לשמוע צליל או מסר כלשהו דרכו. הוא מכוון את הרדיו לתדר 9.999.0, קצה טווח הסריקה האפשרי עבור המכשיר. הוא מכוון את שעון העצר לזמן המדידה שקבע וממתין לשמוע אם יבקע קול מסוים מתוך הרדיו. אנחנו רואים על פניו שהוא ממש מייחל לשמוע משהו. במשך רוב זמן התקתוק, אנחנו חותכים לזווית רחוקה יותר שמראה לנו כמה מנוסוס עדיין לבד ומנותק מהעולם בתוך המשרד שלו במחסן המכולות שלו. כמו מוטיב האור והחושך שראינו בפרק הקודם, אנחנו רואים בסיטואציה הזאת את מנוסוס נמצא בסביבה שהיא בעיקרה מושחכת, למעט מנורות שולחן בודדות המשמשות אותו לצרכים הבסיסיים שלו. במובן מסוים, הוא גם מתחיל להרגיש את הבדידות שקרול חשה בניתוק מה-״אחרים״. עכשיו כשהוא מודע לכך שקיימים עוד מנותקים אך אינו מצליח ליצור איתם קשר, ההחמצה הזאת יותר מוחשית עבורו. צלצול הטיימר מעיד על כך שגם התדר הזה לא צלח, מה שגורם לו למחוק גם אותו מהרשימה.
מנוסוס מתנשף בתבוסה, אלא שרגע לאחר מכן הוא נזכר כי באחד התדרים שסרק הוא הצליח לקלוט קול משונה שלא פיענח את משמעותו. תדר 8.613.0. הוא מכוון את הרדיו חזרה לתדר הזה, ואנחנו מצליחים לשמוע דרכו מעין צליל בתו גבוה ומוזר, וכן צליל נקישות/חרישות/כתישות אחיד שחוזר על עצמו. למרות שבהחלט מדובר במשהו שונה מרעש לבן בתדר שלא עובר בו מסר כלל, מנוסוס לא מצליח לפרש את המשמעות שלו ומוסיף עוד סימן שאלה לרישום התדר במחברת שלו. תוך כדי שהרעש משדר, הוא שומע שוב רעש של רכב מתקרב למחסן. הוא מציץ פעם נוספת דרך מחסומי הקרטון, כפי שעשה בעבר, ורואה שוב את האישה המבוגרת מניחה לו מוצר מסוים על השולחן הקטן שליד שער הכניסה הסגור. הוא רואה אותה נכנסת חזרה לרכב, צופרת לו ונוסעת לדרכה. מנוסוס מיואש שהוא שוב צריך לעשות את המפגן הרגיל שלו ולעמוד אל מול הפיתוי של ארוחה טעימה שנוצרה על ידי ה-״אחרים״ בשם ההתבודדות חסרת ההתפשרויות שלו. הוא לוקח שוב את מוט הברזל, יוצא החוצה ומפיל את הארוחה כרגיל. הוא לא מוכן להתגמש, לא משנה כמה ה-״אחרים״ ינסו לפנות לליבו. הוא לא סומך עליהם. ההשערה מפרק 4 ממשיכה גם כאן - הוא ככל הנראה סוחב טראומה יותר גדולה משל קרול בנוגע להתמודדות עם אנשים, ועל כן הרבה יותר מלוכד ממנה.
פתאום, הוא שם לב כי לצד השולחן הונחה מעטפה. הוא שולף אותה מתחת לגדר - היא מסקרנת אותו וזה לא אוכל, אבל הוא עדיין לא מוכן לגמרי לפרוץ את החומות שהוא מציב בשביל לחקור אותה. השליפה של המעטפה מתחת לגדר מאוד דומה לעניין החריץ שהוא מביט דרכו בכיסויי הקרטונים בחלונות או ההצצות של קרול החוצה מביתה בפרקים הקודמים. סוג של טעימה זהירה בהשקפה על מה נמצא מעבר, ללא התחייבות מלאה והחצנת פגיעות בצורה מלאה. מנוסוס מביט על הכתובת הכתובה על המעטה ורואה - ״קרול סטורקה״. הוא מזהה את השם הזה, הרי זה השם שהוא שמע בשיחת הטלפון כמה ימים לפני כן. כשהוא מבין שמדובר בהודעה שמגיעה מגורם אנושי מנותק ולא מאחד מה-״אחרים״, ועוד גורם אנושי שהבין שרואה את העולם כמוהו, הוא ממהר לפתוח את המעטפה. כפי שהסקנו מאירועי תחילת פרק 4, אנחנו מבינים כי המאפיינים שמנוסוס זיהה בקרול גורמים לו כן לרצות להיפתח אליה ולתקשר איתה - דבר שלא עשה כלפי אף אחד אחר, גם לא מי שהוגדרה ה-״מלווה״ שלו. מנוסוס מגלה בתוך המעטפה קלטת וידאו, וממהר פנימה לנגן אותה.
מנוסוס מכניס את הקלטת למכשיר הוידאו שלו ומתחיל לנגן אותה. מהר מאוד נגלה בפניו סרטון הפנייה הראשון של קרול אל יתר המנותקים, מתורגם לספרדית. ה-״אחרים״ לא רק ביצעו את בקשתה של קרול וסיפקו את העותק המתורגם לכל האחרים, אלא גם דאגו להמיר זאת לפורמט שיהיה נגיד להם. הסרט הזה מהווה את התקשורת הראשונה של מנוסוס עם העולם החיצון מאז ה-״התחברות״. הוא לומד דרכו דברים שהיו לנו בסיסיים עד כה, כמו העובדה שקיימים עוד 12 מנותקים אחרים חוץ ממנו. מאחר ומדובר במיצג הויזואלי של האדם הראשון שמנוסוס סומך עליו מזה תקופה, הרשמיות שקרול זייפה באותו סרטון על מנת להראות ייצוגית וסמכותית עובדת בצורה מושלמת עליו. מבחינת הצפייה הראשונית והנקייה שלו, הרצינות שבה הוא לוקח את דבריה שקולים לחווית הצפייה של קרול בבחור הממשלתי בסוף הפרק הראשון. בעוד שהמנותקים האחרים לא לקחו את דבריה של קרול ברצינות ואף זלזלו בדרמטיות שבה הציגה את הדברים - דעה שככל הנראה הושפעה בעקבות היכרותם הקודמת איתה במפגש הפיזי בפרק 2 - בעיניי של מנוסוס מדובר בגילוי המשמעותי ביותר שיש. הוא מופתע לגלות שקיימת דמות בעלת חוסן וגבורה שמעוניינת להציל את המצב. אותה דמות שקרול חיפשה בנרות במהלך הפרקים הראשונים, היא הדמות שקרול מגלמת עכשיו בנקודת מבטו של מנוסוס.
הסרטון, כפי שכבר יצא לנו לראות בזמן צילומיו, מגולל את הפרטים הכלליים שקרול ידעה עליהם ובניהם שהבינה כי קיימת דרך לבטל את ה-״התחברות״ מכך שה-״אחרים״ לא סתרו זאת בפניה. מנוסוס מתמוגג ומתחיל לדמוע כשהוא שומע את ההגשה הכריזמטית של קרול. יש מישהי נוספת בעולם הזה שמאמינה שאפשר לתקן את המצב הזה ולא צריך להתמסר אליו, חוץ ממנו. אנחנו שומעים את ההקלטה של קרול ממשיכה לרוץ ברקע כאשר מנוסוס קורע את הכתובת של קרול מהמעטפה ומכניס אותה אל תוך המחברת שלו. הוא מתחיל לכבות את האורות הנותרים במשרד ולצאת ממנו, תוך כדי שאנחנו שומעים את קרול מספרת על איך ה-״אחרים״ עזבו את העיר שלה והותירו אותה לבדה. מנוסוס צועד אל עבר השער עם מוט הברזל בידו, בעוד שקרול מעידה על כך שיתכן ויש אנשים שמעדיפים את העולם ככה, עם שלווה מאוזנת בין כולם - מחיית אושר מזויפת. הדגש הגדול שאנחנו מקבלים הוא על שני המשפטים האחרונים של קרול, האומרים כי ברגע שיגיע היום שבו יכפה על אותם האנשים האושר והשמחה, זה יהיה הרגע שבו הם יעריכו הכי הרבה את הייחודיות שלהם. המשפטים האלה מקבלים משמעות חדשה בראי ההסתכלות של מנוסוס. ביססנו בפרק 4 שמנוסוס הכריח את עצמו לאכול אוכל של כלבים ״בכוח״ כחלק מכך שהוא הורגל לשתוק ו-״לבלוע את הגלולה״ של כאבים שסבל, מה שהתפתח לטראומה שהוא סוחב ולגישה האנטיפטית שלו. המשפטים של קרול מדגישים כי דווקא ברגעי הכאב הגדולים ביותר שהם מקור הטראומה של מנוסוס, אותם רגעים שבהם הוא סבל ובכל זאת נכפה עליו לשתוק ולחייך, הוא העריך הכי הרבה את העובדה שהוא אדם כשלעצמו ולא דומה באישיות שלו למתעללים בו. אני בטוח שלא מעט מאיתנו יכולים להזדהות עם המחשבה הזאת.
ברגע שהוא מגיע אל השער, כשהוא יודע שהוא עומד לחצות אותו ברגע נדיר של החצנה ופגיעות שהוא לא רגיל אליהם, הוא מביט אחורה שוב אל חדר המשרד. הוא תוהה לרגע אולי עליו לחזור ולהסתגר? אולי זה היה רק פרץ מוגזם של נחישות להחצין את עצמו ויטיב אם ישאר במקום בטוח? בניגוד לקרול, הוא לא לוקח את ההזדמנות לבטל את המחשבות והרגשות המתפרצים ממנו ברגע המפתיע הזה, והוא מחליט כן לחצות את השער בפעם הראשונה מאז ה-״התחברות״. הוא נועל את השער מאחוריו, כמעין סימבוליות לכך שהוא לא יכול להמשיך להישאר במחבוא ואין דרך חזרה מכאן. אם מישהי מדברת בגאווה ובסמכותיות על כמה שיוכלו להחזיר את המצב לקדמותו אם רק יעבדו ביחד, הוא לא יכול להיות זה שישתפן. הוא חייב לעשות כל שביכולתו על מנת להגיע אליה ולסייע לה, גם אם יצטרך לסבול את הפחדים שלו בדרך. הוא לוקח בידו את מוט הברזל ומתקדם קדימה, אם כי מעט בהססנות. הוא מתקדם ברחבי העיר החשוכה, כאשר הבדידות וחוסר הוודאות עוטפים אותו במסעו כאן. הוא לא מביע על כך חשש או מהומה, הוא דווקא נהנה מכך שלא רואים אותו. לפתע, כל האורות מסביבו נדלקים. הוא מבין מכך שהוא לא באמת לבד - ה-״אחרים״ רואים אותו מתהלך ברחובות ומנסים לשרת אותו באופן שנראה להם נכון. הדבר גורם לו לקפוא במקום. בניגוד מוחלט לקרול, מנוסוס לא מפחד מהחושך, הוא מפחד מהאור. הוא לא חושש מעצם היותו לבד, דווקא לבד הוא מרגיש בטוח. הוא חושש מלהיות בסביבת אנשים נוספים. הוא מחליט לרוץ ולמהר בדרכו, שמא ה-״אחרים״ ינסו לסגור עליו ולפנות אליו.
מנוסוס מגיע למעין חדר מדרגות, ולפני שהוא עולה במדרגות אל תוך החושך, הוא מסתכל מאחוריו שאף אחד לא עוקב אחריו. הוא עולה בחושך את המדרגות מעלה אל דלת בית, לתוכו הוא מציץ פנימה בזהירות יתרה בדיוק כמו שקרול הגיחה לתוך חדר המלון של דיאבטה מוקדם יותר בפרק. מנוסוס מדליק את האור בחדר המדרגות וקורא בקול שהוא ממליץ לכל מי שנמצא להתרחק. בכניסתו אל תוך הבית בצורה שקולה ואיטית, אנחנו רואים כי המצלמה מתפקסת בתמונה ישנה על הקיר של אבא ובן. מעבר להבנה שמנוסוס נכנס למעשה לדירת המגורים של המשפחה שלו, אנחנו יכולים להבין שהטראומה שהוא חווה בעבר והיה צריך לסבול בשקט התקבלה מהמסגרת הכי קרובה שלו, הלא היא המשפחה הגרעינית שלו. הוא מצולק להיכנס לדירה הזאת, הוא לא רוצה להיתקל ולהתעמת עם אף אחד שעוד חי בבית הזה. מנוסוס ממשיך פנימה אל תוך המטבח של הבית, עדיין בחושך, שולף שקית זבל ואוסף לתוכה קופסאות שימורים. הוא למעשה אורז מצרכים למסע, בדיוק כמו שקרול ארזה בגדים למסע שלה אל עבר דיאבטה בלאס וגאס. כשהוא מגיע למקרר, הוא מוציא קופסה של אוכל מנחם ואוכל אותה על המקום. זה אולי לא אוכל שישרוד לדרך, אבל זה כן מזון שהוא צריך בשביל להתחזק אחרי שלא אכל משהו נורמלי כבר כמה ימים. אם אני קצת מנסה לעשות קישור מאוד ארוך בין נקודות, אז כפי שהקבלנו את האופן שבו קרול ודיאבטה אוכלים לנקודת המבט שלהם בנושא קשר עם אחרים, אז במקרה של מנוסוס הוא באמת התבודד ולא היה בתקשורת עם העולם מספר ימים - בהם הוא גם לא אכל בכלל. עכשיו, כשנודע לו על קיומה של קרול, הוא מנסה ״להתענג״ על כל פיסת מידע שמוצגת בפניו ולספוג אותה ולנצל אותה. כשניכרת ההזדמנות בפניו לאכול מאכל טוב סוף סוף מבלי להתכלב, הוא עושה את זה בהנאה. מנוסוס לא מתפשר על כל יחס שנותנים לו / על כל מאכל שנותנים לו, כי הוא יודע שמהבחירה הלא נכונה הוא יצולק או יסכן את עצמו. הוא רוצה רק את הדבר שמתאים לו במדויק.
הוא ממשיך באריזות כשהוא שולף מהארון שלו בגדים רבים, מכשיר קשר ואפילו מפות של פרגוואי והערים הקרובות. כמו קרול שהבינה כי הדרך ללוס אנג׳לס לא קצרה, מנוסוס מבין שהדרך שינסה לעשות בין פראגוואי לאלבקרקי לא תהיה קצרה בכלל - אך היא תהיה שווה את המאמץ, כי הוא חייב להציג בפניה את קיומו ולעזור לה. אחד הדברים שהוא שולף מרצפת החדר שלו הוא אלבום תמונות עם הכותרת ״חלומות מודרכים״. אנחנו לא בדיוק יודעים מה המשמעות שלו, אם כי אנחנו יכולים להניח שהוא מכיל זכרונות לרגעים שהוא רוצה לזכור - או לשכוח? - מהילדות שלו. הוא אף מוציא מעין רובה מתחת למיטה שלו וכן שטרות של כסף מאהיל המנורה של החדר. ניכר שהוא מחביא בבית הרבה דברים אישיים במקומות שהוא לא רוצה שאחרים יגלו. הוא אף דואג שוב להישאר לבד לבד ולגמרי אטום מבחוץ, כשהוא עולה להוריד את השטרות. אנחנו רואים אותו נכנס לחנייה של הבית עם כל הציוד ושולף כיסוי מעל גבי המכונית שחונה שם. הכיסוי מאובק, ניכר שהרכב לא היה בשימוש כבר זמן מה. האם מדובר ברכב ששייך למנוסוס ופשוט עמד שם מספר ימים, או שמדובר ברכב ששייך למשפחה שלו ולא היה בשימוש במשך שנים? הגילוי של כל האלמנטים המוסתרים בדירה, בשילוב הסלידה הרבה ממי שגר בבית כיום, עלולים להצביע על כך שמנוסוס לא ביקר בה זמן רב - אפילו עוד לפני ה-״התחברות״.
מנוסוס פותח את דלת החנייה ומציץ החוצה. הוא מוודא שוב שאין אף ״אחר״ שיאלץ להתמודד איתו. כשהוא רואה סביב שאין אף אחד, הוא דואג לפתוח את הדלת הרבה יותר לרווחה ולצאת עם הרכב החוצה. באופן מעניין, הצבע של הרכב הוא צהוב, ויתכן שבהתאם לתאוריית הצבעים, הרכב אמור לציין את החוסן של מנוסוס לצאת ולחצות את העולם בשם המטרה (שמקדשת את כלל האמצעים), גם אם הוא מעדיף את הלבד ואת החושך. הרכב מתניע ונוסע כמעט כולו החוצה, עד שהמנוע מקרטע ודומם. מנוסוס מנסה להתניע אותו בשנית אבל לא מצליח להצית אותו. הוא יוצא מהרכב ומנסה לשחרר אותו מהפוזיציה שנתקע בה בעזרת סיבוב ההגה, כשלפתע הוא שומע קול ברקע - ״שלום, בן״. הקריאה הזאת גורמת לו לעמוד במקומו ומעט לקפוא. צללית חשוכה נשית מדברת אליו בספרדית בלשון רבים, כלומר אנחנו מבינים שהיא חלק מה-״אחרים״, ומביעה אליו הרבה דאגה ואכפתיות. מנוסוס מתקשה לנשום ובולע רוק. הוא לחלוטין נסער עד כדי שיתוק מהאינטראקציה הזאת. הדמות ממשיכה לנסות להציע את עזרתה ושירותה, כיאה ל-״אחרים״, וכשהיא יוצאת מתוך הצללים אל האור, אנחנו רואים שמדובר באותה אישה מבוגרת שהביאה לו את האוכל לשער המחסן בפרק 4 ומוקדם יותר בפרק הזה. מהפנייה האישית אליו כ-״בן״, מובן לנו שהאינדיבידואלית הזאת היא אימא שלו. למרות שהיא כביכול האישה שהייתה הכי קרובה אליו, בעיניי מנוסוס ברור מאוד שלא מדובר בעניין חיובי. למרות המתח הרב שמציף אותו, הוא מטיח בה את האמירות הקשות שעל נפשו. ״אל תקראי לי בן, את לא אמא שלי. אמא שלי כלבה״. אנחנו מבינים כי הטראומה שטמועה במנוסוס, שגרמה לו לסבל שהיה צריך להדחיק באופן מאולץ ושזיהינו בתרחישים קודמים, נגרמה מאמא שלו. חוסר הרצון של מנוסוס לתקשר עם ״אחרים״ בעולם נובע מיסודו בשבירת האמון והביטחון שנוצרה בינו לבין אמא שלו, מי שאמורה להיות מפלט מבטחו. אם הוא לא יכול לסמוך על אמא שלו, על מי הוא כן יכול לסמוך בחיים האלה? ואילו הבחירה של ה-״אחרים״ באינדיבידואלית הזאת נעשתה בחוסר טעם מוחלט, שכן גם אם אמא שלו תנסה להתנחמד אליו ולהסביר לו פנים, זה לא יגרום לו לשכוח את כל מה שהוא עבר וסבל איתה. למעשה, זה אפילו יטרגר זאת עוד יותר, כי אם כפי שהבנו קודם הוא הוכרח לעטות מעטה חיצוני של שמחה ואושר למרות הסבל שבפנים, אז אפילו הבעות השמחה מצידה מקושרות אצלו בתודעה לטריגרים. ברור שהוא לא ירצה ליצור איתה קשר, לא משנה מה.
אנחנו רואים את מנוסוס דוחף בכל כוחו את הרכב, משחרר אותו מהמדרכה, נותן לו להידרדר קצת במורד הכביש ואז מצליח להתניע אותו מחדש. גם אם הוא, כמו הרכב, עמד בפני מכשול שלגמרי עצר אותו במקומו והקשה עליו להתקדם, הוא נתן עוד קצת מאמץ להראות קשיחות וחוסן ובכך הצליח להתקדם. הוא הראה שגם בפני הדבר שהוא מפחד ככל הנראה הכי מכל בחייו, הוא יכול לעמוד בקשיחות ובדחייה. חדור מטרה להגיע אל קרול, הוא יצא לדרכו ברכב קצת מקרטע, כשה-״אחרת״ בגוף אימו מסתכלת עליו עושה את דרכו הלאה. מנוסוס בדרכו להצטרף אל קרול במאבק להחזיר את המצב לקדמותו, בלא יודעין כי קרול בעצמה כבר הגיעה למסקנה העצמית שאין לה דחף או סיבה מהותית לעשות זאת. בעוד שהוא מחפש להגיע אל האדם הראשון שהוא מרגיש צורך להשתייך אליו, קרול כבר ויתרה על הצורך שלה בהכרה מצד אחרים. הוא מחצין את עצמו בפעם הראשונה ומתגבר על הדחף שלו להרכין ראש - כשקרול שלנו משלימה באופן מלא עם ההדחקה והמחיקה העצמית שתהפוך אותה, אפילו מעט בלא כוונתה, סוף סוף לבעלת שלווה.
כאן אנחנו מסיימים את הפרק השישי, כאשר אנחנו מבינים שנקודת המפגש בין קרול למנוסוס עתידה להתקיים בעוד זמן לא כל כך ארוך. עם זאת, על אף שמנוסוס יצא לדרך לפני כן, הפרק מראה לנו שהוא עלול לפגוש בסוף הדרך קרול מאוד אחרת ממה שחווה דרך הקלטת. במהלכו ראינו איך קרול מחליטה יותר למתן את ההתפרצויות שלה, הן החיוביות, הן השליליות והן הבוטות, ומעדיפה לדחוק דברים שממהרים החוצה חזרה פנימה. חווינו את תחושת הבלבול שקרול עברה כשהבינה שכל המנותקים האחרים ממשיכים להיפגש בלעדיה ופירשנו מכך כמה הם מתמסרים כבר לשרת את ה-״אחרים״, שהם פרקטית חלק מהם גם אם הם לא עברו ״התחברות״. חקרנו את תחושת הבדידות וההתמכרות החברתית שקיימת אצל דיאבטה מתחת לפני השטח הפזרני והשחצני שלו. ניתחנו מה מיוחד באופן שבו ה-״אחרים״ מציגים בפני המנותקים את עיקרון מיחזור הגופות שלהם ולמה זה עובר כמסר משכנע. והבנו מהו מקור הטראומה של מנוסוס שגורמת לו להיות מצולק נפשית וסגור מנטלית בצורה שניכרת הרבה יותר קיצונית מהטראומה של קרול. האם כאשר יפגשו אחד את השני, יוכלו מנוסוס וקרול באמת להבין אחד את מצוקת השנייה וביחד לפעול להחזרת העולם לקדמותו? או שעד אז, זה כבר יהיה מאוחר מידי? ובכלל, האם החזרת העולם לקדמותו הוא מהלך שמקדם את האינטרסים של שניהם?
אנחנו נתראה עוד שבוע נוסף מהיום כשאנחנו כבר מתחילים להרגיש את רגעי השיא של העונה והעלילה מתחילה להתקדם לכדי פסגה, כאשר הפרק השביעי של העונה יעלה ב-12 בדצמבר ל-Apple TV. בניתוח נתעמק במבט נוסף אל תוך הניגודיות וההקבלה בין הדחקה להתמדה, וכן על ההבדלים המוחשיים בין אושר לשלווה.
הכתבה הזו והניתוח שמוצג בה נכתבו במלואם על ידי בני אדם.
לא נעשה כלל שימוש ב-AI בגיבוש הרעיונות, הכתיבה והניסוח של אף משפט מכתבה זו.
״פלוריבוס״ זמינה כעת לצפייה בשירות הסטרימינג Apple TV, כאשר פרק חדש ישוחרר אחת לשבוע בימי שישי.
תגובות